תזמורת חדשה בחיפה, ועשור של עבודה עם תזמורת הקונסרבטוריון בגבעתיים

לפני מספר שבועות סיימתי שנה עשירית עם תזמורת כלי הקשת בקונסרבטוריון גבעתיים. בשנה האחרונה, הקמתי גם תזמורת חדשה בבי"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו-"רעות" חיפה. סיכום השנה של התזמורות הצעירות שלי

280120133876

פרט לאנסמבל, היו לי העונה שתי תזמורות צעירות שאיתן עבדתי באופן קבוע – התזמורת הייצוגית של קונסרבטוריון גבעתיים, איתה סיימתי עכשיו שנה עשירית, והתזמורת החדשה של ביה"ס התיכון לאמנויות "רעות"-ויצ"ו חיפה, שאותה רק הקמתי בתחילת השנה ואיתה סיימנו שנה ראשונה מוצלחת.

התזמורת בגבעתיים היא של קשתנים בלבד, וניתן לבצע איתה רפרטואר מקורי לתזמורת כלי קשת. במשך השנים ביצעתי איתם פרקים מהסרנדה למיתרים של צ'ייקובסקי ושל אלגר, סימפוניות של היידן (בתוספת של שני אבובים ושתי קרנות), מוצרט וסליירי, ויצירות ישראליות, כולל "תפילה" למיתרים של צבי אבני. בפברואר 2011 התזמורת הזו ביצעה במשותף עם סולני תל-אביב את הסימפוניה מס' 44 של היידן – הנה הביצוע.

בתזמורת בביה"ס ויצ"ו מנגנים קשתנים, נשפנים, נגני כלי הקשה ופסנתר, כאשר הבלאנס בין הכלים הוא מאוד מוזר ולא מקובל – שישה קשתנים, שמונה חלילים, שלושה קלרינטים, בלי אבובים ובסונים, עם כלי הקשה ופסנתר. למעשה התזמורת מורכבת מהנגנים שלומדים במגמת המוסיקה וההרכב הכלי משתנה משנה לשנה. כך נוצר מצב שכל יצירה שבחרתי היא בעצם עיבוד: הייתי צריך להעביר את תפקידי האבוב לחליל, חצוצרה לקלרינט, בסון לצ'לו, קרנות לפסנתר וכו', כך שייוצר משהו הגיוני שלא חסרים בו קולות ושיש איזשהו איזון בין הקולות. בכלל – הבחירה של רפרטואר בעבודה עם תזמורות צעירות היא תמיד משימה קשה. יש את הענין של רמת הקושי שצריכה להתאים לרמת הנגנים בתזמורת. ורמת הנגנים בתזמורת משתנה משנה לשנה – בכל שנה נגנים בוגרים עוזבים ונגנים צעירים חדשים שרמתם לא ידועה מגיעים, וקשה לדעת איזו יצירה תתאים. יצירה קשה מדי עלולה לייאש את הנגנים ולהוציא את ההנאה מהנגינה. יצירה פשוטה מדי עלולה להיות לא מספיק מאתגרת. ביצירות רבות לתפקידים שונים ישנה דרגת קושי שונה, כך שלנגנים מסויימים התפקיד קשה מדי ולאחרים הוא פשוט מדי.

BD4_0119

התזמורת והמקהלה של ביה"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו-"רעות" חיפה בקונצרט אמצע השנה באולם קריגר בחיפה

על-מנת לפתור את הבעיה הזו, אני תמיד מעדיף יצירות קצת יותר פשוטות להתחלה, איתן אני מנסה ליצור "אתגרים תזמורתיים", גם כשהתפקידים פשוטים. אני לוקח כמה מקומות שבהם כולם מנגנים, ועובד עליהם בכל מיני צורות – מנצח בטמפים שונים, דינמיקות שונות, ארטיקולציות שונות. לפעמים אני מחליף בין התפקידים או מבקש מכל התזמורת לנגן באוניסונו את התפקיד של כינור שני למשל, על-מנת שכולם יכירו גם את התפקידים האחרים ביצירה. דרך העבודה עם התזמורות על הרפרטואר אני גם מנסה לפתח את השמיעה של הנגנים, ע"י עבודה קפדנית על אינטונציה ופיתוח שמיעה. כשלומדים לשמוע אקורד בצורה נכונה מהבס אל הסופרן ומהטון היסודי אל הקוינטה והטרצה של האקורד, הבסיס של השמיעה המוסיקלית משתפר, ורמת הנגינה התזמורתית עולה. על-מנת לעורר את הריכוז של הנגנים בזמן החזרה אני הרבה פעמים מבקש מהם להעיר במקומי הערה מוסיקלית אחרי נגינה של קטע מסויים – מה לדעתם צריך לשפר בנגינה – וע"י כך גם מקנה להם הרגלי הקשבה, התבטאות ויכולת עבודה ללא תלות ב"מדריך" שיגיד להם כל הזמן מה לעשות. הדבר המרכזי שאני מוצא בעייתי בתזמורות צעירות הוא הנושא הריתמי. נגנים צעירים מתרכזים בראש וראשונה בלנגן את הצלילים הנכונים ולא לטעות בהם, הרבה פעמים מבלי לשים לב לקצב, לשמירה על טמפו ולנגינה ביחד עם הקולות האחרים. לכן, אחד הדברים החשובים ביותר בשבילי בעבודה תזמורתית הוא עבודה ריתמית. זה כולל תרגילים ריתמיים על סולמות ועל פסז'ים מתוך הרפרטואר, ניצוח בטמפי משתנים של אותו קטע, עבודה על נגינת מנגינה עם ליווי ריתמי של אחד הנגנים או קבוצה (שמיניות או חלקי שש עשרה), נגינה של קטע מסויים תוך הדגשת הצליל הראשון בכל פעמה, וכד'. הרבה יותר חשוב לי שהתזמורת תהיה מסוגלת לנגן ביחד וברצף מהתחלה עד הסוף באופן יציב מבחינה ריתמית, גם אם לא כל נגן מנגן באופן מושלם את כל הצלילים, מאשר שכל נגן ינגן באופן מושלם את כל הצלילים אבל בקצב משלו (דבר שכמובן עלול ליצור בלגן רציני).

בתזמורת של גבעתיים היו לנו העונה די הרבה פרוייקטים. בתחילת העונה הכנו תכנית שכללה שני פרקים מסימפוניה מס' 27 של מוצרט, פרק סימפוניה בדו מז'ור של ויולדי ואנדנטה פסטיבו של סיבליוס. עם התכנית הזו הופענו בקונצרט בגבעתיים וגם בכנס תזמורות בכפר-סבא. בהמשך הכנו "קונצרט סולנים", ובו ליוינו את שלושת הזוכים בתחרות הקונצ'רטו שהתקיימה בקונסרבטוריון – בפרק מקונצ'רטו לחלילית של ויולדי עם בר צימרמן, פרק מקונצ'רטו לפסנתר של באך עם תום בורו ופרק מקונצ'רטו לכינור של ויולדי עם ליר וגינסקי. הקונצרט התקיים באולם טארג שבאקדמיה בתל-אביב, והיה ארוע מאד מרגש. כעבור שבוע הצטרפו נגני התזמורת אל נגני אנסמבל סולני תל-אביב בערב הגאלה החגיגי של האנסמבל, וביחד עם שלמה גרוניך ושיר אורדו (בשירה וכינור) ביצענו את השיר הנפלא של גרוניך ומתי כספי "ציור". הנה הביצוע מערב הגאלה.

בקונצרט חגיגי של הקונסרבטוריון בתיאטרון גבעתיים הצטרפו נגני התזמורת אל המקהלה ותזמורת כלי הנשיפה של הקונסרבטוריון לביצוע משותף של מספר שירים, ובשבועות הספורים שנשארו עד לסיום שנת-הלימודים חזרנו לעבוד לבד על רפרטואר לכלי קשת – שתי מלודיות אלגיות של גריג וריקודים רומניים של ברטוק – אותו ביצענו באולם הקונסרבטוריון בארוע סיום השנה בנוכחות ההורים. בהחלט הספק יפה של התזמורת לשנה אחת.

לתזמורת החדשה של ביה"ס לאמנויות ויצ"ו-"רעות" חיפה היו העונה שני פרוייקטים – קונצרט חגיגי באמצע השנה באולם קריגר בחיפה (מול אולם מלא) בו ביצענו את "זיקוקי דינור" של הנדל ואת "ערבית מוסיקלית" של בריטן לפי רוסיני, וקונצרט לסיום השנה בחצר ביה"ס ביום האחרון ללימודים, ובו ביצענו פרקים מתוך סויטה תזמורתית מס' 3 של באך, "ערבית מוסיקלית" של בריטן וסויטה תזמורתית "כרמן" של ביזה, וכן ריקוד הונגרי מס' 1 של ברהמס.

200620135594

העבודה עם שתי התזמורות היא עבודה מאד מהנה ומאתגרת עבורי. זו עבודה מוסיקלית נטו, שבמהלכה אני ממש בונה ויוצר במו ידי את המוסיקה, עם נגנים צעירים שנותנים את המקסימום שלהם בכל חזרה וקונצרט. כל שנה מתחילה עם הרבה סימני שאלה – מה רמתם של הנגנים המצטרפים? עד כמה יחסרו הנגנים שעזבו? האם אפשר יהיה ליצור מכל הנערים והנערות האלה ביחד תזמורת טובה ומגובשת? מה זה ידרוש ממני? אבל בסיום השנה תמיד אני מגיע לתחושת סיפוק בעקבות העשייה המוסיקלית החינוכית וההישגים היפים אליהם מגיעות התזמורות הצעירות.

מודעות פרסומת

על ספינת האהבה והקונצ'רטו לצ'לו של אלגר

בקונצרט הסינפונייטה הישראלית באר שבע התרשמתי במיוחד מיצירתו הנפלאה של יוסף ברדנשוילי "ספינת האהבה" ומשירתה הנהדרת והצלולה של זמרת הסופרן עינת ארונשטיין, שהיתה הסולנית ביצירה זו. בקונצרט של התזמורת הסימפונית ראשון לציון שמעתי לראשונה בביצוע חי את נגינתה היפה והשירתית של הצ'לנית הבריטית נטלי קליין. חוויות מביקור בשני קונצרטים השבוע.

שמעתי השבוע את הסינפונייטה הישראלית באר שבע מנגנת בניצוח שאנדור גיודי מהונגריה את סימפוניית השעון של היידן ואת הקונצ'רטו לכינור של ברהמס עם הסולן איליה קונובלוב. נהניתי מאוד מהעבודה של המנצח עם התזמורת בשתי יצירות אלה, אבל במיוחד נהניתי בערב הזה מיצירתו של יוסף ברדנשוילי "ספינת האהבה" לסופרן ותזמורת מיתרים, עפ"י טקסטים של יעקב ברזילי. ביצעתי את היצירה הזו עם סולני תל אביב לפני כחמש שנים ונהניתי ממנה מאוד כבר אז, אבל רק השבוע, כמאזין מהקהל, הצלחתי לשמוע עד כמה היא מרגשת וכתובה היטב. הביצוע היה נהדר, הרבה בזכות שירתה הצלולה והמרגשת של הסולנית עינת ארונשטיין. מעבר לקול היפה והצלול, ולאינטונציה המצויינת שלה, עינת גם מרגישה, משחקת ומביעה כל מילה בטקסט. בזכות הדיקציה המצויינת שלה ניתן להאזין לשירתה כמו לסיפור או מחזה, ולהבין כל מילה מבלי להיעזר בטקסט הכתוב בתכניה. זה די נדיר בשירה אופראית, ומעטות הזמרות שיש להן את היכולת להעביר את הטקסט בצורה כזו בהירה. פעם אחת בלבד בעבר שיתפתי פעולה עם עינת ארונשטיין, וזה היה לפני כחמש שנים כאשר ניצחתי על אותה הסינפונייטה באר שבע, במיסה של שוברט בסול מז'ור. אשמח מאוד לשתף איתה פעולה שוב, ביחד עם סולני תל-אביב.

IMG_7700_C

עינת ארונשטיין

עוד שמעתי השבוע את התזמורת הסימפונית ראשון לציון עם הצ'לנית הבריטית נטלי קליין, שניגנה את הקונצ'רטו של אלגר. עם נטלי נפגשתי בעבר פעם אחת בלבד, בעת ביקור שלה בארץ לפני מספר שנים, אך מעולם לא שמעתי אותה בקונצרט חי (רק בהקלטות). ההופעה שלה השבוע עם תזמורת ראשון לציון היתה נפלאה. נגינתה של נטלי וירטואוזית וקלילה מצד אחד, שירתית ורגישה מצד שני. היא ממש מדברת כל צליל, ומביעה בצורה לגמרי טבעית את המוסיקה. תענוג גדול להאזין לנגינתה. היא זכתה לתגובות נלהבות וחמות מהקהל, והוסיפה כהדרן את שיר הציפורים של פבלו קזלס.

Natalie and Barak

לאחר הקונצרט ביליתי עם נטלי ובן זוגה במסעדה מצויינת בשדרות רוטשילד בתל אביב. בעונה הבאה נטלי קליין תופיע עם האנסמבל בקונצ'רטו לצ'לו של היידן. מצפה בכליון עיניים לשיתוף הפעולה הראשון בינינו.

בפוסט הבא: על ההכנות הקדחתניות של כולנו לקראת אחד הפרוייקטים הקשים ביותר בתולדות האנסמבל, שבו נבצע את יצירתו התובענית מאוד של אלבן ברג – סויטה לירית לתזמורת מיתרים. הפרוייקט יחל בעוד כשבועיים, וכולם כבר באטרף של עבודה.

חג פורים שמח לכל קוראי הבלוג.

דמיון ודימויים במוסיקה – הכנר מקסים ונגרוב

אחד הדברים המהנים ביותר בעבודה מוסיקלית הוא דימויים – להמציא סיפור למשפט המוסיקלי, לחפש את הדמויות השונות בעלות האופי השונה בטקסט המוסיקלי. הדברים האלה ממחישים את המוסיקה ומסייעים מאוד לביצועה. לפעמים סיפור קטן או דימוי קטן במהלך חזרה או שיעור יכולים לעשות הבדל של יום ולילה בביצוע. הכנר מקסים ונגרוב הוא אמן בדימויים. יש לו דמיון מפותח והוא ממציא ומאלתר סיפורים כל הזמן. בהמשך הפוסט – קטע וידאו מדהים מכתת אמן שלו על הרונדו קפריצ'יוזו של סן-סאנס 

הכנר מקסים ונגרוב בחזרה עם אנסמבל סולני תל-אביב בשטריקר, מאי 2004

כאשר הכנר מקסים ונגרוב התארח כסולן ומנצח אצלנו באנסמבל סולני תל-אביב במאי 2004, היתה חזרה אחת שבמהלכה כל האנסמבל והקהל הרב שנכח היו מרותקים ונרגשים. זה היה בפרק השלישי של הקונצ'רטו לכינור של בטהובן. יש באמצע הפרק הזה קטע יפהפה בסול מינור אותו פותח הכינור והבסון חוזר אחריו, ולאחר מכן משפט שני הנפתח במז'ור וחוזר שוב לסול מינור, שגם הוא מתחיל עם הכינור ואחריו הבסון בחזרה מדוייקת. זה קטע נפלא ומיוחד, רגע עצוב קצת באמצע הפרק המז'ורי והריקודי.  כשהאנסמבל ניגן את הקטע הזה ביצירה, מקסים ונגרוב עצר וסיפר סיפור שאני לא שוכח עד היום, בגלל שהוא היה מרתק ומלא דמיון, ואחריו הביצוע נשמע אחרת. הוא פתח בכך שבד"כ כששואלים אותנו "מה נשמע?" אנחנו עונים "הכל בסדר" ולא באמת מספרים מה שלומנו ואיך אנחנו מרגישים. אבל אחרי שאנחנו שותים אלכוהול, אנחנו מספרים הכל – על הבעיות שלנו, על הצרות שלנו וכו'. את הקטע המינורי הנפלא הנ"ל מקסים ונגרוב דימה לשיחה בין אנשים שנפגשים אחרי ששתו, ולכן הם מספרים הכל אחד לשני. הראשון (הכינור) מספר לחברו – "אתה יודע, יש אצלי הרבה בעיות, המצב לא טוב, אין לי כסף, אין לי עבודה וכו'". חברו (הבסון), שמקשיב לדבריו, נפתח גם הוא ועונה "גם אצלי המצב לא טוב, המשפחה מפורקת, יש לי חובות וכו'" (במוסיקה זה המשפט הראשון, המינורי, העצוב). ואז הראשון (הכינור) אומר "אבל אתה יודע, יש אולי תקוה ומקום לאופטימיות" (זה הרגע המז'ורי שפותח את המשפט השני), "אבל בעצם…" הוא מסכם, "אין ממש מה לעשות, המצב לא טוב" (החזרה לנושא הראשון). חברו (הבסון) חוזר אחריו בהסכמה בדיוק על אותם הדברים. סיפור קצר, אבל מדהים כשמדמים אותו למוסיקה. אחרי שונגרוב סיפר את הסיפור הזה כל נגני האנסמבל והקהל היו נרגשים, נלהבים ומשועשעים. אפילו מחאו כפיים מהתלהבות. כאשר נגני האנסמבל ניגנו את הקטע הזה תוך כדי מחשבה על הסיפור הזה, כמובן שהמוסיקה נשמעה אחרת לגמרי. לפעמים סיפור או דימוי יכולים לפתור בעיות בביצוע שלא נפתרות ע"י עבודה טכנית יבשה. מקסים ונגרוב הוא אחד מאותם אמנים בעלי דימיון מפותח, שכל הזמן ממציאים סיפורים כדי להמחיש את המוסיקה לתלמידים ולמאזינים. בקטע הוידאו שכאן אפשר לראות אותו בכיתת אמן על הרונדו קפריצ'יוזו של סן-סאנס. קטע מרתק ומאלף, שבו הוא מדבר, מספר סיפור ואפילו רוקד לפעמים תוך כדי נגינה. נפלא. 

גם את הקטע הזה אני אציג בשבוע הבא במסגרת מפגש אינטרנטי בינלאומי בשידור חי. המפגש יתקיים ביום ב' 18.7.2011 בניהולו ובהנחייתו של דן שורר באתר u-sophia. לפרטים על המפגש לחצו כאן. להשתמע