כוכב רוק

הקונצ׳רטו הלא נכון

"רגע, עצור! אנחנו מנגנים את הקונצ׳רטו הזה?" כך שאל אותי, עם פנים מודאגות, מול התזמורת הסימפונית של חארבין, הפסנתרן ג׳יה יואן, לאחר ארבע תיבות של נגינה בלבד מתחילת הקטע התזמורתי הפותח את הקונצ׳רטו לפסנתר מס׳ 3 בדו מינור של בטהובן, בחזרה שהתקיימה יום לפני הקונצרט. "כן, זה הקונצ׳רטו שסיכמנו בטלפון וגם במייל, וזה מה שהודעת לתזמורת", כך עניתי לו מול התזמורת. "וואו", הוא נשמע מודאג ומוטרד, "הייתי בטוח שמנגנים את הקונצ׳רטו מס׳ 5 "הקיסר"". בתוך שניות, הוא היה צריך לשנות את כל ההכנה המנטלית ולהתמקד בקונצ׳רטו מס׳ 3, למרות שהתכונן לנגן את מס׳ 5. כמובן שגם מספר 3 היה "באצבעות שלו", כי זה אחד הקונצ׳רטי שסולן כמוהו מבצע כל הזמן, אבל עדיין זה קשה מאד להחליף יצירה ללא הכנה מראש ומיד לנגן אותה עם תזמורת. החזרה עברה "בשלום", הוא ניגן מצוין, עזרתי לו בכך שאת הפרק המסיים לא לקחתי בטמפו מהיר מדי, ואחרי החזרה, כמובן, הוא הלך להתאמן על קונצ׳רטו מספר 3 לקראת הקונצרט שהיה ביום המחרת.

כמובן שבקונצרט הוא ניגן יוצא מהכלל! וכמו תמיד בסין, כשהוא עולה לבמה, כל הקהל מריע כמו בקונצרט רוק. הוא ממש כוכב! סופרסטאר. כך זה היה במפגש שלי עם ג׳יה יואן בסין, לפני שנה בדיוק, וזה כבר היה המפגש השלישי שלנו.

הפעם הראשונה היתה כשנתיים לפני כן, בבראשוב, רומניה, עם הפילהרמונית של בראשוב. הוא נחת לפנות בוקר, לקראת החזרה על הקונצ׳רטו של צ׳ייקובסקי שהתקיימה בבוקר. בפגישה קצרה במלון עברנו על הטמפי, שינויי הטמפי ומקומות חשובים נוספים בקונצ׳רטו. הוא התנצל בפניי שהוא מאד מאד עייף אחרי טיסה ממושכת, מספר ימים ללא שינה, וגם לא ניגן כמה ימים. כעבור כשעה, על הבמה, בחזרה עם התזמורת, זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו מנגן, והוא ניגן מדהים!

ג׳יה יואן הוא פסנתרן פנטסטי, מוסיקאי נהדר, שולט בפסנתר בוירטואוזיות, מפיק צלילים יפהפיים מהפסנתר, ותמיד היה לי תענוג ללוות אותו. נפגשנו בעבר גם בדרום קוריאה, בפסטיבל בבוסאן, שם הוא הופיע ברסיטל סולו וגם שפט בתחרות הקונצ׳רטו שבה ניצחתי על שלב הגמר, עם הפילהרמונית של בוסאן. במשך כל תקופת היכרותנו שמרנו על קשר. ובשבוע הבא הוא מגיע לראשונה לישראל, ויופיע כסולן עם סולני תל אביב בקונצ׳רטו לפסנתר מס׳ 2 של שופן.

אל תחמיצו את הקונצרטים האלה.

במוצ"ש 7.12.19 בשעה 20.30 בחיפה (רפפורט), כרטיסים ב048363804.

ביום א׳ 8.12.19 בשעה 20.30 בתל אביב (שטריקר), כרטיסים ב035466228 או בקישור הזה

הקשר הפיני

יורמה פאנולה, המורה לניצוח מפינלנד

עם פינלנד יש לי קשר מוסיקלי ארוך שנים. לפני 18 שנים הכרתי לראשונה את יורמה פאנולה, המורה האגדי לניצוח. זה היה בקורס ניצוח בהדרכתו באסטוניה. באותו קורס גם הכרתי כמה יצירות של סיבליוס לתזמורת קאמרית, והבאתי את התוים שלהן לארץ (זה היה לפני תקופת imslp). בהמשך נסעתי לכמה קורסים, כולל בפינלנד, בהדרכתו של פאנולה, ואני יכול לומר שהוא אחד המורים המשפיעים ביותר שהיו לי לניצוח. בקורסים איתו גם הכרתי מוסיקאים פינים, תזמורות פיניות ואנשים פינים. ביצעתי באנסמבל במשך השנים יצירות רבות של סיבליוס, למעשה כמעט את כל היצירות שלו שמתאימות להרכב האנסמבל. בשנת 2007, בסיור של האנסמבל לאוסטריה ושוייץ, הופיע איתנו כסולן הפסנתרן הפיני הנרי זיגפרידסון, שביחד עם הכנרת פטריציה קופצ׳ינסקאיה והצ׳לנית סול גבטה ניגן איתנו את הקונצ׳רטו המשולש של בטהובן.

עם הפסנתרן הפיני הנרי זיגפרידסון והצ׳לנית סול גבטה, 2007

ובשנת 2012 האנסמבל הופיע בקונצרט מיצירות סיבליוס במכללת לוינסקי, קונצרט שיזם וערך ד"ר רון ויידברג, שהוא עצמו מומחה סיבליוס.

בבית השגרירה הפינית, עם הפסנתרנית לאורה מיקולה, השגרירה, נספחת התרבות ומוסיקאים ישראליים.

באופן טבעי, במשך השנים גם הייתי בקשר עם השגרירות הפינית בישראל. בשבוע שעבר קיימה השגרירה הפינית בביתה ארוחת ערב במטרה להציג פסנתרנית פינית שביקרה בישראל – לאורה מיקולה. במפגש נכחו, פרט לשגרירה ולפסנתרנית, גם נספחת התרבות הפינית, ומוסיקאים ישראלים בכירים, בהם, כמובן ד"ר רון ויידברג, וכן המלחין עודד זהבי, דן יוהס שמנהל את אנסמבל המאה ה21, ישראל בראון שהוא יו"ר הועד המנהל של סולני תל אביב, החלילנית אסתי רופא (שהיא ידידה ותיקה שלא ראיתי הרבה שנים), ועוד. היה מפגש נעים וטעים, והוא בהחלט עשה חשק לחדש את הקשר האמנותי עם מוסיקאים פינים ועם מלחינים פינים.

עם הפסנתרנית הפינית לאורה מיקולה

פרקטיקה בניצוח עם הסטודנטים באקדמיה

חזרה של תזמורת הקונסרבטוריון של גבעתיים בניצוח תלמיד סדנת הניצוח שלי מהאקדמיה בתל אביב

את שנתי השלישית כחבר בסגל ההוראה של בית הספר למוסיקה בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב (או בשמו הקצר – האקדמיה למוסיקה), התחלתי לפני כחודש. במשך שנת הלימודים הסטודנטים שלי זוכים להתאמן על "כלי הנגינה" שלהם – התזמורת – שבניגוד לסטודנטים לנגינה (שלוקחים איתם את כלי הנגינה בארגז ומוציאים אותו בכל פעם שרוצים להתאמן), אין להם אפשרות להתאמן עליה בבית, מסיבות לוגיסטיות. בניגוד לכלי נגינה, התזמורת לא יכולה להיכנס בארגז, והיא מורכבת מאנשים שמנגנים ואינם זמינים בכל רגע נתון. וכדי ללמוד איך "להפעיל" את התזמורת, איך להשפיע עליה ועל הנגינה שלה, איך לגרום לה להישמע טוב, ואיך לנהל את החזרות איתה, חייבים להתאמן עליה, להכיר אותה, להכיר את הדינמיקה איתה ועם נגניה. בקורס שלי לניצוח באקדמיה למוסיקה הסטודנטים לומדים את כל אלה באופן פרקטי ועל ידי התנסות בעצמם בניצוח. כבר מחודש ספטמבר, עוד לפני שהחלה שנת הלימודים באוניברסיטה, הסטודנטים שלי הגיעו לחזרות של התזמורות השונות שאותן אני מדריך וניצחו עליהן פה ושם בחזרות. במהלך החזרות שהם מנהלים אני מדריך אותם ומכוון אותם, לפעמים מדגים להם אפשרויות שונות לנצח ולהראות לתזמורת באמצעות הידיים איך לנגן קטע מסוים ואיך לשפר אותו, והם מנסים וחווים בעצמם את ההשפעה שיש לתנועות הידיים שלהם על התוצאה. בשבוע הבא יזכו הסטודנטים לנצח לראשונה השנה על אנסמבל סולני תל אביב, בחזרה הכנה לקראת הקונצרטים עם הפסנתרן ג׳יה יואן. הם יכינו את האנסמבל לפני הגעתו של המנצח האורח ארנסט הצל מאוסטריה, שינצח על הקונצרט.

יומן בוסאן, חלק שלישי

שער ניצחון ב3 לפנות בוקר

הימים שאחרי שני קונצרטי הפתיחה שלנו בפסטיבל היו קצת יותר רגועים, כי לא היו לנו בהם קונצרטים אלא רק חזרות, וגם הן התקיימו בעיקר בשעות הערב.

באחד הימים האלה עשיתי אימון מאוחר (אחרי חצות) בחדר הכושר, ואחר כך צפיתי בשידור לייב בפייסבוק של משחק הכדורגל בין הפועל רמת גן להפועל אום אל פאחם בליגה הלאומית בכדורגל (המשחק החל ב1 בלילה לפי שעון קוריאה). אני לא חושב שיש עוד מישהו בכל המזרח הרחוק שצרח כזה יששששש היסטרי לבד בחדר במלון ב3 בלילה בדרום קוריאה, בעקבות שער הניצחון של הפועל רמת גן בתוספת הזמן. היה שווה להישאר ער עד כל כך מאוחר, ובהחלט זה היה לילה משמח ומרגש עבורי.

את היומיים הרגועים יותר העברתי בעיקר במנוחה במלון ובלמידה לקראת שתי התכניות האחרונות שלנו בבוסאן – תכנית מוצרט ותכנית הגאלה של תחרות הקונצ׳רטי (שחלק מהיצירות בה היו עבורי יצירות שביצעתי בפעם ראשונה).

קונצרט סיום משוחרר, ספונטני, שמח ומלא התלהבות

את התכנית האחרונה שלנו בפסטיבל, מיצירות מוצרט, ביצענו באולם מרוחק ממרכז העיר, לא גדול, שמצלצל נהדר (כמו כל ארבעת האולמות שבהם הופענו). למרות העייפות וירידת המתח בתזמורת אחרי שלושה קונצרטים, הייתי חייב להחזיק את כולם בשיא הריכוז בחזרה שלפני הקונצרט, כי זו היתה החזרה היחידה אחרי הרבה זמן על סימפוניית הפנר (מס׳ 35) של מוצרט, וגם על הקונצ׳רטו לקלרינט של מוצרט עבדנו רק במנות קטנות של 20 דק׳ בימים שלפני כן. התחלתי את החזרה בשיא המרץ, והכנתי את התזמורת להפתעות בקונצרט. בניגוד לתכנית של הקונצ׳רטי ערב קודם לכן עם תזמורת של 54 נגנים (כולל הקוריאנים) ורפרטואר רומנטי, בקונצרט מוצרט היינו בהרכב ה"נטו" הקטן של 29 נגני האנסמבל בלבד. כשמנגנים יצירות שקופות כמו אלו של מוצרט, וקבוצות המיתרים קטנות, חייבים ללטש היטב כל פראזה עד לשלמות. אז למרות שזמן החזרה שלנו היה קצר, והייתי חייב להספיק לעבור בו על כל התכנית, בכל זאת התעכבתי בעזרת הכנר הראשי שלנו קובי רובינשטיין, על ליטוש ואחידות של כמה מקומות בכינורות – באורך הצליל, מהירות קשת, ארטיקולציה, אינטונציה ובלאנס. סיימתי את החזרה בידיעה שהצלחת הקונצרט תלויה הרבה באנרגיות שאביא לבמה, כי התזמורת עייפה.

הקונצ׳רטו לקלרינט של מוצרט עם הסולן מרטין סקלונה מארגנטינה.

ובאמת, לחלקו השני של הקונצרט (סימפוניית הפנר של מוצרט) עליתי עם המון אנרגיה, וכבר בתיבות הפותחות הפתעתי את התזמורת. אחרי חמש התיבות הראשונות בסימפוניה יש הפסקה לכולם, שבחזרות בד"כ הארכתי אותה והמשכתי בטמפו קצת יותר איטי, כדי ליצור תחושת הרהור/חיפוש. בקונצרט, בניגוד לחזרות, המשכתי בדיוק באותו הטמפו המהיר שהתחלתי. ההפתעה הזו כבר יצרה אצל הנגנים דריכות וריכוז שנשמרו לאורך כל הסימפוניה, ואיפשרו לי להמשיך ולהפתיע. ידעתי שאני יכול לסמוך על הנגנים, והם אכן היו איתי. זה יצר ביצוע ספונטני, משוחרר ומרענן, שגם היה מלוטש ומגובש, עם הרבה דמיון ומעורבות של כולם. הקהל, כמו בכל יתר הקונצרטים, יצא מגדרו, וכהדרן ביצענו את הפרק האחרון מהסימפוניה האיטלקית של מנדלסון, עם הרבה התלהבות.

לאחר הקונצרט, כמו בשאר הקונצרטים, הצטלמתי עם מי שביקש, רק שהפעם כבר לא היו לנו דיסקים למכור, כי מכרנו אותם בקונצרטים הקודמים.

סיימנו את חלקנו בפסטיבל בהרגשה מצויינת אחרי קונצרט מצויין. בלילה עוד הלכנו לאכול יחד עם המנהלת האדמיניסטרטיבית של הפסטיבל ועם צ׳ה, הבחור הקוריאני הנהדר שדאג לנו לכל ענייני הארגון וההפקה בפסטיבל ועשה זאת במקצועיות רבה, ואח"כ נפרדנו מהם לשלום.

"פולחן אישיות" בבוסאן

במשך כל ימי הפסטיבל, התמונות של האנסמבל ושלי היו תלויות בגודל ענק על גבי פוסטרים בכל רחבי בוסאן, בתחנות הרכבת התחתית, בבתי המלון ובאולמות הקונצרטים. כמות מודעות הפרסום לקונצרטים שלנו היתה עצומה. ובערב הקונצרט עצמו, הקוריאנים לא הסתפקו בפוסטר אחד בלבד בפואייה של האולם…

שישה סולנים צעירים בליווי תזמורת קוריאנית-ישראלית

את החזרות לקראת הקונצרט של תחרות הקונצ׳רטי (השלישי מתוך ארבעת הקונצרטים שלנו בפסטיבל) הייתי צריך לנהל מהר וביעילות. ראשית, בגלל שהיו לנו שש יצירות להכין. שנית, בגלל שהתזמורת היתה גדולה (וכללה 25 נגנים קוריאנים שהצטרפו אלינו), ובעצם נפגשה לראשונה בהרכבה המלא יומיים לפני הקונצרט. ושלישית, בגלל שהיו שישה סולנים, שכל אחד מהם היה זקוק לזמן נגינה עם התזמורת. אז כדי לאפשר לכל אחד מהסולנים לנגן בכל חזרה, היו לי מקסימום 25 דק׳ חזרה ליצירה.

התכנית היתה מאתגרת, היצירות שונות זו מזו והסולנים שונים זה מזה. בחלק מהיצירות האתגר היה תאום עם הסולן, ביצירות אחרות היו קטעים תזמורתיים קשים, ובאחרות נדרשה היכרות עם המוסיקה, כמו למשל ביצירה למרימבה של קייקו אבה. בסופו של דבר בקונצרט, הצלחנו להתגבר על כל האתגרים והקשיים, והקונצרט עבר היטב.

בקטגוריה של הצעירים זכה נגן מרימבה קוריאני צעיר מצויין, ובקטגוריה של הבוגרים זכה, להפתעתי, פסנתרן קוריאני שניגן את הקונצ׳רטו מס׳ 1 של רחמנינוב (בתמונה). אני אישית חשבתי שהגיע לכנרת פולנייה מצויינת שניגנה את הקונצ׳רטו של שוסטקוביץ׳ לזכות, אבל כך זה בתחרויות.

סין וה"תקלות"

טיסתנו חזרה ארצה היתה דרך סין, וכללה המתנה ממושכת מאד של למעלה מ12 שעות בבייג׳ין. חלק מהנגנים ניצלו אותה לטיול בעיר, אני לקחתי חדר במלון בקרבת שדה התעופה, כדי שיהיה לי מקום לישון, אחרי 16 ימים מאד אינטנסיביים (כולל ימי החזרות בארץ). כל החוויות הלא נעימות שהיו לי בביקוריי הקודמים בסין, חזרו גם הפעם. ראשית כל, האינטרנט, כשהוא עובד, עובד בערך ל 5 דק׳ (לרוב ללא גוגל ועם ווטסאפ מקרטע), ואח"כ 30 דק׳ לא עובד. שנית, התחושה שכולם סביבי מנסים לרמות אותי כל הזמן חזרה גם הפעם. כבר בשדה התעופה, כששלחו אותנו למלון, ביקשו מאיתנו פיקדון של 200 יואן במזומן (כ120 ₪) שיקוזז מהתשלום במלון. רק כשהבינו שאין לנו מזומן סיני ויתרו לנו על התשלום, מה שעורר מיידית את החשד שאולי בכלל לא היו מקזזים לנו אותו מהתשלום במלון. בסביבת המלון, באף אחד מהמקומות שהיו לאכול לא קיבלו כרטיס אשראי. רצו רק דולרים… למזלי קובי היה מצוייד בכמה חטיפים ונשנושים, שעזרו לי להחזיק מעמד עד הערב. בתמונה למעלה, אגב, עוד היינו אופטימיים בתחילת חיפושינו אחר מקום לאכול בתוך איזור מוסכים מוזנח בקרבת המלון. אבל בסופו של דבר, המטרה העיקרית שלי הושגה, וישנתי היטב במשך שעות ההמתנה, לפני ששבתי לשדה התעופה. גם את מרבית שעות הטיסה ארצה העברתי בשינה ובמנוחה, ואפילו התחלתי כבר ללמוד את היצירות שאבצע בחג המוסיקה הישראלית בעוד מספר שבועות.

חזרנו ארצה שמחים ומלאים בחוויות. בקרוב אביא עוד כמה תמונות וקטעי וידאו מהסיור הנהדר שהסתיים אתמול. הנה בינתיים קטע קצרצר מהסימפוניה השביעית של בטהובן שביצענו בקונצרט הפתיחה, צולם בטלפון נייד.

כוכבי רוק

קהל צעיר, אנרגטי וקשוב

עם אנרגיות חיוביות, הרבה התלהבות ודריכות שיא של הנגנים ושלי, פתחנו את הפסטיבל פה בבוסאן, בקונצרט מיצירות בטהובן (הסימפוניה השביעית וקונצ׳רטו "הקיסר" לפסנתר), אל מול אולם מלא בקהל של כ1200 איש, שהריע בהתלהבות ולא נתן לנו לרדת מהבמה, אפילו אחרי ההדרן (מוצרט הפתיחה לנישואי פיגרו). רק אחרי שאמרתי להם שיש לנו עוד שלושה קונצרטים פה ושיש לנו דיסקים למכירה ושאני אבוא לחתום עליהם – ירדנו מהבמה, וכמובן שקיימתי את הבטחתי.

הקהל פה, בשונה מאד מהארץ, מורכב מאנשים בכל הגילאים, הרבה צעירים, הרבה משפחות שלמות, שעבורן זה בילוי משפחתי, והם מגיעים להקשיב למוסיקה בקשב רב. אין הפרעות, שיעולים, צלצולים, הקשבה נטו למוסיקה. והם מעריכים מוסיקה טובה וקונצרטים איכותיים. התגובות שלהם אחרי כל יצירה הן כמו בקונצרט רוק – מחיאות כפיים רמות, צעקות התלהבות, ואפילו שריקות. זה נותן כל כך הרבה אנרגיה למבצעים. וכמובן, שכל ה"התנפלות" שלהם על הדיסקים בסיום הקונצרט והבקשות לתמונה איתי ולחתימה על הדיסק, הם דברים שאנחנו לא רגילים אליהם בארץ.

צמרמורת באולם הפילהרמונית

כשהגענו לחזרה שלפני קונצרט הפתיחה באולם של הפילהרמונית של בוסאן, היתה לי צמרמורת. ממש עבר בי רעד של התרגשות. למעשה, זה התחיל כבר בנסיעה לשם, עם הגשר שחוצים בדרך, והנוף היפה והמוכר. לא קורה לי הרבה שאני חוזר להופיע באולם קונצרטים בחו"ל, שכבר הופעתי בו בעבר. והאולם המדהים בבוסאן, הזכיר לי מיד את הקונצרט שהיה לי שם לפני שנתיים עם הפילהרמונית של בוסאן. כשהתחלנו את החזרה שלפני הקונצרט, הכל כבר צלצל הרבה יותר טוב מאשר בחזרה הראשונה. האולם איכותי מאד, כלי הנגינה הגדולים (הטימפני והקונטרבסים) היו טובים מאד, ובנוסף היתה הרבה יותר עירנות (והתרגשות) אצל הנגנים. בנוסף לכל אלה – עבר עוד יום שבמהלכו כולם חזרו לעצמם, מבחינת שעות שינה ונגינה. כבר כשהתחילה החזרה הרגשנו שיהיה קונצרט מוצלח. ואכן הקונצרט היה מוצלח מאד, התזמורת היתה במיטבה, הסולן תום בורו ניגן נפלא, והקהל, כאמור, הגיב בהתאם.

ארוחה קוריאנית אותנטית

בזמן שהיה לנו בין החזרה לקונצרט הפתיחה של הפסטיבל, הזמנו את כל נגני האנסמבל לארוחה במסעדה קוריאנית אותנטית. החוויה היתה אכן אותנטית – התבקשנו (שוב) להוריד את הנעליים, וכמקובל במסעדה לשבת לאכול על הרצפה (ועם מקלות כמובן). הצטופפנו ישובים על הרצפה וללא נעליים, ואכלנו אוכל קוריאני.

אני חושב שפרט למנה אחת שעליה היה קונצנזוס שהיתה טעימה מאד (בשר בקר), היו חילוקי דעות לגבי כל המנות שהוגשו לנו. אבל, לפחות זכינו בחוויה אותנטית.

בדרך חזרה לאולם עברנו בפארק יפה וירוק, ואני ניצלתי את השעה שהיתה לי לפני הקונצרט לישיבה על אחד הספסלים, עם הפרטיטורה כמובן.

כהקדמה לקונצרט שלנו לפתיחת הפסטיבל, עמדה בחוץ תזמורת נשיפה קוריאנית צעירה, של בנות, וניגנה באופן מרשים מאד לקהל הרחב שהגיע לקונצרט.

מנדלסון אינטימי

עם הסולנית מריה מחובסקה מפולין

בקונצרט למחרת אחה"צ, מיצירות מנדלסון, הרגשתי שהיה קשה יותר. ראשית, העייפות הורגשה, גם אצלי וגם אצל הנגנים. שנית, אחרי ערב פתיחה כל כך מוצלח והצלחה כמו זו שזכינו לה, היה קשה יותר לשמור על אותה רמת ריכוז ומתח. ושלישית, התכנית עצמה היתה קשה ותובענית, וכללה הסימפוניה "האיטלקית" של מנדלסון. ודווקא הביצוע של הקונצ׳רטו לכינור של מנדלסון, אחרי חזרה אחת של 45 דק׳ בלבד עם הסולנית (מריה מחובסקה מפולין), היה נהדר, גם מבחינת התזמורת וגם מבחינת הסולנית. יש אצלה בנגינה משהו מאד אישי ואינטימי, יש לה אמירה מוסיקלית ונגינה מאד מעודנת, נקייה ויפה. היה מאד קל ללוות אותה כי יש לה ארטיקולציה ונגינה מאד ברורה וטבעית. הנה קטע קצרצר מהחזרה היחידה שהיתה לנו איתה, על הבמה לפני הקונצרט.

הקונצרט מיצירות מנדלסון התקיים באולם אחר, גם הוא מצוין, וגם הוא היה מלא לגמרי. מה שמשמח הוא, שחלק גדול מהקהל שהיה בקונצרט הגיע לקונצרט הראשון שלנו יום קודם, ובעקבותיו החליט לבוא לקונצרט השני. ושוב הקהל הריע, אנחנו ניגנו את אותו ההדרן, והקהל נתן לנו לרדת רק אחרי שאמרתי שיש לנו עוד שני קונצרטים.

נפרדתי משני הסולנים של שני הקונצרטים הראשונים (תום בורו ומריה מחובסקה) בארוחת ערב במסעדת ברביקיו קוריאני ביחד עם המנהל האמנותי והמנהלת האדמיניסטרטיבית של הפסטיבל.

עם 23 נגנים קוריאנים בתזמורת

אל החזרות שהחלו היום לקראת הקונצרט השלישי שלנו כאן, הצטרפו 23 נגנים קוריאנים, חלקם בכלי הנשיפה וההקשה החסרים שהיו דרושים לרפרטואר שאותו נבצע (קונצ׳רטו לצ׳לו של דבוז׳אק, קונצ׳רטו לפסנתר של רחמנינוב, קונצ׳רטו לכינור של שוסטקוביץ׳ ועוד), וחלקם לעיבוי קבוצות המיתרים. חלק מהמצטרפים מנגנים בפילהרמונית של בוסאן, והכרתי אותם מהקונצרט שלי איתם לפני שנתיים.

היתה לנו תזמורת גדולה חצי קוריאנית וחצי ישראלית, ושישה סולנים צעירים. הקונצרט הזה יהיה הגמר של תחרות קונצ׳רטי, שבו כל אחד מששת הסולנים שהגיע לגמר ינגן איתנו. החזרה התנהלה בקצב מהיר, כאשר כל 20-25 דקות התחלף סולן והחלפנו יצירה. זה היה כמובן מאד מעניין לתזמורת, ודרש ריכוז גבוה. אני אישית מאד התרשמתי מהכנרת הפולנייה הצעירה שניגנה את הקונצ׳רטו לכינור של שוסטקוביץ׳, ומנגן המרימבה הקוריאני הצעיר שניגן יצירה למרימבה ותזמורת של קייקו אבה. מחר יהיה לנו יום יותר פנוי, כי החזרה שלנו תהיה רק בערב, ובימים שלישי ורביעי – שני הקונצרטים שאיתם נסיים את חלקנו בפסטיבל.

אמשיך לדווח כמובן.

רוחות של שינוי

שובו של אנדראס

זמר הקונטרה טנור אנדראס שול חוזר אלינו, עם קולו היפהפה והזך ושירתו המוסיקלית. זו כבר הפעם הרביעית שאנדראס שול, מגדולי זמרי הקונטרה טנור בעולם מגיע לשיר איתנו, וההתרגשות, כמו בכל פעם – גדולה מאד. החוויה שבחזרות איתו, בעשייה המשותפת, בהחלפת רעיונות מוסיקליים, בעבודה מעמיקה – יוצרת תמיד הנאה גדולה אצל כולנו. וכמובן, הקהל תמיד ממלא את האולמות בקונצרטים איתו, ויוצא מגדרו מהתלהבות. מקוים מאד שכך יהיה גם הפעם.

התכנית שנבצע בקונצרטים עם אנדראס מגוונת מאד וכוללת בחלקה הראשון יצירות בארוקיות נהדרות של הנדל וויולדי: האריות Dove sei מתוך רודלינדה וAure, deh, per pieta מתוך יוליוס קיסר של הנדל, הקנטטה Cessate, omai cessate של ויולדי, וקונצ'רטו גרוסו אופ. 6 מס' 5 של הנדל. בחלק השני נבצע עם אנדראס את יצירתו של ארוו פארת My Heart is in the Highlands לקונטרה טנור ותזמורת, מיניאטורות לתזמורת מיתרים המבוססות על שירים עממיים גיאורגיים של צינצאדזה, ולסיום כמה שירי עם בריטיים לקונטרה טנור ותזמורת. צפויה גם הפתעה לסיום הקונצרט, כזו שלא כדאי להחמיץ!

כרטיסים לקונצרט בתל אביב עם אנדראס שול, ביום א' 25.11.2018 בקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה, ניתן לרכוש בקישור הזה 

האזינו לפרק המסיים של הקנטטה Cessate, omai cessate של ויולדי, בביצוע של אנדראס שול עם האנסמבל מ2007.

התחלה חדשה ומרשימה

 

פתיחת העונה של האנסמבל היתה מרשימה ביותר. מול אולמות מלאים בחיפה, בתל אביב ובעכו, האנסמבל ביצע את הסימפוניה מס' 10 של מנדלסון ואת הקונצ'רטו לכינור ופסנתר של מנדלסון. שני הסולנים היו נהדרים. זה היה שילוב מאד מיוחד בין איתמר גולן, הפסנתרן הבינלאומי בעל הניסיון העשיר בשיתופי פעולה עם גדולי עולם, לבין הכנר הצעיר המצוין מיכאל שחם בן ה-15. הם ניגנו ביחד את הקונצ'רטו לכינור ופסנתר של מנדלסון, יצירה נהדרת שלא מרבים לבצע אותה, ולא ברור לי למה. השילוב ביניהם, וביניהם לבין האנסמבל, היה מצוין. האנסמבל פתח את הקונצרט בסימפוניה מס' 10 בסי מינור של מנדלסון, עוד יצירת נעורים נהדרת שלו. ביצירה זו השקעתי הרבה עבודה עם האנסמבל לגיבוש הצליל, הסגנון, האינטונציה, והבלאנס. העבודה היתה מאד יעילה ומהנה לכולנו, והתוצאה המצויינת בקונצרט הורגשה היטב גם אצלנו וגם בקהל.

בהפסקת הקונצרט בתל אביב קיימנו קבלת פנים והרמת כוסית חגיגית לעונה החדשה בהשתתפות הקהל. זה היה ארוע חשוב מאד. הוא יצר חיבור טוב בינינו לבין הקהל, והזדמנות עבור הנגנים ועבורי לדבר עם הקהל – דבר שלא קורה בד"כ בקונצרטים. ניצלנו את ההזדמנות הזו גם כדי למכור דיסקים ולצרף אנשים לחוג הידידים שלנו, שאותו הקמנו מחדש.

הקונצרט בעכו היה הפתעה משמחת מאד עבורנו. זו היתה למעשה פתיחתה של סדרה חדשה שלנו באולם הקונסרבטוריון בעכו. זה אולם מצוין, יש בו אקוסטיקה נהדרת ומאד נעים לנגן בו. הקהל מילא אותו, והגיב בתשואות רמות ונלהבות. גם שם זכינו לקהל חם ואוהד, וזה הוסיף גם לריכוז ולהתלהבות בנגינה של האנסמבל.

הרכב הנגנים המתגבש באנסמבל העונה, הוא מצוין. יש בו שילוב של נגנים ותיקים ובעלי ניסיון כמו הכנר הראשי המצוין שלנו קובי רובינשטיין, הויולנית הראשונה אליאנה לובנברג, הכנרת ליאה רייחלין, הכנר האיטלקי רפאל נגרי, וביחד איתם נגנים צעירים מצויינים, שחלקם ניגנו אצלי בצעירותם בתזמורות צעירות במסגרות שונות, ועכשיו הם נגנים בוגרים ומנוסים שכבר מכירים היטב אותי ואת הסגנון שלי. הפעם היו אלה הכנרות הצעירות שיר אורדו ויסמין חלפון, הויולן יואב יצקן והצ'לן בן שיבולת, וכולם השתלבו היטב באנסמבל.

פתיחת שנת הלימודים באקדמיה

השבוע התחלתי את שנתי השנייה כמורה לניצוח בביה"ס למוסיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב. גם השנה תלמידי סדנת הניצוח שלי יזכו לנצח "על רטוב" בשיעורים במשך כל השנה, על תזמורות שונות שאיתן אני עובד באופן קבוע, כולל אנסמבל סולני תל אביב. בשיעור הפתיחה שהיה השבוע שמתי דגש על כל נושא העבודה עם כלי הקשת – אפשרויות של קשתות שונות, מהירויות קשת שונות, איצבועים, ויברטו, וההשפעה של כל אלה על התוצאה המוסיקלית. זהו כמובן נושא חשוב מאד לכל מנצח שעומד מול תזמורת, והידע וההבנה בו הם קריטיים על מנת לשלוט בתזמורת. אני באופן אישי משתדל לכתוב לתזמורות שעליהן אני מנצח את הקשתות שלי בתפקידים, מראש, ואם לא מתאפשר לי לכתוב בתפקידים אז לפחות לכתוב הכל בפרטיטורה ולדעת בדיוק מה אני רוצה, על מנת ליישם במהירות במהלך החזרות. אחת המשימות של התלמידים תהיה לעשות אותו דבר בעצמם ביצירות שעליהן הם ינצחו. החזרה הראשונה שלהם תהיה בתחילת נובמבר עם אנסמבל כרמל בחיפה, ובה הם יעבדו על הפרק הראשון מהסרנדה של דבוז'אק ועל הדיברטימנטו ק.138 שלמוצרט.

חוויה בכפר של ויניאבסקי

 

לפני מספר שבועות נסעתי לפולין לנצח על התזמורת הפילהרמונית של חבל הסודטים, Filharmonia Sudecka. אמנם באופן קבוע התזמורת הזו עובדת ומופיעה בעיר ולבז'יך, שנמצאת לא רחוק מוורוצלאב, אבל כשהייתי שם, האולם שלהם היה עדיין בשיפוץ או בנייה מחדש, ולכן החזרות והקונצרטים שלהם בתקופת המעבר התקיימו בכפר הסמוך שצ'אבנו זדרוי. זהו כפר קטן ויפה, עם הרבה עצים וירוק, ומתגוררים בו בסביבות 5000 איש בלבד. המדהים הוא שבדיוק בכפר הזה, אחד מגדולי המלחינים והכנרים של פולין היה גר (לתקופות קצרות של טיפולים רפואיים) ומופיע – וזהו הנריק ויניאבסקי. הוא היה מופיע בדיוק באותו האולם שבו אני הופעתי, ופסלו ניצב בשדרה המרכזית של הכפר. בהחלט מרגש והיסטורי.

העבודה עם התזמורת הזו היתה מאד מהנה. הנגנים היו מאד פתוחים לרעיונות המוסיקליים שלי, ולמרות שהתכנית הורכבה כמעט בשלמותה מ"יצירות רפרטואר" – הסימפוניה "מן העולם החדש" של דבוז'אק והפתיחה האקדמית של ברהמס – הם השתדלו לנגן בדרך שלי, ולא "על אוטומט" כמו שהם רגילים. וכך, העבודה היתה מאד מעניינת ומרתקת – עשינו נסיונות של טמפים שונים, כיוונים שונים בפראזות, נסיונות לשנות את הבלאנס ולהוציא קולות שלא תמיד שומעים, וכמובן הרגלתי אותם בחזרות שזה יכול להשתנות מביצוע לביצוע ושהם צריכים להיות עירניים. בקונצרט היה ריכוז מצוין והתזמורת היתה מוכנה היטב. נהניתי מאד להוביל אותם ולקבל מהם תגובה טובה ושיתוף פעולה מלא. בקונצ'רטו לכינור של חצ'טוריאן, שבוצע בגרסתו לחליל (עיבוד של ז'אן פייר רמפל), עם הסולנית אילדיקו יוהאס, היה חשוב לי ולנגנים להיות מאד מרוכזים. יש שם הרבה שינויי טמפו, שינויי משקל, כניסות מבלבלות, וטמפים מהירים שצריך לשמור עליהם כדי להיות ביחד עם הסולנית. תרגלנו את זה היטב בחזרות, והרצנו מספיק פעמים על מנת להגיע עם ביטחון לקונצרט. סך הכל החוויה כולה היתה נהדרת, גם בחזרות, גם בקונצרט, וגם במקום היפה הזה.

רוחות של שינוי בחיפה

 

הבחירות לרשויות המקומיות תתקיימנה ביום שלישי הקרוב. בחיפה, לראשונה מזה 15 שנה, יש סיכוי ממשי לשינוי, והרבה דרמה סביב כל מערכת הבחירות בעיר. המועמדת המרכזית להתמודד על ראשות העיר מול יונה יהב, עינת קליש, נפסלה לפני כשבועיים מהתמודדות בשל עניין טכני (שיש סיכוי טוב שנעשה במתכוון ע"י מתחריה לראשות העיר), וגם עתירתה לבית המשפט המחוזי בחיפה נדחתה. היא עתרה לבג"ץ, ובינתיים כ-2000 מתומכיה הרבים הפגינו נגד פסילתה וקראו לבג"ץ לקבל את עתירתה. לפני מספר ימים בדיון שהתקיים בבג"ץ בירושלים (וגם אליו הגיעו רבים מתומכיה), היה מהפך – בג"ץ הפך את החלטת בית המשפט המחוזי והחזיר את עינת למרוץ, בצדק. עכשיו, כשחזרה למרוץ מחוזקת וגם זכתה לפרסום ארצי בזכות סיפור הפסילה, סיכוייה לזכות בבחירות טובים, והסקרים האחרונים אף מראים על מגמת התחזקות. במשך חמש וחצי שנים היא עבדה קשה מאד כחברה במועצה שישבה באופוזיציה, טיפלה בפניות של תושבים, נפגשה עם תושבים רבים, קיימה המון חוגי בית ומפגשים עם התושבים, ועשתה רושם של אחת שיכולה להביא שינוי לעיר. היא רכשה לעצמה תומכים רבים שהולכים אחריה, עובדים קשה ובהתנדבות למענה, וכפי שנראה, גם רבות מהרשימות המתמודדות למועצה מרגישות לאן נושבת הרוח והביעו תמיכה בעינת, כולל כאלה שבעבר תמכו ביהב. עינת לא מתחברת לטייקונים, אנשי עסקים, נדל"ניסטים וכו' – וניתן לראות זאת היטב בתרומות שהיא קיבלה לקמפיין שלה – הרבה מאד תרומות של אנשים פרטיים, תושבי חיפה, בסכומים קטנים של כמה מאות שקלים כל אחת. זאת בניגוד לתרומות של יונה יהב – הרבה פחות תרומות במספר, אך מרביתן בסכום המקסימלי המותר, של 5000 ש"ח, וחלקן הגדול מאנשים שאינם חיפאים בכלל – כל מיני אנשי עסקים ואינטרסנטים, שיונה יהב, אם ייבחר, יהיה חייב להם ולא לתושבי עירו. עינת היא גם מומחית בעניין תכנון ערים, אדריכלית במקצועה, ויש לה תכנית סדורה וברורה לגבי איך לשפר את העיר, בכל פרמטר ופרמטר.

למרות שמערכת הבחירות בחיפה התדרדרה לשיח ארסי ומכוער, עם הפצה של שקרים רבים בסמסים כנגד עינת קליש, אני חושב שהתושבים מבינים היטב שמי שרוצה שינוי בעיר חייב להצביע לה, אחרת הוא מחזק את יונה. אז ביום שלישי הקרוב, כל החיפאים יוצאים להצביע ובוחרים בעינת קליש לראשות העיר וברשימת "חיים בחיפה" למועצת העיר.

 

לשמור על הסטנדרטים הגבוהים

במאמר שפורסם לאחרונה במגזין אופוס, מספר הכנר הראשי של התזמורת הסימפונית של שיקגו רוברט צ'ן כיצד שומרים על סטנדרט גבוה בתזמורת. הוא מציין ארבע נקודות מרכזיות – משמעת, מחוייבות, מנהל מוסיקלי וחיבור בינו לבין התזמורת – כנקודות שיכולות לעשות את ההבדל בין תזמורת "טופ" לסתם תזמורת. הנה המאמר כלשונו, עם כמה תוספות שלי מנסיוני עם סולני תל-אביב.

"המנצח גיאורג שולטי אמר פעם ש"ניצוח על תזמורת הוא כמו כניסה לכלוב עם 100 אריות: אם תפגין סימני חולשה – הם יטרפו אותך". כאשר הצטרפתי לתזמורת הסימפונית של שיקגו התחלתי להבין את הכוונה שבדבריו. רוב תזמורות הצמרת בעולם רגילות לנגן עם המנצחים הטובים ביותר, ולכן כאשר מגיע מנצח שתפקודו אינו עולה, לדעת התזמורת, בקנה אחד עם הסטנדרטים הגבוהים שלה – טבעי שלא יזכה לכבוד בקרב הנגנים. כך גם לגבי נגני התזמורת – נגן שרמת נגינתו או רמת הכנתו אינה עולה בקנה אחד עם זו של שאר נגני התזמורת, יחוש מהר מאוד ביחס הבוז כלפיו.

אינני יכול לדבר אודות תזמורות אחרות, אך מניסיוני ככנר הראשי של התזמורת הסימפונית של שיקגו, הגעתי לכמה מסקנות בקשר לדברים שעשויים להשפיע על איכות של תזמורת:

המשמעת

כמה שזה עלול להישמע מוזר, למשמעת בדברים פשוטים, כגון שיחות חולין בין נגנים או הליכה על הבמה בזמן החזרות, יש השפעה גדולה מאוד על נגינת התזמורת. ההשפעה אולי אינה ישירה, אך זה פותח דלת לזלזול או חוסר תשומת לב בדברים אחרים, משמעותיים יותר. אני מוצא שאווירה חסרת פשרות במהלך החזרה משפיעה מאוד בטווח הרחוק, ויכולה להבדיל תזמורת מצויינת מתזמורת טובה.

המחויבות

איכות היא משהו שנבנה לאורך זמן, לעתים לאורך שנים ואף יותר, ובהקשר זה איכות התזמורת מושפעת במידה רבה בידי המחויבות של הנגנים לקראת החזרות. המחויבות של הנגנים משפיעה על איכות התזמורת בשתי דרכים: ראשית, הסיכוי לביצוע טוב גדל בשל העובדה שהכנה חסרות פשרות לקראת החזרות תחסוך זמן יקר במהלכן, מה שיאפשר יותר עבודה על פרטים ופרשנות. שנית, כאשר המחויבות להכנה טובה היא חלק בלתי נפרד מהפסיכולוגיה של חברי התזמורת, מופעל עליהם לחץ תמידי לעמוד ברמה הגבוהה שמציבים חבריהם לתזמורת, והחשש הזה מדרבן אותם לעמוד באותם הסטנדרטים. הדבר פועל גם בכיוון ההפוך – כאשר נגן התזמורת לא מוקף בסטנדרטים גבוהים מסביבו, האם יבחר בדרך הקשה או האם ייסחף עם העדר? ההימור שלי הוא שהסטטיסטיקה נוטה לכיוון האפשרות השנייה.

המנהל המוזיקלי

נהוג לומר שמנהל מוזיקלי טוב יכול להעלות את רמת התזמורת, וזה כנראה נכון, אך מעניין לראות שזה יכול לקרות במסגרת גישות שונות לחלוטין שנוקט המנהל המוזיקלי. למשל: טוסקניני הגדול נהג לדרוש מנגניו אחידות מוחלטת בכל הנוגע לקשיתות ואיצבועים, (וכך גם עם כלי הנשיפה) ואוי לו לנגן שלא ניגן באחידות לשאר הנגנים. המנצח לאופולד סטוקובסקי, לעומת זאת, ביקש מנגניו לנשוף ולהשתמש בקשיתות לפי תחושתם – ושני המנצחים השיגו תוצאות נפלאות. המסקנה הקלישאתית למדי היא שאין דרך אחת שהיא נכונה, אך הדבר שכן היה משותף לשני האישים הגדולים הללו הינו השכנוע הפנימי המוחלט בדרך שלהם. נראה שזה משהו שבהחלט עובר הלאה לנגנים.

החיבור

תופעה שתמיד ריתקה אותי היא ההתאמה של מנצח מסויים לתזמורת מסויימת – לפעמים יש דברים שפשוט לא קיים להם הסבר. כאשר הייתי נער, ניגנתי בכמה כתות אמן ושיעורים בפני יאשה חפץ הגדול. כאשר נגן כמו חפץ מנגן לידך, אתה מבין שקיים גבול מסויים לידע, ושצליל יכול להיות דבר מיסטי לחלוטין, שאין לו שום הסבר. כך גם עם מנצחים, מנצח מסויים יפיק צליל שונה לחלוטין ממנצח אחר, עם אותה תזמורת בדיוק. לעתים קרובות קורה שמנצח גדול כלשהו זוכה במשרה בתזמורת גדולה כלשהי, אך פשוט קיים איזשהו חוסר התאמה שלא ניתן להסביר אותו – ממש כמו כימיה בין זוג אנשים. או שהיא קיימת או שלא.

לעומת זאת, כאשר יש התאמה, כמו במקרה שלנו עם מאסטרו ריקרדו מוטי, מעניין לראות את הכיוונים החדשים אליהם יכולה להתפתח תזמורת. לא רבים יודעים זאת, אך למוטי הוצעה בזמנו אותה המשרה בפילהרמונית של ניו יורק ובתזמורת הסימפונית של שיקגו, בתנאים דומים. ללא לבטים רבים הוא בחר בנו, ואמר שעשה זאת כי הרגיש שהכימיה עם התזמורת שלנו תהיה טובה יותר. ביום שהוא הגיע, אכן חשנו כאילו אנחנו מסתכלים במראה, כי הגישות שלנו היו זהות לחלוטין. הוא צדק."

עד כאן דבריו של רוברט צ'ן. כמובן שאני מסכים עם כל דבריו, ולמעשה כשהקמתי את סולני תל-אביב, אלה היו עבורי נתוני פתיחה שעליהם לא הייתי מוכן להתפשר – הקמתי תזמורת קאמרית שאת כל נגניה אני מכיר אישית ומקצועית (את חלקם מתוך נגינה משותפת במוסיקה קאמרית), שבאים לנגן מתוך רצון, התלהבות ומחוייבות ליצור גוף תזמורתי קאמרי ברמה הגבוהה ביותר, כשכמובן כפועל יוצא גם המשמעת והחיבור בינם לביני היו מצויינים מהרגע הראשון.

MY4_1731

סולני תל-אביב ואני. צילם: סטנלי ווטרמן.

 

אבל על דבריו של רוברט צ'ן אני יכול להוסיף שתי נקודות, מתוך נסיוני עם סולני תל-אביב, שחשוב מאד להקפיד עליהן אם רוצים שהסטנדרטים יישארו גבוהים:

אתגר ועניין

כאשר לנגנים יש אתגר מכל סוג שהוא, רמת הריכוז והמוכנות עולה, וכתוצאה מכך רמת הנגינה עולה. על מנת לשמור על סטנדרטים גבוהים צריך לשמור כל הזמן על אתגרים לנגנים. האתגר יכול להיווצר בכמה דרכים:

1. תכנית יפה, עם מוסיקה מלהיבה, מרגשת, איכותית – כשהמוסיקה טובה, לנגנים יש יותר עניין והנאה. מוסיקה בינונית תוריד את רמת הריכוז, הקשב והנגינה.

2. תפקידים מאתגרים – כשלכל נגן "יש מה לנגן", הוא צריך להתכונן יותר, לשים לב לרמת הנגינה שלו, ובזמן החזרות להיות יותר קשוב ומרוכז. כשתזמורת מרבה לנגן רפטואר שאינו מאתגר, רמתה יורדת.

3. סולן או מנצח אורח שמאתגרים את התזמורת – בכל פרוייקט שהגיע אלינו אמן אורח מהשורה הראשונה שהדריך את האנסמבל (אנטיה וייטהאס, סרג'יו אזוליני, קתי דברצני, דוד גריילסאמר, טבאה צימרמן ואחרים) רמת האנסמבל עלתה, גם כתוצאה מהנוכחות של אמן ברמה כזו, וגם בגלל דרך עבודתו ודרישותיו הגבוהות.

563205_463194440403067_855657570_n

אנטיה וייטהאס מובילה ומדריכה את האנסמבל.

הקשבה

הקשבה היא לכאורה דבר מובן מאליו – מוסיקאי שמנגן מקשיב למה שהוא מנגן. אבל אני כל פעם מחדש מגלה שלא כך הוא, ושפעמים רבות צריך להזכיר לנגנים בתזמורת להקשיב על-מנת להכניס את ההקשבה לסטנדרטים של התזמורת. נגני תזמורת רבים, כולל ברמה הגבוהה ביותר, יושבים הרבה פעמים בתזמורת ומנגנים מבלי להקשיב. כשנגן מנגן מוסיקה קאמרית הוא מקשיב הרבה יותר, בעוד שכשהוא יושב בתזמורת רמת ההקשבה שלו יורדת. ההקשבה היא לא רק לנגינה של עצמו, אלא גם לנגינה שלו בתוך הקבוצה ולהתאמה ולהשתלבות בצליל של הקבוצה מבחינה ריתמית, מבחינת העוצמה ומבחינת האינטונציה. בנוסף, חשוב מאד להקפיד על הקשבה לקבוצה שמלווה את המנגינה, או לקבוצה שנותנת את הערכים הריתמיים המהירים, זו שאליה צריך להסתנכרן. אי הקשבה כזו גורמת לתזמורת לנגן לא ביחד ויוצרת חוסר יציבות ריתמית. גם הקשבה לקבוצה או לכלי שאיתו מנגנים ביחד היא חשובה מאד. פעמים רבות בתזמורת הקולות מוכפלים – צ'לו עם בסון, אבוב עם כינור, כינור ראשון עם כינור שני וכו' – וחשוב מאד להקשיב גם לסקציה המכפילה, בשביל ליצור נגינה אחידה ואינטונציה מושלמת. הקשבה לצליל שעליו נבנית ההרמוניה היא חשובה מאד ליצירת אינטונציה טובה, וגם עליה חשוב להקפיד בזמן נגינה בתזמורת. את כל הדברים האלה לא פעם הנגנים שוכחים ברגע שהם מתיישבים בתזמורת, וכשזה קורה – הרמה מיד יורדת. כאמור, במוסיקה קאמרית רמת ההקשבה בד"כ גבוהה יותר מאשר בתזמורת. הקשבה תזמורתית ברמה של מוסיקה קאמרית יכולה להעלות את רמת התזמורת בצורה משמעותית.

"אקטואלי" בין האזעקות

"…במקביל עולה תמונה עגומה על הפערים הגדלים והולכים בחברה… 'אזעקה בנירים ועין השלושה! אזעקה בנירים ועין השלושה!'" כך נשמע שידור הרדיו בקול המוסיקה השבוע, כאשר אל היצירה "אקטואלי" של המלחינה הישראלית נעמה תמיר – יצירה שבה כותרות עיתונים מקיץ 2012 הולחנו למקהלה, זמרת סופרן ותזמורת – הצטרפו הודעות על אזעקות אקטואליות ביותר מקיץ 2014. האזינו לשידור

היצירה "אקטואלי" בביצוע הבכורה באוקטובר 2012

 

בתכנית "הבמה שלכם" שהגשתי השבוע בקול המוסיקה, השמעתי כמה מהקלטות האנסמבל – מיצירות היידן, זלנקה, בטהובן, שוברט, וכן יצירותיהם של המלחינים הישראלים יבגני לויטס, נעם סיון ונעמה תמיר. את היצירה "אקטואלי" לסופרן, מקהלה ותזמורת הלחינה נעמה תמיר בקיץ 2012, כהפתעה לקונצרט פתיחת העונה של האנסמבל עם מקהלת זמרי קולגיום וקרן הדר. נעמה תמיר לקחה כל מיני כותרות עיתונים מאותו הקיץ והלחינה אותם. הנה כמה דוגמאות של טקסטים מהיצירה: "גל עליות המחירים במשק אינו צריך להפתיע איש", "ממשל אובמה מסרב עד כה לקבוע מהו הקו האדום בתכנית הגרעין האיראנית", "סייל סוף קיץ 2012, 50% הנחה על כל החנות", "התחזית: חם מהרגיל". הביצוע בפתיחת עונת 2012-13 זכה לתגובות נהדרות והיה מאד משעשע למבצעים ולקהל. אבל היצירה מקיץ 2012 קיבלה השבוע מימד אקטואלי ביותר, כאשר בדיוק בזמן השמעתה בתכנית "הבמה שלכם" בקול המוסיקה נכנסו הודעות על אזעקות בנירים ובעין השלושה. וכך, יצירה שהיתה אקטואלית מאוד באוקטובר 2012, זכתה להשמעה ולגרסא אקטואלית גם בקיץ 2014. האזינו לשידור. היצירה של נעמה תמיר הוא לקראת הסוף ומתחיל בדקה 48:10

ושהשקט יחזור אלינו ומהר, ושחיילינו ישובו במהרה ובשלום.

 

כוכבים צעירים

ואלס "הקיסר" במסיבת הריקודים; משחק ג'אנגל ספיד בזמן השיט בנהר; נגינה משותפת של כל 130 המשתתפים ביחד אחרי חזרה אחת בלבד; תנאי ארוח מושלמים; אקוסטיקה מדהימה; קונצרט מעולה שבסיומו הקהל עמד והריע לתזמורת שלנו. על הנסיעה הבלתי נשכחת לגרמניה שהסתיימה אתמול.

20140402_145042

כתבה בעיתון גרמני שהתפרסמה לקראת פתיחת הפסטיבל.

 

נסיעה מוצלחת, מרגשת ומלאה בחוויות מקצועיות וחברתיות הסתיימה אתמול בבוקר. התזמורת המשותפת חיפה-גבעתיים, שקיבלה את השם תזמורת ארץ הקודש (או הולילנד באנגלית, אבל זה היה לפני הכרעת הדין במשפטו של אולמרט), כיכבה בפסטיבל התזמורות הצעירות בארנסבורג בגרמניה.

20140331_151246

המשלחת הישראלית במלואה, כולל צוות המלוים.

 

נדמה שהכל בנסיעה הזו היה פשוט מושלם. תנאי הארוח היו נהדרים אצל כל הנגנים, המארחים היו חמים, לבביים ונדיבים, קשרים חברתיים רבים נוצרו בין הנגנים מהתזמורת הישראלית לתזמורות האחרות ולמארחיהם, וגם בתוך התזמורת – בין הנגנים מחיפה לאלה מגבעתיים. באולם הקונצרטים היתה אקוסטיקה מדהימה. הקהל החם קיבל באהדה גדולה את התזמורת שלנו והריע לה דקות ארוכות כשכולו על הרגליים!!!

Weihnachten 2013 und Jan. bis März 2914 037

סיום הקונצרט שלנו, שלווה בתשואות רמות כשהקהל עומד דקות ממושכות. מרגש.

 

בפעילויות הרבות מחוץ לחזרות ולקונצרטים היו המון חוויות בלתי נשכחות, שהגדולה שבהן, לדעתי – היתה המסיבה לכל משתתפי הפסטיבל, שבה כמובן שהישראלים (וביניהם גם אני) נתנו את הטון, הביאו לדי.ג'יי שירים (כולל ואלס "הקיסר" של שטראוס), רקדו על השולחנות, וסחפו את כל יתר המשתתפים לחגיגה. היו לנו טיולים להמבורג שכללו שיט בנהר, טיול בפארק ובילוי בקניון, והיו גם חזרות אינטנסיביות איתי, שבמהלכן התזמורת המשותפת חיפה גבעתיים (שנפגשה בסך הכל פעמיים בארץ לפני הנסיעה) התגבשה גם מבחינה מקצועית.

680500_10201026134010116_817945465_o

טיול שגרתי של הנגנים ושלי בפארק בהמבורג

 

העובדה שהקונצרט שלנו היה הקונצרט המסיים של הפסטיבל יצרה איזשהו מתח אצל כולנו שהלך ונבנה לקראת השיא. בבוקר של אותו קונצרט סיום היה גם קונצרט משותף שבו כל ארבע התזמורות (כ130 נגנים) ניגנו ביחד שני קטעים של מוסיקה לסרטים – "משימה בלתי אפשרית" ו"שודדי הקאריביים". זו היתה חוויה מרגשת בפני עצמה. באותו קונצרט כל תזמורת גם הופיעה בנפרד בחלק מהתכנית שלה, ולנו זו היתה למעשה ההופעה הראשונה בפסטיבל.

20140329_104248

חזרה לקראת הקונצרט המשותף, כשאת התזמורת הענקית מובילה הכנרת הראשית של התזמורת שלנו.

 

הרבה שעות של נסיעות עברנו יחד – פעמיים מארנסבורג להמבורג ובחזרה, ומברלין לארנסבורג ובחזרה (כשהנסיעה חזרה התארכה מאוד בגלל פקק שגרם לנו כמעט לאחר לטיסה), ובמהלכן זכיתי להכיר מקרוב את הנגנים הנפלאים שלנו, דבר שלא קורה בימי שגרה כשאני מגיע רק לחזרות.

1977302_813558142007670_337842097_n

במהלך שיט בנהר בהמבורג – אני משתתף במשחק שנקרא ג'אנגל ספיד, שעדיין לא הצלחתי לנצח בו, כי הנגנים הצעירים היו פשוט יותר זריזים ויותר אגרסיביים ממני

 

אני אישית התארחתי אצל המנהל הקודם של הפסטיבל ואשתו, בתנאים של מלך – קומה נפרדת משלי, ארוחות באיכות של מסעדת שף, שיחות מעניינות רבות עם הזוג המארח ובעיקר יחס חם ואדיב. בערב האחרון, לאחר הקונצרט שלנו, הם קיימו אצלם בבית מפגש עם נציגי המשלחת שלנו ושל הנהלת הפסטיבל, והיה מאוד מעניין ומוצלח.

Konzert KO Haifa 30.03.2014 010

שיחה עם המנצח של התזמורת הגרמנית בערב הסיום.

 

הקונצרט שלנו בערב הסיום היה מעולה. הוא כלל סינפוניה למיתרים של ויולדי, אריה של מוצרט (בביצוע של זמרת הסופרן שלנו נעמי שלו שהיא גם כנרת בתזמורת), סימפוניה מס' 102 של היידן (בביצוע מלא בהפתעות, כפי שאני אוהב), ריקוד הונגרי של ברהמס, עיבוד לתזמורת מיתרים של שיר "הרעות" של ארגוב, פרקים מסויטת "כרמן" של ביזה, וואלס הקיסר של שטראוס. כהדרן ניגנו את הקטע המפורסם של סקוט ג'ופלין The Entertainer. התזמורת שלנו היתה מאוד מרוכזת, ויחד עם זאת ניגנה בצורה משוחררת ועם הרבה ספונטניות. היה כיף גדול לנצח על התזמורת הנפלאה הזו, שהיא איחוד של שתי תזמורות שעובדות במשך השנה לגמרי בנפרד זו מזו. נהניתי לעשות איתם מוסיקה והרגשתי שהם מגיבים לי היטב וכל הזמן לגמרי איתי.