כל הטעויות האפשריות בניצוח

בחזרה לחוויות מלפני 20 שנה

עם תזמורת המושבות, בקונצרט שהתקיים ב16.12.2019

התזמורת הראשונה שעליה ניצחתי באופן קבוע, במשך למעלה משנתיים, היתה תזמורת חובבים – חובבי המוסיקה ירושלים. זה היה לפני כעשרים שנה. הייתי אז סטודנט לניצוח באקדמיה למוסיקה בירושלים, והמורה שלי לניצוח ד"ר יבגני צירלין היה אז המנצח הקבוע של התזמורת הזו, והחליט לעזוב אחרי שבע שנים איתם (הוא למעשה ניצח עליהם מיום עלייתו ארצה). למזלי, הוא המליץ לתזמורת עלי כמי שיוביל את התזמורת לאחר עזיבתו. הם מצידם רצו לבחון אותי, ועוד מועמד או שניים אחרים, לפני שיחליטו. לשמחתי, אחרי מספר חזרות ניסיון הם בחרו בי, וכך התאפשר לי כבר בתקופת לימודי הניצוח שלי לנצח באופן קבוע ולעבוד עם תזמורת פעם בשבוע. זה היה ניסיון חשוב מאד עבורי. הייתי אז סטודנט חסר ניסיון, ועשיתי עליהם את כל הטעויות האפשריות – גם מבחינת ניצוח, גם מבחינת ניהול החזרות, גם מבחינת למידה והכנה של החומר, גם מבחינת בניית מתח, קשר עם הנגנים, וכל מה שמנצח צריך לעשות. התזמורת היתה נהדרת (וגם סלחנית), ואיפשרה לי ממש ללמוד ניצוח עליה. עבור הנגנים החובבים זו היתה הנאה צרופה להיפגש אחת לשבוע ולנגן ביחד. הם עשו זאת במלוא ההתלהבות, המסירות והאהבה, והתוצאות היו יפות מאד. אני זוכר את התקופה הזו כתקופה מאד טובה וחשובה בהתפתחותי המוסיקלית, וכמובן שמאז יש לי פינה חמה בלב לתזמורת החובבים ההיא ולתזמורות חובבים בכלל. במשך כל עשרים השנים שעברו מאז, ניצחתי באופן קבוע, לצד תזמורות מקצועיות גם על תזמורות צעירות, אבל לא יצא לי לנצח על תזמורות חובבים, פרט לפעם אחת לפני כשנתיים עם אנסמבל מיתרים בחיפה (אנסמבל כרמל). בקיץ האחרון קיבלתי פניה לנצח על תזמורת המושבות, שהיא תזמורת חובבים טובה. הסכמתי בשמחה, וסגרנו על מועדי חזרות ומועד הקונצרט וגם את התכנית (שהיתה מאד מאתגרת). הפעם, הגעתי לנצח על תזמורת החובבים ממקום אחר לגמרי מזה שהייתי בו לפני 20 שנה. התובנה העיקרית שהגעתי אליה במשך השנים האלה היא שבעצם אין ממש הבדל בין תזמורת מקצועית לתזמורת חובבים או סטודנטים. הניצוח חייב להיות מדוייק וברור באותה מידה (אולי בתזמורות חובבים אפילו יותר), הסטנדרטים אותם הסטנדרטים, ניהול החזרות זהה, ולמעשה אין שום סיבה לדרוש מתזמורת חובבים או מתזמורת צעירה פחות מאשר מתזמורת מקצועית. אין סיבה להתייחס אליהם יותר בסלחנות מאשר אל תזמורת מקצועית, ההיפך – בגלל שיש יותר זמן חזרות ניתן להגיע לעבודה על כל פרט ועל כל פראזה ולהתעמק יותר במוסיקה, ובודאי שלא צריך לוותר. עם הגישה הזו הגעתי לפרוייקט עם תזמורת המושבות, וכבר מהחזרה הראשונה קיבלתי שיתוף פעולה מלא מצד הנגנים. החזרות התנהלו במלוא הרצינות, ירדנו לפרטי פרטים ולעבודה על כל האספקטים הטכניים והמוסיקליים שבנגינה תזמורתית, וההתקדמות היתה יפה ומהירה. למרות שהחזרות התקיימו בשעות הערב המאוחרות, הגעתי לכל חזרה עם הרבה שמחה ומרץ, וכך גם נגני התזמורת, שהשקיעו ועשו את המקסימום. התכנית היתה קשה ומאתגרת במיוחד – מוצרט הפתיחה לחליל הקסם, ברהמס וריאציות על נושא של היידן, ובטהובן סימפוניה מס׳ 7. עבדנו קשה, ובקונצרט ניתן היה לשמוע את התוצאה. כפי שאני נוהג לעשות בקונצרטים עם תזמורות מקצועיות, גם עם תזמורת המושבות השארתי קצת מקום לספונטניות ולהפתעות בקונצרט. הם היו מרוכזים והגיבו מצוין. בסך הכל זו היתה חוויה נהדרת בשבילי, והקונצרט היה מצוין.

עוד פיטורים לא הגיוניים בתחום החינוך המוסיקלי

מדוע זומן ד"ר אלכס וסרמן ע"י עיריית רמת גן לשימוע לפני פיטורים? לא ברור לי. אלכס ווסרמן הוא מנהל המרכז למוסיקה ברמת גן, הוא הקים בו את התזמורת הסימפונית רמת גן, והוא הביא את שני הגופים – התזמורת והמרכז למוסיקה – להישגים נהדרים ברמה המקצועית והפדגוגית בכל שנות הניהול שלו שם.

אקדים ואומר – ד"ר אלכס ווסרמן הוא לא חבר או קרוב שלי. אבל בגלל שהסיפור הזה מקומם, ומזכיר לי קצת את סיפור הפיטורים שלי ושל מורי מגמת המוסיקה בביה"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו (רעות) חיפה לפני כשנתיים, אני חייב לכתוב עליו ולהביע את דעתי בעניין. גם כאן, כמו במקרה ויצ"ו מלפני שנתיים, מעורבת עירייה, גם כאן הנושא המרכזי הוא כסף, וגם כאן יש לדעתי חוסר הבנה מצד העירייה בנושא מוסיקה וחינוך מוסיקלי. מיד לאחר ששמעתי על הסיפור כתבתי לראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן, את הדברים הבאים:

לכבוד
מר כרמל שאמה הכהן
ראש עיריית רמת גן

כבוד ראש העיר,

נדהמתי לשמוע כי ד"ר אלכס ווסרמן, מנהל המרכז למוסיקה רמת גן ומנהלה המוסיקלי של התזמורת הסימפונית רמת גן, זומן לשימוע לפני פיטורים. 

ד"ר ווסרמן הוא אדם רב כישורים ורב פעלים – הן כמוסיקאי, הן כמנהל והן כפדגוג. הוא הביא להישגים חסרי תקדים את המרכז למוסיקה ברמת גן, הן מבחינת כמות התלמידים הנחשפים למוסיקה וללימודי מוסיקה, והן מבחינת איכות הצוות המקצועי, המורים, התכניות החינוכיות והפעילות המוסיקלית בעיר. הוא בנה במו ידיו את התזמורת הסימפונית רמת גן, שהיא תזמורת סימפונית מקצועית גדולה ומרשימה המקיימת קונצרטים רבים בפני אולמות מלאים, וכן קונצרטים חינוכיים רבים ומשמעותיים למאות מילדי העיר.

אין לי ספק שפיטורים של ד"ר ווסרמן יביאו הרס וחורבן על מרכז המוסיקה המפואר ברמת גן, ויובילו לסגירת התזמורת הסימפונית רמת גן.

לא לכל אדם בעל כישורים מוסיקליים יש גם כישורים אדמיניסטרטיביים ויכולת לנהל מוסד חינוכי. לא כל מנצח תזמורת ניחן ביכולות פדגוגיות ובהבנת הכלים הנדרשים על מנת ללמד מוסיקה ולהנגישה לילדים בגילאי 5 עד 18. ולא כל מנהל בעל יכולת אדמיניסטרטיבית מסוגל לנצח על תזמורת מקצועית ולהובילה ביד רמה להישגים. לד"ר אלכס ווסרמן יש את כל היכולות האלה, ולא בכדי הוא הצליח מאד כמנהל המרכז למוסיקה וכמנהל המוסיקלי של התזמורת. לבנות את כל אלה זה קשה מאד ודורש עבודה קשה, סבלנות, אמונה בדרך ויכולות פנומנליות. להרוס – זה קל ופשוט. 

כבוד ראש העיר, אני משוכנע שאינך רוצה להיזכר כראש העיר שבתקופת כהונתו נחרבה הפנינה האמנותית–מוסיקלית–פדגוגית האיכותית ביותר בעירך, שנבנתה בעמל רב.

אני קורא לך לחזור בך מכוונתך לזמן את ד"ר אלכס ווסרמן לשימוע לפני פיטורים, ופונה אליך בבקשה לאפשר לו להמשיך בעבודת הקודש שהוא עושה בעירך, לתת לו להצמיח את המרכז למוסיקה המפואר שהוא בנה, ולהמשיך להנהיג את התזמורת הסימפונית רמת גן להישגים רבים ברמת גן וברחבי הארץ.

תלמידי המרכז למוסיקה רמת גן והוריהם, ונגנים מהתזמורת הסימפונית רמת גן, יצאו להפגין מול בנין עיריית רמת גן, ומאות אנשים (ואני ביניהם) חתמו על עצומה נגד הכוונה לפטר את אלכס וסרמן. הנה אחת התגובות שמצאתי בפייסבוק על הנושא ואני מזדהה עם כל מילה בה – "פה במקום המטורלל הזה מי שעושה מהפכה ומקדיש את עשר השנים האחרונות למאות ילדים ותזמורת נהדרת עומד בפני ועדת פיטורים? ירדנו מהפסים סופית". שלשום בישיבת מועצת העירייה הנושא נידון. אני מקוה מאד שהעירייה תחזור בה מכוונתה לפטר את ד"ר אלכס וסרמן.

הנה קטע שפורסם בידיעות אחרונות על ההפגנה.

אני אישית חושב שכל אנשי המוסיקה והחינוך המוסיקלי בארץ צריכים להפגין סולידריות ולתמוך באלכס ווסרמן. לצערי, בתחום שלנו, שגם כך סובל ממחסור בתקציבים, מחסור בקהל, מחסור בתלמידים, וגם מחסור בהבנה אצל חלק ממקבלי ההחלטות, זה יכול לקרות לכל אחד, וגם אני נוכחתי בזה בעצמי לפני כשנתיים. כואב לי לשמוע שיש אנשים שמנסים לנצל את המצב הזה לטובתם האישית, וכבר פנו לעיריית רמת גן והציעו להם את שרותיהם במקומו של אלכס (וזה עוד לפני שהתקבלה אפילו החלטה בעניינו). אני חושב שזו חוסר קולגיאליות, אנוכיות וחוסר אתיקה בסיסית, וזה בסופו של דבר, בטווח הארוך, יפגע גם בהם.

יומן בוסאן, חלק שלישי

שער ניצחון ב3 לפנות בוקר

הימים שאחרי שני קונצרטי הפתיחה שלנו בפסטיבל היו קצת יותר רגועים, כי לא היו לנו בהם קונצרטים אלא רק חזרות, וגם הן התקיימו בעיקר בשעות הערב.

באחד הימים האלה עשיתי אימון מאוחר (אחרי חצות) בחדר הכושר, ואחר כך צפיתי בשידור לייב בפייסבוק של משחק הכדורגל בין הפועל רמת גן להפועל אום אל פאחם בליגה הלאומית בכדורגל (המשחק החל ב1 בלילה לפי שעון קוריאה). אני לא חושב שיש עוד מישהו בכל המזרח הרחוק שצרח כזה יששששש היסטרי לבד בחדר במלון ב3 בלילה בדרום קוריאה, בעקבות שער הניצחון של הפועל רמת גן בתוספת הזמן. היה שווה להישאר ער עד כל כך מאוחר, ובהחלט זה היה לילה משמח ומרגש עבורי.

את היומיים הרגועים יותר העברתי בעיקר במנוחה במלון ובלמידה לקראת שתי התכניות האחרונות שלנו בבוסאן – תכנית מוצרט ותכנית הגאלה של תחרות הקונצ׳רטי (שחלק מהיצירות בה היו עבורי יצירות שביצעתי בפעם ראשונה).

קונצרט סיום משוחרר, ספונטני, שמח ומלא התלהבות

את התכנית האחרונה שלנו בפסטיבל, מיצירות מוצרט, ביצענו באולם מרוחק ממרכז העיר, לא גדול, שמצלצל נהדר (כמו כל ארבעת האולמות שבהם הופענו). למרות העייפות וירידת המתח בתזמורת אחרי שלושה קונצרטים, הייתי חייב להחזיק את כולם בשיא הריכוז בחזרה שלפני הקונצרט, כי זו היתה החזרה היחידה אחרי הרבה זמן על סימפוניית הפנר (מס׳ 35) של מוצרט, וגם על הקונצ׳רטו לקלרינט של מוצרט עבדנו רק במנות קטנות של 20 דק׳ בימים שלפני כן. התחלתי את החזרה בשיא המרץ, והכנתי את התזמורת להפתעות בקונצרט. בניגוד לתכנית של הקונצ׳רטי ערב קודם לכן עם תזמורת של 54 נגנים (כולל הקוריאנים) ורפרטואר רומנטי, בקונצרט מוצרט היינו בהרכב ה"נטו" הקטן של 29 נגני האנסמבל בלבד. כשמנגנים יצירות שקופות כמו אלו של מוצרט, וקבוצות המיתרים קטנות, חייבים ללטש היטב כל פראזה עד לשלמות. אז למרות שזמן החזרה שלנו היה קצר, והייתי חייב להספיק לעבור בו על כל התכנית, בכל זאת התעכבתי בעזרת הכנר הראשי שלנו קובי רובינשטיין, על ליטוש ואחידות של כמה מקומות בכינורות – באורך הצליל, מהירות קשת, ארטיקולציה, אינטונציה ובלאנס. סיימתי את החזרה בידיעה שהצלחת הקונצרט תלויה הרבה באנרגיות שאביא לבמה, כי התזמורת עייפה.

הקונצ׳רטו לקלרינט של מוצרט עם הסולן מרטין סקלונה מארגנטינה.

ובאמת, לחלקו השני של הקונצרט (סימפוניית הפנר של מוצרט) עליתי עם המון אנרגיה, וכבר בתיבות הפותחות הפתעתי את התזמורת. אחרי חמש התיבות הראשונות בסימפוניה יש הפסקה לכולם, שבחזרות בד"כ הארכתי אותה והמשכתי בטמפו קצת יותר איטי, כדי ליצור תחושת הרהור/חיפוש. בקונצרט, בניגוד לחזרות, המשכתי בדיוק באותו הטמפו המהיר שהתחלתי. ההפתעה הזו כבר יצרה אצל הנגנים דריכות וריכוז שנשמרו לאורך כל הסימפוניה, ואיפשרו לי להמשיך ולהפתיע. ידעתי שאני יכול לסמוך על הנגנים, והם אכן היו איתי. זה יצר ביצוע ספונטני, משוחרר ומרענן, שגם היה מלוטש ומגובש, עם הרבה דמיון ומעורבות של כולם. הקהל, כמו בכל יתר הקונצרטים, יצא מגדרו, וכהדרן ביצענו את הפרק האחרון מהסימפוניה האיטלקית של מנדלסון, עם הרבה התלהבות.

לאחר הקונצרט, כמו בשאר הקונצרטים, הצטלמתי עם מי שביקש, רק שהפעם כבר לא היו לנו דיסקים למכור, כי מכרנו אותם בקונצרטים הקודמים.

סיימנו את חלקנו בפסטיבל בהרגשה מצויינת אחרי קונצרט מצויין. בלילה עוד הלכנו לאכול יחד עם המנהלת האדמיניסטרטיבית של הפסטיבל ועם צ׳ה, הבחור הקוריאני הנהדר שדאג לנו לכל ענייני הארגון וההפקה בפסטיבל ועשה זאת במקצועיות רבה, ואח"כ נפרדנו מהם לשלום.

"פולחן אישיות" בבוסאן

במשך כל ימי הפסטיבל, התמונות של האנסמבל ושלי היו תלויות בגודל ענק על גבי פוסטרים בכל רחבי בוסאן, בתחנות הרכבת התחתית, בבתי המלון ובאולמות הקונצרטים. כמות מודעות הפרסום לקונצרטים שלנו היתה עצומה. ובערב הקונצרט עצמו, הקוריאנים לא הסתפקו בפוסטר אחד בלבד בפואייה של האולם…

שישה סולנים צעירים בליווי תזמורת קוריאנית-ישראלית

את החזרות לקראת הקונצרט של תחרות הקונצ׳רטי (השלישי מתוך ארבעת הקונצרטים שלנו בפסטיבל) הייתי צריך לנהל מהר וביעילות. ראשית, בגלל שהיו לנו שש יצירות להכין. שנית, בגלל שהתזמורת היתה גדולה (וכללה 25 נגנים קוריאנים שהצטרפו אלינו), ובעצם נפגשה לראשונה בהרכבה המלא יומיים לפני הקונצרט. ושלישית, בגלל שהיו שישה סולנים, שכל אחד מהם היה זקוק לזמן נגינה עם התזמורת. אז כדי לאפשר לכל אחד מהסולנים לנגן בכל חזרה, היו לי מקסימום 25 דק׳ חזרה ליצירה.

התכנית היתה מאתגרת, היצירות שונות זו מזו והסולנים שונים זה מזה. בחלק מהיצירות האתגר היה תאום עם הסולן, ביצירות אחרות היו קטעים תזמורתיים קשים, ובאחרות נדרשה היכרות עם המוסיקה, כמו למשל ביצירה למרימבה של קייקו אבה. בסופו של דבר בקונצרט, הצלחנו להתגבר על כל האתגרים והקשיים, והקונצרט עבר היטב.

בקטגוריה של הצעירים זכה נגן מרימבה קוריאני צעיר מצויין, ובקטגוריה של הבוגרים זכה, להפתעתי, פסנתרן קוריאני שניגן את הקונצ׳רטו מס׳ 1 של רחמנינוב (בתמונה). אני אישית חשבתי שהגיע לכנרת פולנייה מצויינת שניגנה את הקונצ׳רטו של שוסטקוביץ׳ לזכות, אבל כך זה בתחרויות.

סין וה"תקלות"

טיסתנו חזרה ארצה היתה דרך סין, וכללה המתנה ממושכת מאד של למעלה מ12 שעות בבייג׳ין. חלק מהנגנים ניצלו אותה לטיול בעיר, אני לקחתי חדר במלון בקרבת שדה התעופה, כדי שיהיה לי מקום לישון, אחרי 16 ימים מאד אינטנסיביים (כולל ימי החזרות בארץ). כל החוויות הלא נעימות שהיו לי בביקוריי הקודמים בסין, חזרו גם הפעם. ראשית כל, האינטרנט, כשהוא עובד, עובד בערך ל 5 דק׳ (לרוב ללא גוגל ועם ווטסאפ מקרטע), ואח"כ 30 דק׳ לא עובד. שנית, התחושה שכולם סביבי מנסים לרמות אותי כל הזמן חזרה גם הפעם. כבר בשדה התעופה, כששלחו אותנו למלון, ביקשו מאיתנו פיקדון של 200 יואן במזומן (כ120 ₪) שיקוזז מהתשלום במלון. רק כשהבינו שאין לנו מזומן סיני ויתרו לנו על התשלום, מה שעורר מיידית את החשד שאולי בכלל לא היו מקזזים לנו אותו מהתשלום במלון. בסביבת המלון, באף אחד מהמקומות שהיו לאכול לא קיבלו כרטיס אשראי. רצו רק דולרים… למזלי קובי היה מצוייד בכמה חטיפים ונשנושים, שעזרו לי להחזיק מעמד עד הערב. בתמונה למעלה, אגב, עוד היינו אופטימיים בתחילת חיפושינו אחר מקום לאכול בתוך איזור מוסכים מוזנח בקרבת המלון. אבל בסופו של דבר, המטרה העיקרית שלי הושגה, וישנתי היטב במשך שעות ההמתנה, לפני ששבתי לשדה התעופה. גם את מרבית שעות הטיסה ארצה העברתי בשינה ובמנוחה, ואפילו התחלתי כבר ללמוד את היצירות שאבצע בחג המוסיקה הישראלית בעוד מספר שבועות.

חזרנו ארצה שמחים ומלאים בחוויות. בקרוב אביא עוד כמה תמונות וקטעי וידאו מהסיור הנהדר שהסתיים אתמול. הנה בינתיים קטע קצרצר מהסימפוניה השביעית של בטהובן שביצענו בקונצרט הפתיחה, צולם בטלפון נייד.

כוכבי רוק

קהל צעיר, אנרגטי וקשוב

עם אנרגיות חיוביות, הרבה התלהבות ודריכות שיא של הנגנים ושלי, פתחנו את הפסטיבל פה בבוסאן, בקונצרט מיצירות בטהובן (הסימפוניה השביעית וקונצ׳רטו "הקיסר" לפסנתר), אל מול אולם מלא בקהל של כ1200 איש, שהריע בהתלהבות ולא נתן לנו לרדת מהבמה, אפילו אחרי ההדרן (מוצרט הפתיחה לנישואי פיגרו). רק אחרי שאמרתי להם שיש לנו עוד שלושה קונצרטים פה ושיש לנו דיסקים למכירה ושאני אבוא לחתום עליהם – ירדנו מהבמה, וכמובן שקיימתי את הבטחתי.

הקהל פה, בשונה מאד מהארץ, מורכב מאנשים בכל הגילאים, הרבה צעירים, הרבה משפחות שלמות, שעבורן זה בילוי משפחתי, והם מגיעים להקשיב למוסיקה בקשב רב. אין הפרעות, שיעולים, צלצולים, הקשבה נטו למוסיקה. והם מעריכים מוסיקה טובה וקונצרטים איכותיים. התגובות שלהם אחרי כל יצירה הן כמו בקונצרט רוק – מחיאות כפיים רמות, צעקות התלהבות, ואפילו שריקות. זה נותן כל כך הרבה אנרגיה למבצעים. וכמובן, שכל ה"התנפלות" שלהם על הדיסקים בסיום הקונצרט והבקשות לתמונה איתי ולחתימה על הדיסק, הם דברים שאנחנו לא רגילים אליהם בארץ.

צמרמורת באולם הפילהרמונית

כשהגענו לחזרה שלפני קונצרט הפתיחה באולם של הפילהרמונית של בוסאן, היתה לי צמרמורת. ממש עבר בי רעד של התרגשות. למעשה, זה התחיל כבר בנסיעה לשם, עם הגשר שחוצים בדרך, והנוף היפה והמוכר. לא קורה לי הרבה שאני חוזר להופיע באולם קונצרטים בחו"ל, שכבר הופעתי בו בעבר. והאולם המדהים בבוסאן, הזכיר לי מיד את הקונצרט שהיה לי שם לפני שנתיים עם הפילהרמונית של בוסאן. כשהתחלנו את החזרה שלפני הקונצרט, הכל כבר צלצל הרבה יותר טוב מאשר בחזרה הראשונה. האולם איכותי מאד, כלי הנגינה הגדולים (הטימפני והקונטרבסים) היו טובים מאד, ובנוסף היתה הרבה יותר עירנות (והתרגשות) אצל הנגנים. בנוסף לכל אלה – עבר עוד יום שבמהלכו כולם חזרו לעצמם, מבחינת שעות שינה ונגינה. כבר כשהתחילה החזרה הרגשנו שיהיה קונצרט מוצלח. ואכן הקונצרט היה מוצלח מאד, התזמורת היתה במיטבה, הסולן תום בורו ניגן נפלא, והקהל, כאמור, הגיב בהתאם.

ארוחה קוריאנית אותנטית

בזמן שהיה לנו בין החזרה לקונצרט הפתיחה של הפסטיבל, הזמנו את כל נגני האנסמבל לארוחה במסעדה קוריאנית אותנטית. החוויה היתה אכן אותנטית – התבקשנו (שוב) להוריד את הנעליים, וכמקובל במסעדה לשבת לאכול על הרצפה (ועם מקלות כמובן). הצטופפנו ישובים על הרצפה וללא נעליים, ואכלנו אוכל קוריאני.

אני חושב שפרט למנה אחת שעליה היה קונצנזוס שהיתה טעימה מאד (בשר בקר), היו חילוקי דעות לגבי כל המנות שהוגשו לנו. אבל, לפחות זכינו בחוויה אותנטית.

בדרך חזרה לאולם עברנו בפארק יפה וירוק, ואני ניצלתי את השעה שהיתה לי לפני הקונצרט לישיבה על אחד הספסלים, עם הפרטיטורה כמובן.

כהקדמה לקונצרט שלנו לפתיחת הפסטיבל, עמדה בחוץ תזמורת נשיפה קוריאנית צעירה, של בנות, וניגנה באופן מרשים מאד לקהל הרחב שהגיע לקונצרט.

מנדלסון אינטימי

עם הסולנית מריה מחובסקה מפולין

בקונצרט למחרת אחה"צ, מיצירות מנדלסון, הרגשתי שהיה קשה יותר. ראשית, העייפות הורגשה, גם אצלי וגם אצל הנגנים. שנית, אחרי ערב פתיחה כל כך מוצלח והצלחה כמו זו שזכינו לה, היה קשה יותר לשמור על אותה רמת ריכוז ומתח. ושלישית, התכנית עצמה היתה קשה ותובענית, וכללה הסימפוניה "האיטלקית" של מנדלסון. ודווקא הביצוע של הקונצ׳רטו לכינור של מנדלסון, אחרי חזרה אחת של 45 דק׳ בלבד עם הסולנית (מריה מחובסקה מפולין), היה נהדר, גם מבחינת התזמורת וגם מבחינת הסולנית. יש אצלה בנגינה משהו מאד אישי ואינטימי, יש לה אמירה מוסיקלית ונגינה מאד מעודנת, נקייה ויפה. היה מאד קל ללוות אותה כי יש לה ארטיקולציה ונגינה מאד ברורה וטבעית. הנה קטע קצרצר מהחזרה היחידה שהיתה לנו איתה, על הבמה לפני הקונצרט.

הקונצרט מיצירות מנדלסון התקיים באולם אחר, גם הוא מצוין, וגם הוא היה מלא לגמרי. מה שמשמח הוא, שחלק גדול מהקהל שהיה בקונצרט הגיע לקונצרט הראשון שלנו יום קודם, ובעקבותיו החליט לבוא לקונצרט השני. ושוב הקהל הריע, אנחנו ניגנו את אותו ההדרן, והקהל נתן לנו לרדת רק אחרי שאמרתי שיש לנו עוד שני קונצרטים.

נפרדתי משני הסולנים של שני הקונצרטים הראשונים (תום בורו ומריה מחובסקה) בארוחת ערב במסעדת ברביקיו קוריאני ביחד עם המנהל האמנותי והמנהלת האדמיניסטרטיבית של הפסטיבל.

עם 23 נגנים קוריאנים בתזמורת

אל החזרות שהחלו היום לקראת הקונצרט השלישי שלנו כאן, הצטרפו 23 נגנים קוריאנים, חלקם בכלי הנשיפה וההקשה החסרים שהיו דרושים לרפרטואר שאותו נבצע (קונצ׳רטו לצ׳לו של דבוז׳אק, קונצ׳רטו לפסנתר של רחמנינוב, קונצ׳רטו לכינור של שוסטקוביץ׳ ועוד), וחלקם לעיבוי קבוצות המיתרים. חלק מהמצטרפים מנגנים בפילהרמונית של בוסאן, והכרתי אותם מהקונצרט שלי איתם לפני שנתיים.

היתה לנו תזמורת גדולה חצי קוריאנית וחצי ישראלית, ושישה סולנים צעירים. הקונצרט הזה יהיה הגמר של תחרות קונצ׳רטי, שבו כל אחד מששת הסולנים שהגיע לגמר ינגן איתנו. החזרה התנהלה בקצב מהיר, כאשר כל 20-25 דקות התחלף סולן והחלפנו יצירה. זה היה כמובן מאד מעניין לתזמורת, ודרש ריכוז גבוה. אני אישית מאד התרשמתי מהכנרת הפולנייה הצעירה שניגנה את הקונצ׳רטו לכינור של שוסטקוביץ׳, ומנגן המרימבה הקוריאני הצעיר שניגן יצירה למרימבה ותזמורת של קייקו אבה. מחר יהיה לנו יום יותר פנוי, כי החזרה שלנו תהיה רק בערב, ובימים שלישי ורביעי – שני הקונצרטים שאיתם נסיים את חלקנו בפסטיבל.

אמשיך לדווח כמובן.

חזרה בנעלי בית

הרבה תלאות עברו הנגנים בדרך מתל אביב לבוסאן. אבל מרגע שהגענו לבוסאן, הדברים מתחילים לאט לאט להסתדר. אחרי שעות רבות של טיסות מעייפות והמתנות ארוכות, התזמורת התחילה את השהייה בבוסאן עם הרבה זמן פנוי להתאוששות מהדרך הארוכה, למנוחה, ולבילויים בעיר הנהדרת הזאת (שנשארה יפה כפי שזכרתי אותה מלפני שנתיים).

אני אמנם נשארתי במלון רוב הזמן, כדי לנוח ולהתכונן לקונצרטים שמתחילים מחר, למרות שדבר אחד כן הספקתי – לבדוק את חדר הכושר במלון, שנמצא בקומה גבוהה ויש בו נוף יפהפה לכל מי שרץ על ההליכונים.

וממה שאני מתרשם עד עכשיו, התזמורת שמחה, ובינתיים גם בעיקר מבלה יפה. מהתמונות שאני רואה – הנגנים מטיילים ונהנים בעיר.

יש כאן פרסום מאסיבי מאד לפסטיבל, שכולל את חוברת הפסטיבל שמחולקת בכל מקום, והמון פרסומים נוספים עם תמונות רבות של התזמורת ושלי. ויש גם סרטון פרומו קצרצר שמוקרן בטלביזיה בקוריאה ועל מסכים בבוסאן.

החזרה הבוקר דווקא לא היתה בתנאים אידאליים והתחילה בצורה מקרטעת. אחרי יומיים של טיסות, וכמעט ללא זמן נגינה אישי לנגנים בימים האחרונים, התזמורת נפגשה בבוקר (שזה אמצע הלילה לפי השעון בארץ) לחזרה שהתחילה באחור בגלל שהנהג לא ידע לאן לקחת אותנו, באולם חזרות יבש במיוחד באוניברסיטה בבוסאן.

הכלים שהשאילו לנו (טימפני וקונטרבסים) היו די גרועים, והתזמורת היתה די עייפה באופן טבעי. ובנוסף, גם נדרשנו להוריד את הנעליים ולנעול נעלי בית במקומם.

ולמרות כל נתוני הפתיחה האלה, הצלחנו לקיים חזרה אפקטיבית של ארבע וחצי שעות, ולעבוד בה בעיקר על התכנית של הקונצרט מחר – מיצירות בטהובן (הפתיחה קוריולן, קונצ׳רטו לפסנתר מס׳ 5 וסימפוניה מס׳ 7).

מחר זה כנראה כבר ייראה ויישמע אחרת. החזרה תתקיים כבר באולם הקונצרטים הגדול, שבו נופיע בערב, עם כלי נגינה איכותיים יותר, ואחרי זמן מנוחה ואימון לנגנים. ולאחר החזרה נלך כולנו לארוחה במסעדה ואחריה הקונצרט הגדול והחגיגי שיפתח את הפסטיבל.

אמשיך לעדכן.

ממריאים

במשך חודשים רבים התכוננתי לסיור הזה, וציפיתי לו בהתרגשות. הכנות רבות שכללו גיוס נגנים (אנחנו נוסעים עם 40 נגנים), הזמנת טיסות, תאומי לוחות זמנים לחזרות מול הקוריאנים, תוים – סימון, הדפסה וצילום (של 14 יצירות שונות), בניית תקציב, גיוס כספים (ערב ההתרמה עם שלמה גרוניך ביולי היה חלק מקמפיין גיוס הכספים הזה), וחשוב מכל – הכנת הפרטיטורות עליהן בסופו של דבר אני צריך לנצח. כבוד גדול עבורי לנסוע להופיע בפעם השנייה לפסטיבל הבינלאומי בבוסאן, דרום קוריאה, אבל הפעם עם התזמורת שלי – סולני תל אביב. אנחנו נהיה תזמורת הבית של הפסטיבל, ונבצע ארבע תכניות שונות בארבעה מתוך שבעת הקונצרטים התזמורתיים של הפסטיבל.

לפני חמישה ימים התכנסנו כולנו בתל אביב לתחילת החזרות לקראת הנסיעה. ההתרגשות היתה גדולה. התחלנו את החזרות עם הסימפוניה השביעית של בטהובן והסימפוניה האיטלקית של מנדלסון, ומשם המשכנו ליתר 12 היצירות. ימי החזרות ארוכים ואינטנסיביים מאד, וכוללים הרבה מאד יצירות שונות בכל חזרה. האנסמבל מאד צעיר, תוסס ורענן, ומזכיר מאד בהרבה מובנים את האנסמבל שהיה בימיו הראשונים (ב2001, כשחלק גדול מהנגנים כיום עוד היו בחיתולים), מבחינת הרוח והאופי.

אלא שכיום יש כמה יתרונות שלא היו לפני 18 שנה. אני עצמי כבר מנוסה יותר, וגם יש לי קבוצת נגנים מובילים מנוסים, שבראשם הכנר הראשי קובי רובינשטיין, שביחד מרימים את האנסמבל לרמות הגבוהות ביותר.

וגם רבים מהנגנים הצעירים באנסמבל ניגנו אצלי בצעירותם בתזמורות צעירות שונות, כך שהם מכירים היטב את הגישה המוסיקלית שלי. האוירה בחזרות בסך הכל מצויינת, יש הרבה שמחה והתלהבות, והרגשה טובה שיהיה סיור מוצלח.

הבוקר תתקיים החזרה הגנרלית בתל אביב, וכבר הלילה תצא קבוצה ראשונה של נגנים לדרום קוריאה, ואליהם יצטרפו שאר הנגנים בטיסה שתצא מחר בצהריים. ביום רביעי כולם כבר אמורים להגיע לבוסאן, ואם נצליח להתגבר על הבדלי השעות ולקום בזמן, אז ביום חמישי בבוקר תתקיים החזרה הראשונה שלנו שם, לקראת הקונצרטים שיחלו ביום שישי. ארבעה קונצרטים יתקיימו מיום שישי ועד יום רביעי הבא, כולם בבוסאן, באולמות שונים.

שמחה גדולה והתרגשות גדולה לכולנו. הנה פרסום הקונצרטים של הפסטיבל.

רעיון די משוגע

מפגש חברים מרגש

הצ'לן עמית פלד ואני בחזרות עם האנסמבל ב2013

כשההקמתי את האנסמבל, בכל פרוייקט השתתפו לא מעט נגנים שהיו מגיעים ארצה במיוחד מאירופה בשביל לנגן באנסמבל. זה תמיד ריגש אותי – כל פרוייקט הפך ל"מפגש חברים מרגש". כיום, מרבית נגני האנסמבל גרים בארץ, ורק בודדים מגיעים מאירופה לנגן באנסמבל באופן קבוע. לעומת זאת, כשהאנסמבל נוסע להופיע בחו"ל, ובמיוחד באירופה – תמיד ישנה קבוצה גדולה יותר של נגנים שגרים באירופה, אשר מצטרפים לאנסמבל לנסיעה. וכך נוצר מצב שמה שהיה פעם "מפגש מרגש בכל פרוייקט בארץ", שלכבודו התאספו נגנים שגרים באירופה, הפך להיות "מפגש מרגש בכל פרוייקט בחו"ל", שלכבודו מתקבצים הנגנים מרחבי אירופה. כך יהיה מחרתיים, ביום שני, כשהאנסמבל יופיע בקלגנפורט באוסטריה במסגרת סדרת קונצרטים בקונצרטהאוס של קלגנפורט. הערב תצא מהארץ לוינה קבוצה אחת של נגנים, מחר בבוקר יצטרפו אליה נגנים שיגיעו מלייפציג, ברלין, באזל ותל אביב, ויחד ניסע כולנו לקלגנפורט, שם נפגוש נגנים נוספים שיגיעו מפראג, מילאנו ומקלגנפורט עצמה (כמו האבובן הראשון שלנו ניר גבריאלי, שכיום מכהן כאבובן ראשון בתזמורת האופרה בקלגנפורט).

שלשום קיימנו בארץ חזרת הכנה, בהרכב חסר וללא הסולן. למדנו את התכנית, עברנו על היצירות, והבאנו אותן למצב שעם התוספת של המצטרפים מאירופה, בזמן מאד קצר ניתן יהיה להגיע מוכנים לקונצרט.

עם האנסמבל יופיע כסולן הצ'לן עמית פלד, שינגן את וריאציות רוקוקו של צ'ייקובסקי ואת "קדיש" של מרק קופיטמן. עוד ננגן את האדג'יו למיתרים של ברבר ואת הסימפוניה מס' 29 של מוצרט.

עמית פלד, מעבר להיותו חבר קרוב שלי כבר למעלה מ-20 שנה, הוא גם אחד מהאנשים הבודדים שתמכו בי וסייעו לי בהקמת האנסמבל ב-2001. הוא האמין שיש לזה סיכוי להצליח, ונתן לי הרבה כוח לעשות את זה וללכת על הפרוייקט הזה, פרוייקט שבמציאות הישראלית של 2001, כשתזמורות והרכבים מוסיקליים רבים התפרקו, נקלעו למשברים כלכליים, ופשטו רגל, היה נראה כרעיון די משוגע.

 

הקפצה בתזמון מושלם

למוסיקאי שגר בארץ, נסיעה להופיע באירופה היא עניין הרבה יותר מורכב מאשר למוסיקאי שגר באירופה. בתוך אירופה, נסיעה בין ארצות, בין אם ברכבת ובין אם בטיסה, היא נוחה ומהירה, ולפעמים נסיעה למדינה שכנה יכולה לקחת רק שעתיים-שלוש ברכב או ברכבת. מהארץ, לעומת זאת כל נסיעה לאירופה מחייבת טיסה, לפעמים עם קונקשן ארוך, והרבה התארגנות. לכן, כשקיבלתי הזמנה לפני כשבועיים להופיע בקונצרט בסלובקיה עם הסינפונייטה הסלובקית, במקום מנצח יפני שביטל את הגעתו, הייתי מאושר שזה יצא בדיוק בסמוך למועד הקונצרט של האנסמבל באוסטריה. כך, למעשה, קיום הקונצרט התאפשר עבורי, ללא התארגנות מיוחדת וללא השקעה של זמן, אנרגיה וכסף. נסיעה מוינה לז'ילינה שבסלובקיה אורכת כשלוש שעות בלבד. לכן, בבוקר המחרת של הקונצרט שלנו בקלגנפורט נציג של הסינפונייטה הסלובקית יאסוף אותי מוינה ויסיע אותי לסלובקיה. עוד באותו אחה"צ אקיים את החזרה הראשונה שלי שם (היא היתה אמורה להתקיים בבוקר אך נדחתה לאחה"צ כדי שאספיק להגיע), וכעבור יומיים אופיע שם בקונצרט. בקונצרט בסלובקיה אבצע את הפתיחה קוריאולן של בטהובן, קונצ'רטו לצ'לו של היידן, עם צ'לן יפני, וסימפוניה מס' 4 "האיטלקית" של מנדלסון.

 

ביקור חוזר בקוריאה, והפעם עם האנסמבל

לפני כשנתיים ניצחתי על הפילהרמונית של בוסאן (דרום קוריאה) במסגרת פסטיבל שהתקיים בעיר. בקיץ הקרוב אסע לשם שוב, אך הפעם הנסיעה לשם תהיה עם האנסמבל כולו, ובהרכב גדול. האנסמבל הוזמן להיות תזמורת הבית של הפסטיבל, ויופיע בארבעה קונצרטים עם ארבע תכניות שונות. משמח אותי מאד, גם שהוזמנתי לשם שוב, ובמיוחד שתהיה לי האפשרות להביא לשם את האנסמבל ולחשוף אותו לקהל הקוריאני החם והאוהד. הנה ביצוע הפרק הראשון מהקונצ'רטו לקלרינט של ובר, מההופעה שלי שם עם הפילהרמונית של בוסאן ב-2017, עם קלרניטן צעיר מאורוגוואי.

 

 

הסולן שיופיע

חשמל באולם

חוויה חד פעמית

החוויה בפרוייקט עם אנדראס שול היתה בלתי נשכחת. כולנו נהנינו מאד מכל התהליך: גם מהתכנית היפה והמגוונת, גם מהעבודה המשותפת עם אנדראס, מהשירה הנפלאה שלו, מהאוירה בחזרות, וגם מהעבודה באנסמבל שהיתה מאד מעמיקה, וברמות הגבוהות ביותר. בכל החלק הראשון של התכנית, שהיה בארוקי לגמרי, האנסמבל נשמע מאד מגובש ומלוטש. הנגנים ניגנו עם קשתות בארוק, והצליל היה פריך, עם ארטיקולציה ואופי ריקודי בפרקים המהירים. הנגינה היתה מאד "בארוקית", כאשר עיקר ההבעה הושגה באמצעות יד ימין (ארטיקולציה, מהירות קשת) ולא באמצעות יד שמאל (ויברטו). בקונצ'רטו גרוסו של הנדל, הסולנים היו קובי רובינשטיין וצ'זרה זנפיני בכינורות וגיא אילון בצ'לו.

בשתי האריות של הנדל ובקנטטה של ויולדי "חדלו, מעתה חדלו", היה תענוג ללוות את אנדראס. ההרגשה היתה שאנחנו יוצרים ביחד איתו סצנה דרמטית, והוא בקולו הצלול מביע את המוסיקה בצורה מושלמת. החלק השני של הקונצרט כלל יצירה אינסטרומנטלית שאני מאד אוהב, ונראה שגם הנגנים והקהל אהבו – מיניאטורות למיתרים של צינצדזה (מלחין גיאורגי). ביצענו שלוש מתוך המיניאטורות הרבות שהוא כתב. הן כתובות היטב לכלי קשת, המוסיקה מצויינת, ומאד אפקטיבית.

הקונצרט הסתיים בשירי עם בריטיים עם אנדראס, ואחריהם – קטע ההפתעה, שבו הפעם אנדראס שר בעברית את "שיר ערש" של אלתרמן/ארגוב בעיבודו של תום בר. בקטע הזה הצטרפה אל אנדראס בשירה שיר אורדו, שהצטרפה העונה לאנסמבל ככנרת. צפו בקטע ההפתעה.

הקונצרט בחיפה התקיים מול אולם כמעט מלא לגמרי. היה לנו הכבוד לארח בקונצרט את עינת קליש רותם, שאמנם זו לא היתה הפעם הראשונה שלה בקונצרט של האנסמבל, אך זו היתה הפעם הראשונה שלה כראש העיר החדשה של חיפה. בירכתי אותה מהבמה ואיחלתי לה הצלחה, ובסיום הקונצרט היא באה לברך את הנגנים ואת אנדראס.

לקונצרט בתל אביב כל הכרטיסים נמכרו מראש, ולכן ביום הקונצרט גם הגלריה שמאחורי הבמה נפתחה למכירה, וגם שם כל הכרטיסים נמכרו. כשהקונצרט החל ועליתי לבמה עם אנדראס – הרגשנו שהיה חשמל באולם. אנשים יושבים על המדרגות וממלאים כל פינה באולם, מחיאות כפיים סוערות ואפילו שריקות כמו במופע רוק. זה היה מאד מרגש, והלואי וימשיך כך גם בקונצרטים הבאים.

התגובות שקיבלנו משני הקונצרטים היו חמות מאד, הנה כמה מהן:

"חוויה חד פעמית!!! היתה חוויה מיוחדת! כל הקונצרט ובמיוחד אנדריאס שול היו מהממים! כמה נהדר, כמה צלול, כמה אנושי!"

"פיסגה!"

"אנסמבל מעולה. כשמו כן הוא – כל אחד מהנגנים הוא באיכות של סולן… כל קונצרט הוא חגיגה."

"מזמן לא נהניתי ברמה כמו שנהניתי אתמול, מזמן לא! התכנית היתה מדהימה: שאיפשרה להראות לא רק את הסולן אלא גם את התזמורת ואת המנצח! התזמורת נשמעה מצוין!"

 

עם הפנים לסין

עד כה, החוויות שלי עם סין לא היו מוצלחות במיוחד… קונצרטים שנקבעו לי שם בעבר בוטלו, התקשורת עם הסינים היתה לי תמיד קשה ובעייתית, ולא הצלחתי להגיע עדיין להופיע שם. אך בשבוע הבא, לראשונה, אם שום דבר לא ישתנה, אני אמור לנצח על תזמורת בסין – התזמורת הסימפונית של חארבין. הסולן שיופיע איתי שם יהיה הפסנתרן הסיני הנפלא ג'י יואן, שהופיע איתי כבר בעבר עם הפילהרמונית של בראשוב (רומניה), בקונצ'רטו לפסנתר של צ'ייקובסקי, ונפגשתי איתו שוב לפני שנה בקוריאה בקונצרט שלי שם עם הפילהרמונית של בוסאן.

ג'י יואן ואני בבראשוב, רומניה

הפעם אנחנו חוזרים לשתף פעולה בקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 של בטהובן. עוד בתכנית, הפתיחה "אגמונט" של בטהובן, והסימפוניה מס' 2 של ברהמס.

אז הפעם, זה כנראה קורה באמת, ואני מקוה להמשיך לספר חוויות משם.

 

ליאה ז'ו מזמינה

בינואר הקרוב אנחנו מארחים את הכנרת המדהימה בת בה-11 ליאה ז'ו. הנה הזמנה אישית ממנה.

 

 

באר שבע – לא רק כדורגל

השקעה חריגה ויוצאת דופן

 

באר שבע היא עיר שתומכת מאד בתרבות ומקדמת את נושא החינוך לאמנויות בכלל ולמוסיקה בפרט. העיר זכתה פעמיים בפרס שרת התרבות, וראש העיר מקצה משאבים רבים לחינוך לאמנויות ולמוסיקה. הקונסרבטוריון בבאר שבע, שאותו מנהל נגן המנדולינה יקי ראובן, הוא דוגמה מצויינת לכך. בשנים האחרונות הקונסרבטוריון מביא מוסיקאים מצויינים מרחבי הארץ ללמד שם. הקונסרבטוריון השקיע הרבה מאד בפרוייקט חינוכי מרגש שבמסגרתו אנסמבל סולני תל אביב חנך את תזמורת הקשתנים של הקונסרבטוריון לפני כשנתיים. והחל משנה זו, על אותה תזמורת קשתנים של הקונסרבטוריון בבאר שבע אני מנצח באופן קבוע, דבר שהתאפשר בזכות השקעה חריגה ויוצאת דופן של מנהל הקונסרבטוריון. עד עכשיו אני נהנה מאד מהעבודה עם הנגנים הצעירים שם, ואני זוכה לשיתוף פעולה נהדר הן מצידם והן מצד ההנהלה של הקונסרבטוריון. כתוצאה מכך התזמורת מתקדמת מאד יפה בחזרות, ובקצב מהיר מאד.

 

עם הילדים מתזמורת הקונסרבטוריון בבאר שבע, לפני שנתיים

אחד הדברים היפים בקונסרבטוריון הוא הקשר לתזמורת הסינפונייטה של באר שבע. מעבר לעובדה שהמבנים של הקונסרבטוריון ושל הסינפונייטה סמוכים זה לזה, קיים גם שיתוף פעולה בין הגופים.

כך למשל, בעוד כשבועיים אנצח על הסינפונייטה באר שבע בקונצרט שיוקדש לקונסרבטוריון. פרט לסימפוניה השביעית של בטהובן ולפתיחה מערת פינגל של מנדלסון, שאותם אבצע עם הסינפונייטה לבד, שני הסולנים שיופיעו בקונצרט הם נגנים מצטיינים בכינור ובצ'לו מתזמורת הקונסרבטוריון. בסיום הקונצרט תצטרף אל הסינפונייטה תזמורת הקונסרבטוריון לנגינה משותפת של הריקודים הרומניים של ברטוק. הערב כולו הוא ערב התרמה שהכנסותיו מיועדות לקונסרבטוריון באר שבע.

 

 

 

כמובן ששיתוף פעולה שכזה הוא מבורך ותורם רבות לקונסרבטוריון. הקשר המיוחד שלי עם מנהל הקונסרבטוריון יקי ראובן בא לידי ביטוי לא רק בעבודתנו החינוכית, אלא גם בשיתופי פעולה על במות הקונצרטים. לפני כשנתיים ביצענו ביחד עם סולני תל אביב את הקונצ'רטו לכינור ומנדולינה של ויולדי, כאשר עבורי זו היתה אחת מהופעותיי הבודדות כסולן בכינור. הנה הפרק השני מאותו ביצוע.

 

 

על חשיבות החינוך המוסיקלי

 

את תפיסתי בנושא חשיבות החינוך המוסיקלי חלקתי לא פעם כאן בבלוג, אך תמיד משמח אותי למצוא מאמרים נוספים המדברים על הנושא. הנה מאמר נפלא שמצאתי על נושא החינוך המוסיקלי וחשיבותו. כמה משפטים מתוך המאמר –

"בעולם של היום, חשיבותו של הידע כשלעצמו פחתה, ואילו מה שבאמת חשוב הם כישורי הלמידה: היכולת לאסוף מגוון רחב של נתונים, לחקור, להיות מוכן להתאמץ ולהתאמן גם כשלא פשוט, לחשוב בצורה עצמאית ויצירתית, להיות ביקורתי ולפתור בעיות. כישורים אלה מתפתחים במיוחד בלימודים ההומניים ובאופן מובהק – במוסיקה… מחקר שנערך באוניברסיטת מישיגן מצא כי מדענים מאופיינים בנטייה מובהקת לעיסוק במוסיקה כתחביב. נמצא כי מגמה זו חזקה במיוחד בקרב זוכי פרס נובל בתחומי המדעים (ר' הגרף למטה). במחקר אחר נמצא כי עיסוק אומנותי מפתח כישורים ההכרחיים להפתחות כמדען יצירתי… חוקרים מצאו כי מוסיקה מועילה לתלמידים בארבע קטגוריות עיקריות: (1) הצלחה חברתית והפחתת התנהגויות אלימות; (2) הצלחה בבית הספר, במיוחד בתחומי המדעים והמתמטיקה; (3) פיתוח אינטלגנציה; (4) הצלחה בחיים. למעשה, מוסיקה היא אחד המקצועות החשובים ביותר שניתן ללמד בבתי הספר מבחינה פיזית, רגשית, אינטלקטואלית, חברתית ורוחנית. חוקרי מוח מצאו כי נגינה בכלי מוסיקלי היא המקבילה המוחית להתעמלות לכל הגוף, שכן הנגינה מפעילה את מרבית המרכזים המוחיים…"

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן

הערב זה קורה

התזמורת הסימפונית הצעירה חיפה קמה לתחייה

במשך עשרות שנים היתה בחיפה תזמורת סימפונית צעירה גדולה ומפוארת, שבה עברו אלפי ילדים ובני נוער. על כולם ניצח המנצח המיתולוגי של חיפה – אליעזר החתי. התזמורת הזו ידעה ימים גדולים, הופיעה בסיורי קונצרטים מוצלחים באירופה, השתתפה בפסטיבלים יוקרתיים, זכתה בתחרויות של תזמורות צעירות, ליוותה סולנים גדולים, הופיעה באולמות קונצרטים מלאים, ניגנה רפרטואר סימפוני מאתגר ותובעני וזכתה להרבה כבוד ותהילה. בשיאה מנתה התזמורת כ80-90 נגנים, שהיו מתכנסים באופן קבוע פעמיים בשבוע לחזרות. מעבר לנגינה המשותפת, הצד החברתי בתזמורת היה חשוב מאוד. במשך השנים נוצרו המון חברויות והיכרויות בתזמורת הזו, זוגות נוצרו שם כולל כאלה שכבר יש להם היום ילדים בני 20 פלוס. כילד חיפאי, גם אני זכיתי לנגן בתזמורת הזו בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. למדתי שם רפרטואר תזמורתי עשיר שכלל בין היתר את הסימפוניה הראשונה של ברהמס, השמינית של דבוז'ק, השלישית והשביעית של בטהובן, שחרזדה וקפריצ'יו ספרדי של רימסקי קורסקוב, החמישית של צ'ייקובסקי, ועוד. הכרתי שם הרבה אנשים נפלאים, ולמעשה במשך מרבית שנותיי שם רוב חבריי וחיי החברה שלי היו הנגנים בתזמורת. די מדהים!

כבר שנים רבות שהתזמורת הזו לא קיימת בעיר. הנגנים הצעירים בעיר משתתפים בהרכבים מצומצמים ובתזמורות מקומיות של הקונסרבטוריון או המוסד בו הם לומדים, אבל תזמורת עירונית אזורית גדולה כבר לא קיימת.

בחודש מרץ האחרון, ביום הולדתו ה87 של אליעזר החתי, קרה דבר מדהים. אחד מבוגרי התזמורת החליט לחגוג לאליעזר את יום הולדתו עם כל נגני התזמורת לדורותיה. חגיגת יומולדת לאיש שבזכותו כל כך הרבה אנשים נחשפו למוסיקה קלאסית. חגיגת יום ההולדת של אליעזר היתה גם פגישת מחזור מרגשת ביותר עם אנשים שלא התראו למעלה מ-20 שנה. לקראת הארוע הרבה מהבוגרים חזרו להיות בקשר, נוצרו קבוצות ווטסאפ ופייסבוק עם הרבה התכתבויות, תמונות וזכרונות. הארוע עצמו עורר בכולם זכרונות וגעגועים, והעלה אצלי את התהייה – למה בעצם שהתזמורת הצעירה לא תחזור לפעול.

בחודש יוני האחרון, מספר חודשים לאחר אותה חגיגת יום הולדת, אליעזר החתי נפטר. בזמן הלוויתו היה לי בדיוק קונצרט עם האנסמבל ששודר בשידור חי ברדיו. החלטתי להקדיש את אחת היצירות בתכנית לזכרו וכתבתי כמה שורות עליו, שאותן קראה בשידור חיותה דביר, מנחת הקונצרט. באזכרה בתום ה30 פגשתי שוב חלק מהבוגרים של התזמורת.

בעקבות פטירתו של אליעזר החלטתי להקים מחדש את התזמורת הסימפונית הצעירה חיפה, ולקרוא לה על שמו של אליעזר. דיברתי על כך עם בנו רמי ובתו טלי, וקיבלתי מהם את ברכת הדרך. למעשה הפכתי את התזמורת של מגמת המוסיקה בתיכון לאמנויות "רעות", לשעבר ויצ"ו חיפה, תזמורת שעליה אני מנצח כבר מספר שנים – לתזמורת עירונית שפתוחה לכל נגן צעיר מחיפה והסביבה.

החל מספטמבר האחרון התזמורת הסימפונית הצעירה מקיימת שתי חזרות בכל שבוע בבית הספר, והערב יתקיים קונצרט הבכורה של התזמורת. לקראת הקונצרט שוב התעוררה קבוצת הווטסאפ, בוגרים של התזמורת (כולל כאלה שיותר בוגרים ממני) הצטרפו לחזרות האחרונות כמתגברים, בוגרים רבים מתכננים להגיע עם משפחותיהם, פורסמו כתבות וידיעות רבות בעיתונות, וההתרגשות בשיאה.

אז הערב זה קורה, בשעה 20.00 במרכז קריגר בחיפה. הכניסה חופשית.

התזמורת הסימפונית הצעירה חיפה ע"ש אליעזר החתי תבצע בקונצרט הבכורה שלה את היצירות הבאות:

רוסיני – הפתיחה הספר מסביליה

יחזקאל בראון – סרנדה מס. 2 פרק שלישי

ללו – סימפוניה ספרדית לכינור ותזמורת פרק ראשון. סולנית – הגר גרסאי

הופמייסטר – קונצ'רטו לויולה פרק ראשון. סולנית – איה נמליך.

שוברט – סימפוניה מס' 8 – הבלתי גמורה

ברהמס – ריקוד הונגרי מס' 16

התחלנו

התקופה העמוסה והמרגשת החלה. ממה התרגשתי בחזרה הראשונה שהיתה לנו הבוקר בהרכב המלא? למה החזרה הזו הזכירה לי את השנים הראשונות של האנסמבל? ומה גילינו – הקונסול של ארגנטינה ואני – בראיון שלי לקבלת הויזה לארגנטינה? על החוויות מתחילת העבודה לקראת סיור הקונצרטים של האנסמבל ולקראת קונצרטי פתיחת העונה שלנו

 

 

הכנר הראשי שלנו קובי רובינשטיין כסולן ומוביל בחזרה על עונות השנה של ויולדי, אותן הם יבצעו באחד מהקונצרטים בסאו פאולו

אחרי שלושה ימי חזרות עם מיתרים בלבד שבהן שילבנו בין הרפרטואר של פולין (מיתרים בלבד) לבין הרפרטואר של הסיור בדרום אמריקה, ובאמצע גם ראיונות אישיים עם הקונסול של ארגנטינה – היום לראשונה נפגשנו בהרכב המלא של האנסמבל (29 נגנים) לחזרה לקראת הסיור לדרום אמריקה. שמחתי לפגוש את כל הנגנים הבוקר לחזרה הראשונה של האנסמבל בהרכבו המלא. אחד מהם לא ראיתי כבר שנים (הקרנן זהר שיינדורף שרק חזר לארץ אחרי הרבה שנים באמריקה), את האחרים אני פוגש לעיתים רחוקות, כי לא שילבתי יותר מדי נשפנים באנסמבל לאחרונה. היה משהו מאד משמח במפגש הזה, שהזכיר לי את המפגשים של תחילת פרוייקטים בשנים הראשונות של האנסמבל. גם בזכות הכמות הגדולה של הצעירים שיש אצלנו, שחלקם ניגנו אצלי בתזמורות הצעירות עליהן אני מנצח בגבעתיים ובחיפה (כולל נגנית שרק לפני חודשיים סיימה את התיכון בחיפה שם ניגנה אצלי בתזמורת), וגם בזכות הרפרטואר שהוא רפרטואר סימפוני לגמרי שהרבה זמן לא ביצענו באנסמבל (בטהובן סימפוניה מס' 1, פרוקופייב הסימפוניה הקלאסית ומוצרט סימפוניית "יופיטר") – כל אלה גרמו לי להגיע לחזרה מאד נרגש וממוקד. החזרה היתה טובה, והרבה דברים השתפרו מהר במהלכה. היה ריכוז ומתח של עבודה אבל גם אוירה טובה ונינוחה.

הסימפוניה הראשונה של בטהובן בביצוע של האנסמבל מלפני 12 שנים

בשבוע שעבר היינו במקביל לחזרות האנסמבל גם בשגרירות ארגנטינה בקבוצות של כמה נגנים בכל יום. התהליך הזה נראה לנו בהתחלה מפחיד בגלל הטפסים והשאלונים והדרישות הרבות שלהם, כולל הדרישה להגיע לשם פיזית לראיון אישי עם הקונסול. אבל לשמחתנו, הם התחשבו בנו מאד, ניסו לזרז את הכל, והכי חשוב – הם היו נחמדים. הקונסול עצמו היה ממש נחמד, ובראיון שלי איתו ברגע ששנינו הבנו שיש לנו בנות באותו הגיל (שבעה חודשים ושמונה חודשים), הראיון לקבלת הויזה הפך לשיחה על הקטנטנות שלנו כשכל אחד מראה לשני תמונות.  מחר בבוקר קבוצה נוספת של נגנים תגיע לשגרירות ארגנטינה ואחר כך תצטרף אלינו להמשך החזרות. בכל בוקר השבוע נמשיך לעבוד – גם בהרכב מלא, גם בהרכב הקשתנים, גם בסקציות, ועל כל אחת מהתכניות שיש לנו, כולל התכנית לקונצרטי פתיחת העונה שלנו במוצ"ש הקרוב וביום ראשון בחיפה ובתל אביב. היום גם נפגשתי לחזרה עם אחד הסולנים בקונצרטים האלה – הפסנתרן הצעיר ליאור ליפשיץ, ונראה שיהיה קונצרט נהדר איתו ועם שני הסולנים הצעירים הנוספים. הנה הפרטים על הקונצרטים האלה