חוייה ב360 מעלות

למרות כל קשיי התקופה, ולאחר שנאלצנו לדחות פעם אחת את הקונצרט "גלוריה" בשל הידוק הסגר, בסופו של דבר הפרוייקט יצא לפועל והיה מרגש במיוחד. 

ראשית, עצם העובדה שקיבלנו את האישור המיוחד ממשרד התרבות לקיים חזרות והקלטות גם בימי הסגר, כבר נתנה לנו הרבה אנרגיה והרגשה שאנחנו עושים משהו יוצא דופן לתקופה הזו.

שנית, הדחייה של הפרוייקט מהחודש שעבר בגלל הידוק הסגר, אחרי כל ההכנות, ההתרגשות והאכזבה שבדחייה – כל אלה הוסיפו להתרגשות. הרגשה שעבדנו קשה מאד בשביל להתחיל את החזרות!

שלישית, התכנית עצמה היתה כל כך נפלאה, עם מוסיקה יפהפיה של שוברט וויולדי, לצד עיבודים נהדרים לשירים שהפכו עם השנים לנכסי צאן הברזל של הזמר העברי.

ומעבר לכל אלה, העבודה עם המקהלה הנהדרת – אנסמבל זמרי מורן בניהולה האמנותי של נעמי פארן ובניצוחו של תום קרני, ועם האנסמבל – שלמרות שנפגש רק אחת לחודש וחצי-חודשיים בתקופה זו, הוא שומר על רמה מאד גבוהה גם מבחינת הנגינה, גם מבחינת הסגנון הייחודי, גם מבחינת הקשב והמשמעת המצויינת, וגם מבחינת האוירה הנהדרת בחזרות. היה באמת כיף לעבוד עם שני הגופים הנהדרים האלה יחד.

העבודה בחזרות היתה מאד אינטנסיבית. הכנו את התכנית בשלושה ימי חזרות בלבד. כפי שקורה בחזרות של תזמורת ומקהלה יחד, הייתי צריך להחליט כל הזמן מתי להתמקד יותר בעבודה עם התזמורת, מתי להתמקד יותר בעבודה עם המקהלה, ומתי להתמקד בתאום ובבלאנס בין שני הגופים. 

הבעיה המרכזית שנוצרה עבורי, בגלל שהיינו צריכים "להרחיק" את זמרי המקהלה לאולם, היתה: לנצח על הרכב גדול שחלקו נמצא מולי, התזמורת, וחלקו מאחורי, המקהלה. הייתי צריך לנצח למעשה על תכנית שלמה ב360 מעלות, לתכנן היטב מתי להסתובב אל המקהלה ומתי אל התזמורת, מתי לעמוד בפרופיל לשני הגופים, מתי לסמן משהו להרכב שמאחורי מבלי להסתובב, באיזו יד לנצח בכל פעם כך שמרבית המשתתפים יראו ויבינו. וכשאני מסתובב, מאיזה צד כדאי להסתובב – בהתאם לקול במקהלה שאליו אני פונה או הקבוצה בתזמורת שממנה אני פונה. אם בניצוח "רגיל" מול תזמורת או מקהלה שכולה נמצאת מולי, אין לי שום צורך להסתובב או להזיז את הרגליים בכלל, כאן הייתי צריך ממש לתכנן מראש כל סיבוב כך שיהיה ברור ונוח לזמרים ולנגנים. ממש כוריאוגרפיה. 

בסופו של דבר הכנו את התכנית היטב, הסולנים היו מצויינים (כולם חברי המקהלה), וכך גם המקהלה והתזמורת.

צילמנו את הקונצרט ביום שישי בצהריים כמו שידור חי, ושידרנו אותו בשידור בכורה במוצ"ש. להנחיית הקונצרט הזמנתי את חיותה דביר, המנחה המיתולוגית של קונצרטים בארץ במשך עשרות שנים – הן בסדרת "אתנחתא", הן בפסטיבלים של קול המוסיקה בגליל העליון, והן בקונצרטים רבים של תזמורות ברחבי הארץ. חיותה אמנם כבר בפנסיה, אך העברית הרהוטה והצלולה שלה, והקול האהוב והמוכר שלה בהנחיית קונצרטים נתנו ערך מוסף לשידור.

אז למרות שגם הפעם הופענו ללא קהל וללא מחיאות כפיים – עדיין הקונצרט  היה מאד מרגש עבורנו. והפעם נרשמו לצפייה בשידור הקונצרט כ-3000 איש, מספר שיא עד כה בקונצרטים המשודרים שלנו.

השידור כולו היה איכותי מאד, בזכות הקלטת אודיו מצויינת של ירון אלדמע, וצילום ועריכת וידאו יוצאת מהכלל של דרור הלר. את התמונות הנפלאות מהקונצרט צילם, כתמיד, יואל לוי.

הסולנים במיסה של שוברט היו – רינתיה נסים – סופרן, עמרי אייזנבוד – טנור, ואלכסנדר רוזביצב – בס, וכן – מאיה סייג – סופרן, ומיכאל קרסניצקי – בס.

בגלוריה של ויולדי הסולניות היו – מאיה סייג, רינתיה נסים ונועם אבידן – סופרן, ומאיה הלר – אלט.

וגם היו קטעי סולו בגלוריה של ויולדי לשלושה נגנים מהאנסמבל – קובי רובינשטיין, הכנר הראשי שלנו, גיא אילון בצ'לו, ויבגני ליסוגורסקי בצ'מבלו. 

את השירים הנפלאים שביצענו – רכבת לילה לקהיר, עטור מצחך ומזמור לילה – עיבדו למקהלה מתן סרי, תמי קליינהאוס וגלעד כהן. את העיבודים התזמורתיים ערך תום בר.

התגובות על השידור נלהבות מאד והן ממשיכות לזרום ולהגיע אלינו, בפייסבוק, ביוטיוב, באתר האנסמבל ובהודעות אישיות שנשלחות אלי. הנה כמה מהתגובות שקיבלתי:

"איזה תענוג צרוף היה הקונצרט. ברכות לחיותה הצעירה תמיד לברק הכי חיוני בעולם ולכל מי שעשה במלאכה. המיסה של שוברט היתה פשוט מדהימה. איזה יופי".

"הנאה צרופה. שכחתי כבר איזו חוויה זו להאזין למוסיקה שמיימית מעין זו".

"איזה ערב תרבותי נפלא היה לנו אתמול.
תודה על השיתוף". 

"הנאה צרופה, ערב יפהפה! מתגעגעים לשבת ולהקשיב באולם הקונסרבטוריון… תודה רבה לכם!"

"היה קונצרט מקסים. תודה".

ניתן עדיין לצפות בקונצרט, ללא תשלום, בהרשמה מראש ע"י לחיצה על הקישור הזה

הקונצרט הבא שלנו יהיה בתחילת מרץ, וזה יהיה הקונצרט השנתי ע"ש לאה ויצחק לוין, שבו נארח סולנים צעירים מצטיינים מתלמידי הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה ת"א, וכן תלמידי סדנת הניצוח שלי מהאקדמיה למוסיקה בתל אביב. פרטים נוספים בהמשך.

בסופו של דבר כדאי שתהיה שם מלודיה


שילוב של פגישה עם נגנים נפלאים שלא התראו מזמן, עם מוסיקה נפלאה של מוצרט ושל שני מלחינים ישראליים בכירים, שני סולנים מעולים, טקסטים די מטורפים, והרבה שמחה והתלהבות. זה מה שהיה בפרוייקט פתיחת העונה של סולני תל אביב.

כבר בחניון שמחוץ לקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה, תל אביב, כאשר נגני האנסמבל פגשו לראשונה אחרי שלושה חודשים אחד את השני ואותי, ההתרגשות היתה גדולה.

וכשהתחלנו את החזרה הראשונה בנגינת הקונצ'רטו לפסנתר מס' 17 של מוצרט, ההתרגשות באה לידי ביטוי גם בנגינה. האנסמבל היה מלא חיים, מרץ, אנרגיה, רעננות. היה כל כך כיף לחזור לנגן ביחד ולהכין תכנית לקונצרט, אפילו שזה היה קונצרט ללא קהל. העבודה היתה מאד מרוכזת ויעילה, ונהניתי  ממנה מאד. המשמעת בחזרות היתה יוצאת מן הכלל, וההתקדמות היתה מהירה. השילוב של שתי יצירות מופת של מוצרט (הסימפוניה מספר 25 בסול מינור והקונצ'רטו מס' 17 בסול מז'ור) ביחד עם שתי יצירות ישראליות חדשות (של עמוס אלקנה וקטע הפתעה של עודד זהבי), שמרו על עניין לכל אורך החזרות. גם המפגש החוזר עם כמה נגנים ששבו לאנסמבל לאחר שנים של היעדרות, היה מרגש מאד.

רותי רון. צילם יואל לוי.

רותי רון בחליל, שירה בן יהושע באבוב, עמית לנדאו בויולה, הם רק כמה דוגמאות לנגנים שאני מכיר שנים רבות שניגנו בעבר באנסמבל. היה מאד משמח ומרגש לשוב ולשתף פעולה איתם ועם עוד כמה חברים ותיקים שלא ראיתי זמן רב.

פגישת איחוד אחרי הרבה זמן. האבובנית שירה בן יהושע. צילם יואל לוי.

היו לנו גם שני סולנים בתכנית – הפסנתרן ישי שאער שביצע נהדר את הקונצ'רטו של מוצרט, והזמרת המצויינת הצעירה נירי בועזסון שביצעה את קטע ההפתעה.

נירי בועזסון

ישי שאער

כל אלה, ביחד עם ההרגשה שאנחנו עושים משהו מאד יוצא דופן לתקופה הזו – מנגנים יחד באנסמבל – הפכו את הפרוייקט הזה למשהו מיוחד. ביום שני בערב ביצענו את ה"קונצרט".

הזמרת נירי בועזסון בקהל. צילם יואל לוי.

הוא התקיים כמובן ללא קהל פורמלי, אלא רק מול "אנשי הצוות" – המפיקה של האנסמבל נאוה סהר, שני המלחינים הישראליים, שני הסולנים, צלמי הוידאו והסטילס אלון הראל ויואל לוי, המקליט ירון אלדמע, ועוד כמה אנשים שקשורים לאנסמבל.

למרות שכולנו היינו לבושים בבגדי הקונצרטים החגיגיים, ואפילו ישבו כמה אנשים באולם, זו לא היתה הרגשה אמיתית של קונצרט. גם העובדה שזה לא היה בשידור חי (שידור הבכורה יתקיים רק בשבוע הבא), הורידה מהמתח לו אנו רגילים בקונצרטים חיים בימי שגרה. יכולתי "לנצל" את האוירה הבלתי פורמלית ולשוחח עם הקהל המועט בין היצירות, להציג לתזמורת את הקהל, ולשאול את הצלמים אם הם מוכנים לפני התחלת כל קטע…

שני מלחינים בקהל. צילם יואל לוי.

כל ה"טקסיות" של קונצרט עם קהל בעצם לא היתה קיימת – עלייה לבמה, השתחוות, לחיצות ידיים, מחיאות כפיים וכד'. וכל אלה יחזרו רק כשיחזירו את הקהל לאולמות. אבל בינתיים, בנסיבות הקיימות, הפרוייקט כולו, העבודה הטובה והרצינית, המפגש המקצועי והחברתי המשמח בחזרות, התכנית היפה והמעניינת, הסולנים הנהדרים והתוצאה המצויינת – כל אלה היו מאד מרגשים ונתנו לכולנו הרבה אנרגיה, שמחה והתלהבות. בתקופה הזו, כל פרוייקט של האנסמבל הוא מבורך, ואני מקוה שנצליח להרים עוד כאלה גם אם לא יחזירו את הקהל לאולמות בקרוב.

בקונצרט כולו ניתן יהיה לצפות ללא תשלום, בשידור הבכורה ביום ו' 4.12.2020, בהרשמה מראש בלחיצה על הקישור הזה

כמה מילים על היצירות הישראליות בתכנית:

עמוס אלקנה. צילם יואל לוי.

עמוס אלקנה כתב את היצירה "מעבר לאבק העולם" בהזמנתי ועבור אנסמבל סולני תל אביב. כבר כשהוא שלח לי את הפרטיטורה הראשונה ראיתי שזו יצירה מצויינת. ככל שנכנסתי יותר לעומקה גיליתי יותר היגיון וסדר ממה שנראה היה במבט ראשון. המוסיקה כתובה בתבניות מלודיות וריתמיות שחוזרות על עצמן. מלודית – סדרות של 12 טונים בסדר קבוע עוברות בין הכלים, לפעמים כלי אחד מנגן מלודיה שלמה עם 12 הטונים, לפעמים כמה כלים יחד יוצרים מלודיה כזו, ולפעמים נוצר קלסתר כאשר בו זמנית מנוגנים כל הטונים בסדרה. ריתמית – ישנן ביצירה תבניות שמבוססות על משכי צליל החוזרים בסדר קבוע, למשל: 7 חלקי 16, 4 חלקי 16, 4 חלקי 16, 3 חלקי 16, 6 חלקי 16. זה נותן תחושה ריתמית מאד ליצירה. ולמרות כל ה"היגיון" הקומפוזיטורי שביצירה – המוסיקה לא נשמעת "מתמטית" או "שכלתנית", זו מוסיקה מאד קיצבית, ריתמית, מרגשת, מגוונת, צבעונית. היה תענוג גדול ללמוד אותה, ולעבוד עליה עם האנסמבל. התוצאה, לדעתי הלא אובייקטיבית, היתה מצויינת!

כשעודד זהבי שלח לי את הטקסטים של "שירים לנעה" שאותם הוא כתב והלחין, לא האמנתי. שאלתי אותו אם הוא באמת הלחין את הטקסטים האלה? כשאמר לי שכן, אמרתי שזה מספיק מטורף בשביל להיות מבוצע כקטע ההפתעה בקונצרט של סולני תל אביב. עודד כתב את השירים לקול ופסנתר, ולכבוד הביצוע של סולני תל אביב הוא תזמר את היצירה, ולמעשה היינו אמורים לבצע אותה במרץ האחרון, כשרק התחילה הקורונה… הטקסטים הם מעין סיפורים קצרים מחיי היומיום של מוסיקאים בארץ, יש בהם מצד אחד רגש וגעגועים לדמויות חשובות בחיי המוסיקה בארץ, ומצד שני גם לא מעט הומור ולא מעט ביקורת. המוסיקה כתובה מצוין, ובאופן שמשרת את הטקסט ולפעמים ממש מתאר אותו באמצעות צלילים (קוורטה בירידה). נהניתי מאד ללמוד את היצירה הזו, ולא פחות מכך – לעבוד עליה עם האנסמבל ועם הזמרת הנפלאה נירי בועזסון, שאותה עודד עצמו "גילה".

 

הנה הטקסטים:

שיר מס' 1

קוורטה בירידה יוצרת גוון כהה.

חשוב למנן צעדים וקפיצות

יש טעם לשמור על המנעד הווקאלי הסביר

אם רוצים שמישהו יבין את הטקסט.

רגישויות של מורים לקומפוזיציה, במקצב שמזכיר את פול דסאו, מלחין שנשכח.

אם מבקשים מזמרת לשיר בפיאנו

כדאי להשקיט את הפסנתר

דרגה שישית מהפכת ויוצרת קטרזיס

אפילו ב"פרח בגני" זה עבד

גם אם נלחש ונלאט וננהם, בסופו של דבר כדאי שתהיה שם מלודיה

רגישויות של מורים לקומפוזיציה, במקצב שמזכיר את פול דסאו, מלחין שנשכח.

שיר מס' 2

אני אוהב את המוסיקה של ארי בן שבתאי, מלחין נועז, מיומן ורב דמיון, שמשכיל להשתמש באמצעים הצורניים שהוא מכיר, לצעוק צעקה, לזעוק זעקה חזקה, אפלה, מצמררת.

אני זוכר את פמלה ג'ונס, אשה נדיבה, בודדה, חזקה, בונה בשביל ארי בן שבתאי, עץ גונגים, בוהקים להדהד את אנה פרנק.

אני מתגעגע לפמלה ג'ונס, ולאפרת אופק ולמנדי רודן.

שיר מס' 3

שלוש אימהות צעירות ישבו בחדרן

הנר רעד, הגשם תופף על הגג.

אי שם מעבר לים, שלוש תלמידות צעירות ניגנו במקומן.

שלוש אימהות, שלוש תופרות, שלושה קורבנות, שלושה עורבים.

שוטף פלוס תשעים…

בהחלט טקסטים יוצאי דופן ונועזים. את התוצאה המולחנת והמתוזמרת, ניתן יהיה לשמוע, כאמור, בשידור הבכורה של הקונצרט, ביום ו' 4.12.20 בשעה 13.00, ללא תשלום ובהרשמה מראש בלחיצה על הקישור הזה

הנה עוד כמה תמונות מהקונצרט, שאותן צילם באמנותיות וביצירתיות יואל לוי.

נגן על התרבות

אחרי ההפגנה הראשונה של המוסיקאים, שהיתה מרגשת מאד ועליה כתבתי כאן בהרחבה בפוסט הקודם, מול ביתו של שר התרבות חילי טרופר, מחאת המוסיקאים, שקיבלה את הכותרת "נגן על התרבות", נמשכה ועדיין נמשכת במלוא הכוח. הפגנות נוספות התקיימו מול ביתו של שר הבריאות יולי אדלשטיין בהרצליה, מול הכנסת בירושלים, וליד היכל התרבות בתל אביב, וגם הפגנת תמיכה בתזמורת הסימפונית ראשון לציון מול עיריית ראשון לציון. בנוסף, מובילי המחאה צביקי מורן, אלון ראובן, יובל שפירא, הילה צברי ושירה אליסף, נפגשו עם שר התרבות חילי טרופר ועם חברי כנסת, ובהחלט ניתן לראות כבר תוצאות ראשונות למחאה, וגם סיקור יפה באמצעי התקשורת. אמנם, הזהירות הננקטת כרגע ע"י הממשלה בהתקדמות בשלבי מתווה היציאה מהסגר בשל נתוני התחלואה מעכבת את ההתקדמות, אבל כרגע לפחות מתוכנן שבכל אחד משלבי המתווה משהו מעולם התרבות ייפתח. וזה כבר מעודד. אבל, למרות זאת, אני עדיין חושב שאין שום סיבה להשאיר את אולמות הקונצרטים סגורים, במיוחד לאור הנתונים שמראים שאין שום הדבקה באולמות הקונצרטים. לא מזמן כתב על כך אמיר מנדל ב"הארץ":

"באולם קונצרטים שמאורגן ב"מתכונת קורונה" — רווחים של שני מושבים לצד כל צופה, או "קפסולה" של צופים, וסידור אלכסוני בין השורות — לא מתרחשת הדבקה. כך התברר בבדיקות בגרמניה, כולל באולם במינכן שאותרו בו נשאים של הנגיף, ואיש לא נדבק מהם. אלא שבתקופות של מגפה — במאה ה–21 בדיוק כמו בימי הביניים — העובדות והשכל הישר משתתקים ומפנים את מקומם לערבוביה של פאניקה, אינטואיציות עקומות ואמונות טפלות. אולמות הקונצרטים סגורים איפוא ברובם ואלה שעדיין פתוחים באירופה ייסגרו במהרה כשהתחלואה תעלה…

רווח והצלה לא יגיעו משר התרבות, או ממענה קרוב כלשהו. סימני החיים, מאמצי ההתחדשות, מההתעניינות של הפילהרמונית במוזיקה ישראלית, דרך הזמנה של יצירות מקוריות על ידי האופרה, וכינון של אולמות קונצרטים דיגיטליים משופרים, מאותתים על כוח ההישרדות של המוזיקה. הם מזכירים ששנים אחדות אחרי שריפות יער, מופיעה צמיחה חדשה ומעניינת באזורי השריפה.

ספק אם יש בכך עידוד למוזיקאים הרבים שקולם הושתק, או לקבוצה בין חובבי המוזיקה שלא יזכו עוד לפקוד אולם קונצרטים. אין הדבקה באולמות כאלה, כשננקטים אמצעי הזהירות המתאימים, אבל אובדן עשתונות של בני אדם וערפול השכל הישר הם חלק מן המציאות של מגפה. טוב לפחות לזהות כוח הישרדות, פעילות והתחדשות בעת המפולת."

 

הפרנסה שלכם היא הנשמה שלנו

עם ללא תרבות כמוהו כאדם שאיבד את התשוקה לחיים

 

צילום: מיכאל פאביה

הפגנה כל כך מרשימה, איכותית, עם דברי תוכן כל כך ערכיים, אמוציונליים וכנים, ועם קונצרט כל כך משובח בביצוע טובי הנגנים הישראלים מכל התזמורות, וכל זאת ללא אלימות, ללא פלגנות, ללא התססה, ללא פרובוקציות וללא שום צורך בהתערבות המשטרה ‐ את כל אלה ניתן היה לראות ולשמוע ביום שישי האחרון בשעות בין הערביים במושב השקט נס הרים שבהרי ירושלים, שם מתגורר שר התרבות והספורט חילי טרופר. 

נציגים רבים מהתזמורת הפילהרמונית הישראלית, הקאמרטה הישראלית והקאמרית הקיבוצית, וכמובן מאנסמבל סולני תל אביב, ומתזמורות ירושלים, חיפה, ראשון לציון, באר שבע והקאמרית הישראלית, וכן נגנים מאנסמבלים והרכבים קאמריים ישראליים מובילים, סטודנטים באקדמיות למוסיקה ונגנים פרילאנסרים, חברו ביחד ויצרו תזמורת סימפונית גדולה ומרשימה, שניגנה ברמה גבוהה ביותר בניצוחו של עופר עין הבר רפרטואר קלאסי של מנדלסון וצ'ייקובסקי לצד שירים ישראליים. רבים מהם הגיעו עם ילדיהם ומשפחותיהם.

צילום: מיכאל פאביה

התלבטתי אם להגיע להפגנה, בעיקר בגלל המרחק הרב מחיפה והנהיגה הממושכת (שעתיים לכל כיוון), שחלקה בשעות החשיכה בדרך חזרה. אבל בסופו של דבר, בגלל שזו היתה ההפגנה הראשונה עד כה שעוסקת אך ורק בנו המוסיקאים, בעתיד שלנו, של המקצוע שלנו, בפרנסה שלנו ובזכות קיומנו וקיום התרבות בכלל והמוסיקה בפרט, החלטתי שזה יותר מדי חשוב וצריך לעשות מאמץ. תרמה להחלטתי גם פנייתה האישית של ידידתי רונה ברוש, נגנית החצוצרה, ממארגני ההפגנה, שביקשה ממני לבוא ולדאוג שתהיה נציגות של אנסמבל סולני תל אביב. וכך עשיתי.

נכנסתי לרכבי ביום שישי בצהריים, מצוייד בשלט, כובע, מים, ובבתי הקטנה אודליה, ונסעתי לנס הרים, להפגנה מול ביתו של שר התרבות חילי טרופר.

כשהגעתי למקום ההפגנה, המחזה היה מרהיב – על רקע הנוף ההררי הירוק עמדו משני צידי הכביש, לבושים בשחור ובידיהם כלי נגינה, עשרות רבות של נגנים שבאו לומר – החזירו לנו את התרבות, פתחו את אולמות הקונצרטים! 

צילום: מיכאל פאביה

לאחר קטע הפתיחה של מנדלסון הגיע למקום שר התרבות חילי טרופר, ונשאר איתנו עד סוף ההפגנה, האזין למוסיקה, האזין לנאומים, ולבסוף גם דיבר בעצמו והגיב לדברים שנאמרו.

צילום: מיכאל פאביה

כל כך משמח ומעודד שיש לנו שר תרבות שאוהב ומעריך תרבות, אוהב את האמנים ואת אנשי התרבות, וחשוב מכל – שאפשר לדבר אליו ולזכות להקשבה, הבנה ורצון לעשות הכל למעננו, מתוך הערכה והכרה בחשיבות של מה שאנחנו עושים. זה אמנם נשמע מובן מאליו, זה הרי תפקידו של שר התרבות, אבל אצלנו בארץ, לצערי, זה מאד יוצא דופן.

צילום: עידן אורון

היטיב לתאר זאת בדבריו נגן הקרן אלון ראובן: "מזה שנים מבוזה תחום התרבות. התקציבים הולכים ופוחתים, וההתייחסות אליו מצד המדינה היא כהתייחסות אל נטל ולא כאל נכס. מבט קצר אל השרים שקדמו לך מאשש את התפיסה הזאת, ויש מביניהם כאלה אשר באופן הברור ביותר היו מעדיפים להיות תלייניו של תחום התרבות, מאשר סוכניו". אכן, מילים כדורבנות.

נגן החצוצרה גיא שריג דיבר ישר מהלב והדגיש כי טובי הנגנים שלנו, המקצועיים ביותר שיש לנו, כל אחד הוא מכונת הנשמה לנשמה המעולה ביותר תוצרת כחול לבן. אין לנו חמצן כדי שנוכל לתת באהבה גדולה אויר לקהל שלנו.

בהמשך דיברה השחקנית ניצה שאול, ופנתה עם הרבה כאב בדברים אמוציונליים מאד אל השר: "שנינו יודעים שבלי תרבות נהפוך לאבק. אנחנו נהיה הרוח תחת כנפיך, עזור לנו לעזור לך. אנחנו זקוקים לך, פעל למענינו, הפעל אותנו. גורל התרבות והאמנות נמצא בידי הממשלה, שבה נבחרת לייצג אותנו. עם ללא תרבות כמוהו כאדם שאיבד את התשוקה לחיים. לא נסכים לקבל מציאות בה ילדינו לא ידעו מה זה קונצרט, מהו תיאטרון. לא נוכל לשתוק בעת בה אולמות הקונצרטים נשארים מיותמים. כל עולמנו כבר מינקות סובב סביב אמנותנו. כשהממשלה לוקחת להם ולנו את הזכות להתפרנס היא לוקחת לנו את האויר לנשימה". היא המשיכה בדבריה בפנייה למוסיקאים – "אל תאמרו נואש. אנחנו כאן כי אכפת לנו. הם לא שומעים – אנחנו ננגן חזק יותר. אנחנו, כמאמר השלט, נגן על התרבות".

המנצח דורון סלומון, בן זוגה של ניצה שאול, אמר מילים מאד נוגעות ללב כשהאיר פן אחר בחשיבות החזרת המוסיקה – "חלק מהיהדות היתה המוסיקה. גדולי המלחינים וגדולי המבצעים היו יהודים – פרלמן, צוקרמן, בארנבוים, אויסטרך וכו'. מעולם לא פסקה המוסיקה בעם היהודי. במחנות היו תזמורות. כשסדאם חוסיין הפציץ אותנו עם טילים, הפילהרמונית ניגנה עם מסכות גז, עם אייזק שטרן ששם מסכה והמשיך לנגן. במלחמת ששת הימים כשהיתה תחושה אמיתית של הכחדה, הפילהרמונית ניגנה, אפילו בלי מנצח. זו פעם ראשונה בהיסטוריה שלנו שלא מנגנים. פעם ראשונה שהחלק הזה של היהדות הלך לאיבוד. וזה לא מפריע לאף אחד… הדבר הכי חשוב הלך לאיבוד. אני מבקש מהממשלה, כולל החרדים – אל תתנו לעם היהודי להדרדר לדרגה של עובדי אלילים, אנחנו הולכים להיות פרימיטיביים, נחשלים. אנחנו הולכים לקראת מצב שהמוסיקה תיפסק. היא כבר נפסקה. יש לנו את גדולי המוסיקאים ואנחנו סותמים להם את הפה. הצילו. אני רוצה להישאר יהודי, והיהדות היא מוסיקה".

במהלך הדברים חילי טרופר הקשיב קשב רב, ורשם לעצמו הערות, ולקראת סיום הארוע הוא דיבר בעצמו, ופתח בדברי שבח על ההפגנה ועל תוכנה: "אני כמעט כבר לא יוצא מהבית מהפחד מהשכנים בגלל כל ההפגנות, אבל נראה לי שאחרי ההפגנה הזאת הם יסלחו לי. כזו הפגנה עוד לא ראינו! אני מתרגש שבאתם, אתם נותנים לי הרגשה שאני לא לבד במאבק, ואתם גם מזכירים לי למה המאבק הזה כל כך חשוב".

צילום: מיכאל פאביה

בהמשך דיבר על החשיבות הערכית בהחזרת התרבות: "בלי מה שאתם עושים – בשביל מה יש לנו חברה? אתם עושים את הדבר הכי יפה וטוב שחברה צריכה. הפרנסה שלכם היא הנשמה שלנו, ולכן כשאנחנו נאבקים בשבילכם אנחנו גם דואגים לנשמה שלנו. חברה שאומרת שכולם יחזרו ורק בסוף נחזיר את עולם התרבות, היא חברה שאומרת משהו מאד מעליב על עצמה. המאבק שלנו הוא שכשאחרים יחזרו גם אתם תחזרו. כי אין סיבה שתהיו מאחור. אם הקניונים חוזרים, למה המוזיאונים לא יכולים לחזור? חברה שאומרת שבתי קפה ומסעדות יחזרו לפני שהקונצרטים חוזרים היא חברה שאומרת משהו רע על עצמה. המחשבה שהחברה הישראלית תצא מהסגר הזה לעולם שאין בו מוסיקה או הצגה, או תערוכה, היא המחשבה הכי עצובה שאפשר להעלות על הדעת. אני אלחם בכנסת ובממשלה, אתם תיאבקו, כאן בנס הרים או בכתובות אחרות שאני יכול לתת לכם (של שרים אחרים), אנחנו נשלב ידיים וניאבק עד שנצליח."

הדברים של שר התרבות חילי טרופר היו מאד מעודדים, ובאמת חשוב שהוא לטובתנו ונאבק למעננו. אפשר היה לראות עד כמה הוא אמר את הדברים בכנות. יחד עם זאת, וגם את זה הוא ציין, התזמורות ממשיכות לקבל תמיכה מהממשלה, והן תקבלנה גם מענק נוסף בעקבות משבר הקורונה, דבר שכרגע עשוי להציל אותן מפני סגירה. אבל, כאמור, כרגע הקונצרטים מתוכננים להיות האחרונים שייפתחו, אחרי הקניונים, המסעדות וחדרי הכושר, דבר שמצביע על כך שעדיין לא ממש סופרים אותנו. ובנוסף, כל המוסיקאים הפרילאנסרים שאינם מנגנים בתזמורות, לא יכולים להתפרנס כבר שמונה חדשים. המאבק שלנו, מעבר לפתיחת האולמות, הוא גם עבורם. 

ההפגנה הסתיימה בנגינה מרשימה מאד של "התקוה". מגיע כל הכבוד למארגני ההפגנה רונה ברוש, צביקי מורן, יובל שפירא, אלון ראובן ושירה אליסף. הארגון, ההפקה וההכנה היו מאד מקצועיים. המאבק ימשיך גם ביום שישי הקרוב, הפעם מול ביתו של שר הבריאות יולי אדלשטיין בהרצליה, ואני מאמין שמוסיקאים נוספים יצטרפו למאבק החשוב הזה.

מעבר לחשיבות של ההפגנה עבורנו המוסיקאים, הארוע היה גם מפגש משמח של מוסיקאים רבים שלא נפגשו זמן רב (חלקם אפילו התקשו לזהות זה את זה בגלל המסכות, הכובעים ומשקפי השמש). פגשתי הרבה חברים וקולגות שלא ראיתי זמן רב, ואפילו אודליה פגשה את חברתה ה"ותיקה" שרון, אותה היא מכירה כבר חודשיים!!! אמא של שרון, אסתי, היא חברה קצת יותר ותיקה (בערך 25 שנה).

שנת לימודים חדשה באוניברסיטה – בצל הקורונה

פתחתי השבוע את השנה הרביעית שלי כחבר בסגל ההוראה בבית הספר למוסיקה ע"ש בוכמן-מהטה (האקדמיה למוסיקה בתל אביב), בו אני מעביר סדנת ניצוח הכוללת חזרות מעשיות עם תזמורות, ושיעורים עיוניים של לימוד וניתוח הפרטיטורות, עם דגש על כלי הקשת ואפשרויות הנגינה שלהם (קשתות, איצבועים, מהירויות קשת, ויברטו וכו'). בינתיים, בשל הנחיות התו הסגול, השיעורים מתקיימים בזום.

אני מקוה שבקרוב אוכל לעבוד עם הכיתה פנים אל פנים. במהלך שנת הלימודים, כחלק מהסדנא, הם ינצחו בלמעלה מ-15 חזרות על תזמורות שונות בהדרכתי, בהן אנסמבל סולני תל אביב, וגם יזכו לנצח על קונצרט עם אנסמבל סולני תל אביב, כפי שהיה בשנתיים הקודמות. על מנת ללמוד לנצח על תזמורת יש חשיבות עצומה להתנסות פרקטית בניצוח. על הסטודנטים לחוות, לראות, לשמוע ולהרגיש את התגובה של נגני התזמורת לתנועות הידיים ולשפת הגוף שלהם. הסטודנטים צריכים לנסות לנצח בצורות שונות על מנת לראות ולשמוע מה עובד יותר ומה פחות, מה גורם לנגנים לנגן טוב יותר ומה פחות. הלמידה הפרקטית של הניצוח היא קריטית בתהליך הלמידה, ולכן חשוב לי כל כך לאפשר להם לקיים כמה שיותר חזרות עם תזמורות שונות. תמיד כיף לעבוד עם מנצחים צעירים, להדריך אותם ולהעביר אליהם מהניסיון שצברתי כמוסיקאי וכמנצח.

 

אתר הבית החדש שלי

בשעה טובה, אחרי שבמשך שנים רבות הנוכחות האינטרנטית המקצועית שלי הסתכמה בסרטוני יוטיוב מקונצרטים ובדף אוהדים בפייסבוק – השבוע עלה לאויר אתר הבית שלי. באתר החדש מצויה כל פעילותי המקצועית. ניתן למצוא בו פרטים על הקונצרטים הבאים שלי, סרטון תדמית וקורות חיים, גלרייה גדולה של תמונות, עשרות סרטוני וידאו מקונצרטים שונים שלי, תיק יח"צ, עמוד מיוחד לפעילותי החינוכית – באקדמיה למוסיקה, עם סולנים צעירים, ובקונסרבטוריונים עם תזמורות צעירות, קישורים לפייסבוק, יוטיוב, ספוטיפיי ואינסטגרם, וכמובן פרטי יצירת קשר. את האתר בנה במקצועיות רבה ובטעם טוב ידידי עידו וגינסקי, שאני ממליץ עליו בחום לכל המעוניין לבנות אתר. מוזמנים להיכנס לאתר שלי, לצפות, להאזין ולהתרשם. הנה הקישור.

http://www.baraktal.com

 

 

 

 

 

האחרונים שיחזרו לשגרה

סגרו אותנו. את כולנו. וכשיפתחו, מי יודע מה יהיה עם אולמות הקונצרטים ומתי הם יזכו להיפתח לקהל? ואנחנו, האמנים – האם שוב נהיה האחרונים לחזור? אולמות הקונצרטים היו פתוחים לקהל פעמיים בלבד לתקופה של כשבועיים בכל פעם – בסוף יוני-תחילת יולי, ועכשיו בתחילת ספטמבר. אגב, בשתי הפעמים לא היו שם הדבקות. היתה הקפדה, היה סדר, היתה הפרדה בקהל, הכרטיסים הוזמנו מראש לפי "קפסולות", סידור הישיבה של הקהל הוכן מראש כך שלא יהיה מגע, הקהל ישב עם מסכות, והדברים התנהלו היטב. לפחות בפעם הראשונה, כשלא היה סגר כללי, לא היתה שום סיבה לסגור את אולמות הקונצרטים. בכל פעם התזמורות ניסו לאלתר תכניות, מנצחים וסולנים מן הנמצא ומן המוכן ולפרסמם מהיום למחר. בימי שגרה, תזמורות מתכננות זמן רב מראש את הקונצרטים שלהן. עכשיו, לעומת זאת, בכל פעם ש"מרשים" לנו לקיים קונצרטים מול קהל, זה קורה בהתראה של שבוע-שבועיים בלבד, ואז התזמורות מיד מנסות לבנות תכנית, סולן (מבין אלה שנמצאים בארץ), מנצח (מבין אלה שנמצאים בארץ), לתאם אולם, לפרסם מהר, להודיע לקהל, ולקוות שזה יצליח ושהנזק הכלכלי יהיה מינימלי. ברור שקשה מאד להביא קהל בצורה כזו. על מנת למלא אולם או אפילו להגיע למחצית מתפוסת האולם, דרושה עבודת שיווק ופרסום קבועה, המשלבת שיווק טלפוני עם פרסום דיגיטלי ממומן לאורך מספר שבועות, פרסום בעיתונות הכתובה ויחסי ציבור. כמובן שקונצרטים שמתארגנים בצורה כזו גורמים לנזק כלכלי ולגרעון לתזמורות. עלויות ההפקה והפרסום הן גבוהות כמו בכל קונצרט תזמורתי, ולעומת זאת ההכנסות, כשיש הגבלות על כמות הקהל וזמן הפרסום מועט, הן נמוכות בהרבה מהרגיל.

ולמרות התנאים הקשים האלה, התזמורות קיימו קונצרטים, ואפילו היו כאן כמה קונצרטים נהדרים בתקופה הקצרה הזו, אליהם הגיע קהל צמא למוסיקה חיה, ונהנה מאד. אני הייתי בקונצרט של הפילהרמונית עם ירון גוטפריד והיה נהדר. ובקונצרט שהיה לאחרונה עם תזמורת חיפה בניצוח יואב תלמי אמנם לא נכחתי, אך הייתי בחזרות לקראתו ויכולתי לשמוע ולראות את העבודה הטובה והרצינית, את ההתקדמות בין חזרה לחזרה ואת התוצאה הטובה שהושגה במהלך החזרות, ומההדים ששמעתי – גם בקונצרטים.

לנו, באנסמבל סולני תל אביב, עדיין לא היה קונצרט מול קהל מאז פברואר 2020. כן היו לנו קונצרטים, שניים בלבד, אך שניהם היו ללא קהל – אחד התקיים בחודש יוני בשטריקר, עם סולנים צעירים, ואחד בחודש אוגוסט במוזיאון תל אביב, במסגרת הסדרה "קונצרט עד הבית" של כאן קול המוסיקה. שני הקונצרטים צולמו ושודרו בפייסבוק וביוטיוב, ושניהם היו מוצלחים מאד. נגני האנסמבל הגיעו לחזרות במלוא המרץ, ההתלהבות והמוטיבציה, ההתקדמות היתה מהירה והתוצאה היתה מצויינת.

הנה ביצוע סויטת הולברג של גריג, שאיתה פתחנו את הקונצרט.

והנה הליברטנגו של פיאצולה שאיתו חתמנו את הקונצרט.

בראיון שהתקיים במהלך הקונצרט במוזיאון תל אביב, הבעתי גם את דעתי בנושא סגירת האולמות בפני קהל. מוזמנים לצפות כאן. מראיין: עומר ריטה.

את עונת הקונצרטים שלנו למנויים אנחנו מתכננים לפתוח ב23 בנובמבר, בקונצרט ששמו "חגיגת מוצרט". נבצע בו את הסימפוניה מס' 25 הסוערת (סול מינור הקטנה) ואת הקונצ'רטו מס' 17 לפסנתר, עם הפסנתרן ישי שאער.

ישי שאער

בין מוצרט למוצרט נבצע בבכורה עולמית יצירה חדשה ונהדרת של עמוס אלקנה – "מעבר לאבק העולם". אני יודע שחלק מהתזמורות "נזהרות", במיוחד בתקופה זו, מלבצע יצירות ישראליות. מצד אחד, אפשר להבין – הרי גם כך אין הרבה קהל, אנשים חוששים לבוא לקונצרטים בגלל הקורונה, אז לא צריך להוסיף להם עוד "חשש (ויש אנשים בקהל שמעידים שעבורם זה באמת חשש). מצד שני, אני חושב שאם יש בתכנית מספיק מוסיקה טובה ומוכרת, אין סיבה לא לבצע לצידה גם מוסיקה טובה חדשה שנכתבה כאן, גם אם הקהל לא מכיר אותה. חשוב לחשוף לקהל גם את הנעשה כאן ועכשיו, ויש הרבה מה להציע לו. מעבר לכך, דווקא עכשיו, בתקופה שבה כולנו  – כל עולם המוסיקה ועולם התרבות, כל האמנים ואנשי הבמה – נמצאים בחוסר ודאות מקצועית וכלכלית, אני חושב שאנחנו חייבים לבצע מוסיקה ישראלית ולעזור בכך במשהו למוסיקאים הישראלים. היצירה החדשה של עמוס אלקנה שאותה נבצע בנובמבר היא מצויינת, מאתגרת ומרגשת, ואני בטוח שגם הנגנים וגם הקהל יאהבו אותה. ותהיה בתכנית גם הפתעה – מחזור שירים קצר והומוריסטי שבו נחשוף זמרת/שחקנית צעירה ומאד מאד מוכשרת. אני שמח שעד כה הקהל שלנו נענה לפרסומים ומחדש מנויים ורוכש כרטיסים, למרות אי הוודאות. התמיכה והאמון האלה חשובים לנו מאד, במיוחד בתקופה זו.

צפו בביצוע הסימפוניה מס' 25 של מוצרט, מערב הגאלה החגיגי של אנסנבל סולני תל אביב באולם נגה ביפו בדצמבר 2011. הסימפוניה הזו תפתח כאמור את קונצרט הפתיחה שלנו ב23 בנובמבר.

חג המוסיקה הישראלית – הגרסא המקוונת

למרות הנאמר בפסקה הקודמת – יש גם מסגרות שבהן מוצע שפע של מוסיקה ישראלית לקהל חובבי המוסיקה.

בכל שנה בין ראש השנה ליום הכיפורים מתקיים ברחבי הארץ חג המוסיקה הישראלית – פסטיבל שבו תזמורות, מקהלות, מנצחים, נגנים וזמרים ישראלים מבצעים יצירות של מלחינים ישראלים. הפסטיבל הזה מביא אלפי מאזינים לשמוע את הקונצרטים באולמות הקונצרטים, והוא ממש חגיגה גדולה לעולם המוסיקה שמציג את הנעשה כאן בסצנה המוסיקלית. בשנתיים האחרונות המנהל האמנותי של החג היה עודד זהבי, והוא זכה להצלחה גדולה. הפסטיבל נתמך ע"י משרד התרבות. השנה, בגלל הקורונה, במקום פסטיבל של קונצרטים יתקיים פסטיבל של שידור קונצרטים מן העבר. התכנית שנבנתה נהדרת. מגוונת, מעניינת, ומשלבת אינסטרומנטלי עם ווקאלי, קאמרי עם תזמורתי, ומציעה מגוון רחב מאד של יצירות וביצועים נהדרים. אני אישית מתכוון לצפות ככל שאוכל, ואני ממליץ בחום לכל מי שיוכל לעשות זאת. בתוך שלל הביצועים ישודר גם ביצוע שבו אני מנצח על יצירה חדשה של נעה הרן, עם תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית, מקונצרט שהתקיים בשנה שעברה במוזיאון תל אביב. הנה התכנית המלאה.

בנוסף לחג המוסיקה הישראלית, מגיע קרדיט גם לכאן קול המוסיקה שבתכניות הקונצרטים של הסדרה "קונצרט עד הבית" שבהפקתם, דאגו שכל תזמורת תבצע יצירה ישראלית אחת לפחות בתכנית. הנה ביצוע היצירה "עטרי" של נעמה פרל-צדוק, מהקונצרט שלנו במוזיאון תל אביב במסגרת זו.

שנה טובה

לסיום, אני רוצה לאחל לכל קוראי הבלוג, לחובבי המוסיקה ולכל מכריי – שתהיה שנה טובה, פוריה, יצירתית ובריאה, שתביא איתה הרבה אור, אהבה, אושר ושפיות.

 

אוהב להיות בבית

הימים האלה אינם ימים קלים לכולנו. פרט לנושאים הרפואיים המדאיגים, ולנושא הפרנסה שנפגעה, והגעגועים לאירועים המשפחתיים, לחברים, לבילויים ולעבודה, יש גם אי וודאות לגבי העתיד. במיוחד בתחום שלי, תחום המוסיקה.

אבל יחד עם זאת, לימי הקורונה יש גם צדדים חיוביים. הם מאפשרים לנו לעשות הרבה דברים שאין לנו זמן אליהם בימי השגרה. ובזכות השינוי הקיצוני בשגרת החיים בימים אלה, הגעתי לכמה מסקנות חשובות על חיי.

מקום ה"בילוי" העיקרי בבית – המרפסת.

קודם כל, גם אני, כמו אריק איינשטיין ז"ל – אוהב להיות בבית. מאד אוהב. בימי השגרה אני מתרוצץ כל כך הרבה בחוץ. מלמד באקדמיה בתל אביב, מנצח על תזמורת הקונסרבטוריון בבאר שבע, גר בחיפה, מקיים חזרות בתל אביב עם סולני תל אביב ובגבעתיים עם תזמורת הקונסרבטוריון… וכמובן קונצרטים – בתל אביב, חיפה, עכו, גוש עציון, אשקלון, ובמקומות רבים נוספים, וזה לא כולל נסיעות לחו"ל. כמעט כל יום אני בנסיעות, הרבה פעמים אני יוצא מהבית מוקדם מאד בבוקר, חוזר הביתה לפעמים מאוחר מאד אחרי קונצרטים. עכשיו, כבר למעלה מחודש אני בבית, וממש כיף לי. אני גם לומד לנצל היטב את כל חלקי הבית – יושב הרבה במרפסת, מבלה הרבה בחדר של הבנות. אני אפילו מגיע הרבה יותר לחדר העבודה שלי, שבימי השגרה הלחוצים אני לא נמצא מספיק בבית כדי להיכנס אליו…

דבר נוסף שלמדתי – זמן איכות עם המשפחה זה נכס אדיר שהחיים נותנים לנו והוא לצערי לא מספיק מנוצל ביומיום. לשחק עם הבנות, לצחוק איתן, לצייר איתן, לעשות פאזלים, לשיר, להקשיב למוסיקה, לראות הצגה או סרט, לקפוץ על המיטה – כל אלה דברים נפלאים, שלא קורים מספיק בימי שגרה. התקופה הזו בבית גם מאד מפתחת את הבנות, ובמיוחד את הילדה הקטנה שלי, אודליה, שהיא כמעט בת שנה. הנוכחות האינטנסיבית היומיומית של שני ההורים והאחות הגדולה שלה, דניאלה, ממש הקפיצו אותה בהתפתחות, גם מבחינת התנועה, זחילה, עמידה וכו׳, וגם מבחינת ההבנה. אגב, בשגרה, בלילות שבהם היא מרבה להתעורר, ואני איתה והיא לא נרדמת, ובוכה, ובמשך יותר משעה היא על הידיים שלי בשלוש לפנות בוקר – אני יודע שלמחרת עומד להיות לי יום קשה מאד. אני יודע שיהיה לי קשה לנהל חזרה, להתרכז בפגישות ובשיעורים, אחרי לילה ללא שינה. בימים אלה, לעומת זאת, כמובן שאם קורה שהיא מתעוררת ולא נרדמת למשך זמן רב, אני פחות מודאג מזה, כי בכל יום אפשר להשלים שעות שינה במשך היום…

עם הבנות שלי.

תובנה חשובה נוספת – פגישות אפשר לקיים מרחוק (בזום). שעות על שעות של נסיעות מתבזבזות לי בימי שגרה על פגישות עבודה. האנשים שעובדים לצידי באנסמבל על ההפקה, השיווק והיח"צ גרים כל אחד במקום אחר, אני בחיפה, ותמיד קשה לתאם מועד להיפגש. גם כשבסוף מצליחים זה תמיד מאמץ לכולם. נכון שלא כל פגישה כדאי לקיים בזום, בטח לא פגישות היכרות. אבל פגישות עבודה שוטפות בהחלט יכולות לעבוד מצוין בזום, ועשויות לחסוך שעות רבות של תיאומים והתרוצצויות.

גם את סדנת הניצוח שלי באקדמיה בתל אביב אני מעביר בימים אלה בזום פעם בשבוע. זה לא אידאלי, אבל סך הכל השיעורים עובדים מצוין, זורמים, אפקטיביים, הנוכחות מלאה, והסטודנטים מפיקים מהם תועלת. כמובן שאת החלק הפרקטי בסדנה – חזרות וקונצרטים עם תזמורות – אנחנו לא יכולים לקיים בימים אלה. הסטודנטים היו אמורים לנצח על אנסמבל סולני תל אביב בקונצרט בתחילת אפריל, שכמובן לא התקיים, ובינתיים נדחה למאי, ואני מניח שניאלץ לדחות אותו עוד. אבל סך הכל גם עם תלמידי האקדמיה וגם עם תלמידי הניצוח הפרטיים שלי אני ממשיך לעבוד כרגיל, מרחוק, וביעילות, וזה גוזל ממני הרבה פחות זמן מאשר בימי שגרה. אגב, יש לי תלמידת ניצוח פרטית שגרה בית לידי, פחות מ100 מטר, ואפילו אותה, למען הזהירות, אני מלמד בזום בימים אלה.

את הזמן הפנוי בימים אלה אני מנצל גם ללמידה והתעמקות ביצירות שאינן לביצוע בקונצרטים קרובים (שזה ממש בלתי אפשרי בימי השגרה הלחוצים), ואפילו צופה להנאתי בכיתות אמן ושיעורים בכלי נגינה שונים ובניצוח, בהרצאות שונות, קורא מאמרים שאף פעם לא הגעתי אליהם, ואני מתכנן גם לחזור לתרגל את השפות שלמדתי בעבר אך לא תרגלתי מספיק – איטלקית ורוסית. הזדמנות שלא תחזור, וחבל לפספס אותה…

הרקויאם של מוצרט, מקונצרט בינואר האחרון.

יש כמובן הרבה אי ודאות בימים אלה, במיוחד לנו המוסיקאים. אני מאד מתגעגע לחזור לנצח על האנסמבל ועל התזמורות האחרות שלי, ולהופיע לפני קהל, אבל אני לא יודע מתי זה יקרה. אני לא יודע אפילו לאיזה קונצרט להתכונן ואילו פרטיטורות ללמוד, כי אי אפשר לדעת מתי נחזור להופיע. ליתר ביטחון התחלתי ללמוד לאחרונה תכנית שאני עומד להופיע איתה במרץ 2021 בסלובקיה. זה נראה לי די בטוח שיתקיים, עד כמה שאפשר לומר בימים אלה את המילה "בטוח"…

גם לא התחלתי ממש לעבוד על פרסום העונה הבאה של האנסמבל, למרות שכבר סגרנו את התכנית ואת כל הסולנים האורחים (מתוכננים להופיע איתנו כמה סולנים בינלאומיים מאד מרשימים), כי אנחנו לא יודעים מתי נחזור להופיע ואם נוכל לפתוח את העונה כמתוכנן. אני מקוה ומאמין שגם הקהל שלנו מתגעגע, ויחזור אלינו ברגע שנוכל לחזור להופיע. אני אישית מאד מתגעגע לקהל שלנו, ונזכר מדי פעם בפידבק שלו ובאנרגיות שהוא נותן לנו, כמו כאן בסיום קונצרט בטירת הכרמל לפני כמה חודשים.

אבל בינתיים, אני יכול רק להעלות סרטונים מקונצרטים שלנו מן העבר. אז לסיום, הנה שני סרטונים של האנסמבל מקונצרטים – תחילה הפתיחה "נישואי פיגרו" של מוצרט, מקונצרט שלנו בקיץ האחרון בפסטיבל בבוסאן, דרום קוריאה.

והנה הפרק הראשון של הסימפוניה מס׳ 40 של מוצרט, מקונצרט הגאלה לציון עשור להיווסדו של האנסמבל, דצמבר 2011 באולם נוגה ביפו.

מאחל לכולם הרבה בריאות ושמרו על עצמכם.

רקויאם ביום גשם סוער ועמוס

חזרה עם האנסמבל ועם הסולנים על הרקויאם של מוצרט, הבוקר.

זה התחיל בנסיעת בוקר ברכבת מחיפה לתל אביב לחזרה של האנסמבל בשטריקר, נסיעה בה ניצלתי את הזמן לעבור שוב על הפרטיטורה של היצירה החדשה הנהדרת של דני עקיבא – שירים לאביתר. שמחתי לפגוש בחזרה את דני, לראשונה אחרי זמן רב. הוא הגיע לשמוע את יצירתו בתהליך העבודה. היה נהדר – גם היצירה, גם החזרה וגם הפגישה.

הסולנים ניצן אלון ויונתן לייבוביץ׳ ביצירה של דני עקיבא.

פגשתי בחזרה גם את המלחין מורן מגן שתזמר עבורנו קטעים ליריים לפסנתר של גריג. התזמורים פשוט נפלאים, וכיף לעבוד עליהם.

בחלק השני של החזרה פגשתי את הסולנים ברקויאם של מוצרט – עודד רייך, רון זילברשטיין ודנה מרבך, שהצטרפו אל ניצן אלון ששרה לפני כן את היצירה של דני. הרקויאם של מוצרט זו יצירת מופת שכל פרק בה הוא מאסטרפיס. תענוג לעבוד עליה, ובמיוחד עם סולנים נפלאים כאלה, שהם גם חברים.

 

מיד כשסיימתי את החזרה, נסעתי במזג אויר סוער וגשום לפגישה בגבעתיים עם מנהל השיווק של האנסמבל ועם נאוה, המפיקה שלנו, שאותה פגשתי גם בחזרת הבוקר לפני כן בשטריקר. אחרי הפגישה המוצלחת, הלכתי לקונסרבטוריון גבעתיים לחזרת אחה"צ על הסימפוניה מס׳ 44 של היידן עם התזמורת הייצוגית של הקונסרבטוריון. ומשם הלכתי ברגל לבית יד לבנים בגבעתיים, לחזרת ערב עם האנסמבל הקולי הישראלי על הרקויאם של מוצרט. היה תענוג לעבוד איתם במשך כשעתיים, למרות שהגשמים החזקים והרעמים נשמעו היטב מבפנים. היה אפילו רגע אחד מיוחד שבו נתתי כניסה גדולה בפורטה, ובדיוק על הפעמה של הכניסה, ממש לפי הניצוח שלי, היה רעם חזק שהרעיד את האולם. אחרי כל אלה חזרתי ברכבת לחיפה, רק כדי ללכת לישון ומחר להשכים קום שוב לקראת יום חדש ועמוס נוסף. בבוקר – חזרה נוספת של האנסמבל על תכנית הרקויאם של מוצרט, ועל היצירות של דני עקיבא והתזמורים של גריג. ובערב – קונצרט של האנסמבל ברחובות עם התכנית עונות השנה, איתה אנו מופיעים בימים אלה ברחבי הארץ.

הקונצרטים עם הרקויאם של מוצרט יתקיימו במוצ"ש הקרוב 25.1.2020 בשעה 20.30 בחיפה (רפפורט), כרטיסים בטל׳ 04-8363804, וביום א׳ 26.1.2020 בשעה 20.30 בת"א (קונסרבטוריון שטריקר), כרטיסים בקישור הזה

כל הטעויות האפשריות בניצוח

בחזרה לחוויות מלפני 20 שנה

עם תזמורת המושבות, בקונצרט שהתקיים ב16.12.2019

התזמורת הראשונה שעליה ניצחתי באופן קבוע, במשך למעלה משנתיים, היתה תזמורת חובבים – חובבי המוסיקה ירושלים. זה היה לפני כעשרים שנה. הייתי אז סטודנט לניצוח באקדמיה למוסיקה בירושלים, והמורה שלי לניצוח ד"ר יבגני צירלין היה אז המנצח הקבוע של התזמורת הזו, והחליט לעזוב אחרי שבע שנים איתם (הוא למעשה ניצח עליהם מיום עלייתו ארצה). למזלי, הוא המליץ לתזמורת עלי כמי שיוביל את התזמורת לאחר עזיבתו. הם מצידם רצו לבחון אותי, ועוד מועמד או שניים אחרים, לפני שיחליטו. לשמחתי, אחרי מספר חזרות ניסיון הם בחרו בי, וכך התאפשר לי כבר בתקופת לימודי הניצוח שלי לנצח באופן קבוע ולעבוד עם תזמורת פעם בשבוע. זה היה ניסיון חשוב מאד עבורי. הייתי אז סטודנט חסר ניסיון, ועשיתי עליהם את כל הטעויות האפשריות – גם מבחינת ניצוח, גם מבחינת ניהול החזרות, גם מבחינת למידה והכנה של החומר, גם מבחינת בניית מתח, קשר עם הנגנים, וכל מה שמנצח צריך לעשות. התזמורת היתה נהדרת (וגם סלחנית), ואיפשרה לי ממש ללמוד ניצוח עליה. עבור הנגנים החובבים זו היתה הנאה צרופה להיפגש אחת לשבוע ולנגן ביחד. הם עשו זאת במלוא ההתלהבות, המסירות והאהבה, והתוצאות היו יפות מאד. אני זוכר את התקופה הזו כתקופה מאד טובה וחשובה בהתפתחותי המוסיקלית, וכמובן שמאז יש לי פינה חמה בלב לתזמורת החובבים ההיא ולתזמורות חובבים בכלל. במשך כל עשרים השנים שעברו מאז, ניצחתי באופן קבוע, לצד תזמורות מקצועיות גם על תזמורות צעירות, אבל לא יצא לי לנצח על תזמורות חובבים, פרט לפעם אחת לפני כשנתיים עם אנסמבל מיתרים בחיפה (אנסמבל כרמל). בקיץ האחרון קיבלתי פניה לנצח על תזמורת המושבות, שהיא תזמורת חובבים טובה. הסכמתי בשמחה, וסגרנו על מועדי חזרות ומועד הקונצרט וגם את התכנית (שהיתה מאד מאתגרת). הפעם, הגעתי לנצח על תזמורת החובבים ממקום אחר לגמרי מזה שהייתי בו לפני 20 שנה. התובנה העיקרית שהגעתי אליה במשך השנים האלה היא שבעצם אין ממש הבדל בין תזמורת מקצועית לתזמורת חובבים או סטודנטים. הניצוח חייב להיות מדוייק וברור באותה מידה (אולי בתזמורות חובבים אפילו יותר), הסטנדרטים אותם הסטנדרטים, ניהול החזרות זהה, ולמעשה אין שום סיבה לדרוש מתזמורת חובבים או מתזמורת צעירה פחות מאשר מתזמורת מקצועית. אין סיבה להתייחס אליהם יותר בסלחנות מאשר אל תזמורת מקצועית, ההיפך – בגלל שיש יותר זמן חזרות ניתן להגיע לעבודה על כל פרט ועל כל פראזה ולהתעמק יותר במוסיקה, ובודאי שלא צריך לוותר. עם הגישה הזו הגעתי לפרוייקט עם תזמורת המושבות, וכבר מהחזרה הראשונה קיבלתי שיתוף פעולה מלא מצד הנגנים. החזרות התנהלו במלוא הרצינות, ירדנו לפרטי פרטים ולעבודה על כל האספקטים הטכניים והמוסיקליים שבנגינה תזמורתית, וההתקדמות היתה יפה ומהירה. למרות שהחזרות התקיימו בשעות הערב המאוחרות, הגעתי לכל חזרה עם הרבה שמחה ומרץ, וכך גם נגני התזמורת, שהשקיעו ועשו את המקסימום. התכנית היתה קשה ומאתגרת במיוחד – מוצרט הפתיחה לחליל הקסם, ברהמס וריאציות על נושא של היידן, ובטהובן סימפוניה מס׳ 7. עבדנו קשה, ובקונצרט ניתן היה לשמוע את התוצאה. כפי שאני נוהג לעשות בקונצרטים עם תזמורות מקצועיות, גם עם תזמורת המושבות השארתי קצת מקום לספונטניות ולהפתעות בקונצרט. הם היו מרוכזים והגיבו מצוין. בסך הכל זו היתה חוויה נהדרת בשבילי, והקונצרט היה מצוין.

עוד פיטורים לא הגיוניים בתחום החינוך המוסיקלי

מדוע זומן ד"ר אלכס וסרמן ע"י עיריית רמת גן לשימוע לפני פיטורים? לא ברור לי. אלכס ווסרמן הוא מנהל המרכז למוסיקה ברמת גן, הוא הקים בו את התזמורת הסימפונית רמת גן, והוא הביא את שני הגופים – התזמורת והמרכז למוסיקה – להישגים נהדרים ברמה המקצועית והפדגוגית בכל שנות הניהול שלו שם.

אקדים ואומר – ד"ר אלכס ווסרמן הוא לא חבר או קרוב שלי. אבל בגלל שהסיפור הזה מקומם, ומזכיר לי קצת את סיפור הפיטורים שלי ושל מורי מגמת המוסיקה בביה"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו (רעות) חיפה לפני כשנתיים, אני חייב לכתוב עליו ולהביע את דעתי בעניין. גם כאן, כמו במקרה ויצ"ו מלפני שנתיים, מעורבת עירייה, גם כאן הנושא המרכזי הוא כסף, וגם כאן יש לדעתי חוסר הבנה מצד העירייה בנושא מוסיקה וחינוך מוסיקלי. מיד לאחר ששמעתי על הסיפור כתבתי לראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן, את הדברים הבאים:

לכבוד
מר כרמל שאמה הכהן
ראש עיריית רמת גן

כבוד ראש העיר,

נדהמתי לשמוע כי ד"ר אלכס ווסרמן, מנהל המרכז למוסיקה רמת גן ומנהלה המוסיקלי של התזמורת הסימפונית רמת גן, זומן לשימוע לפני פיטורים

ד"ר ווסרמן הוא אדם רב כישורים ורב פעלים הן כמוסיקאי, הן כמנהל והן כפדגוג. הוא הביא להישגים חסרי תקדים את המרכז למוסיקה ברמת גן, הן מבחינת כמות התלמידים הנחשפים למוסיקה וללימודי מוסיקה, והן מבחינת איכות הצוות המקצועי, המורים, התכניות החינוכיות והפעילות המוסיקלית בעיר. הוא בנה במו ידיו את התזמורת הסימפונית רמת גן, שהיא תזמורת סימפונית מקצועית גדולה ומרשימה המקיימת קונצרטים רבים בפני אולמות מלאים, וכן קונצרטים חינוכיים רבים ומשמעותיים למאות מילדי העיר.

אין לי ספק שפיטורים של ד"ר ווסרמן יביאו הרס וחורבן על מרכז המוסיקה המפואר ברמת גן, ויובילו לסגירת התזמורת הסימפונית רמת גן.

לא לכל אדם בעל כישורים מוסיקליים יש גם כישורים אדמיניסטרטיביים ויכולת לנהל מוסד חינוכי. לא כל מנצח תזמורת ניחן ביכולות פדגוגיות ובהבנת הכלים הנדרשים על מנת ללמד מוסיקה ולהנגישה לילדים בגילאי 5 עד 18. ולא כל מנהל בעל יכולת אדמיניסטרטיבית מסוגל לנצח על תזמורת מקצועית ולהובילה ביד רמה להישגים. לד"ר אלכס ווסרמן יש את כל היכולות האלה, ולא בכדי הוא הצליח מאד כמנהל המרכז למוסיקה וכמנהל המוסיקלי של התזמורת. לבנות את כל אלה זה קשה מאד ודורש עבודה קשה, סבלנות, אמונה בדרך ויכולות פנומנליות. להרוס זה קל ופשוט

כבוד ראש העיר, אני משוכנע שאינך רוצה להיזכר כראש העיר שבתקופת כהונתו נחרבה הפנינה האמנותיתמוסיקליתפדגוגית האיכותית ביותר בעירך, שנבנתה בעמל רב.

אני קורא לך לחזור בך מכוונתך לזמן את ד"ר אלכס ווסרמן לשימוע לפני פיטורים, ופונה אליך בבקשה לאפשר לו להמשיך בעבודת הקודש שהוא עושה בעירך, לתת לו להצמיח את המרכז למוסיקה המפואר שהוא בנה, ולהמשיך להנהיג את התזמורת הסימפונית רמת גן להישגים רבים ברמת גן וברחבי הארץ.

תלמידי המרכז למוסיקה רמת גן והוריהם, ונגנים מהתזמורת הסימפונית רמת גן, יצאו להפגין מול בנין עיריית רמת גן, ומאות אנשים (ואני ביניהם) חתמו על עצומה נגד הכוונה לפטר את אלכס וסרמן. הנה אחת התגובות שמצאתי בפייסבוק על הנושא ואני מזדהה עם כל מילה בה – "פה במקום המטורלל הזה מי שעושה מהפכה ומקדיש את עשר השנים האחרונות למאות ילדים ותזמורת נהדרת עומד בפני ועדת פיטורים? ירדנו מהפסים סופית". שלשום בישיבת מועצת העירייה הנושא נידון. אני מקוה מאד שהעירייה תחזור בה מכוונתה לפטר את ד"ר אלכס וסרמן.

הנה קטע שפורסם בידיעות אחרונות על ההפגנה.

אני אישית חושב שכל אנשי המוסיקה והחינוך המוסיקלי בארץ צריכים להפגין סולידריות ולתמוך באלכס ווסרמן. לצערי, בתחום שלנו, שגם כך סובל ממחסור בתקציבים, מחסור בקהל, מחסור בתלמידים, וגם מחסור בהבנה אצל חלק ממקבלי ההחלטות, זה יכול לקרות לכל אחד, וגם אני נוכחתי בזה בעצמי לפני כשנתיים. כואב לי לשמוע שיש אנשים שמנסים לנצל את המצב הזה לטובתם האישית, וכבר פנו לעיריית רמת גן והציעו להם את שרותיהם במקומו של אלכס (וזה עוד לפני שהתקבלה אפילו החלטה בעניינו). אני חושב שזו חוסר קולגיאליות, אנוכיות וחוסר אתיקה בסיסית, וזה בסופו של דבר, בטווח הארוך, יפגע גם בהם.

כוכב רוק

הקונצ׳רטו הלא נכון

"רגע, עצור! אנחנו מנגנים את הקונצ׳רטו הזה?" כך שאל אותי, עם פנים מודאגות, מול התזמורת הסימפונית של חארבין, הפסנתרן ג׳יה יואן, לאחר ארבע תיבות של נגינה בלבד מתחילת הקטע התזמורתי הפותח את הקונצ׳רטו לפסנתר מס׳ 3 בדו מינור של בטהובן, בחזרה שהתקיימה יום לפני הקונצרט. "כן, זה הקונצ׳רטו שסיכמנו בטלפון וגם במייל, וזה מה שהודעת לתזמורת", כך עניתי לו מול התזמורת. "וואו", הוא נשמע מודאג ומוטרד, "הייתי בטוח שמנגנים את הקונצ׳רטו מס׳ 5 "הקיסר"". בתוך שניות, הוא היה צריך לשנות את כל ההכנה המנטלית ולהתמקד בקונצ׳רטו מס׳ 3, למרות שהתכונן לנגן את מס׳ 5. כמובן שגם מספר 3 היה "באצבעות שלו", כי זה אחד הקונצ׳רטי שסולן כמוהו מבצע כל הזמן, אבל עדיין זה קשה מאד להחליף יצירה ללא הכנה מראש ומיד לנגן אותה עם תזמורת. החזרה עברה "בשלום", הוא ניגן מצוין, עזרתי לו בכך שאת הפרק המסיים לא לקחתי בטמפו מהיר מדי, ואחרי החזרה, כמובן, הוא הלך להתאמן על קונצ׳רטו מספר 3 לקראת הקונצרט שהיה ביום המחרת.

כמובן שבקונצרט הוא ניגן יוצא מהכלל! וכמו תמיד בסין, כשהוא עולה לבמה, כל הקהל מריע כמו בקונצרט רוק. הוא ממש כוכב! סופרסטאר. כך זה היה במפגש שלי עם ג׳יה יואן בסין, לפני שנה בדיוק, וזה כבר היה המפגש השלישי שלנו.

הפעם הראשונה היתה כשנתיים לפני כן, בבראשוב, רומניה, עם הפילהרמונית של בראשוב. הוא נחת לפנות בוקר, לקראת החזרה על הקונצ׳רטו של צ׳ייקובסקי שהתקיימה בבוקר. בפגישה קצרה במלון עברנו על הטמפי, שינויי הטמפי ומקומות חשובים נוספים בקונצ׳רטו. הוא התנצל בפניי שהוא מאד מאד עייף אחרי טיסה ממושכת, מספר ימים ללא שינה, וגם לא ניגן כמה ימים. כעבור כשעה, על הבמה, בחזרה עם התזמורת, זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו מנגן, והוא ניגן מדהים!

ג׳יה יואן הוא פסנתרן פנטסטי, מוסיקאי נהדר, שולט בפסנתר בוירטואוזיות, מפיק צלילים יפהפיים מהפסנתר, ותמיד היה לי תענוג ללוות אותו. נפגשנו בעבר גם בדרום קוריאה, בפסטיבל בבוסאן, שם הוא הופיע ברסיטל סולו וגם שפט בתחרות הקונצ׳רטו שבה ניצחתי על שלב הגמר, עם הפילהרמונית של בוסאן. במשך כל תקופת היכרותנו שמרנו על קשר. ובשבוע הבא הוא מגיע לראשונה לישראל, ויופיע כסולן עם סולני תל אביב בקונצ׳רטו לפסנתר מס׳ 2 של שופן.

אל תחמיצו את הקונצרטים האלה.

במוצ"ש 7.12.19 בשעה 20.30 בחיפה (רפפורט), כרטיסים ב048363804.

ביום א׳ 8.12.19 בשעה 20.30 בתל אביב (שטריקר), כרטיסים ב035466228 או בקישור הזה

הקשר הפיני

יורמה פאנולה, המורה לניצוח מפינלנד

עם פינלנד יש לי קשר מוסיקלי ארוך שנים. לפני 18 שנים הכרתי לראשונה את יורמה פאנולה, המורה האגדי לניצוח. זה היה בקורס ניצוח בהדרכתו באסטוניה. באותו קורס גם הכרתי כמה יצירות של סיבליוס לתזמורת קאמרית, והבאתי את התוים שלהן לארץ (זה היה לפני תקופת imslp). בהמשך נסעתי לכמה קורסים, כולל בפינלנד, בהדרכתו של פאנולה, ואני יכול לומר שהוא אחד המורים המשפיעים ביותר שהיו לי לניצוח. בקורסים איתו גם הכרתי מוסיקאים פינים, תזמורות פיניות ואנשים פינים. ביצעתי באנסמבל במשך השנים יצירות רבות של סיבליוס, למעשה כמעט את כל היצירות שלו שמתאימות להרכב האנסמבל. בשנת 2007, בסיור של האנסמבל לאוסטריה ושוייץ, הופיע איתנו כסולן הפסנתרן הפיני הנרי זיגפרידסון, שביחד עם הכנרת פטריציה קופצ׳ינסקאיה והצ׳לנית סול גבטה ניגן איתנו את הקונצ׳רטו המשולש של בטהובן.

עם הפסנתרן הפיני הנרי זיגפרידסון והצ׳לנית סול גבטה, 2007

ובשנת 2012 האנסמבל הופיע בקונצרט מיצירות סיבליוס במכללת לוינסקי, קונצרט שיזם וערך ד"ר רון ויידברג, שהוא עצמו מומחה סיבליוס.

בבית השגרירה הפינית, עם הפסנתרנית לאורה מיקולה, השגרירה, נספחת התרבות ומוסיקאים ישראליים.

באופן טבעי, במשך השנים גם הייתי בקשר עם השגרירות הפינית בישראל. בשבוע שעבר קיימה השגרירה הפינית בביתה ארוחת ערב במטרה להציג פסנתרנית פינית שביקרה בישראל – לאורה מיקולה. במפגש נכחו, פרט לשגרירה ולפסנתרנית, גם נספחת התרבות הפינית, ומוסיקאים ישראלים בכירים, בהם, כמובן ד"ר רון ויידברג, וכן המלחין עודד זהבי, דן יוהס שמנהל את אנסמבל המאה ה21, ישראל בראון שהוא יו"ר הועד המנהל של סולני תל אביב, החלילנית אסתי רופא (שהיא ידידה ותיקה שלא ראיתי הרבה שנים), ועוד. היה מפגש נעים וטעים, והוא בהחלט עשה חשק לחדש את הקשר האמנותי עם מוסיקאים פינים ועם מלחינים פינים.

עם הפסנתרנית הפינית לאורה מיקולה

פרקטיקה בניצוח עם הסטודנטים באקדמיה

חזרה של תזמורת הקונסרבטוריון של גבעתיים בניצוח תלמיד סדנת הניצוח שלי מהאקדמיה בתל אביב

את שנתי השלישית כחבר בסגל ההוראה של בית הספר למוסיקה בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב (או בשמו הקצר – האקדמיה למוסיקה), התחלתי לפני כחודש. במשך שנת הלימודים הסטודנטים שלי זוכים להתאמן על "כלי הנגינה" שלהם – התזמורת – שבניגוד לסטודנטים לנגינה (שלוקחים איתם את כלי הנגינה בארגז ומוציאים אותו בכל פעם שרוצים להתאמן), אין להם אפשרות להתאמן עליה בבית, מסיבות לוגיסטיות. בניגוד לכלי נגינה, התזמורת לא יכולה להיכנס בארגז, והיא מורכבת מאנשים שמנגנים ואינם זמינים בכל רגע נתון. וכדי ללמוד איך "להפעיל" את התזמורת, איך להשפיע עליה ועל הנגינה שלה, איך לגרום לה להישמע טוב, ואיך לנהל את החזרות איתה, חייבים להתאמן עליה, להכיר אותה, להכיר את הדינמיקה איתה ועם נגניה. בקורס שלי לניצוח באקדמיה למוסיקה הסטודנטים לומדים את כל אלה באופן פרקטי ועל ידי התנסות בעצמם בניצוח. כבר מחודש ספטמבר, עוד לפני שהחלה שנת הלימודים באוניברסיטה, הסטודנטים שלי הגיעו לחזרות של התזמורות השונות שאותן אני מדריך וניצחו עליהן פה ושם בחזרות. במהלך החזרות שהם מנהלים אני מדריך אותם ומכוון אותם, לפעמים מדגים להם אפשרויות שונות לנצח ולהראות לתזמורת באמצעות הידיים איך לנגן קטע מסוים ואיך לשפר אותו, והם מנסים וחווים בעצמם את ההשפעה שיש לתנועות הידיים שלהם על התוצאה. בשבוע הבא יזכו הסטודנטים לנצח לראשונה השנה על אנסמבל סולני תל אביב, בחזרה הכנה לקראת הקונצרטים עם הפסנתרן ג׳יה יואן. הם יכינו את האנסמבל לפני הגעתו של המנצח האורח ארנסט הצל מאוסטריה, שינצח על הקונצרט.

יומן בוסאן, חלק שלישי

שער ניצחון ב3 לפנות בוקר

הימים שאחרי שני קונצרטי הפתיחה שלנו בפסטיבל היו קצת יותר רגועים, כי לא היו לנו בהם קונצרטים אלא רק חזרות, וגם הן התקיימו בעיקר בשעות הערב.

באחד הימים האלה עשיתי אימון מאוחר (אחרי חצות) בחדר הכושר, ואחר כך צפיתי בשידור לייב בפייסבוק של משחק הכדורגל בין הפועל רמת גן להפועל אום אל פאחם בליגה הלאומית בכדורגל (המשחק החל ב1 בלילה לפי שעון קוריאה). אני לא חושב שיש עוד מישהו בכל המזרח הרחוק שצרח כזה יששששש היסטרי לבד בחדר במלון ב3 בלילה בדרום קוריאה, בעקבות שער הניצחון של הפועל רמת גן בתוספת הזמן. היה שווה להישאר ער עד כל כך מאוחר, ובהחלט זה היה לילה משמח ומרגש עבורי.

את היומיים הרגועים יותר העברתי בעיקר במנוחה במלון ובלמידה לקראת שתי התכניות האחרונות שלנו בבוסאן – תכנית מוצרט ותכנית הגאלה של תחרות הקונצ׳רטי (שחלק מהיצירות בה היו עבורי יצירות שביצעתי בפעם ראשונה).

קונצרט סיום משוחרר, ספונטני, שמח ומלא התלהבות

את התכנית האחרונה שלנו בפסטיבל, מיצירות מוצרט, ביצענו באולם מרוחק ממרכז העיר, לא גדול, שמצלצל נהדר (כמו כל ארבעת האולמות שבהם הופענו). למרות העייפות וירידת המתח בתזמורת אחרי שלושה קונצרטים, הייתי חייב להחזיק את כולם בשיא הריכוז בחזרה שלפני הקונצרט, כי זו היתה החזרה היחידה אחרי הרבה זמן על סימפוניית הפנר (מס׳ 35) של מוצרט, וגם על הקונצ׳רטו לקלרינט של מוצרט עבדנו רק במנות קטנות של 20 דק׳ בימים שלפני כן. התחלתי את החזרה בשיא המרץ, והכנתי את התזמורת להפתעות בקונצרט. בניגוד לתכנית של הקונצ׳רטי ערב קודם לכן עם תזמורת של 54 נגנים (כולל הקוריאנים) ורפרטואר רומנטי, בקונצרט מוצרט היינו בהרכב ה"נטו" הקטן של 29 נגני האנסמבל בלבד. כשמנגנים יצירות שקופות כמו אלו של מוצרט, וקבוצות המיתרים קטנות, חייבים ללטש היטב כל פראזה עד לשלמות. אז למרות שזמן החזרה שלנו היה קצר, והייתי חייב להספיק לעבור בו על כל התכנית, בכל זאת התעכבתי בעזרת הכנר הראשי שלנו קובי רובינשטיין, על ליטוש ואחידות של כמה מקומות בכינורות – באורך הצליל, מהירות קשת, ארטיקולציה, אינטונציה ובלאנס. סיימתי את החזרה בידיעה שהצלחת הקונצרט תלויה הרבה באנרגיות שאביא לבמה, כי התזמורת עייפה.

הקונצ׳רטו לקלרינט של מוצרט עם הסולן מרטין סקלונה מארגנטינה.

ובאמת, לחלקו השני של הקונצרט (סימפוניית הפנר של מוצרט) עליתי עם המון אנרגיה, וכבר בתיבות הפותחות הפתעתי את התזמורת. אחרי חמש התיבות הראשונות בסימפוניה יש הפסקה לכולם, שבחזרות בד"כ הארכתי אותה והמשכתי בטמפו קצת יותר איטי, כדי ליצור תחושת הרהור/חיפוש. בקונצרט, בניגוד לחזרות, המשכתי בדיוק באותו הטמפו המהיר שהתחלתי. ההפתעה הזו כבר יצרה אצל הנגנים דריכות וריכוז שנשמרו לאורך כל הסימפוניה, ואיפשרו לי להמשיך ולהפתיע. ידעתי שאני יכול לסמוך על הנגנים, והם אכן היו איתי. זה יצר ביצוע ספונטני, משוחרר ומרענן, שגם היה מלוטש ומגובש, עם הרבה דמיון ומעורבות של כולם. הקהל, כמו בכל יתר הקונצרטים, יצא מגדרו, וכהדרן ביצענו את הפרק האחרון מהסימפוניה האיטלקית של מנדלסון, עם הרבה התלהבות.

לאחר הקונצרט, כמו בשאר הקונצרטים, הצטלמתי עם מי שביקש, רק שהפעם כבר לא היו לנו דיסקים למכור, כי מכרנו אותם בקונצרטים הקודמים.

סיימנו את חלקנו בפסטיבל בהרגשה מצויינת אחרי קונצרט מצויין. בלילה עוד הלכנו לאכול יחד עם המנהלת האדמיניסטרטיבית של הפסטיבל ועם צ׳ה, הבחור הקוריאני הנהדר שדאג לנו לכל ענייני הארגון וההפקה בפסטיבל ועשה זאת במקצועיות רבה, ואח"כ נפרדנו מהם לשלום.

"פולחן אישיות" בבוסאן

במשך כל ימי הפסטיבל, התמונות של האנסמבל ושלי היו תלויות בגודל ענק על גבי פוסטרים בכל רחבי בוסאן, בתחנות הרכבת התחתית, בבתי המלון ובאולמות הקונצרטים. כמות מודעות הפרסום לקונצרטים שלנו היתה עצומה. ובערב הקונצרט עצמו, הקוריאנים לא הסתפקו בפוסטר אחד בלבד בפואייה של האולם…

שישה סולנים צעירים בליווי תזמורת קוריאנית-ישראלית

את החזרות לקראת הקונצרט של תחרות הקונצ׳רטי (השלישי מתוך ארבעת הקונצרטים שלנו בפסטיבל) הייתי צריך לנהל מהר וביעילות. ראשית, בגלל שהיו לנו שש יצירות להכין. שנית, בגלל שהתזמורת היתה גדולה (וכללה 25 נגנים קוריאנים שהצטרפו אלינו), ובעצם נפגשה לראשונה בהרכבה המלא יומיים לפני הקונצרט. ושלישית, בגלל שהיו שישה סולנים, שכל אחד מהם היה זקוק לזמן נגינה עם התזמורת. אז כדי לאפשר לכל אחד מהסולנים לנגן בכל חזרה, היו לי מקסימום 25 דק׳ חזרה ליצירה.

התכנית היתה מאתגרת, היצירות שונות זו מזו והסולנים שונים זה מזה. בחלק מהיצירות האתגר היה תאום עם הסולן, ביצירות אחרות היו קטעים תזמורתיים קשים, ובאחרות נדרשה היכרות עם המוסיקה, כמו למשל ביצירה למרימבה של קייקו אבה. בסופו של דבר בקונצרט, הצלחנו להתגבר על כל האתגרים והקשיים, והקונצרט עבר היטב.

בקטגוריה של הצעירים זכה נגן מרימבה קוריאני צעיר מצויין, ובקטגוריה של הבוגרים זכה, להפתעתי, פסנתרן קוריאני שניגן את הקונצ׳רטו מס׳ 1 של רחמנינוב (בתמונה). אני אישית חשבתי שהגיע לכנרת פולנייה מצויינת שניגנה את הקונצ׳רטו של שוסטקוביץ׳ לזכות, אבל כך זה בתחרויות.

סין וה"תקלות"

טיסתנו חזרה ארצה היתה דרך סין, וכללה המתנה ממושכת מאד של למעלה מ12 שעות בבייג׳ין. חלק מהנגנים ניצלו אותה לטיול בעיר, אני לקחתי חדר במלון בקרבת שדה התעופה, כדי שיהיה לי מקום לישון, אחרי 16 ימים מאד אינטנסיביים (כולל ימי החזרות בארץ). כל החוויות הלא נעימות שהיו לי בביקוריי הקודמים בסין, חזרו גם הפעם. ראשית כל, האינטרנט, כשהוא עובד, עובד בערך ל 5 דק׳ (לרוב ללא גוגל ועם ווטסאפ מקרטע), ואח"כ 30 דק׳ לא עובד. שנית, התחושה שכולם סביבי מנסים לרמות אותי כל הזמן חזרה גם הפעם. כבר בשדה התעופה, כששלחו אותנו למלון, ביקשו מאיתנו פיקדון של 200 יואן במזומן (כ120 ₪) שיקוזז מהתשלום במלון. רק כשהבינו שאין לנו מזומן סיני ויתרו לנו על התשלום, מה שעורר מיידית את החשד שאולי בכלל לא היו מקזזים לנו אותו מהתשלום במלון. בסביבת המלון, באף אחד מהמקומות שהיו לאכול לא קיבלו כרטיס אשראי. רצו רק דולרים… למזלי קובי היה מצוייד בכמה חטיפים ונשנושים, שעזרו לי להחזיק מעמד עד הערב. בתמונה למעלה, אגב, עוד היינו אופטימיים בתחילת חיפושינו אחר מקום לאכול בתוך איזור מוסכים מוזנח בקרבת המלון. אבל בסופו של דבר, המטרה העיקרית שלי הושגה, וישנתי היטב במשך שעות ההמתנה, לפני ששבתי לשדה התעופה. גם את מרבית שעות הטיסה ארצה העברתי בשינה ובמנוחה, ואפילו התחלתי כבר ללמוד את היצירות שאבצע בחג המוסיקה הישראלית בעוד מספר שבועות.

חזרנו ארצה שמחים ומלאים בחוויות. בקרוב אביא עוד כמה תמונות וקטעי וידאו מהסיור הנהדר שהסתיים אתמול. הנה בינתיים קטע קצרצר מהסימפוניה השביעית של בטהובן שביצענו בקונצרט הפתיחה, צולם בטלפון נייד.

חזרה בנעלי בית

הרבה תלאות עברו הנגנים בדרך מתל אביב לבוסאן. אבל מרגע שהגענו לבוסאן, הדברים מתחילים לאט לאט להסתדר. אחרי שעות רבות של טיסות מעייפות והמתנות ארוכות, התזמורת התחילה את השהייה בבוסאן עם הרבה זמן פנוי להתאוששות מהדרך הארוכה, למנוחה, ולבילויים בעיר הנהדרת הזאת (שנשארה יפה כפי שזכרתי אותה מלפני שנתיים).

אני אמנם נשארתי במלון רוב הזמן, כדי לנוח ולהתכונן לקונצרטים שמתחילים מחר, למרות שדבר אחד כן הספקתי – לבדוק את חדר הכושר במלון, שנמצא בקומה גבוהה ויש בו נוף יפהפה לכל מי שרץ על ההליכונים.

וממה שאני מתרשם עד עכשיו, התזמורת שמחה, ובינתיים גם בעיקר מבלה יפה. מהתמונות שאני רואה – הנגנים מטיילים ונהנים בעיר.

יש כאן פרסום מאסיבי מאד לפסטיבל, שכולל את חוברת הפסטיבל שמחולקת בכל מקום, והמון פרסומים נוספים עם תמונות רבות של התזמורת ושלי. ויש גם סרטון פרומו קצרצר שמוקרן בטלביזיה בקוריאה ועל מסכים בבוסאן.

החזרה הבוקר דווקא לא היתה בתנאים אידאליים והתחילה בצורה מקרטעת. אחרי יומיים של טיסות, וכמעט ללא זמן נגינה אישי לנגנים בימים האחרונים, התזמורת נפגשה בבוקר (שזה אמצע הלילה לפי השעון בארץ) לחזרה שהתחילה באחור בגלל שהנהג לא ידע לאן לקחת אותנו, באולם חזרות יבש במיוחד באוניברסיטה בבוסאן.

הכלים שהשאילו לנו (טימפני וקונטרבסים) היו די גרועים, והתזמורת היתה די עייפה באופן טבעי. ובנוסף, גם נדרשנו להוריד את הנעליים ולנעול נעלי בית במקומם.

ולמרות כל נתוני הפתיחה האלה, הצלחנו לקיים חזרה אפקטיבית של ארבע וחצי שעות, ולעבוד בה בעיקר על התכנית של הקונצרט מחר – מיצירות בטהובן (הפתיחה קוריולן, קונצ׳רטו לפסנתר מס׳ 5 וסימפוניה מס׳ 7).

מחר זה כנראה כבר ייראה ויישמע אחרת. החזרה תתקיים כבר באולם הקונצרטים הגדול, שבו נופיע בערב, עם כלי נגינה איכותיים יותר, ואחרי זמן מנוחה ואימון לנגנים. ולאחר החזרה נלך כולנו לארוחה במסעדה ואחריה הקונצרט הגדול והחגיגי שיפתח את הפסטיבל.

אמשיך לעדכן.