שילוב של פגישה עם נגנים נפלאים שלא התראו מזמן, עם מוסיקה נפלאה של מוצרט ושל שני מלחינים ישראליים בכירים, שני סולנים מעולים, טקסטים די מטורפים, והרבה שמחה והתלהבות. זה מה שהיה בפרוייקט פתיחת העונה של סולני תל אביב.
כבר בחניון שמחוץ לקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה, תל אביב, כאשר נגני האנסמבל פגשו לראשונה אחרי שלושה חודשים אחד את השני ואותי, ההתרגשות היתה גדולה.
וכשהתחלנו את החזרה הראשונה בנגינת הקונצ'רטו לפסנתר מס' 17 של מוצרט, ההתרגשות באה לידי ביטוי גם בנגינה. האנסמבל היה מלא חיים, מרץ, אנרגיה, רעננות. היה כל כך כיף לחזור לנגן ביחד ולהכין תכנית לקונצרט, אפילו שזה היה קונצרט ללא קהל. העבודה היתה מאד מרוכזת ויעילה, ונהניתי ממנה מאד. המשמעת בחזרות היתה יוצאת מן הכלל, וההתקדמות היתה מהירה. השילוב של שתי יצירות מופת של מוצרט (הסימפוניה מספר 25 בסול מינור והקונצ'רטו מס' 17 בסול מז'ור) ביחד עם שתי יצירות ישראליות חדשות (של עמוס אלקנה וקטע הפתעה של עודד זהבי), שמרו על עניין לכל אורך החזרות. גם המפגש החוזר עם כמה נגנים ששבו לאנסמבל לאחר שנים של היעדרות, היה מרגש מאד.
רותי רון. צילם יואל לוי.
רותי רון בחליל, שירה בן יהושע באבוב, עמית לנדאו בויולה, הם רק כמה דוגמאות לנגנים שאני מכיר שנים רבות שניגנו בעבר באנסמבל. היה מאד משמח ומרגש לשוב ולשתף פעולה איתם ועם עוד כמה חברים ותיקים שלא ראיתי זמן רב.
פגישת איחוד אחרי הרבה זמן. האבובנית שירה בן יהושע. צילם יואל לוי.
היו לנו גם שני סולנים בתכנית – הפסנתרן ישי שאער שביצע נהדר את הקונצ'רטו של מוצרט, והזמרת המצויינת הצעירה נירי בועזסון שביצעה את קטע ההפתעה.
נירי בועזסון
ישי שאער
כל אלה, ביחד עם ההרגשה שאנחנו עושים משהו מאד יוצא דופן לתקופה הזו – מנגנים יחד באנסמבל – הפכו את הפרוייקט הזה למשהו מיוחד. ביום שני בערב ביצענו את ה"קונצרט".
הזמרת נירי בועזסון בקהל. צילם יואל לוי.
הוא התקיים כמובן ללא קהל פורמלי, אלא רק מול "אנשי הצוות" – המפיקה של האנסמבל נאוה סהר, שני המלחינים הישראליים, שני הסולנים, צלמי הוידאו והסטילס אלון הראל ויואל לוי, המקליט ירון אלדמע, ועוד כמה אנשים שקשורים לאנסמבל.
למרות שכולנו היינו לבושים בבגדי הקונצרטים החגיגיים, ואפילו ישבו כמה אנשים באולם, זו לא היתה הרגשה אמיתית של קונצרט. גם העובדה שזה לא היה בשידור חי (שידור הבכורה יתקיים רק בשבוע הבא), הורידה מהמתח לו אנו רגילים בקונצרטים חיים בימי שגרה. יכולתי "לנצל" את האוירה הבלתי פורמלית ולשוחח עם הקהל המועט בין היצירות, להציג לתזמורת את הקהל, ולשאול את הצלמים אם הם מוכנים לפני התחלת כל קטע…
שני מלחינים בקהל. צילם יואל לוי.
כל ה"טקסיות" של קונצרט עם קהל בעצם לא היתה קיימת – עלייה לבמה, השתחוות, לחיצות ידיים, מחיאות כפיים וכד'. וכל אלה יחזרו רק כשיחזירו את הקהל לאולמות. אבל בינתיים, בנסיבות הקיימות, הפרוייקט כולו, העבודה הטובה והרצינית, המפגש המקצועי והחברתי המשמח בחזרות, התכנית היפה והמעניינת, הסולנים הנהדרים והתוצאה המצויינת – כל אלה היו מאד מרגשים ונתנו לכולנו הרבה אנרגיה, שמחה והתלהבות. בתקופה הזו, כל פרוייקט של האנסמבל הוא מבורך, ואני מקוה שנצליח להרים עוד כאלה גם אם לא יחזירו את הקהל לאולמות בקרוב.
בקונצרט כולו ניתן יהיה לצפות ללא תשלום, בשידור הבכורה ביום ו' 4.12.2020, בהרשמה מראש בלחיצה על הקישור הזה
כמה מילים על היצירות הישראליות בתכנית:
עמוס אלקנה. צילם יואל לוי.
עמוס אלקנה כתב את היצירה "מעבר לאבק העולם" בהזמנתי ועבור אנסמבל סולני תל אביב. כבר כשהוא שלח לי את הפרטיטורה הראשונה ראיתי שזו יצירה מצויינת. ככל שנכנסתי יותר לעומקה גיליתי יותר היגיון וסדר ממה שנראה היה במבט ראשון. המוסיקה כתובה בתבניות מלודיות וריתמיות שחוזרות על עצמן. מלודית – סדרות של 12 טונים בסדר קבוע עוברות בין הכלים, לפעמים כלי אחד מנגן מלודיה שלמה עם 12 הטונים, לפעמים כמה כלים יחד יוצרים מלודיה כזו, ולפעמים נוצר קלסתר כאשר בו זמנית מנוגנים כל הטונים בסדרה. ריתמית – ישנן ביצירה תבניות שמבוססות על משכי צליל החוזרים בסדר קבוע, למשל: 7 חלקי 16, 4 חלקי 16, 4 חלקי 16, 3 חלקי 16, 6 חלקי 16. זה נותן תחושה ריתמית מאד ליצירה. ולמרות כל ה"היגיון" הקומפוזיטורי שביצירה – המוסיקה לא נשמעת "מתמטית" או "שכלתנית", זו מוסיקה מאד קיצבית, ריתמית, מרגשת, מגוונת, צבעונית. היה תענוג גדול ללמוד אותה, ולעבוד עליה עם האנסמבל. התוצאה, לדעתי הלא אובייקטיבית, היתה מצויינת!
כשעודד זהבי שלח לי את הטקסטים של "שירים לנעה" שאותם הוא כתב והלחין, לא האמנתי. שאלתי אותו אם הוא באמת הלחין את הטקסטים האלה? כשאמר לי שכן, אמרתי שזה מספיק מטורף בשביל להיות מבוצע כקטע ההפתעה בקונצרט של סולני תל אביב. עודד כתב את השירים לקול ופסנתר, ולכבוד הביצוע של סולני תל אביב הוא תזמר את היצירה, ולמעשה היינו אמורים לבצע אותה במרץ האחרון, כשרק התחילה הקורונה… הטקסטים הם מעין סיפורים קצרים מחיי היומיום של מוסיקאים בארץ, יש בהם מצד אחד רגש וגעגועים לדמויות חשובות בחיי המוסיקה בארץ, ומצד שני גם לא מעט הומור ולא מעט ביקורת. המוסיקה כתובה מצוין, ובאופן שמשרת את הטקסט ולפעמים ממש מתאר אותו באמצעות צלילים (קוורטה בירידה). נהניתי מאד ללמוד את היצירה הזו, ולא פחות מכך – לעבוד עליה עם האנסמבל ועם הזמרת הנפלאה נירי בועזסון, שאותה עודד עצמו "גילה".
הנה הטקסטים:
שיר מס' 1
קוורטה בירידה יוצרת גוון כהה.
חשוב למנן צעדים וקפיצות
יש טעם לשמור על המנעד הווקאלי הסביר
אם רוצים שמישהו יבין את הטקסט.
רגישויות של מורים לקומפוזיציה, במקצב שמזכיר את פול דסאו, מלחין שנשכח.
אם מבקשים מזמרת לשיר בפיאנו
כדאי להשקיט את הפסנתר
דרגה שישית מהפכת ויוצרת קטרזיס
אפילו ב"פרח בגני" זה עבד
גם אם נלחש ונלאט וננהם, בסופו של דבר כדאי שתהיה שם מלודיה
רגישויות של מורים לקומפוזיציה, במקצב שמזכיר את פול דסאו, מלחין שנשכח.
שיר מס' 2
אני אוהב את המוסיקה של ארי בן שבתאי, מלחין נועז, מיומן ורב דמיון, שמשכיל להשתמש באמצעים הצורניים שהוא מכיר, לצעוק צעקה, לזעוק זעקה חזקה, אפלה, מצמררת.
אני זוכר את פמלה ג'ונס, אשה נדיבה, בודדה, חזקה, בונה בשביל ארי בן שבתאי, עץ גונגים, בוהקים להדהד את אנה פרנק.
אני מתגעגע לפמלה ג'ונס, ולאפרת אופק ולמנדי רודן.
שיר מס' 3
שלוש אימהות צעירות ישבו בחדרן
הנר רעד, הגשם תופף על הגג.
אי שם מעבר לים, שלוש תלמידות צעירות ניגנו במקומן.
שלוש אימהות, שלוש תופרות, שלושה קורבנות, שלושה עורבים.
שוטף פלוס תשעים…
בהחלט טקסטים יוצאי דופן ונועזים. את התוצאה המולחנת והמתוזמרת, ניתן יהיה לשמוע, כאמור, בשידור הבכורה של הקונצרט, ביום ו' 4.12.20 בשעה 13.00, ללא תשלום ובהרשמה מראש בלחיצה על הקישור הזה
הנה עוד כמה תמונות מהקונצרט, שאותן צילם באמנותיות וביצירתיות יואל לוי.
נגן על התרבות
אחרי ההפגנה הראשונה של המוסיקאים, שהיתה מרגשת מאד ועליה כתבתי כאן בהרחבה בפוסט הקודם, מול ביתו של שר התרבות חילי טרופר, מחאת המוסיקאים, שקיבלה את הכותרת "נגן על התרבות", נמשכה ועדיין נמשכת במלוא הכוח. הפגנות נוספות התקיימו מול ביתו של שר הבריאות יולי אדלשטיין בהרצליה, מול הכנסת בירושלים, וליד היכל התרבות בתל אביב, וגם הפגנת תמיכה בתזמורת הסימפונית ראשון לציון מול עיריית ראשון לציון. בנוסף, מובילי המחאה צביקי מורן, אלון ראובן, יובל שפירא, הילה צברי ושירה אליסף, נפגשו עם שר התרבות חילי טרופר ועם חברי כנסת, ובהחלט ניתן לראות כבר תוצאות ראשונות למחאה, וגם סיקור יפה באמצעי התקשורת. אמנם, הזהירות הננקטת כרגע ע"י הממשלה בהתקדמות בשלבי מתווה היציאה מהסגר בשל נתוני התחלואה מעכבת את ההתקדמות, אבל כרגע לפחות מתוכנן שבכל אחד משלבי המתווה משהו מעולם התרבות ייפתח. וזה כבר מעודד. אבל, למרות זאת, אני עדיין חושב שאין שום סיבה להשאיר את אולמות הקונצרטים סגורים, במיוחד לאור הנתונים שמראים שאין שום הדבקה באולמות הקונצרטים. לא מזמן כתב על כך אמיר מנדל ב"הארץ":
"באולם קונצרטים שמאורגן ב"מתכונת קורונה" — רווחים של שני מושבים לצד כל צופה, או "קפסולה" של צופים, וסידור אלכסוני בין השורות — לא מתרחשת הדבקה. כך התברר בבדיקות בגרמניה, כולל באולם במינכן שאותרו בו נשאים של הנגיף, ואיש לא נדבק מהם. אלא שבתקופות של מגפה — במאה ה–21 בדיוק כמו בימי הביניים — העובדות והשכל הישר משתתקים ומפנים את מקומם לערבוביה של פאניקה, אינטואיציות עקומות ואמונות טפלות. אולמות הקונצרטים סגורים איפוא ברובם ואלה שעדיין פתוחים באירופה ייסגרו במהרה כשהתחלואה תעלה…
רווח והצלה לא יגיעו משר התרבות, או ממענה קרוב כלשהו. סימני החיים, מאמצי ההתחדשות, מההתעניינות של הפילהרמונית במוזיקה ישראלית, דרך הזמנה של יצירות מקוריות על ידי האופרה, וכינון של אולמות קונצרטים דיגיטליים משופרים, מאותתים על כוח ההישרדות של המוזיקה. הם מזכירים ששנים אחדות אחרי שריפות יער, מופיעה צמיחה חדשה ומעניינת באזורי השריפה.
ספק אם יש בכך עידוד למוזיקאים הרבים שקולם הושתק, או לקבוצה בין חובבי המוזיקה שלא יזכו עוד לפקוד אולם קונצרטים. אין הדבקה באולמות כאלה, כשננקטים אמצעי הזהירות המתאימים, אבל אובדן עשתונות של בני אדם וערפול השכל הישר הם חלק מן המציאות של מגפה. טוב לפחות לזהות כוח הישרדות, פעילות והתחדשות בעת המפולת."
סולני תל-אביב 