אוהב להיות בבית

הימים האלה אינם ימים קלים לכולנו. פרט לנושאים הרפואיים המדאיגים, ולנושא הפרנסה שנפגעה, והגעגועים לאירועים המשפחתיים, לחברים, לבילויים ולעבודה, יש גם אי וודאות לגבי העתיד. במיוחד בתחום שלי, תחום המוסיקה.

אבל יחד עם זאת, לימי הקורונה יש גם צדדים חיוביים. הם מאפשרים לנו לעשות הרבה דברים שאין לנו זמן אליהם בימי השגרה. ובזכות השינוי הקיצוני בשגרת החיים בימים אלה, הגעתי לכמה מסקנות חשובות על חיי.

מקום ה"בילוי" העיקרי בבית – המרפסת.

קודם כל, גם אני, כמו אריק איינשטיין ז"ל – אוהב להיות בבית. מאד אוהב. בימי השגרה אני מתרוצץ כל כך הרבה בחוץ. מלמד באקדמיה בתל אביב, מנצח על תזמורת הקונסרבטוריון בבאר שבע, גר בחיפה, מקיים חזרות בתל אביב עם סולני תל אביב ובגבעתיים עם תזמורת הקונסרבטוריון… וכמובן קונצרטים – בתל אביב, חיפה, עכו, גוש עציון, אשקלון, ובמקומות רבים נוספים, וזה לא כולל נסיעות לחו"ל. כמעט כל יום אני בנסיעות, הרבה פעמים אני יוצא מהבית מוקדם מאד בבוקר, חוזר הביתה לפעמים מאוחר מאד אחרי קונצרטים. עכשיו, כבר למעלה מחודש אני בבית, וממש כיף לי. אני גם לומד לנצל היטב את כל חלקי הבית – יושב הרבה במרפסת, מבלה הרבה בחדר של הבנות. אני אפילו מגיע הרבה יותר לחדר העבודה שלי, שבימי השגרה הלחוצים אני לא נמצא מספיק בבית כדי להיכנס אליו…

דבר נוסף שלמדתי – זמן איכות עם המשפחה זה נכס אדיר שהחיים נותנים לנו והוא לצערי לא מספיק מנוצל ביומיום. לשחק עם הבנות, לצחוק איתן, לצייר איתן, לעשות פאזלים, לשיר, להקשיב למוסיקה, לראות הצגה או סרט, לקפוץ על המיטה – כל אלה דברים נפלאים, שלא קורים מספיק בימי שגרה. התקופה הזו בבית גם מאד מפתחת את הבנות, ובמיוחד את הילדה הקטנה שלי, אודליה, שהיא כמעט בת שנה. הנוכחות האינטנסיבית היומיומית של שני ההורים והאחות הגדולה שלה, דניאלה, ממש הקפיצו אותה בהתפתחות, גם מבחינת התנועה, זחילה, עמידה וכו׳, וגם מבחינת ההבנה. אגב, בשגרה, בלילות שבהם היא מרבה להתעורר, ואני איתה והיא לא נרדמת, ובוכה, ובמשך יותר משעה היא על הידיים שלי בשלוש לפנות בוקר – אני יודע שלמחרת עומד להיות לי יום קשה מאד. אני יודע שיהיה לי קשה לנהל חזרה, להתרכז בפגישות ובשיעורים, אחרי לילה ללא שינה. בימים אלה, לעומת זאת, כמובן שאם קורה שהיא מתעוררת ולא נרדמת למשך זמן רב, אני פחות מודאג מזה, כי בכל יום אפשר להשלים שעות שינה במשך היום…

עם הבנות שלי.

תובנה חשובה נוספת – פגישות אפשר לקיים מרחוק (בזום). שעות על שעות של נסיעות מתבזבזות לי בימי שגרה על פגישות עבודה. האנשים שעובדים לצידי באנסמבל על ההפקה, השיווק והיח"צ גרים כל אחד במקום אחר, אני בחיפה, ותמיד קשה לתאם מועד להיפגש. גם כשבסוף מצליחים זה תמיד מאמץ לכולם. נכון שלא כל פגישה כדאי לקיים בזום, בטח לא פגישות היכרות. אבל פגישות עבודה שוטפות בהחלט יכולות לעבוד מצוין בזום, ועשויות לחסוך שעות רבות של תיאומים והתרוצצויות.

גם את סדנת הניצוח שלי באקדמיה בתל אביב אני מעביר בימים אלה בזום פעם בשבוע. זה לא אידאלי, אבל סך הכל השיעורים עובדים מצוין, זורמים, אפקטיביים, הנוכחות מלאה, והסטודנטים מפיקים מהם תועלת. כמובן שאת החלק הפרקטי בסדנה – חזרות וקונצרטים עם תזמורות – אנחנו לא יכולים לקיים בימים אלה. הסטודנטים היו אמורים לנצח על אנסמבל סולני תל אביב בקונצרט בתחילת אפריל, שכמובן לא התקיים, ובינתיים נדחה למאי, ואני מניח שניאלץ לדחות אותו עוד. אבל סך הכל גם עם תלמידי האקדמיה וגם עם תלמידי הניצוח הפרטיים שלי אני ממשיך לעבוד כרגיל, מרחוק, וביעילות, וזה גוזל ממני הרבה פחות זמן מאשר בימי שגרה. אגב, יש לי תלמידת ניצוח פרטית שגרה בית לידי, פחות מ100 מטר, ואפילו אותה, למען הזהירות, אני מלמד בזום בימים אלה.

את הזמן הפנוי בימים אלה אני מנצל גם ללמידה והתעמקות ביצירות שאינן לביצוע בקונצרטים קרובים (שזה ממש בלתי אפשרי בימי השגרה הלחוצים), ואפילו צופה להנאתי בכיתות אמן ושיעורים בכלי נגינה שונים ובניצוח, בהרצאות שונות, קורא מאמרים שאף פעם לא הגעתי אליהם, ואני מתכנן גם לחזור לתרגל את השפות שלמדתי בעבר אך לא תרגלתי מספיק – איטלקית ורוסית. הזדמנות שלא תחזור, וחבל לפספס אותה…

הרקויאם של מוצרט, מקונצרט בינואר האחרון.

יש כמובן הרבה אי ודאות בימים אלה, במיוחד לנו המוסיקאים. אני מאד מתגעגע לחזור לנצח על האנסמבל ועל התזמורות האחרות שלי, ולהופיע לפני קהל, אבל אני לא יודע מתי זה יקרה. אני לא יודע אפילו לאיזה קונצרט להתכונן ואילו פרטיטורות ללמוד, כי אי אפשר לדעת מתי נחזור להופיע. ליתר ביטחון התחלתי ללמוד לאחרונה תכנית שאני עומד להופיע איתה במרץ 2021 בסלובקיה. זה נראה לי די בטוח שיתקיים, עד כמה שאפשר לומר בימים אלה את המילה "בטוח"…

גם לא התחלתי ממש לעבוד על פרסום העונה הבאה של האנסמבל, למרות שכבר סגרנו את התכנית ואת כל הסולנים האורחים (מתוכננים להופיע איתנו כמה סולנים בינלאומיים מאד מרשימים), כי אנחנו לא יודעים מתי נחזור להופיע ואם נוכל לפתוח את העונה כמתוכנן. אני מקוה ומאמין שגם הקהל שלנו מתגעגע, ויחזור אלינו ברגע שנוכל לחזור להופיע. אני אישית מאד מתגעגע לקהל שלנו, ונזכר מדי פעם בפידבק שלו ובאנרגיות שהוא נותן לנו, כמו כאן בסיום קונצרט בטירת הכרמל לפני כמה חודשים.

אבל בינתיים, אני יכול רק להעלות סרטונים מקונצרטים שלנו מן העבר. אז לסיום, הנה שני סרטונים של האנסמבל מקונצרטים – תחילה הפתיחה "נישואי פיגרו" של מוצרט, מקונצרט שלנו בקיץ האחרון בפסטיבל בבוסאן, דרום קוריאה.

והנה הפרק הראשון של הסימפוניה מס׳ 40 של מוצרט, מקונצרט הגאלה לציון עשור להיווסדו של האנסמבל, דצמבר 2011 באולם נוגה ביפו.

מאחל לכולם הרבה בריאות ושמרו על עצמכם.

לא לבד על הבמה

חוזר להופיע ככנר

ב-20 השנים האחרונות הנגינה בכינור לא ממש היתה עיסוק מרכזי אצלי. אמנם היו לי מידי פעם קונצרטים ככנר, אבל ככל שעיסוקיי כמנצח התרבו, כך הורדתי מעצמי את העומס של נגינה בכינור. בשנים האחרונות מצאתי את הדרך שלי לשמר אחת לכמה זמן את הנגינה בכינור. בהתחלה זה דרש ממני אומץ, אבל אחרי שצלחתי את הפעם הראשונה, אני עושה את זה כבר עם יותר ויותר ביטחון. אחת לשנה-שנתיים  אני מופיע כסולן בכינור עם אנסמבל סולני תל אביב. הדרך שמצאתי שהכי מתאימה לי לעשות את זה, בתוך לוח הזמנים העמוס שלי, היא לנגן קונצ׳רטי כפולים ובעיקר בארוקיים. כפולים, מכיוון שיש משהו מרגיע מאד בשבילי כשנגן סולן נוסף מופיע איתי ביחד. אני לא לבד על הבמה כסולן, לא כל העיניים נשואות רק אלי, ולא כל הנטל על הכתפיים שלי. בארוקיים, מכיוון שבניגוד לקונצ׳רטי הוירטואוזיים של המאה ה19 או הקונצ׳רטי הקלאסיים השקופים והעדינים של מוצרט, הקונצ׳רטי הכפולים של באך ושל ויולדי הם פשוטים יותר מבחינה טכנית, וניתן ללמוד אותם יחסית מהר ובקלות (מה גם שאת מרביתם ניגנתי בצעירותי). בשנים האחרונות ניגנתי עם האנסמבל את הקונצ׳רטו לכינור ולמנדולינה של ויולדי עם יקי ראובן, את הקונצ׳רטו לשני כינורות של באך עם אנדרס מוסטונן, ואת הקונצ׳רטו לכינור ואבוב של באך עם תמר ענבר. בשבוע הבא אנגן שוב כסולן עם האנסמבל, ושוב יחד עם מוסטונן, קונצ׳רטו לשני כינורות בלה מינור של ויולדי, וגם קונצ׳רטו גרוסו לשני כינורות וצ׳לו של ויולדי. אני נרגש מאד לשוב להופיע ככנר, וכבר מתאמן במרץ ובהתלהבות לקראת המאורע.

הפעם הראשונה שהופעתי ככנר סולן עם סולני תל אביב היתה בדצמבר 2015, אז ניגנתי את הקונצ׳רטו לכינור ומנדולינה של ויולדי, יחד עם יקי ראובן במנדולינה. הנה הפרק הראשון מאותו הביצוע.

והפעם הקודמת ששיתפתי פעולה עם מוסטונן היתה בקונצ׳רטו לשני כינורות של באך, בפברואר 2017. הנה קטע מהפרק הראשון.

לכבוד המורה האגדית לכינור

לרמת הנגינה שלי בכינור, רמה שמאפשרת לי כיום להופיע מדי פעם כסולן עם האנסמבל, הגעתי הרבה בזכות מורתי לכינור בשנים 1994-2000, אירנה סבטלובה. אירנה היא ללא ספק אחת מהמורות הגדולות בעולם לכינור. התמזל מזלנו שהיא הגיעה לישראל ב1991, ולימדה כאן באקדמיה למוסיקה בתל אביב במשך שנים רבות, תחילה כאסיסטנטית של פרופ׳ יאיר קלס, ובהמשך כמורה עצמאית. השינוי וההשפעה שלה על רמת הכנרים בארץ הורגשו מיד, ולמעשה מורגשים היטב עד היום. כנרים ראשיים של תזמורות מובילות בארץ ובחו"ל, כנרים ברביעיות מיתרים מובילות, כנרים סולנים ופרופסורים מובילים לכינור בקונסרבטוריונים ובאקדמיות למוסיקה עברו במשך שנות לימודיהם המרכזיות אצל אירנה סבטלובה. רשימה חלקית של כנרים ראשיים בתזמורות שונות בארץ ובחו"ל מבין תלמידיה של אירנה, כוללת את סרגיי אוסטרובסקי, מתן דגן, זוהר לרנר, גריגורי אס, הדר רימון, דניאל קובליאנסקי, גיא פיגר. מבין נגני רביעיות המיתרים וההרכבים הקאמריים הישראליים המובילים ב-20 השנים האחרונות, רבים הם תלמידיה, כמו הדס פבריקנט, סרגיי אוסטרובסקי, יבגניה אפשטיין, רחל רינגלשטיין, גיא פיגר, משה אהרונוב, אייל קלס וסבטלנה סימנובסקי. מעבר לתוצאות המדהימות שהיא הוציאה מתלמידיה, כולנו מעריכים, אוהבים ומעריצים אותה בזכות ההשפעה האדירה שהיתה לה על כל אחד ואחת מאיתנו. מעבר להתמסרות הטוטאלית שלה לכל תלמיד, לכל שיעור, לכל פראזה מוסיקלית ולכל צליל, יש לה אישיות כריזמטית, יכולת פדגוגית ונפש אמנותית, שהופכים אותה לאישיות נדירה, אמנית נדירה, מוסיקאית נדירה, פדגוגית נדירה. ואת כל העבודה המדהימה שלה היא עשתה ללא שפת דיבור – בשנים הראשונות היא דיברה רק ברוסית, ובהדרגה שילבה קצת אנגלית מעורבבת עם מילים בודדות בעברית. המצב לא השתנה הרבה ב-30 השנים שחלפו מאז… היא עדיין לא יודעת עברית, ולאנגלית שלה משתרבבות כל הזמן מילים ברוסית ובעברית (למרות שהיא לא יודעת עברית), מה שיוצר שפה ייחודית רק לה. אבל כשהיא מדגימה, מנגנת, שרה, מחקה את התלמיד הנבוך שעומד מולה – הכל תמיד ברור גם בלי שפה. עד היום, אחת לכמה זמן, לקראת הופעות שלי בכינור אני לוקח איתה שיעור או שניים, ותמיד יוצא עם המון אינפורמציה והשראה.

אירה סבטלובה (במרכז) והפסנתרנית הקבועה של הכיתה שלה (שגם ליוותה אותי בכל האודיציות, הקונצרטים והתחרויות) יוליה גורביץ׳, יחד איתי בערב לכבוד יום הולדתה ה75 של אירנה.

לאות הערכתנו הרבה ואהבתנו אליה, ובזכות יוזמה מבורכת של סרגיי אוסטרובסקי, נפגשנו כמה מתלמידיה לשעבר לחגוג לה את יום הולדתה ה-75 במסעדה בתל אביב. זו היתה הפתעה מאד מרגשת עבורה. היא חשבה שהיא נפגשת רק עם סרגיי, ופתאום הגיעו עוד תלמידים שלה, ורבים נוספים שלא יכלו להגיע היו שותפים למתנה שנקנתה לה – אייפד. במהלך הערב היו הרבה רגעים משעשעים, נוסטלגיים, מרגשים, סיפורים וזכרונות שהעלינו, חיקויים, וכמובן הרבה רגעים של השראה, כשאירנה דיברה על מוסיקה ועל נגינה. היה ערב מדהים, שבו יכולנו להביע מעט מהערכתנו העצומה אל אירנה.

התלמידים עושים כבוד למורה הנערצת לכינור

לזכר סוזן לואיס-אוזר ז"ל

לפני כשבוע הלכה לעולמה אשה יקרה, טובה, אהובה וצעירה, אחרי מאבק במחלת הסרטן – סוזן לואיס אוזר. סוזן היתה מרכזת הלימודים בביה"ס למוסיקה בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב. הכרתי אותה לפני כ-15 שנה, כתלמיד של מנדי רודן ז"ל במסגרת לימודיי ביה"ס למוסיקה בוכמן-מהטה. בהמשך, דרכינו נפגשו כשבתה יובל אוזר הצטרפה לתזמורת של קונסרבטוריון גבעתיים בניצוחי. ב-2012 הכרתי גם את אביה אלכס לואיס כשהאנסמבל הופיע בימי הקלרינט, בגמר תחרות הקלרינט על שם רות לואיס ז"ל, אשתו של אלכס ואמה של סוזן. ובשנתיים האחרונות, מאז שהתחלתי ללמד בביה"ס למוסיקה ע"ש בוכמן-מהטה, שוב פגשתי באופן קבוע את סוזן.

החיוביות שלה, החיוך שלה, האופטימיות שלה והנכונות שלה לעזור ולהיענות לכל בקשה – היו תכונות שכל הסובבים אותה הבחינו בהן. תמיד היתה משיבה בטון דיבור רגוע ומרגיע, מטפלת בכל בקשה, מתייחסת לכל אדם בכבוד ובאופן שווה, בין אם הוא סטודנט שנה א׳ ובין אם פרופסור בכיר. היתה לי זכות גדולה להכיר אותה ואת משפחתה המקסימה. לכתה מאיתנו בטרם עת היא אסון גדול, ואת חסרונה קשה יהיה למלא. כמו רבים מחברי הסגל ומהסטודנטים, גם אני אהבתי אותה מאד. יהי זכרה ברוך.

רקויאם מרגש וגרנדיוזי

קשה לי לתאר במילים את ההרגשה שלי בזמן שאני מוביל, על הבמה, קבוצה גדולה ואיכותית של כ-50 מבצעים, הכוללת נגנים, מקהלה וסולנים – לביצוע של מוסיקה כל כך נשגבת כמו הרקויאם של מוצרט. זו באמת הרגשה שאין דומה לה.

כמנצח, לא קורה לי הרבה שאני גם מוביל את הביצוע, נותן השראה, יוצר את המוסיקה באמצעות הידיים, וגם, בו זמנית, חי את התוצאה, נהנה מהנגינה, מהשירה, ובמיוחד מהמוסיקה העילאית. ברקויאם של מוצרט היו כמה רגעים כאלה. אלה היו רגעים יוצאי דופן, שבהם הייתי מסוגל ממש להיכנס לתוך המוסיקה ולחיות אותה תוך כדי הביצוע, ולא רק להוביל אותה ולשלוט בגוף המבצע.

בזמן ביצוע יצירה מוסיקלית,  אני עסוק, כמנצח, גם בעתיד וגם בעבר, בו זמנית. למה הכוונה? בעתיד – במה שעומד לקרות, כלומר הכנה של האופי, העוצמה, הטמפו של מה שיקרה בפעמה הבאה ממש לפני שהיא מגיעה. בעבר – במה שקרה ממש לפני רגע, כלומר הקשבה למה שיוצא מהתזמורת ותגובה מיידית לכל טעות או צליל המנוגן באופן שונה ממה שאני רוצה (חזק מדי, מהר מדי, ארוך מדי וכד׳). לרוב, בגלל שמשימת ה"פיצול" היא מספיק קשה גם כך, והתזמורת זקוקה לעזרה של המנצח רוב הזמן, קשה למנצח "להתנתק" מהשליטה בביצוע (שהיא עצמה, כאמור, מורכבת משתי משימות מנוגדות שקורות בו זמנית), ולצלול לתוך המוסיקה, לתוך ההווה. ברגעים יוצאי הדופן שזה כן קורה, החוויה היא עילאית.

כך הרגשתי ברגעים מסויימים בביצוע הרקויאם של מוצרט השבוע. הקונצרטים היו מאד מרשימים וגרנדיוזיים. לי אישית זה היה מאד מרגש להוביל ביצוע רב משתתפים שכזה.

עוד בקונצרט ביצענו שתי יצירות חדשות שנכתבו עבור האנסמבל. הראשונה, לא בדיוק חדשה, קטעים ליריים שגריג כתב לפסנתר. היא תוזמרה לתזמורת כלי קשת עבורנו ע"י מורן מגן, ובוצעה לראשונה בהרכב הזה. המוסיקה המקורית כשלעצמה היא נפלאה, וגם התזמורים של מורן מגן כתובים מאד יפה, יצירתי, מעניין. היצירה השניה, יצירה חדשה לגמרי של ידידי המלחין דני עקיבא – שירים לאביתר, לאלט, קלרינט וכלי קשת. זו יצירה שונה ממרבית יצירותיו של דני, קודם כל בגלל שהטקסטים שהוא בחר הם של שירי ילדים של אבנר פרץ, המיועדים למבוגרים – דבר יוצא דופן כשלעצמו. המוסיקה, בהתאם, לפעמים הומוריסטית, לפעמים דרמטית-תיאטרלית, לפעמים מפחידה, לפעמים מהורהרת, בדיוק על פי מצבי הרוח של הילד כפי שהם מתוארים בשירים, או על פי הדיאלוגים שלו עם סבו (שהוא המשורר אבנר פרץ עצמו). המוסיקה מאד יפה, אך בכלל לא קלה לביצוע. היא כתובה הרבה פעמים כמו רצ׳יטטיבים באופרה, עם משקלים משתנים, טמפי משתנים, פרמטות רבות. גם הזמרת ניצן אלון וגם הקלרניתן יונתן לייבוביץ׳ עשו עבודה נהדרת ומקצועית עם היצירה, ואני חושב שהתוצאה, במיוחד בקונצרט השני, היתה יוצאת מהכלל.

הקהל הרב שמילא את האולמות בשני הקונצרטים, יצא מגדרו מהתלהבות, והתגובות הנפלאות לא איחרו לבוא. הנה כמה תגובות שנכתבו בפייסבוק:

"גם אני נכחתי בקונצרט, נהנתי מהשירים הליריים מאת גריג והתרגשתי משירי המשורר דניאל עקיבא שהפליא לבטא את יחסו לנכדו הקטן, כשעיני מהופנטות למראה המנצח ברק טל המצייר בעדינות ובדייקנות את הצלילים באצבעותיו.
הרקוויאם של מוצרט סחף אותי בסערה עצמתית ודרמטית, בהרמוניה עשירה ובשירה מופלאה של זמרי האנסמבל והסולנים.
תענוג צרוף."

"כששתי אושיות מוזיקליות משובחות כ"כ נפגשות על במה אחת ומבצעות יחד את הרקוויאם של מוצרט ויצירות נוספות, זוהי חגיגה אמיתית של ממש."

"היה ערב פשוט מדהים. יצאנו בעננים…"

אפילו בביקורת שפורסמה ב"הארץ", אותה בחר המבקר לכתוב באופן שיבליט את הצדדים השליליים, נכתבו כמה דברים שבהחלט היה משמח לקרוא: "הפרשנות שנתן ברק טל לרקויאם של מוצרט, מעניינת. היא מושפעת באופן בולט מן הכיוון שסימנו ביצועים עם אוריינטציה "תקופתית": אנסמבל קולי לא גדול ואנסמבל כלי די קטן, עם דומיננטיות של כלי נשיפה, שמאפשרים שקיפות והבלטה של הקולות הפנימיים בנגינה ובשירה, קצבים מהירים וזרימה אינטנסיבית שיוצרת גישה נמרצת, דרמטית… בביצוע עליו ניצח טל היו רגעים יפים, מעניינים, סוחפים ורעננים".

דני עקיבא, מעבר להיותו מוסיקאי נהדר ומלחין שאני מאד מעריך, וגם מורה ופדגוג שגידל דורות של תלמידים (ואני ביניהם), הוא גם חבר טוב וקרוב, שנחלץ לעזרתי בכל פעם שאני זקוק לו. לאחרונה הוא הגיע לתת עדות לטובתי בבית המשפט בחיפה, במצב לא נעים שאליו נקלעתי, של תביעה שהוגשה נגדי בגין לשון הרע. דני, ועוד כמה מידידיי שהיו מעורבים בנושא התביעה, הגיעו להעיד לטובתי ובכך סייעו לי לזכות במשפט. המשפט שבו נתבעתי נמשך למעלה משנתיים, שהיו בהם לא מעט רגעי חרדה ולחץ נפשי, ולשמחתי הוא הסתיים בניצחון, הרבה בזכות דני ושאר החברים הטובים שבאו לסייע לי!

סיום מלהיב לסיור עונות השנה

את חמשת הקונצרטים עם התכנית "עונות השנה" סיימנו בקונצרט בטירת הכרמל מול אולם מלא וקהל נלהב מאד. הקונצרטים התקיימו באותם ימים של החזרות על הרקויאם של מוצרט, ובשל כך היו לא קלים עבור הנגנים ועבורי. הקהל הנלהב בכל אחד מהקונצרטים נתן לנו הרבה אנרגיות להיות במיטבנו בכל קונצרט וקונצרט. הנה הקהל המריע בסיום הקונצרט בטירת הכרמל.

רקויאם ביום גשם סוער ועמוס

חזרה עם האנסמבל ועם הסולנים על הרקויאם של מוצרט, הבוקר.

זה התחיל בנסיעת בוקר ברכבת מחיפה לתל אביב לחזרה של האנסמבל בשטריקר, נסיעה בה ניצלתי את הזמן לעבור שוב על הפרטיטורה של היצירה החדשה הנהדרת של דני עקיבא – שירים לאביתר. שמחתי לפגוש בחזרה את דני, לראשונה אחרי זמן רב. הוא הגיע לשמוע את יצירתו בתהליך העבודה. היה נהדר – גם היצירה, גם החזרה וגם הפגישה.

הסולנים ניצן אלון ויונתן לייבוביץ׳ ביצירה של דני עקיבא.

פגשתי בחזרה גם את המלחין מורן מגן שתזמר עבורנו קטעים ליריים לפסנתר של גריג. התזמורים פשוט נפלאים, וכיף לעבוד עליהם.

בחלק השני של החזרה פגשתי את הסולנים ברקויאם של מוצרט – עודד רייך, רון זילברשטיין ודנה מרבך, שהצטרפו אל ניצן אלון ששרה לפני כן את היצירה של דני. הרקויאם של מוצרט זו יצירת מופת שכל פרק בה הוא מאסטרפיס. תענוג לעבוד עליה, ובמיוחד עם סולנים נפלאים כאלה, שהם גם חברים.

 

מיד כשסיימתי את החזרה, נסעתי במזג אויר סוער וגשום לפגישה בגבעתיים עם מנהל השיווק של האנסמבל ועם נאוה, המפיקה שלנו, שאותה פגשתי גם בחזרת הבוקר לפני כן בשטריקר. אחרי הפגישה המוצלחת, הלכתי לקונסרבטוריון גבעתיים לחזרת אחה"צ על הסימפוניה מס׳ 44 של היידן עם התזמורת הייצוגית של הקונסרבטוריון. ומשם הלכתי ברגל לבית יד לבנים בגבעתיים, לחזרת ערב עם האנסמבל הקולי הישראלי על הרקויאם של מוצרט. היה תענוג לעבוד איתם במשך כשעתיים, למרות שהגשמים החזקים והרעמים נשמעו היטב מבפנים. היה אפילו רגע אחד מיוחד שבו נתתי כניסה גדולה בפורטה, ובדיוק על הפעמה של הכניסה, ממש לפי הניצוח שלי, היה רעם חזק שהרעיד את האולם. אחרי כל אלה חזרתי ברכבת לחיפה, רק כדי ללכת לישון ומחר להשכים קום שוב לקראת יום חדש ועמוס נוסף. בבוקר – חזרה נוספת של האנסמבל על תכנית הרקויאם של מוצרט, ועל היצירות של דני עקיבא והתזמורים של גריג. ובערב – קונצרט של האנסמבל ברחובות עם התכנית עונות השנה, איתה אנו מופיעים בימים אלה ברחבי הארץ.

הקונצרטים עם הרקויאם של מוצרט יתקיימו במוצ"ש הקרוב 25.1.2020 בשעה 20.30 בחיפה (רפפורט), כרטיסים בטל׳ 04-8363804, וביום א׳ 26.1.2020 בשעה 20.30 בת"א (קונסרבטוריון שטריקר), כרטיסים בקישור הזה

מוסיקה רוקיסטית ומקצבים דרום אמריקאיים

סולני תל אביב עם יקי ראובן במנדולינה, בשבוע שעבר במורמונים בירושלים

במקביל להכנות הרבות לקראת הפרוייקט הגדול ביותר שלנו השנה (מבחינה הפקתית ומספר המשתתפים) – הרקויאם של מוצרט – אנחנו גם בתקופה של קונצרטים ברחבי הארץ עם תכנית אחרת: עונות השנה של ויולדי, צ׳ייקובסקי ופיאצולה. עם התכנית הזו הופענו בסדרת המנויים שלנו בעונה שעברה, ועכשיו אנחנו מופיעים איתה 5 פעמים במקומות נוספים – היינו בשבוע שעבר באוניברסיטה המורמונית בירושלים, הערב אנחנו בקונסרבטוריון באר שבע, מחר בקונסרבטוריון עפולה, ובשבוע הבא נופיע בבית העם רחובות ובקונסרבטוריון טירת הכרמל. התכנית הזו היתה מאד מוצלחת בעונה שעברה בקונצרטים למנויים, ולפי הקונצרט בשבוע שעבר במורמונים מול אולם מלא וקהל נלהב – כך יהיה גם הפעם. זו תכנית שמתאימה לכל סוגי הקהל, היצירות בה קצרות (לא יותר מ10 דקות ליצירה), יש בה גיוון של הכלים הסולנים – הכינור בנגינת קובי רובינשטיין והמנדולינה בנגינת יקי ראובן (שניהם גם מנגנים במהלך הערב יחד את הקונצ׳רטו לשני כינורות של ויולדי), שבירות חדות בין המוסיקה ה"רוקיסטית" של ויולדי למלודיות הנפלאות של צ׳ייקובסקי ולמקצבים הדרום אמריקאיים של פיאצולה, וכל היצירות הן מצד אחד מצויינות ואיכותיות ומצד שני מוכרות ואפילו פופולריות. ההגעה שלנו להופעות במקומות מרוחקים בפריפריה, מעוררת דווקא הרבה עניין במקומות אלה. פרסומים גדולים המבשרים על הקונצרטים שלנו שם מופיעים בשלטי חוצות ובקונסרבטוריונים, כפי שראיתי השבוע בטירת הכרמל.

אני אישית מאד נהנה להופיע מול קהלים חדשים, וגם לחזור על תכניות שכבר הופעתי איתן בעבר. בכל קונצרט אני משנה משהו, וזה לפעמים מפתיע את התזמורת ומעלה את הריכוז, האנרגיה וההתלהבות.

בפוסט הבא – על ההכנות לקראת הפרוייקט הגדול עם הרקויאם של מוצרט. מוזמנים לעקוב

כל הטעויות האפשריות בניצוח

בחזרה לחוויות מלפני 20 שנה

עם תזמורת המושבות, בקונצרט שהתקיים ב16.12.2019

התזמורת הראשונה שעליה ניצחתי באופן קבוע, במשך למעלה משנתיים, היתה תזמורת חובבים – חובבי המוסיקה ירושלים. זה היה לפני כעשרים שנה. הייתי אז סטודנט לניצוח באקדמיה למוסיקה בירושלים, והמורה שלי לניצוח ד"ר יבגני צירלין היה אז המנצח הקבוע של התזמורת הזו, והחליט לעזוב אחרי שבע שנים איתם (הוא למעשה ניצח עליהם מיום עלייתו ארצה). למזלי, הוא המליץ לתזמורת עלי כמי שיוביל את התזמורת לאחר עזיבתו. הם מצידם רצו לבחון אותי, ועוד מועמד או שניים אחרים, לפני שיחליטו. לשמחתי, אחרי מספר חזרות ניסיון הם בחרו בי, וכך התאפשר לי כבר בתקופת לימודי הניצוח שלי לנצח באופן קבוע ולעבוד עם תזמורת פעם בשבוע. זה היה ניסיון חשוב מאד עבורי. הייתי אז סטודנט חסר ניסיון, ועשיתי עליהם את כל הטעויות האפשריות – גם מבחינת ניצוח, גם מבחינת ניהול החזרות, גם מבחינת למידה והכנה של החומר, גם מבחינת בניית מתח, קשר עם הנגנים, וכל מה שמנצח צריך לעשות. התזמורת היתה נהדרת (וגם סלחנית), ואיפשרה לי ממש ללמוד ניצוח עליה. עבור הנגנים החובבים זו היתה הנאה צרופה להיפגש אחת לשבוע ולנגן ביחד. הם עשו זאת במלוא ההתלהבות, המסירות והאהבה, והתוצאות היו יפות מאד. אני זוכר את התקופה הזו כתקופה מאד טובה וחשובה בהתפתחותי המוסיקלית, וכמובן שמאז יש לי פינה חמה בלב לתזמורת החובבים ההיא ולתזמורות חובבים בכלל. במשך כל עשרים השנים שעברו מאז, ניצחתי באופן קבוע, לצד תזמורות מקצועיות גם על תזמורות צעירות, אבל לא יצא לי לנצח על תזמורות חובבים, פרט לפעם אחת לפני כשנתיים עם אנסמבל מיתרים בחיפה (אנסמבל כרמל). בקיץ האחרון קיבלתי פניה לנצח על תזמורת המושבות, שהיא תזמורת חובבים טובה. הסכמתי בשמחה, וסגרנו על מועדי חזרות ומועד הקונצרט וגם את התכנית (שהיתה מאד מאתגרת). הפעם, הגעתי לנצח על תזמורת החובבים ממקום אחר לגמרי מזה שהייתי בו לפני 20 שנה. התובנה העיקרית שהגעתי אליה במשך השנים האלה היא שבעצם אין ממש הבדל בין תזמורת מקצועית לתזמורת חובבים או סטודנטים. הניצוח חייב להיות מדוייק וברור באותה מידה (אולי בתזמורות חובבים אפילו יותר), הסטנדרטים אותם הסטנדרטים, ניהול החזרות זהה, ולמעשה אין שום סיבה לדרוש מתזמורת חובבים או מתזמורת צעירה פחות מאשר מתזמורת מקצועית. אין סיבה להתייחס אליהם יותר בסלחנות מאשר אל תזמורת מקצועית, ההיפך – בגלל שיש יותר זמן חזרות ניתן להגיע לעבודה על כל פרט ועל כל פראזה ולהתעמק יותר במוסיקה, ובודאי שלא צריך לוותר. עם הגישה הזו הגעתי לפרוייקט עם תזמורת המושבות, וכבר מהחזרה הראשונה קיבלתי שיתוף פעולה מלא מצד הנגנים. החזרות התנהלו במלוא הרצינות, ירדנו לפרטי פרטים ולעבודה על כל האספקטים הטכניים והמוסיקליים שבנגינה תזמורתית, וההתקדמות היתה יפה ומהירה. למרות שהחזרות התקיימו בשעות הערב המאוחרות, הגעתי לכל חזרה עם הרבה שמחה ומרץ, וכך גם נגני התזמורת, שהשקיעו ועשו את המקסימום. התכנית היתה קשה ומאתגרת במיוחד – מוצרט הפתיחה לחליל הקסם, ברהמס וריאציות על נושא של היידן, ובטהובן סימפוניה מס׳ 7. עבדנו קשה, ובקונצרט ניתן היה לשמוע את התוצאה. כפי שאני נוהג לעשות בקונצרטים עם תזמורות מקצועיות, גם עם תזמורת המושבות השארתי קצת מקום לספונטניות ולהפתעות בקונצרט. הם היו מרוכזים והגיבו מצוין. בסך הכל זו היתה חוויה נהדרת בשבילי, והקונצרט היה מצוין.

עוד פיטורים לא הגיוניים בתחום החינוך המוסיקלי

מדוע זומן ד"ר אלכס וסרמן ע"י עיריית רמת גן לשימוע לפני פיטורים? לא ברור לי. אלכס ווסרמן הוא מנהל המרכז למוסיקה ברמת גן, הוא הקים בו את התזמורת הסימפונית רמת גן, והוא הביא את שני הגופים – התזמורת והמרכז למוסיקה – להישגים נהדרים ברמה המקצועית והפדגוגית בכל שנות הניהול שלו שם.

אקדים ואומר – ד"ר אלכס ווסרמן הוא לא חבר או קרוב שלי. אבל בגלל שהסיפור הזה מקומם, ומזכיר לי קצת את סיפור הפיטורים שלי ושל מורי מגמת המוסיקה בביה"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו (רעות) חיפה לפני כשנתיים, אני חייב לכתוב עליו ולהביע את דעתי בעניין. גם כאן, כמו במקרה ויצ"ו מלפני שנתיים, מעורבת עירייה, גם כאן הנושא המרכזי הוא כסף, וגם כאן יש לדעתי חוסר הבנה מצד העירייה בנושא מוסיקה וחינוך מוסיקלי. מיד לאחר ששמעתי על הסיפור כתבתי לראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן, את הדברים הבאים:

לכבוד
מר כרמל שאמה הכהן
ראש עיריית רמת גן

כבוד ראש העיר,

נדהמתי לשמוע כי ד"ר אלכס ווסרמן, מנהל המרכז למוסיקה רמת גן ומנהלה המוסיקלי של התזמורת הסימפונית רמת גן, זומן לשימוע לפני פיטורים

ד"ר ווסרמן הוא אדם רב כישורים ורב פעלים הן כמוסיקאי, הן כמנהל והן כפדגוג. הוא הביא להישגים חסרי תקדים את המרכז למוסיקה ברמת גן, הן מבחינת כמות התלמידים הנחשפים למוסיקה וללימודי מוסיקה, והן מבחינת איכות הצוות המקצועי, המורים, התכניות החינוכיות והפעילות המוסיקלית בעיר. הוא בנה במו ידיו את התזמורת הסימפונית רמת גן, שהיא תזמורת סימפונית מקצועית גדולה ומרשימה המקיימת קונצרטים רבים בפני אולמות מלאים, וכן קונצרטים חינוכיים רבים ומשמעותיים למאות מילדי העיר.

אין לי ספק שפיטורים של ד"ר ווסרמן יביאו הרס וחורבן על מרכז המוסיקה המפואר ברמת גן, ויובילו לסגירת התזמורת הסימפונית רמת גן.

לא לכל אדם בעל כישורים מוסיקליים יש גם כישורים אדמיניסטרטיביים ויכולת לנהל מוסד חינוכי. לא כל מנצח תזמורת ניחן ביכולות פדגוגיות ובהבנת הכלים הנדרשים על מנת ללמד מוסיקה ולהנגישה לילדים בגילאי 5 עד 18. ולא כל מנהל בעל יכולת אדמיניסטרטיבית מסוגל לנצח על תזמורת מקצועית ולהובילה ביד רמה להישגים. לד"ר אלכס ווסרמן יש את כל היכולות האלה, ולא בכדי הוא הצליח מאד כמנהל המרכז למוסיקה וכמנהל המוסיקלי של התזמורת. לבנות את כל אלה זה קשה מאד ודורש עבודה קשה, סבלנות, אמונה בדרך ויכולות פנומנליות. להרוס זה קל ופשוט

כבוד ראש העיר, אני משוכנע שאינך רוצה להיזכר כראש העיר שבתקופת כהונתו נחרבה הפנינה האמנותיתמוסיקליתפדגוגית האיכותית ביותר בעירך, שנבנתה בעמל רב.

אני קורא לך לחזור בך מכוונתך לזמן את ד"ר אלכס ווסרמן לשימוע לפני פיטורים, ופונה אליך בבקשה לאפשר לו להמשיך בעבודת הקודש שהוא עושה בעירך, לתת לו להצמיח את המרכז למוסיקה המפואר שהוא בנה, ולהמשיך להנהיג את התזמורת הסימפונית רמת גן להישגים רבים ברמת גן וברחבי הארץ.

תלמידי המרכז למוסיקה רמת גן והוריהם, ונגנים מהתזמורת הסימפונית רמת גן, יצאו להפגין מול בנין עיריית רמת גן, ומאות אנשים (ואני ביניהם) חתמו על עצומה נגד הכוונה לפטר את אלכס וסרמן. הנה אחת התגובות שמצאתי בפייסבוק על הנושא ואני מזדהה עם כל מילה בה – "פה במקום המטורלל הזה מי שעושה מהפכה ומקדיש את עשר השנים האחרונות למאות ילדים ותזמורת נהדרת עומד בפני ועדת פיטורים? ירדנו מהפסים סופית". שלשום בישיבת מועצת העירייה הנושא נידון. אני מקוה מאד שהעירייה תחזור בה מכוונתה לפטר את ד"ר אלכס וסרמן.

הנה קטע שפורסם בידיעות אחרונות על ההפגנה.

אני אישית חושב שכל אנשי המוסיקה והחינוך המוסיקלי בארץ צריכים להפגין סולידריות ולתמוך באלכס ווסרמן. לצערי, בתחום שלנו, שגם כך סובל ממחסור בתקציבים, מחסור בקהל, מחסור בתלמידים, וגם מחסור בהבנה אצל חלק ממקבלי ההחלטות, זה יכול לקרות לכל אחד, וגם אני נוכחתי בזה בעצמי לפני כשנתיים. כואב לי לשמוע שיש אנשים שמנסים לנצל את המצב הזה לטובתם האישית, וכבר פנו לעיריית רמת גן והציעו להם את שרותיהם במקומו של אלכס (וזה עוד לפני שהתקבלה אפילו החלטה בעניינו). אני חושב שזו חוסר קולגיאליות, אנוכיות וחוסר אתיקה בסיסית, וזה בסופו של דבר, בטווח הארוך, יפגע גם בהם.

הוקרה לקונסרבטוריון ולחבר

לאחרונה הופעתי כמנצח אורח בשני קונצרטים תזמורתיים מאד מיוחדים עבורי בהיבט האישי. על הסינפונייטה באר שבע ניצחתי בערב התרמה למען קונסרבטוריון באר שבע (שבו אני מנצח באופן קבוע על התזמורת הייצוגית), שגם היה ערב פרידה ממנהלו הפורש של הקונסרבטוריון ידידי נגן המנדולינה יקי ראובן. גייסתי למטרה זו גם את זמרת הסופרן קרן הדר, שאיתה הופעתי רק חודש לפני כן ביחד עם סולני תל אביב. לחזור לנצח על הסינפונייטה, והפעם אחרי קרוב לשנתיים שלא פגשתי אותם, זה תמיד משמח. מכל הפעמים שניצחתי על התזמורת הזו, אני חושב שבפעם הזו התזמורת נשמעה הכי טוב. היתה שם בשנתיים האחרונות תחלופה של נגנים שהשפיעה מאד לטובה במיוחד בכלי הקשת ובמיוחד בקולות הפנימיים. הצליל של המיתרים נשמע יותר אחיד, יותר עגול ויותר מגובש, והנגינה באופן כללי הרבה יותר מוקפדת ומלוטשת. בזמן קצר מאד של חזרות הצלחנו להכין תכנית שכללה את הפתיחה "הספר מסביליה" של רוסיני, את הקונצ׳רטו למנדולינה (במקור כינור) ופסנתר  של מנדלסון בגרסה לתזמורת מלאה עם נשיפה, ושבעה שירים ממיטב הזמר העברי. עיקר העבודה היתה במנדלסון, יצירה שהנשפנים לא הכירו, כי לרוב היא מבוצעת עם מיתרים בלבד. בנוסף, התוים שלהם היו כתובים בצורה שמקשה עליהם מאד. יש ביצירה הזו הרבה מאד תיבות הפסקה לכל כלי, תיבות שבהן לרוב רק שני הסולנים מנגנים. בד"כ כשיש הרבה תיבות הפסקה, כתובים בתוים של כל נגן איזשהם סימני דרך שיסייעו לו להתמצא ולדעת מתי להיכנס – לרוב כותבים לנגן בתוים קטנים את המנגינה המנוגנת בתיבות האחרונות לפני כניסתו, וכך יש לו סימן. במקרה הזה, לא רק שהנשפנים לא הכירו את היצירה, גם לא היו כתובים להם שום "תווי קיו" והם נאלצו לספור לפעמים 30 או 40 תיבות. הכניסות שלהם ביצירה הן לרוב לא יחד, כלומר, לדוגמה – קודם הבסונים ואחרי תיבה אחת החלילים ואחרי שתי תיבות הקרנות, ותיבה אחר כך כל היתר, דבר שמקשה עוד יותר… בנוסף, גילינו במהלך החזרה שהיו גם טעויות במספר תיבות ההפסקה בחלק מהמקרים. כל אלה למעשה הקשו מאד על העבודה, והוסיפו מאד לגודל האחריות שלי על הביצוע. היה עלי בעצם לתת את כל הכניסות לכולם במהלך החזרה. הייתי ממש "שוטר תנועה" שנותן כניסות ויציאות, כמעט כמו ביצירות בנות זמננו, וזאת רק על מנת שלכל נגן יהיה ברור מתי עליו לנגן. כמובן שבמהלך החזרה, כשהסברתי את כל אלה, וכל נגן רשם לעצמו אחרי מי הוא נכנס ומה הסימן שלו, הדברים התחילו להתבהר.

למחרת בחזרה הגנרלית כבר אפשר היה לשמוע שהתזמורת יותר משוחררת והכל נשמע יותר טוב, ואז גם הרמה הגבוהה של התזמורת ניכרה. בחזרה הגנרלית גם הצטרפה הזמרת קרן הדר, שאיתה היינו צריכים בחזרה של פחות משעה לעבור על כל השירים. לשמחתנו ולמזלנו ביצענו ביחד, קרן ואני, את מרבית השירים האלה ממש לא מזמן, עם סולני תל אביב, כך שאת כל הטמפי, שינויי הטמפי, הפרמטות וכו׳, כבר הכרתי היטב ויכולתי בקלות להוביל את התזמורת ללא בעיות.

הקונצרט עצמו היה ממש מצוין. התזמורת ניגנה נהדר. הסולנים בקונצ׳רטו של מנדלסון, יקי ראובן ודניאל צ׳ובנוב מרומניה, נתנו ביצוע מלהיב ואנרגטי לקונצ׳רטו של מנדלסון. קרן הדר כמו תמיד סחפה וריגשה, בשירים של עידן רייכל וארגוב (בעיבודים מעולים של זיו קוז׳וקרו, תום בר, רפי קדישזון ונועם שריף). ובפתיחה של רוסיני אפשר היה לשמוע את האיכות התזמורתית של הסינפונייטה. לקראת סיום הערב אמרתי מהבמה כמה דברי שבח ותודה לידידי יקי ראובן, שפורש מניהול הקונסרבטוריון, אחרי שהביא אותו להישגים גבוהים הן באיכות והן בכמות התלמידים והפעילות. יקי ישוב לשתף פעולה איתי ועם סולני תל אביב ממש בקרוב, בתכנית עונות השנה בכינור ובמנדולינה, שאיתה נופיע חמש פעמים במהלך חודש ינואר.

אחרי הקונצרט, בנסיעה הביתה מב"ש, קרן לקחה אותי חלק מהדרך – עד תל אביב. ואז, סופסוף היתה לנו הזדמנות לדבר קצת, אחרי שבזמן האחרון נפגשנו בעצם רק על הבמה – בחזרות ובקונצרטים, ולא הספקנו לדבר על שום דבר חוץ ממה שקשור לביצוע…

הקונצרט השני שעליו ניצחתי לאחרונה כאורח, היה קונצרט מרגש עם תזמורת המושבות, שהיא תזמורת חובבים טובה, ועליו אספר בפוסט הבא.