לא רק באך, ויולדי ומוצרט…

האנסמבל מבצע הרבה יצירות מתקופת הבארוק ומהתקופה הקלאסית, אך לא תמיד אלו היצירות המוכרות והפופולריות ביותר, ולא תמיד של המלחינים הידועים ביותר. ביום שני הקרוב, במסגרת התכנית "הבמה שלכם" בקול המוסיקה, אשמיע כמה מהיצירות הבארוקיות והקלאסיות הנפלאות שאינן מוכרות לקהל, בביצועים של האנסמבל. הנה טעימה קטנה.

ישנן אלפי יצירות מופת מהתקופה הקלאסית ומהבארוק, שאינן מבוצעות ואינן מושמעות באולמות הקונצרטים בארץ. לרוב, כאשר תזמורות מבצעות יצירות מהבארוק הן הולכות על ה"קלפים הבטוחים": באך וויולדי. ובתקופה הקלאסית ה"קלפים הבטוחים" הם מוצרט, היידן (קצת פחות), ובטהובן כמובן (בתזמורות הגדולות יותר).

השנה ציינו בעולם 250 שנה לפטירתו של המלחין הבארוקי הנפלא ז'אן פיליפ ראמו, אך למעשה, מעטים מחובבי המוסיקה בארץ בכלל ידעו על כך. יצירותיו פשוט לא בוצעו כאן. המוסיקה שלו פשוט נפלאה, וחבל שהקהל לא זוכה לשמוע אותה. באנסמבל סולני תל-אביב ביצענו השנה את ראמו פעמיים: פעם אחת בחודש ינואר עם דוד גריילסאמר – מבחר קטעים תזמורתיים מתוך אופרות של ראמו. ופעם שנייה, כהפתעה שלא פורסמה מראש, בחודש מאי עם זמרת הסופרן הנפלאה קלייר מגנאג'י – האריה של לה פולי מתוך האופרה "פלאטה". הנה הקטע עם קלייר מגנאג'י

 

מלחין בארוקי נפלא שכמעט ואינו מושמע בארץ הוא הצ'כי זלנקה. אל המוסיקה של זלנקה התוודעתי מקרוב כשנגן הבסון סרג'יו אזוליני התארח אצלנו באנסמבל. איתו ועם נגנים נוספים מתוך האנסמבל ביצענו סימפוניה קונצרטנטית של זלנקה, בלה מינור. הנה פרק הגאבוט מהיצירה, מתוך קונצרט של האנסמבל מדצמבר 2008.

 

להיידן יש 104 סימפוניות נפלאות, אך משום מה השם שלו הרבה פחות מושך קהל ממוצרט. לא ברור לי למה. המוסיקה שלו נהדרת, מלאה חיים, הומור, דרמה, אנרגיה, הפתעות. זוהי מוסיקה אוונגרדית של המאה ה18. מוסיקה מרתקת וסוחפת. את הסימפוניות המוכרות שלו (סימפוניית "הפרידה", "ההפתעה", "השעון", "האבל", מס' 104, מס' 88 ועוד כמה) מבצעים מידי פעם בארץ, אך את היתר כמעט שלא. בעונה הקודמת כשביצענו באנסמבל את סימפוניה מס' 67 שלו הקהל הגיב בתשואות רמות, וכך היה גם באפריל 2012 כאשר ביצענו את הסימפוניה מס' 27 שלו, שאיננה מוכרת כלל. הנה הפרק הראשון מאותו ביצוע.

 

ביום שני הקרוב, 14.7.2014, אתארח בקול המוסיקה בתכנית "הבמה שלכם" בשעות 15:00-16:00 ואשמיע, בין היתר,  כמה מהיצירות הקלאסיות והבארוקיות הפחות מוכרות שביצענו באנסמבל. כדאי להאזין

"הקהל שהבריז פשוט הפסיד"

התכנית היפה ביותר שהיתה לנו העונה משכה לקונצרטים פחות קהל מאשר בדרך כלל. למה זה קרה? כמה מחשבות בנושא. וגם – הילד הזה הוא אני. קונצרט לילדים מספר 3 – בשבת מתחילים.

"נתח הקהל שהבריז פשוט הפסיד תכנית רעננה, מקורית ומרתקת… פרקי הריקודים של סקלקוטס ושל ברטוק, למשל, זכו לביצועים מענגים ברהיטותם: באלו של הראשון הודגשה מאד נימת שיכרות משעשעת, בעוד שאצל ברטוק הועצם נופך לירי של נוסטלגיה וכיסופים שממש נגע ללב, בהובלת הכנרת קורדליה האגמן.

…שוב, אפוא, החמצה של הנעדרים: את ה-"סלבה רג'ינה" של שוברט זימרה מגנאג'י בפשטות כובשת שחידדה את אופייה המוצרטי של היצירה; גולת הכותרת של הקונצרט היתה ההפתעה שלא התפרסמה מראש – אריית השיגעון מתוך האופרה פלאטה (Platée) מאת ראמו. כאן יש להחמיא להחלטה העקרונית של הזמרת שלא להזניח את התוכן לטובת הצורה: הארייה יכולה לשמש כבסיס לתצוגת תכלית של קולורטורות, ואין ספק שמגנאג'י יכלה ללכת רחוק עם העניין משעשתה בפועל, אך ביכרה את האיזון על פני השואו. בהתאם, שולבה הראווה הקולית במכלול הפרשנות, תוך מתן משקל רב להיבט התיאטרלי – ובמיוחד ההומוריסטי – של הקטע. שבחים מגיעים גם לנגנים על ביצועם המבריק.

היצירה המסקרנת ביותר בתכנית, אולי, היתה מחזור השירים "עד מתי" שהלחין יבגני לוויטס על-פי יעקב ברזילי. במקור נכתבה היצירה להרכב קאמרי – קול, צ'לו ופסנתר – והמלחין עיבד אותה לתזמורת מיתרים. עיקר מעלתו של העיבוד הוא הימנעותו מהגזמה: מובן שיש שינוי במסה ובצבע, אך האינטימיות נשמרת, ואיתה צניעות המוזיקה והכבוד שהיא רוחשת לטקסט. הערך המוסף של התזמור ניכר בפתח השיר "אדון עולם", המעיד על פרץ השראה יוצא דופן: חלק הארי של השיר הוא קרשנדו ממושך שעניינו בריאת האור, והתיבות הפותחות נמסרו לוויולה בליווי מתון של צ'לי ובאסים. אין לתאר במלים כמה יופי נובע מהמהלך הזה, קל וחומר בנגינה הרגישה של שולי ווטרמן ועמיתיה, בצירוף מגנאג'י בקו קולי שעלה וזרח ממש כקרן אור…"

את הדברים האלה כתב המבקר עמיר קדרון באתר הביקורת שלו, והם מצטרפים לשורה של תגובות חמות ונלהבות שקיבלנו מהקהל בקונצרטים שהיו לנו בתחילת השבוע. הנה תגובה נוספת שקיבלנו לאחר הקונצרט בחיפה:

"הערב 10.05.14 באולם האודיטוריום שבחיפה, העניק לנו ההרכב של אנסמבל סולני תל אביב ערב מוזיקאלי מרגש ומענג במיוחד. הערב כלל יצירות מאת מלחינים שונים כגון המלחין היווני ניקוס סקלקוטס, יצירה של פרנץ שוברט "סלבה רג'ינה" לסופרן ולתזמורת ולכלי קשת, ומחזור שירים של יבגני לויטס למילים של יעקב ברזילי לסופרן ולכלי קשת בבכורה עולמית… בערב זה בלטה במיוחד זמרת האופרה הישראלית קלייר מגנאגי. זמרת בעלת קול סופרן מדהים ביופיו, פשוט קול מהשמיים. ביצועה למחזור השירים בהלחנתו של יבגני לויטס למילים של יעקב ברזילי היה מרשים מרגש ומצמרר. ביצועה לשיגעון קטע מתוך אופרה של זאן פיליפ ראמו, מלחין הבארוק, היה מדהים ומרגש גם כן. תודה לכם חברי האנסמבל על ערב מוזיקאלי מרגש זה."

אז איך זה שתכנית כל כך יפה ומגוונת, מרתקת וסוחפת, לא הביאה את הקהל בכמויות? התשובה היא, לדעתי, שהקהל פשוט לא ידע שהיא כזו. ומדוע הוא לא ידע שהיא כזו? מכיוון שלא היו בה השמות שאליהם הקהל נוהר בהמוניו – מוצרט, בטהובן, ברהמס, צ'ייקובסקי וכד'. וכשאין שמות כאלה, נדמה שהמוסיקה המנוגנת אינה טובה או אינה נעימה לאוזן. סקלקוטס? לויטס? ברטוק? נשמע מפחיד, הקהל לא מכיר… והוא רוצה לשמוע מוסיקה שהוא כן מכיר ויודע שהוא יאהב.

וכך, שוב, חוזרת הדילמה הקבועה: האם להביא לקהל מוסיקה טובה ומעניינת שלא מבצעים אותה בכל תזמורת בכל שנה, ולהסתכן באולמות לא מלאים, או לקחת רק "קלפים בטוחים" אבל לא להביא שום בשורה, חידוש או ייחודיות לתכניות? אני מאמין שאחרי כל קונצרט כזה, שבו הקהל שמגיע יוצא נלהב ונוכח לדעת שאנחנו מביאים לו מוסיקה מצויינת, גם אם היא לא הכי "פופולרית", הוא יותר ויותר סומך עלינו. זה תהליך, ורק כך לדעתי, ניתן להכניס לאולמות הקונצרטים מוסיקה טובה שלא נכתבה על-ידי עשרת המלחינים ה"פופולריים" (באך, ויולדי, מוצרט, ברהמס, מנדלסון, שוברט, צ'ייקובסקי, בטהובן, מאהלר, ברוקנר). רק כך אפשר להביא לקהל מוסיקה מרגשת ומצמררת שנכתבה על-ידי מלחין ישראלי. רק כך אפשר לגרום לקהל להבין שבפעם הבאה שהוא יראה בתכנית "ברטוק: דיברטימנטו" הוא ירצה לרוץ לקונצרט.

לשמחתי הרבה, הקהל שכן הגיע מיהר לרכוש מנוי לעונה הבאה בעקבות ההנאה שלו מהקונצרט האחרון. וזו כבר התחלה של הצלחה.

הפרוייקט הזה הסתיים, וכבר בשבת – הקונצרט האחרון לעונה זו בסדרה לילדים.

קנון בחזרה עם מקהלת מורן הצעירה.
"הילד הזה הוא אני" , הוא אולי הפרוייקט המרגש ביותר בתכניות לילדים העונה. סופר הילדים שעליו גדלנו – יהודה אטלס – יתארח אצלנו בתכנית, ביחד עם מקהלת מורן, השחקן דותן אלעד, וכמובן – הבובה קנון. כמה משיריו של יהודה אטלס, ובהם "אל הבית באה גברת", "פעם טיילנו אני וחבר", "אני מוכן" וכמובן "הילד הזה הוא אני", יבוצעו בקונצרט הזה. זה קונצרט שירוץ כמה פעמים בשבועות הקרובים ברחבי הארץ, אך הפעם הראשונה, כאמור, בשבת הקרובה 17.5.2014 בשעה 11:00 בבוקר בקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה. הניהול האמנותי המסור של הסדרה כולה נעשה על-ידי דקלה בניאל.

יהודה אטלס עם קנון.

 

 

חמישה ימים אינטנסיביים

הפרוייקט האינטנסיבי של האנסמבל עם דוד גריילסאמר הסתיים ביום ראשון. האנסמבל עבד קשה, התוצאה היתה מצויינת.

רק חמישה ימים נמשך הפרוייקט של האנסמבל עם דוד גריילסאמר – שלוש חזרות ארוכות ושני קונצרטים. אבל אלה היו ימים אינטנסיביים ותובעניים מאוד לאנסמבל. התוצאה בקונצרטים היתה אנסמבל מאוד מגובש, עם ארטיקולציה חדה, צליל פריך ונגינה מאוד מוקפדת. היו בנגינה של האנסמבל בניצוחו של דוד המון ניואנסים – של ארטיקולציה, דינמיקה, אופי ותחושה, וכל אלה יצאו היטב לאורך כל הקונצרט.

נהניתי מאוד מקטעי האופרה של ראמו שניוו חידוש מרענן על בימות הקונצרטים – זו מוסיקה שלא מנגנים אותה בארץ כמעט בכלל, והיא מוסיקה נפלאה ונוגנה נפלא. גם יצירתו של נמרוד סהר "ארבעה זמנים" היתה חידוש עבור קהל המאזינים. היו במוסיקה הזו צלילים ומצלולים שקהל הקונצרטים אינו מורגל בהם, כמו מיקרוטונים או מולטיפוניקס (אקורדים של יותר מצליל אחד המופקים ע"י כלי הנשיפה). האנסמבל עבד קשה מאוד על מנת ללמוד את היצירה הזו, אך בסופו של דבר הביצוע היה מאוד מרשים והמוסיקה התקבלה יפה ע"י הקהל (ללא שריקות בוז כפי שחווינו בשנה שעברה עם יצירתו של עמית גילוץ).

השיא של הקונצרט מכל הבחינות היה הקונצ'רטו לפסנתר מס' 17 של מוצרט, שאותו דוד ניגן פשוט נפלא. הוא אלתר את כל הקדנצות והכניס בהן ציטוטים מראמו ועד גרשוין, הנגינה שלו היתה חופשית ומלאת דמיון, והאנסמבל הגיב בהתאם ונשמע מאוד משוחרר, מלא חיים ומוסיקלי.

הקהל הגיב בתשואות רמות, וזכה להדרן לסיום הקונצרט.

לאחר הקונצרט בתל-אביב המשכנו, כמיטב המסורת, לבית קפה בקרבת מקום לחגוג את סיום הפרוייקט ולהיפרד מדוד.

יום לפני הקונצרט הראשון, כפרומו לקונצרטים, שודר בערוץ 2 הראיון איתי בתכנית "יצירה מקומית". הנה הקטע במלואו.

 

בפוסט הבא – על התזמורת המאוחדת חיפה-גבעתיים שאיתה אני יוצא לפסטיבל בגרמניה בחודש מרץ.

האנסמבל ודוד גריילסאמר – מתחילים מחר

בפעם הקודמת שדוד גריילסאמר חבר לאנסמבל סולני תל-אביב כסולן ומנצח – התוצאה היתה נפלאה והביקורות שיבחו. מחר אנחנו מתחילים פרוייקט שכולו יהיה בניצוח של דוד גריילסאמר, ובשיאו הוא גם ינגן את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 17 של מוצרט.

דוד גריילסאמר עם סולני תל-אביב במרץ 2012

למחרת הקונצרט של האנסמבל עם דוד גריילסאמר לפני כשנתיים כתב נעם בן זאב את הדברים הבאים:

סער ופרץ – והבעה מעודנת

תוכנית יפה חיבר ברק טל, המנצח והמנהל המוזיקלי של אנסמבל סולני תל אביב,לקונצרט הזה: הוא עשה ״זום אין״ למחצית המאה ה 18 – ובדק מה הלחינו שם; ולא צריך לחפש הרבה בתקופה הזאת כדי לגלות בה אוצרות. מוצרט מוקדם, קרל פיליפ עמנואל באך בשיאו, היידן מוקדם אף הוא (הסימפוניה מס׳ 27). כל אלה סוערים, מתרוננים; וקפ״ע באך והיידן אפילו משתוללים ממש כיאות לסגנון ״הסער והפרץ״ הרומנטי האופנתי והאופייני לשנים האלה ביצירתם. בהתאם, אנסמבל סולני תל אביב לא התאפק גם הוא, והשיל הגנות ועכבות, בלי פחד, כדי לעשות צדק עם המוזיקה.
במיוחד סער האנסמבל ביצירות הראשונות בערב: הסימפוניה השלישית של קפ״ע באך, בנו השני של יוהן סבסטיאן, שנוגנה בלי מנצח בהובלת הכנר הראשי מתן דגן; והקונצ׳רטו מס׳ 9 של מוצרט: היצירה המרכזית בערב, אליה נשאו כולם עיניים ואחריה סערו ופרצו גם הם במחיאות כפיים – בגלל הסולן־מנצח שלה, דוד גריילסאמר. הוא לא איכזב: תענוג לשמוע את גריילסאמר, כי הוא אותנטי, ומחשבתו תמיד ייחודית ומלאת דמיון, והניצוח שלו מעודן בהבעתו ומדוייק. גריילסאמר מביא זווית חדשה למוצרט, וזאת בלי מניירות ובלי כרכורי אגו והתפארות במוזיקליות הכובשת שלו, אלא מתוך צניעות. כאן הוא התקרב מדי להפניית עורף לסגנון, אבל לא חצה את הגבול והזכיר לקהל שוב למה כדאי לצאת לשמוע מוזיקה.
סוף הקונצרט הציג עוד סולן נהדר, נגן הקרן אלון ראובן, ביצירה כפויית טובה במקצת של המלחין הגרמני כריסטוף פרסטר אותה הוא ניגן במוזיקליות רבה; ואת המנצח ברק טל, שהגיש היידן סוחף לסיום.

מחר יחלו החזרות עם דוד גריילסאמר לקראת שני קונצרטים שלו עם האנסמבל, בהם הוא יבצע את הסימפוניה מס' 29 של מוצרט, מבחר קטעי אופרה של ראמו, יצירה חדשה לתזמורת של המלחין הישראלי נמרוד סהר, ואת הקונצ'רטו לפסנתר מס' 17 בסול מז'ור של מוצרט. הקונצרטים במוצ"ש הקרוב וביום ראשון, בחיפה ובתל-אביב. שיהיה בהצלחה.