הנבחרים – סיכום העונה חלק ד'

מה היה המאורע הכי הזוי? איזה קונצרט היה הכי טוב? איזה קונצרט היה הכי גרוע? מה משך הכי הרבה קהל? ממה הקהל הכי נהנה? אילו יצירות היו הכי מאתגרות עבורנו? אילו יצירות גרמו לנו הכי הרבה הנאה? הסיכום שאציג כאן של הקונצרטים שהיו לנו העונה, הוא סיכום סובייקטיבי לגמרי. אתם מוזמנים להגיב אם אתם חושבים אחרת ממני

האנסמבל עם מקהלת זמרי קולגיום וקרן הדר. אולם מלא עד אפס מקום

הקונצרט האטרקטיבי ביותר לקהל

ללא ספק, באופן משמעותי, שני הקונצרטים הווקאליים שלנו העונה – קונצרט פתיחת העונה עם מקהלת זמרי קולגיום, קרן הדר ואלון ראובן, וקונצרט סיום העונה עם מקהלת זמרי קולגיום, אינאס מסאלחה ועודד רייך – היו האטרקטיביים ביותר לקהל, ונוגנו מול אולמות מלאים כשהכרטיסים לחלקם אזלו מראש. התכניות הווקאליות, השילוב של מקהלה ושל סולנים זמרים עם האנסמבל, והחגיגיות של פתיחת וסיום העונה – כל אלה הביאו את המאזינים בהמוניהם. גם קונצרט הגאלה, עם שלמה גרוניך, היה אטרקטיבי מאד ומילאנו בו את אולם נגה ביפו (שמכיל כמעט פי 3 מקומות מאשר אולם הקונסרבטוריון בתל-אביב).

היצירות שהכי נהנינו לנגן

בקטגוריה הזו, באופן חד-משמעי, הסרנדה מס'  2 של ברהמס מקונצרט סיום העונה זוכה במקום הראשון. כולנו נהנינו כל-כך בחזרות על היצירה הנפלאה הזאת. לפעמים חזרנו על קטע מסויים לא בשביל לתקן בו משהו אלא רק כי הוא פשוט יפה. לכולם היה כיף לנגן ולהקשיב למלודיות הנפלאות, לקטעי הסולו ולדיאלוגים בין כלי הנשיפה, לתזמור הנהדר ולהרמוניות המיוחדות. אין הרבה יצירות רומנטיות שמתאימות להרכב האנסמבל, בטח שלא עם כלי נשיפה. הסרנדה מס' 2 של ברהמס היא אחת הבודדות האלה, ונהנינו בה מכל רגע. יצירה נוספת שהיה כיף לבצע היא הסימפוניה מס' 67 של היידן שניגנו בקונצרט במרץ. ההומור של היידן, ההפתעות הרבות שהוא מספק בכל פרק (נגינה על העץ של הקשתות בפרק השני, דיאלוג בין שני כינורות שאחד מהם מכוון בטון יותר נמוך בפרק השלישי, פרק איטי בתוך הפרק המהיר המסיים, ועוד)  והרעננות שיש ביצירה כולה – כל אלה גרמו הנאה גדולה לנגנים ולי.

היצירות המאתגרות ביותר

שתי יצירות שביצענו העונה דרשו גם ממני וגם מהנגנים ריכוז שיא בזמן הביצוע – הסויטה הלירית של אלבן ברג (בתכנית במרץ) והקונצ'רטו לצ'לו של שוסטקוביץ' (בתכנית במאי).  בשתיהן ישנם קשיים רבים, גם טכנית אינדיבידואלית, גם ריתמית, וגם קשיים של אנסמבל. אלה יצירות שאם מאבדים בהם לשנייה אחת את הריכוז מיד טועים. בזמן הביצוע של יצירות מסוג זה קשה לנו להנות מהמוסיקה. רק הקהל יכול להנות. אנחנו נהנים אח"כ כשמקשיבים להקלטה.

נטליה גוטמן עם האנסמבל בקונצ'רטו לצ'לו של שוסטקוביץ'

היצירות שהקהל הכי נהנה מהן

בקטגוריה הזו יש כמה יצירות שזכו לתגובות נלהבות במיוחד (לפי מחיאות הכפיים והתגובות בכתב שקיבלתי לאחר הקונצרט), וכפי שניתן לראות אלה לא תמיד אותן היצירות או התכניות שהביאו את הקהל לקונצרט (בקטגוריה "הקונצרט הכי אטרקטיבי"), וגם לא אותן היצירות שאנחנו הכי נהנינו לבצע (שתי קטגוריות למעלה): בתכנית הראשונה אלה היו שתי היצירות הישראליות דווקא – "אור גדול" של יחזקאל בראון ו"אקטואלי" של נעמה תמיר. בתכנית השניה זו היתה יצירתו של צ'ייקובסקי "מזכרת מפירנצה". בתכנית השלישית – וריאציות פרנק ברידג' של בריטן. בתכנית הרביעית, במרץ – הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט עם חן הלוי. בתכנית החמישית, במאי – הקונצ'רטו לצ'לו של שוסטקוביץ' עם נטליה גוטמן. ובקונצרט סיום העונה ביוני – "לא אמרתי דבר" של אביה קופלמן, והרקויאם של פורה.

הקונצרט הטוב ביותר

קצת קשה לי לבחור קונצרט אחד שהיה הכי טוב מבחינת הנגינה והרמה של האנסמבל, כי היו לנו העונה כמה קונצרטים ממש מצויינים. בקונצרט במרץ, שבו ניגנו את הסויטה הלירית של אלבן ברג, סימפוניה מס' 67 של היידן, קונצ'רטו לקלרינט של מוצרט עם חן הלוי, ושלושה מדריגלים סתוויים לצ'לו ומיתרים של ינעם ליף, עם יוני גוטליבוביץ' – האנסמבל היה במיטבו. הסימפוניה של היידן נוגנה עם הרבה אנרגיה וחינניות, וכך גם הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט, שבוצע ללא ניצוח ובהובלתו של חן הלוי. בסויטה הלירית של ברג הצלחנו להתמודד עם האתגרים והקשיים הרבים שהיצירה הציבה, ואת "שלושה מדריגלים סתוויים" של ינעם ליף יוני ניגן נפלא והכניס את כולנו לאוירה המיוחדת שהמוסיקה הזו יצרה. זו היתה תכנית שמאד התאימה לאנסמבל והוציאה ממנו את המיטב.

קונצרט אחר, שבאופן מפתיע היה בסופו של דבר מוצלח במיוחד, היה הקונצרט בלוינסקי מיצירות סיבליוס (וסויטת הולברג של גריג). מפתיע, מכיוון שהיו לנו רק שתי חזרות לקראת הקונצרט, וגם בהן היתה לנו כמות גדולה של חולים ונעדרים, האולם עצמו בלוינסקי לא מצלצל טוב מבחינה אקוסטית, והיצירות של סיבליוס שביצענו בו הן לא יצירות מופת. בנוסף לכך קרו במהלך הקונצרט כמה דברים הזויים (בקטגוריה "הארוע ההזוי ביותר"), אבל למרות כל נתוני הפתיחה האלה, הביצוע של הסויטה הכפרית של סיבליוס וסויטת הולברג של גריג היו עם הרבה השראה, הבעה והתלהבות, והאנסמבל נשמע בהם מעולה.

שני קונצרטים נוספים שהיו מצויינים: הקונצרט בפברואר בהובלתה של אנטיה וייטהאס, שהביאה את האנסמבל לרמה גבוהה מאד של נגינה, עם המון תשומת לב לכל ניואנס מוסיקלי וטכני ברביעייה אופ' 95 של בטהובן ובוריאציות פרנק ברידג' של בריטן; והקונצרט בחודש מאי מיצירות שוסטקוביץ' ומוצרט. נוכחותה של הסולנית נטליה גוטמן בקונצרט זה, עשתה את כולנו יותר טובים בקונצ'רטו של שוסטקוביץ', וגם הרביעייה מס' 8 של שוסטקוביץ' נוגנה מצויין. שלוש היצירות הקצרות של מוצרט היו מאוד מלוטשות ומסוגננות.

הארוע ההזוי ביותר

כאן ישנם שלושה ארועים שקרו כולם בחודש דצמבר – שניים מהם באותו קונצרט מיצירות סיבליוס באודיטוריום בלוינסקי.

1.     הפסקה לא צפויה במהלך הקונצרט בגלל שהנגנים הופתעו לגלות שערבבו להם את כל התוים: לאחר הביצוע של שלישיית הפסנתר של סיבליוס, כשהיינו אמורים להמשיך בקונצרט עם האנסמבל כולו, הבחנתי שנגנים רבים אינם יושבים במקומותיהם אלא נמצאים מאחורי המסך שעל הבמה. לאט לאט ובמשך זמן ממושך הצטרפו נגנים בודדים אל חבריהם שעל הבמה, בעוד הקהל ממתין בשקט ובסבלנות. מה הסתבר? כשעובדי הבמה סידרו את הבמה לפני ביצוע השלישייה, הם הזיזו את עמודי התוים של התזמורת כדי לפנות את הבמה. אבל בנוסף, הם גם הורידו את כל התוים מהעמודים ושמו אותם מעורבבים בערימה אחת מאחורי הבמה. כשהנגנים חזרו לבמה להמשך הקונצרט, הם גילו שהם צריכים להתחיל לחפש את התוים, כל אחד את התפקיד שלו, בתוך הערמה. למעשה, תוים של חמש יצירות שונות בתוך ערמה… וכך, לאט לאט חזרו הנגנים לבמה מאושרים שהם הצליחו למצוא את התוים ומשועשעים מהמאורע ההזוי.

 2.     אדם חצוף שנכנס לאולם במהלך נגינת ההדרן של הסולן: בזמן ביצוע ההדרן של הפסנתרן הפיני, כשישבתי להקשיב בקהל, נשמע קול של דלת נפתחת ואח"כ נטרקת. באופן טבעי הסתובבתי לכיוון של דלת הכניסה לאולם וראיתי אדם שנכנס לאולם באמצע הנגינה. אותו אדם לא הסתפק בכך שהוא הפריע למהלך הקונצרט בפתיחת וטריקת הדלת, אלא המשיך להתהלך באולם, מתעלם מהעובדה שהוא נמצא באולם קונצרטים בשעת נגינה, ולמרות שהיו באולם כיסאות ריקים שהיה יכול להתיישב בהם בשקט על מנת שלא להפריע עוד יותר, הוא ניגש דווקא אלי ואמר לי שזה המקום שלו. למרות שהייתי קצת המום, הגבתי מהר על מנת שלא לעורר מהומה, קמתי בזריזות והתיישבתי על המדרגות. אותו אדם התיישב במקומי והנגינה של הפסנתרן נמשכה. כמובן שנגני האנסמבל הבחינו בכך, מכיוון שהם לא ניגנו בהדרן אלא רק ישבו על הבמה והאזינו. וכך, במהלך ההדרן, ראיתי מהאולם כמה מנגני האנסמבל שיושבים על הבמה ומתקשים לעצור את התקפות הצחוק שמאיימות לפרוץ מתוכם לנוכח המאורע ההזוי שהתרחש מול עיניהם.

הארוע השלישי קרה בתכנית השניה למנויים, בקונצרט בכפר-שמריהו, לאחר ביצוע יצירתו של עמית גילוץ "בזמן שרקדנו". בנוסף למחיאות הכפיים, נשמעו גם קריאות בוז נמרצות ומתמשכות, ע"י אדם שישב באחת השורות הראשונות. זה בהחלט ארוע נדיר באולמות הקונצרטים בימינו (למרות שבמאות ה17 וה18 זה היה לגמרי מקובל באולמות הקונצרטים). אבל מעבר לסלידה של אותו אדם מהיצירה של עמית גילוץ, קריאות הבוז הצביעו על הרצון העז שלו למחות כנגד ביצועה ולא להישאר מאופק. תגובה בהחלט חזקה.

הקונצרט הכי גרוע

היו לנו העונה גם קונצרטים פחות טובים, אבל אני חושב שהקונצרט שעלה על כולם מהבחינה הזו היה בתחרות הקלרינטים בחודש דצמבר. בקונצרט הזה ניגנו את הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט שלוש פעמים אחת אחרי השניה עם שלושה קלרניטנים שונים, כאשר באותו הבוקר וביום שלפני גם היו לנו חזרות עם אותם שלושה נגנים. כל אחד מהם ניגן אחרת, מבחינת הטמפים והאינטרפרטציה, ואפילו מבחינת הצלילים: יש קטע שחוזר בפרק הראשון כמה פעמים, שיש בו שתי גרסאות שונות לאותו הצליל, והנגנים שלנו היו צריכים לזכור איזה סולן מנגן איזו גרסא, ולנגן כמוהו. בנוסף, כשכל אחד מהסולנים מקבל רק חזרה אחת, חייבים לעבור איתו על כל היצירה ואי אפשר ממש לעבוד. זאת בניגוד לפרוייקט רגיל, עם סולן אחד שאיתו יש זמן חזרה ארוך פי שלוש – ואז בכל שליש אפשר לעבור רק על חלק מהיצירה ולעבוד. ובמוצרט יש הרבה על מה לעבוד. כשמנגנים כל-כך הרבה פעמים ברצף את אותה היצירה, קשה מאד לשמור על ריכוז. ובזמן הקונצרט (שהיה שלב הגמר של התחרות) הגענו למצב שאנחנו כבר לא מצליחים לזכור עם מי אנחנו מנגנים, מה אנחנו מנגנים וכמה פעמים עוד נשאר לנו לנגן. הסטנדרטים ירדו מרגע לרגע, ובכל ביצוע צצו טעויות שנבעו מחוסר ריכוז.

הצד החיובי בפרוייקט של תחרות הקלרינטים היה שגיליתי קלרניטן נפלא, מוסיקלי ומוכשר שלא הכרתי לפני כן – עידו אזרד. הוא אמנם לא זכה אבל היה תענוג לעשות איתו מוסיקה ולהקשיב לנגינה הרגישה והיצירתית שלו. כעבור כמה חודשים, כשהיה חסר לי קלרניטן, צירפתי אותו לשורותינו כנגן ראשון באנסמבל ואני נהנה מאוד לשתף איתו פעולה.

גם בקונצרט הגאלה, בו אירחנו את שלמה גרוניך שסחף את הקהל שמילא את אולם נגה, בחלק מהיצירות האנסמבל לא היה ברמה הרגילה שלו. היו המון קטעים (סך הכל 15), ולא תמיד הספקנו ממש לעבוד כמו שהייתי רוצה כי היינו חייבים לעבור על הכל, וזה השפיע על התוצאה.

האנסמבל בתחרות הקלרינטים עם יונתן הדס, שזכה במקום הראשון

הקונצרט הכי מעורר מחלוקת

ללא ספק, קונצרט למנויים מס' 2 בדצמבר, עם יצירתו של עמית גילוץ "בזמן שרקדנו" היה הכי מעורר מחלוקת. לצד תגובות זועמות על היצירה של עמית גילוץ, קיבלנו המון תגובות משבחות, גם על התכנית, גם על הביצוע, וגם על האומץ לבחור יצירה אוונגרדית כזו. בהחלט תגובות קיצוניות לשני הכיוונים

חידושים והפתעות – סיכום העונה חלק ג'

מסך שעליו הוקרנו הטקסטים של היצירות עם תרגומים לעברית; סרטונים קצרים על היצירות והמבצעים; הפתעה בכל קונצרט – ילדי פלא, יצירות חדשות, מלחינים ישאליים; דברי הסבר מהבמה; החידושים שהכנסנו העונה לקונצרטים שלנו בהחלט שינו את המתכונת השמרנית של הקונצרט הקלאסי. איך קיבל את זה הקהל? ועם מה מכל אלה נמשיך גם בעונה הבאה?

השינוי המשמעותי המרכזי שהכנסנו העונה – המסך ובו שמות היצירות והפרקים, וכן הטקסטים של היצירות הווקאליות עם תרגומים לעברית – הפך את חויית הקונצרט לנוחה מאוד לקהל. פעמים רבות בעבר נתקלתי בקהל שיושב בקונצרט ומאזין ליצירה בגרמנית, איטלקית או לטינית, והוא לא מבין מה שרים הזמרים ועל מה בכלל היצירה. גם כאשר הטקסטים מופיעים בתכניה זה אף פעם לא נוח לקהל לעקוב – האולם די חשוך, הטקסט קטן, לפעמים יש חזרות על טקסטים שאינם מופיעים בתכניה בפעם השניה, הקריאה בתכניה מונעת מהקהל להתבונן במתרחש על הבמה, ישנם פרקים שמנוגנים ברצף והקהל לא תמיד שם לב לכך ואינו מוצא את הטקסט המושר, הדפדוף בתכניה מרעיש. גם לא כולם קונים תכניה ולפעמים ישנו מצב שחלק מהקהל מסתכל על הבמה אבל לא מבין, וחלק אחר עוקב בתכניה ומבין אבל לא מסתכל על הבמה. המסך עם הטקסטים שדרג בצורה משמעותית את חויית ההאזנה לקונצרט והתגובות של הקהל היו בהתאם. תגובות נלהבות הן מצד הקהל והן מצד המבקרים. עומר שומרוני כתב לאחר קונצרט פתיחת העונה: "…באנסמבל סולני ת"א לקחו זאת צעד קדימה והקרינו גם את הטקסטים המושרים, צילומים מחזרות וכדומה. הקרנת הטקסטים ושמות הפרקים מייתרת כמעט לגמרי את הצורך לדפדף בתכנייה בזמן הנגינה, וזהו יתרון גדול כי כך נמנע רעש הדיפדוף המעצבן שנשמע בדרך כלל באמצע הביצוע."

להקרנה של קטעי וידאו בין היצירות היו שני יתרונות משמעותיים: הראשון, זה היה ניצול מקסימלי של "זמן מת" שבו מסדרים את הבמה בין היצירות, והוא שמר על המתח של הקונצרט. השני, הוא הוסיף לקהל איזשהו רקע על היצירה שתבוצע, או על הסולן, או על המלחין, תוך כדי צילומים מהחזרות וראיונות קצרים עם נגנים/זמרים/מלחין/סולן. הנה למשל הסרטון על הסויטה הלירית של אלבן ברג, אותו הקרנו לפני ביצוע היצירה.

 

החיסרון המרכזי בסרטונים הוא ההוצאה הכספית הנדרשת עבור הצילום והעריכה שלהם. לכן, בתכניות האחרונות של העונה, במקום סרטונים שולבו דברי הסבר שלי או של הסולן. בתכנית של מרץ חן הלוי הסביר על ה"בסט קלרינט" שעליו הוא ניגן את הקונצ'רטו של מוצרט – מהו הכלי ובמה הוא שונה מהקלרינט המודרני. בתכנית של מאי אני דיברתי על הרביעייה מס' 8 של שוסטקוביץ' – מאילו יצירות של עצמו הכניס שוסטקוביץ' ציטוטים ליצירה, וכן מה ההבדלים בין ביצוע היצירה ברביעייה ובתזמורת מיתרים. בתכנית האחרונה העונה דיברתי על הסרנדה של ברהמס והתזמור המיוחד שלה (ושל התכנית כולה) – ללא כינורות, כאשר הויולה היא הכלי המוביל בכלי המיתר. התגובות על דברי ההסבר היו מצויינות, הקהל ציין שההסברים מאוד סייעו להאזנה ותרמו להבנה ולהנאה מהמוסיקה. לכן, בעונה הבאה דברי ההסבר מהבמה ימלאו את מקומם של הסרטונים במרבית הקונצרטים, כאשר המסבירים יהיו לפעמים הסולנים, לפעמים המנצח או המלחין ביצירה ישראלית, ולפעמים נגנים מהאנסמבל שיציגו לקהל את נקודת מבטם האישית על יצירה מסויימת.

והחידוש המרענן שהיה לנו העונה – ההפתעה. בכל קונצרט הוספנו לתכנית יצירה או סולן שאת שמותיהם לא פרסמנו מראש. ע"י כך הצגנו לקהל שני סולנים צעירים ומוכשרים מאוד – הכנרת מאשה מרשון בת ה11, והפסנתרן אריאל לני בן ה14, וכן שתי יצירות ישראליות חדשות מצויינות של מלחינות צעירות – "אקטואלי" של נעמה תמיר ו"לא אמרתי דבר" של אביה קופלמן. הנה הביצוע של הכנרת הצעירה מאשה מרשון להרהורים של מסנה מתוך "תאיס".

 

לשמחתי הרבה, התגובות על שתי היצירות הישראליות החדשות שהכנסנו כהפתעה היו נלהבות ביותר, ולמעשה בזכות ההפתעה הבאנו לעולם שתי יצירות ישראליות שאולי היו מרתיעות את הקהל אם היו מפורסמות מראש (במיוחד לאור העובדה שאחת מהן, "אקטואלי", בוצעה בקונצרט שבו היתה יצירה ישראלית נוספת – אור גדול של יחזקאל בראון). הסולנים הצעירים, באופן טבעי, כבשו את לב הקהל, וזכו לחשיפה שלא היו יכולים לזכות בה כסולנים מרכזיים ששמם מפורסם מראש (בגלל גילם הצעיר ואלמוניותם בשלב הזה של חייהם). בעונה הבאה נמשיך להכניס הפתעות בחלק מהקונצרטים, כאשר הכוונה שלי היא להרחיב את תחומי ההפתעה לסגנונות שונים ולז'אנרים שונים, שאולי לא היו יכולים למצוא את מקומם בקונצרט תזמורתי קלאסי "שמרני". מעבר לכך, כמובן שלא אוכל לפרט…

בפוסט הבא – הסיכום שלי לגבי היצירות והקונצרטים שביצענו העונה: אילו קונצרטים היו הכי טובים, אילו יצירות היו לנו הכי קשות, מה הקהל הכי אהב לשמוע, מה אנחנו הכי אהבנו לנגן, איזה קונצרט היה הכי גרוע, ועוד. שווה לחכות

למה היידן לא מושך קהל?

שידור חי היסטורי ברדיו; נגינה נהדרת של חן הלוי; תגובות משבחות; נוכחות של מלחינים ישראליים רבים בקהל; ופגישה מרגשת עם המורה לכינור שלי ושל כמה מנגני האנסמבל; והמסקנה הברורה מהקונצרט הזה – האנסמבל צריך לנגן יותר מהרפרטואר הטבעי שלו.

האנסמבל אתמול בשטריקר. צילמה רוני ארז

"שוב קונצרט של 'אנסמבל סולני תל אביב' שמתייצב כאחד הנבחרים של העונה כולה". במילים אלה פתח חגי חיטרון את הביקורת שלו על הקונצרט של האנסמבל, שהתפרסמה היום בעיתון הארץ. חבל רק שזו ביקורת על הקונצרט מכפר-שמריהו שהיה לפני ארבעה ימים, ואם היא היתה מתפרסמת למחרת היא גם היתה יכולה להביא אולי קהל לקונצרט אתמול. מצער אותי מאוד שכשהאנסמבל מנגן את מה שהוא הכי טוב בו – סימפוניה של היידן, יצירה מאתגרת מהמאה ה-20 (ברג סויטה לירית), יצירה ישראלית מצויינת וקונצ'רטו של מוצרט – האולם לא מלא עד אפס מקום וניתן למצוא פה ושם מקומות פנויים. הקהל כנראה אוהב יצירות גרנדיוזיות יותר מסימפוניה של היידן – מיסה עם מקהלה וסולנים, סימפוניות מהמאה ה19 שנכתבו לתזמורת סימפונית גדולה (ברהמס, צ'ייקובסקי, מאהלר, ברוקנר), סולן בינלאומי מחו"ל עם תזמורת גדולה. אנסמבל סולני תל-אביב הוקם על-מנת ליצור משהו שונה. גודלו ואופיו מכתיבים רפרטואר אינטימי יותר, מקורי, קאמרי. אם  בקונצרט סימפוני היצירה המרכזית היא סימפוניה מוכרת של ברהמס, בקונצרט של האנסמבל היצירה המרכזית היא סימפוניה לא מוכרת של היידן. ואצל היידן, כידוע, כל הסימפוניות נפלאות, ולא רק החמש המוכרות, אלא גם ה99 הלא מוכרות…

בכל מקרה, התכנית של אתמול היתה ממש תפורה על האנסמבל, והקהל שהגיע וזה שהאזין ברדיו זכה לחוויה נהדרת. הרבה מלחינים היו בקהל, כנראה בזכות יצירתו של נמי ליף. הביצוע של היצירה של נמי היה אתמול מלא השראה מצד הסולן יוני גוטליבוביץ' שניגן נפלא והוביל את האנסמבל לביצוע מלא הבעה. אני נהניתי במיוחד מהסימפוניה של היידן. האנסמבל נשמע בה מאוד נלהב ורענן. הנשפנים היו איכותיים ביותר, וקטעי הסולו בכלי הקשת – קורדליה, הדס ויוני – נוגנו  נפלא. חן הלוי, נפלא כתמיד, הוציא מהאנסמבל הרבה חינניות וריקודיות בנגינת הקונצ'רטו של מוצרט.

גם השידור החי ברדיו – לראשונה בקונצרט מנויים של האנסמבל – הוסיף להתרגשות של הערב הזה. מלבד הביקורת המפרגנת של חיטרון, קיבלנו הרבה תגובות מפרגנות, הנה כמה מהן:

"הקונצרט אתמול היה פנטסטי!!! נהניתי מכל רגע, מהמוזיקה, ממיזוגי התקופות השונות וההגיון המוסיקלי שיצר המכלול הזה"

"גם אתמול הצלחתם להעניק לנו, הקהל חוויה עשירה ומעניינת. המעברים המהירים בין קלאסי לעכשווי שדווקא לדעתי מדגישים את המשותף ולא את המרחק בין התקופות, ואת הכל אתם מבצעים באהבה ובהתלהבות. תמיד קשובים מאד לסולן/מנצח, כולם כגוף אחד למרות הקושי העצום לפעמים הכרוך בביצוע. חן הלוי היה מרענן, קליל מדויק ומעודן מאד. הוא ממש מאסטר וההדרן שלו היה נפלא, לא פחות מן ההפתעה של הקונצרט. אהבתי מאד את הריקוד היווני, מחמם את הלב כמו המחולות של בארטוק. היה לי הכבוד להאזין בזמנו למדריגל הבודד של ינעם ליף בבכורה בפסטיבל סדנה ישראלית, ולשמוע עכשיו את היצירה במלואה. סתווית ומלאת הבעה:). שוב תודה על העונג וחווית הלמידה המתלווה אליו.ברכת הצלחה לכולכם."

המלחין עודד זהבי כתב היום בעמוד הפייסבוק שלו את הדברים הבאים (גילוי נאות – עודד הוא חבר בועד המנהל של האנסמבל) :

"אתמול בערב נהניתי מקונצרט!!!!! אני יודע שזה נשמע רדיקלי, אבל ממש נהניתי, ממש. סולני תל אביב בתכנית נכונה מאד. סויטה לירית של ברג מבוצעת ברגישות ובהבנה, קונצ'רטו לקלרניט של מוצארט עם חן הלוי כסולן וכמוביל אנסמבל, יצירה נפלאה לצ'לו ומיתרים של ינעם ליף וסימפוניה של היידן. המון מוסיקה, קצת יותר מדי דיבורים/סרטי וידאו/הפתעות/ברג מאוהב/החבר של מוצארט מהמר, אבל מעבר לכל ביצועים נהדרים. ברק טל שאחראי לנצוח ולבניית התכנית איפשר לנגנים להתבטא (דיאלוג הסקרודטורה בפרק השלישי של היידן היה מהמם), הרכב מלא מוטיבציה, יוני גוטליבוביץ' מככב ביצירה של ליף ואז חוזר למקומו בסקציה, בלי אגו, עם הרבה קשב. חבל שהסדרה הסתיימה. מזל שהקונצרט הוקלט לקול המוסיקה. ויישלח לאיגוד השידור האירופי. תענוג."

התרגשות גדולה בשבילי כשהמורה שלי לכינור (בשנים 1994-2000) אירנה סבטלובה מגיעה לקונצרטים שלי. זה לא קורה הרבה, היא בד"כ עמוסה ומלמדת עד שעות הערב המאוחרות, אבל כשזה קורה זה כבוד גדול בשבילי. אתמול היא הגיעה, וכמזכרת מהמאורע הצטלמה עם שלושה מתלמידיה לשעבר – הדס, מתן ואני.

הדס, אירה, אני ומתן. צילמה: הילה אפשטיין

מחצית הדרך כבר מאחורינו

תכנית מגוונת, עשירה ומאתגרת; קשיים רבים הן בסויטה הלירית של ברג והן בסימפוניה מס' 67 של היידן; יצירה נפלאה של ינעם ליף; ועבודה מרתקת בהובלתו של הסולן חן הלוי בקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט. חצי הדרך כבר מאחורינו, החזרות נמשכות גם מחר ומחרתיים.

חן הלוי מוביל את האנסמבל בקונצ'רטו של מוצרט אותו הוא מנגן על קלרינט באסט. צילום: הראל הפקות

בפוסט הקודם כתבתי שהסויטה הלירית של אלבן ברג היא אחת היצירות הקשות ביותר לתזמורת קאמרית. לאחר יומיים של חזרות על יצירה זו, אני די משוכנע שלמרות  שזו יצירה קשה ומאתגרת – יש בה הרבה פסז'ים קשים לכל קבוצה ולכל נגן, קטעים מהירים ומסובכים, עומס מרקמי שמחייב בלאנס נכון וקשב – עדיין, לכל יצירה יש את הקשיים שלה. בסימפוניה מס' 67 של היידן הכל שקוף, חשוף וצלול, ולכן חייבים לנגן אותה מושלם. וזה קשה. בקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט האנסמבל מנגן ללא ניצוח, וזה מחייב קשב מקסימלי ועירנות, לצד הקשיים הרגילים שביצירות מוצרט – סגנון, אינטונציה וכו'. ביצירה הנהדרת של נמי ליף – שלושה מדריגלים סתוויים – האתגר הוא למצוא את הצבעים והמצלולים המיוחדים ואת הבלאנס הנכון כדי שישמעו את הסולן (יוני גוטליבוביץ') ואת המוטיבים החשובים בתזמורת. אז אחרי יומיים מתוך ארבעה של חזרות, אפשר לומר שאנחנו מתקדמים בתהליך, אך יש עדיין עבודה רבה. מחר בבוקר התזמורת תתפצל לקבוצות לחזרת סקציות, ולאחר מכן נתכנס שוב, לעבודה על כל התכנית. בינתיים הנה עוד כמה תמונות מהחזרה היום, אותן צילם אלון הראל (הראל הפקות). עדכונים נוספים בהמשך.

יוני גוטליבוביץ', הסולן ביצירה של נמי ליף, עם יעל ואורית.

 

קבוצות הכינור השני והויולה

כינור ראשון בהובלתה של קורדליה

 

 

אחת היצירות הקשות ביותר

חזרת המובילים שהתקיימה הבוקר היתה הסיפתח לשבוע קשה ואינטנסיבי שבו אנחנו עומדים להכין את אחת היצירות הקשות ביותר לתזמורת מיתרים – סויטה לירית של אלבן ברג. הולך להיות מאתגר, קשה, אינטנסיבי, וכנראה גם מעייף. עוד בתכניתנו – שלושה מדריגלים סתוויים לצ'לו ומיתרים של ינעם ליף עם הסולן יוני גוטליבוביץ', קונצ'רטו לקלרינט של מוצרט עם הסולן חן הלוי, וסימפוניה מספר 67 של היידן. כמובן שגם תהיינה הפתעות, ויהיה גם שידור חי ברדיו של הקונצרט שיתקיים בתל-אביב ביום ראשון הבא, 10.3.2013. מחר תתקיים החזרה הראשונה של האנסמבל כולו. עדכונים נוספים במהלך השבוע

עוד על החידושים וההפתעות לקראת העונה הקרובה

ערב יציאתנו לקונצרט בשוייץ, מחר אחה"צ, מתפרסמת היום באתר הבמה כתבה של יוסי שיפמן, שבה אני מדבר על המתכונת החדשה של הקונצרטים שלנו בעונת הקונצרטים הקרובה. וגם קצת על ביה"ס ויצ"ו בחיפה, מקהלת זמרי קולגיום והפועל רמת גן. תהנו

הסגירות שהקהל הוותיק כופה מביאה לפעמים לכך שלא מגיעים לקונצרט שבו למשל מנוגנת יצירה של יאן זלנקה, מלחין בארוק צ'כי שהלך לעולמו כעשור לפני שמוצרט נולד. למה לא מגיעים? כי לא מכירים את שם המלחין וחושבים שמדובר ביצירה עכשווית, מודרנית. גם המושג 'מודרני' הוא אבן נגף בתכנון התוכניות. מה זה מודרני? מה זה עכשווי? בעולמם של נאמני המוזיקה הקלאסית גם יצירה שנכתבה לפני 80 או 100 שנה היא חדשנית ומודרנית"

"הגיע הזמן שהקהל שנהנה מאיתנו גם יסמוך עלינו". ברק טל, מייסד אנסמבל סולני ת"א, מדבר

אנסמבל סולני תל-אביב מתחיל עונה חדשה. הקבוצה נמצאת בפתחו של העשור השני לקיומה, ועצם קיומה הוא עניין להשתבח בו.

השיחה עם ברק טל, מייסדו ומנהלו המוזיקלי של האנסמבל, מתקיימת סמוך לקבלת הידיעה על סגירתם של שני הרכבים מוזיקליים מוכרים – התזמורת הקאמרית הרצליה, שפעלה יותר משלושה עשורים, וסולני באך, שפעלו בנוף המוזיקלי הישראלי ארבע שנים. באנסמבל סולני תל-אביב המצב קצת יותר מעודד.

בעוד זמן קצר ייסע האנסמבל להשתתף בפסטיבל במערב שווייץ. "לא תאמין, אבל גילו אותנו דרך הפייסבוק", אומר טל.

מה תבצעו שם?

"בין היתר את 'על נהרות בבל' של מארק לברי, יצירה שגילינו לפני חודשים אחדים בלבד".

"הבקשה מאתגרת, וההשקעה של המזמין בהתאם"

אנסמבל סולני תל-אביב אינו תזמורת רגילה, בעיקר מבחינה כלכלית. חברי האנסמבל אינם נהנים ממשכורות קבועות ומהתנאים הנלווים לכך, כולם עצמאים. כל נגן מקבלים תשלום על-פי מספר החזרות וההופעות שהוא משתתף בהן.

"המשמעות של השיטה היא שעלותו של קונצרט למי שמזמין את האנסמבל משתנה", אומר טל. "אם מדובר בתוכנית שהאנסמבל מכיר היטב, ולכן ניתן להסתפק במספר מצומצם של חזרות, העלות תהיה נמוכה מקונצרט שאת כל יצירותיו צריך להכין.

ברק טל, תמונת יח"צ

כך למשל האנסמבל הוזמן לנגן תוכנית מיצירות המלחין ז'אן סיבליוס, שיצירותיו אינן נמצאות בסל היצירות המוכר לנגנים. הבקשה מאתגרת, וההשקעה של המזמין בהתאם.

"עם זאת", מדגיש טל, "העובדה שלא מדובר בתזמורת במובן המקובל לא מלמדת על הכנה פחותה או נחותה בהשוואה לגופי ביצוע אחרים. ההיערכות שלנו שונה. הנגנים מקבלים את תווי היצירה זמן רב מראש ובאים לחזרה הראשונה מוכנים. כלומר, החזרה הראשונה אינה המקום שבו הנגנים נפגשים לראשונה עם היצירה.

"השיטה מוכיחה את עצמה בעיקר בשנה האחרונה ובזו המתקרבת. האנסמבל משנה מעט את פניו. כשקמנו היינו קבוצת חברים שמכירים היטב זה את זה. היום אנחנו הוותיקים כבר מתקרבים לגיל 40 ונכנסים נגנים חדשים.

אנחנו מקבלים נגנים, שומעים אותם, רואים אם הם מתאימים לנו במישור המוזיקלי, אם יש להם אוריינטציה שבין בארוק לקלאסי, צליל מבריק וריקודי, ללא עודפי ויברטו רומנטיים ודומיהם. אנחנו גם בודקים אם המועמדים החדשים מתאימים להיקלט בקבוצה גם במישור האישי.

היו מקרים שלא קיבלתם מוזיקאים מסיבות חברתיות?

"כן. מצד שני, בגלל שיטת העבודה, שמכינים יצירות זמן רב מראש, ולקראת ההופעה יש חזרות של כל קבוצת כלים בנפרד, עם ראשי הקבוצות, וחזרות עם כל הנגנים – הליך ההטמעה של הנגנים החדשים קל יותר".

"הקהל מוכן לטרוף מי שמוחא כפיים בסוף פרק"

האנסמבל פועל כבר יותר מעשור. מה השתנה?

"המון השתנה, ואני מתכונן בעונה הקרובה לבצע כמה מהפכים. דפוס הקונצרט, המופע שנקרא קונצרט, לא השתנה כבר יותר מ-80 שנה. מבנה הקונצרט כולל כמעט תמיד יצירה קצרה בפתיחה, אחריה יצירה עם סולן, הפסקה, ויצירה סימפונית גדולה. הנגנים באים באותן חליפות שחורות ושמלות שחורות, והקהל המכיר והוותיק אינו רגיל בחידושים.

"הקהל מוכן לטרוף מי שמוחא כפיים בסוף פרק ולא רק בסוף היצירה, הוא זוכה במבטים מזרי אימה. הוא מרשה להשתעל רק בין הפרקים, ועוד דפוסים קבועים שעושים שני דברים: מצד אחד הם דואגים לשמר את הקהל הוותיק, קהל נאמן, מכובד, שאינו מוכן לשמוע אלא את היצירות המוכרות לו זה כבר, קהל שאינו מוכן לקבל חידושים של שילוב מדיות אחרות בקונצרט, שלא ידברו בין היצירות, מן הבמה, שלא יקרינו צילומים, שלא יעירו הערות. מה שהיה הוא שיהיה.

"איפה הבעיה? הבעיה היא שהקהל הזה, שמתוך נאמנות אנחנו משתעבדים לרצונו, הקהל הזה הולך ופוחת, בדרך הטבע. קהל חדש, שונה, צעיר, שלא גדל על המסורת הנוקשה של תרבות צריכת הקונצרטים, בא לקונצרט אחד, נפגע, ולא שב יותר.

"השנה למשל בתוכנית שכולה מוצרט החלטתי לפרק את הסימפוניה מס' 40, המוכרת כל-כך, ובין פרק לפרק שילבנו שירים של מוצרט וקטעי קריאה ממכתביו. קיבלנו הרבה תגובות נלהבות על החידוש, אבל קיבלנו גם תגובות זועמות בנוסח של 'איך אתם מעיזים'.

אנסמבל סולני ת"א, תמונת יח"צ

"הסגירות שהקהל הוותיק כופה מביאה לפעמים לכך שלא מגיעים לקונצרט שבו למשל מנוגנת יצירה של יאן זלנקה, מלחין בארוק צ'כי שהלך לעולמו כעשור לפני שמוצרט נולד. למה לא מגיעים? כי לא מכירים את שם המלחין וחושבים שמדובר ביצירה עכשווית, מודרנית.

"גם המושג 'מודרני' הוא אבן נגף בתכנון התוכניות. מה זה מודרני? מה זה עכשווי? בעולמם של נאמני המוזיקה הקלאסית גם יצירה שנכתבה לפני 80 או 100 שנה היא חדשנית ומודרנית. האם אותם מאזינים זוכרים למשל מי כיכב ב'כוכב נולד' לפני שנתיים, שלוש?".

"גיליתי שגם מוצרט וגם בטהובן פירקו יצירות שלהם"

"אני ער לכך שבשונה מספרות, קולנוע, מחול, שם הקהל רוצה רק את החדש, במוזיקה הקלאסית בעיקר רוצים את המוכר והידוע", אומר טל. "הדפוס המאובן הזה של הקונצרט לא תמיד היה. בדקתי תוכניות קונצרטים מזמנו של מוצרט וגיליתי שהוא, וגם בטהובן, פירקו יצירות שלהם ולא השמיעו סימפוניה ברצף. בין הפרקים שלבו יצירות אחרות.

"או למשל גיליתי שהיה מאוד מקובל להתחיל עם הסימפוניה בחלק הראשון, ובהמשך להשמיע יצירות קלילות יותר. אני מודה שגם אני כמאזין נהנה יותר משילובים. הערה של נגן, או גם של מי שאינו בהכרח מוזיקאי, יכולה להביא אותי להקשבה אחרת גם ליצירה שאני מכיר היטב.

"אני משוכנע שאילו הקהל היה שומע סמוך לביצוע של רביעיית כלי הקשת מס' 3 של שוסטקוביץ', שעובדה לתזמורת כלי קשת, על היותה בבואה ליחסי אמן-שלטון בתקופה שבתוך מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה, הוא היה מקשיב אחרת. כשאנחנו משמרים את המסורות המקובעות אנחנו למעשה מתנתקים מן המציאות. אנחנו בפירוש לא דואגים לקהל חדש".

אם כך, למה הקהל אמור לחכות בעונה הבאה?

"למהפך, להפתעות. למשל בקונצרט שתוכניתו פורסמה מראש, יופיע סולן ששמו אינו כלול בתוכנית, או יצירה שלא ידוע עליה מראש. יצירה חדשה, או יותר נכון יצירה חדשה לקהל השמרן, שלדעתי הוא יקבל היטב, כי היא יפה וראויה, אבל שמה או שמו של מחברה עלול להרתיע את רוכשי הכרטיסים.

"ייאמרו דברים על היצירה או על הקשרים שלה, ולא בהכרח על-ידי המנצח. המלים של יצירות מושרות יוקרנו בגב הבמה. לא בכל הקונצרטים תהיה הפסקה. טכנית יש גם רגעים שניתן למלאם בתוכן חדש, הרגעים שבהם מנהל הבמה משנה את מערך הכלים, מעלה או מוריד פסנתר סולני.

"במקום לראות את עבודות הבמה, אפשר לצפות בסרטון קצר על היצירה, על המלחין, על המבצעים… כללית נראה לי שלקהל של היום, תוכניות קונצרטים שנמשכות כשעתיים כולל הפסקה הן ארוכות מדי. מעשית, אני חושב על אמצעים שישפרו את החוויה האקוסטית.

אנסמבל סולני ת"א, תמונת יח"צ

"צילום וידיאו בזמן הנגינה למשל: לא תמיד קהל מאזינים מזהה שהקטע הסולני היפהפה שהוא שומע מנוגן על-ידי האבוב או הקלרנית. צילומי תקריב בזמן הנגינה ישפרו את ההקשבה".

"כל התזמורות הן שבויות של הקהל"

אינך חושש שמדיניות מהפכנית תגזול כמה מן המנויים?

"באשר למנויים אני פחות מודאג. בשלושת המקומות שבהם יש לנו סדרות קונצרטים – חיפה, כפר-שמריהו ותל-אביב – אנחנו נמצאים היום בדיוק באותו מספר מנויים שהיה לנו בזמן הזה לפני שנה. בכל זאת, ייתכן שיהיו מי שיחליטו שזה לא בשבילם. אבל אני משוכנע שאגיע לקהל חדש.

"המנצח הישראלי דוד גריילסמר, שיופיע בהמשך השנה עם התזמורת הסימפונית ראשון-לציון, שינה דפוסי קונצרטים בז'נבה, בשווייץ, שם הוא מנהל את התזמורת הקאמרית המקומית. הוא טוען שחל שינוי בקהל: יש מי שעזבו, אבל בסך-הכל יש לו היום אולמות מלאים בקהל שבעבר ככל הנראה לא היה מגיע לאולם קונצרטים.
"אני חושב שכל התזמורות הן שבויות של הקהל. אני חושב שהגיע הזמן שהקהל שנהנה מאיתנו גם יסמוך עלינו, על שיקול הדעת שלנו".

כיוונים נוספים בהבאת קהל חדש?

"רעיונות לא חסרים, אני עוד לא יודע אם ואיך נממש אותם. למשל, קהל שבא לשמוע יצירה בקונצרט אינו יכול להיות ער להתלבטות שלי, של הנגנים, עד שהגענו להחלטה על מהירות מסוימת, על עוצמה מסוימת ועל חלוקה פנימית בהבלטת כלי מסוים על פני חברו. אני משוכנע שקהל שיגיע לחזרות וישמע את ההתלבטויות שלנו יקשיב אחרת בערב.

"השנה בתל-אביב אנחנו חוזרים לאולם בקונסרבטוריון שברחוב שטריקר, ושם נפתח את החזרות לקהל. כיוון אחר הוא הגעה לקהל צעיר. אני לא מדבר דווקא על זאטוטים, אלא על חטיבות הביניים והתיכונים.

"בקונצרט שקיימנו במזרע לתלמידים, בלי קוסם ובלי ליצן, רק באמצעות שיחה, עוררנו עניין גדול. היה תהליך הכנה, תמיד יש תהליך הכנה. אז אני בעצמי נסעתי וניגנתי בכינור נושאים מתוך היצירות. הצעירים רצו לשמוע, אחרי שהנגינה הסתיימה, החל בינינו ויכוח פורה שהביא לכך שהם הכירו עוד כלים ועוד יצירות.

"השנה אני גם אנצח על תזמורת שכולה צעירים, תזמורת בית-הספר ויצ"ו צרפת בחיפה. הנגנים משמשים סוכנים מצוינים לעניין. התחלתי לראות בקהל, בינתיים במידה מועטה, גם כמה מחברי, שכמוני נמנים עם אוהדיה הפעילים של קבוצת הכדורגל הפועל רמת-גן, ששוב עלתה לליגה הראשונה. זו התחלה מבטיחה. הם יגיעו לקונצרט שבו מופיע שלמה גרוניך, אבל לא רק לקונצרט הזה.

"חידוש נוסף שאולי יביא קהל חדש הוא שילוב של אנסמבל הזמרים קולגיום, שאני מתחיל לנהל במקומו של אבנר איתי שפרש, ביצירות של מוצרט, מנדלסון ופורה לאורך השנה. נוסף לגרוניך שכבר הזכרתי צפויים קונצרטים מרתקים עם נגן הבסון סרג'ו אזוליני, עם הקלרניתן חן הלוי, עם הכנרת אנטייה וייטהאוס ועוד. זו מדיניות חדשה. מדיניות של הפתעות".

לקראת עונת 2012-13 (4) -סולנים עם ערך מוסף

בזכות ההיכרות רבת השנים ובזכות הקשרים המיוחדים שקשרנו, אנחנו זוכים לארח אצלנו מוסיקאים ברמה עולמית, שחוץ מנגינתם הנהדרת הם גם מביאים לאנסמבל את הנסיון שלהם, מדריכים אותו, מקדמים אותו ומטביעים אצלו את חותמם. והם גם נהנים ושמחים לבוא אלינו (חצי בהתנדבות).

אנטיה וייטהאס. תשוב אלינו לנגינת יצירות של בטהובן, היידן ובריטן.

 

בתזמורות רבות בעולם מקובל שסולנים אורחים מגיעים לחזרה אחת עם התזמורת יום לפני הקונצרט הראשון, ובבוקר הקונצרט הם באים שוב כדי להריץ את היצירה בחזרה הגנרלית. זה במקרה הטוב. במקרים אחרים הם מגיעים ישר לחזרה הגנרלית, מנגנים פעם אחת, ומתראים שוב על הבמה בקונצרט. לאחר סדרת הקונצרטים עם התזמורת הם ממריאים לעבר התזמורת הבאה שלהם, על-מנת לחזור על אותו תהליך של חזרה אחת וסדרת קונצרטים (תהליך שנמשך לא יותר מארבעה ימים).

המצב הזה, שקורה במרבית התזמורות, לא ממש מאפשר לסולנים לתקשר עם התזמורת, וכמובן שלא להשפיע עליה. יש מנצח שמנהל את החזרות, והוא זה שנותן את הטון.  הסולן רק בא לנגן והולך. בגלל מיעוט החזרות איתו, גם אין לסולן זמן לנגן ביחד עם התזמורת ולהכיר אותה דרך המוסיקה. אין לו זמן להביא את הגישה שלו ליצירה או למוסיקה בכלל.

לשמחתי, מרבית הסולנים שלנו באנסמבל הם לא מהסוג הזה. אחת המטרות שלי בהבאת סולנים בינלאומיים לאנסמבל, היא לקדם את האנסמבל באמצעות הידע, ההבנה והניסיון שלהם. סולנים רבים באים אלינו כאורחים ל7-10 ימים, שבמהלכם הם גם מובילים את האנסמבל ומדריכים אותו, ולא רק מנגנים סולו. טבאה צימרמן הדריכה את האנסמבל, הובילה את סקציית הויולות שלנו וגם ניגנה סולו בשתי יצירות – בדצמבר 2005 ובדצמבר 2006.

טבאה צימרמן מובילה את סקציית הויולות של האנסמבל

 

קתי דברצני ממש לימדה את האנסמבל נגינה בארוקית על כלים אותנתיים עם מיתרי גיד, במשך חמישה ימי חזרות, וגם ניגנה סולו בשתי יצירות. אותו הדבר עם הכנר טרייה טונסן, הכנרת אנטייה וייטהאס, וכמובן – נגן הבסון סרג'יו אזוליני, שכל מפגש איתו הוא שיעור מאלף לאנסמבל. אני משתדל להביא לאנסמבל סולנים שיש להם, מעבר לרמת נגינה גבוהה, גם יכולת, זמן ורצון להוביל ולהדריך את האנסמבל במשך מספר ימי חזרות. עבורם זוהי חויה שונה מהחויה הרגילה של לבוא, לנגן וללכת. הם אוהבים לבוא אלינו גם מהסיבה שהם מרגישים שהם עושים מוסיקה ביחד. ועבור האנסמבל זוהי חויה מיוחדת של היכרות עם מוסיקאים נפלאים, ובניית שיתופי פעולה מוסיקליים אמיתיים איתם.

בעונה הקרובה יהיו לנו שלושה סולנים בינלאומיים מהסוג הזה, שלושתם אורחים ותיקים וקבועים שלנו. סרג'יו אזוליני יוביל את האנסמבל ביצירות של באך וסטרוינסקיֿ: סינפוניה מקנטטה וקונצ'רטו לבסון של באך, "אלוני דמברטון" והסויטה "פולצ'ינלה" של סטרוינסקי. אנטיה וייטהאס תתארח אצלנו לתכנית שלמה ללא ניצוח, בה היא תוביל את האנסמבל ברביעיית המיתרים אופ. 95 של בטהובן שתנוגן בתזמורת מיתרים, תנגן קונצ'רטו לכינור של היידן, ותשוב להוביל את האנסמבל בוריאציות "פרנק ברידג'" של בריטן. וחן הלוי, שניגן איתנו בעבר לא מעט יצירות מודרניות, יבצע איתנו בעונה הקרובה דוקא את הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט. בכל אחד מהמפגשים האלה צפויה לאסמבל חוויה של עשייה מוסיקלית מרתקת, למידה, אתגר, ונגינה של קונצרטים יוצאי דופן.

חן הלוי. יבצע את הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט

 

הקשרים יוצאי הדופן שהאנסמבל קשר עם המוסיקאים הנפלאים האלה מובילים לתוצאות מאוד מרגשות עבורנו ועבור הקהל.

בפוסט הבא שלי, ביום שישי הקרוב, אספר על היצירות הישראליות ועל הסולנים הישראלים שיופיעו איתנו העונה.

 

 

מקבץ תמונות אחרון מערב הגאלה

הסרטון האחרון שהוקרן במהלך הקונצרט – חינוך: דור ההמשך

יוני רכטר והילדים

תמונות מהערב המרגש

כ-10 דק' לפני תחילת הקונצרט, האולם כבר כמעט מלא לגמרי. אוירה חגיגית מאוד באולם נוגה ביפו.

הסימפוניה הקונצרטנטית של מוצרט. ביצוע מרגש ונוסטלגי עם אותם הסולנים שביצעו את היצירה עם האנסמבל ב2002 – סרגיי אוסטרובסקי, שהיה הכנר הראשי, וגיא בן-ציוני שהיה הויולן הראשון של האנסמבל.

יוני גוטליבוביץ', הצ'לן הראשון של האנסמבל, ואחד הנגנים הותיקים שלנו.

"מלכת האבוב" תמר ענבר, באנסמבל סולני תל-אביב מיום הקמתו במאי 2001.

אוירה חגיגית באולם ועל הבמה.

הקלרניטן הוירטואוז חן הלוי בביצוע נפלא לקונצ'רטינו של ובר.

הקונצ'רטו המשולש של בטהובן. שלושה סולנים מעולים בנגינה סוחפת ושירתית – צביקה פלסר בצ'לו, סרגיי אוסטרובסקי בכינור, ומתן פורת בפסנתר.

יחד עם הנגנים הצעירים מתזמורת הקונסרבטוריון בגבעתיים ומביה"ס לאמנויות רעות-ויצ"ו חיפה.

הסיום המרגש של הערב – יוני רכטר, שלומי שבן והאנסמבל.

ערב בלתי נשכח

יומיים לאחר הערב המרגש הגדול – כמה מהחוויות שעברו על האנסמבל ועלי ביום של קונצרט הגאלה

הכתבות הרבות שפורסמו בכל אמצעי התקשורת על ערב הגאלה

ראיון עם צבי פלסר ומתן פורת באתר "הבמה", תמונה בחלק הראשון של עיתון "הארץ", כתבה גדולה איתי במקור ראשון וראיונות ברשת ב' ובגלי צה"ל. הכמות האדירה הזו של אינפורמציה על הקונצרט כנראה גרמה לביקוש הגדול לכרטיסים ביום הקונצרט. כמו כן, מהבוקר קיבלתי טלפונים רבים וסמסים עם איחולי מזל טוב על חגיגות העשור.

התקליטור הכפול שהושק, ובו מיטב הקלטות האנסמבל

לכבוד הערב החגיגי הכנו תקליטור כפול עם פרקים נבחרים מהקלטות האנסמבל בעשר שנות קיומו. כמובן שגם כאן נדרשו שעות רבות של האזנה לכל ההקלטות ובחירת הקטעים הטובים ביותר, ואח"כ עריכת העטיפה והחוברת של התקליטור. בסופו של דבר יצא ממש יפה, ואני מקוה שכל קוני התקליטור ייהנו ממנו

עטיפת התקליטור הכפול

התכניה המהודרת עם נקודות ציון בדרכו של האנסמבל

תכניה גדולה ומיוחדת (24 עמודים) הופקה במיוחד עבור הקונצרט. מעבר לתכנים הרגילים שבתכניית קונצרט – שמות היצירות וקורות החיים של הנגנים – הכנסנו הפעם לתכניה גם מעין תקציר של עשר שנות האנסמבל במילים ובתמונות.  להכנת החלק הזה בתכנייה נדרשו שעות רבות של עבודה, כתיבה, איסוף תמונות וקטעי עיתונות, הגהה, עריכה וכו'.

שניים מעמודי התכנייה המספרים את סיפורו של האנסמבל

דפיקות הלב כאשר גילינו שהפסנתר החשמלי שהגיע לא היה זה שהוזמן

לביצוע השיר שהיה אמור לסיים את הערב, צירפנו אל יוני רכטר ואל האנסמבל את הזמר, הפסנתרן והיוצר שלומי שבן. מכיוון שלא היה הגיוני לשכור פסנתר כנף נוסף רק בשביל שיר אחד, החלטנו, בהסכמתם של כל המשתתפים, שעבור השיר הזה נשכור פסנתר כנף חשמלי שעליו ינגן יוני רכטר, ביחד עם הפסנתר האקוסטי עליו ינגן שלומי שבן. בבוקר הקונצרט, כאשר הגיע לאולם נוגה הפסנתר החשמלי, נהייתי חיוור. זה לא היה פסנתר כנף. זה לא היה מה שסוכם. היה ברור שעל זה יוני רכטר לא ינגן. הביצוע של השיר "כולם אומרים ששוב היא כאן" היה בסכנה. דפיקות לב… לשמחתנו הפרשה הסתיימה יחסית מהר, וכולנו נשמנו לרווחה כאשר הטעות תוקנה ופסנתר הכנף הגיע תוך פחות משעה.

 רשימת ההמתנה שהלכה והתארכה במשך היום

לפי הביקוש לכרטיסים וכמות הטלפונים של אנשים שרצו לבוא לקונצרט ולא היו עבורם כרטיסים, כנראה שניתן היה למלא את אולם נוגה פעם נוספת.

קבלת הפנים החגיגית בלובי של אולם נוגה

החל מהשעה 7 בערב החלו לנהור אל האולם אנשים רבים. בלובי של האולם חיכתה להם קבלת פנים בהשתתפות נגני האנסמבל, ובה הוגשו יינות, שתיה חמה, נשנושים מלוחים ומתוקים, וזאת על רקע הקרנה של קטעי וידאו מקונצרטים של האנסמבל על שלושה מסכים שונים.

מאסטרו נעם שריף ואני בקבלת הפנים

האולם מלא עד אפס מקום

900 איש גדשו את אולם נוגה ביפו ותפסו כל מושב. זה לא היה מופע רוק ולא הצגת תיאטרון. זה היה קונצרט הגאלה של סולני תל-אביב, שהתקיים במקביל לחגיגות ה75 שנה של הפילהרמונית בנמל תל-אביב.

הסרטונים שהוקרנו על המסך בין היצירות

ארבעה סרטונים באורך של שתי דקות כל אחד, הוקרנו בין היצירות בקונצרט. לכל סרטון היה נושא אחר הקשור בפעילות ובהסטוריה של האנסמבל. סרט נוסטלגי ומרגש על הימים הראשונים של האנסמבל, סרט מרגש לא פחות על הסולנים הבינלאומיים, עם ברכה של מקסים ונגרוב מביתו במונאקו, סרט על הפעילות הציונית והישראלים שלנו בחו"ל המגיעים לארץ במיוחד כדי לנגן באנסמבל, וסרט המתאר את עבודתו החינוכית של האנסמבל. יום צילומים מלא ועוד שני ימי עריכה, ושעות רבות של כתיבת תסריט ואיסוף קטעי וידאו ותמונות מעשר שנות קיומו של האנסמבל נדרשו על-מנת להשלים את הכנת הסרטונים. היה שוה כל שנייה. הנה הסרט המרגש על הימים הראשונים של האנסמבל

והקונצרט עצמו…

הפרק הראשון של הסימפוניה מס' 25 ושל הסימפוניה מס' 40 של מוצרט זכו לביצוע מלוטש. הנגינה האקספרסיבית והוירטואוזית של חן הלוי בקונצ'רטינו של ובר הלהיבה את הקהל. כך גם הביצוע המרגש עם סרגיי אוסטרובסקי וגיא בן ציוני לסימפוניה הקונצרטנטית של מוצרט. נגינה שירתית נפלאה של צביקה פלסר בקונצ'רטו המשולש של בטהובן, ביחד עם סרגיי אוסטרובסקי בכינור ומתן פורת בפסנתר. השילוב של התזמורות הצעירות מחיפה ומגבעתיים עם האנסמבל בשני שירים היה מרגש מאוד עבורי. יוני רכטר האחד והיחיד בשיריו הנפלאים, עם הזמרת האורחת יעל צבי – חוויה גדולה לכולנו. וסיום הערב עם הצטרפותו של שלומי שבן אל יוני רכטר ואל האנסמבל בשיר "כולם אומרים ששוב היא כאן", נתנו את החותם הסופי לערב בלתי נשכח.