התחלנו

התקופה העמוסה והמרגשת החלה. ממה התרגשתי בחזרה הראשונה שהיתה לנו הבוקר בהרכב המלא? למה החזרה הזו הזכירה לי את השנים הראשונות של האנסמבל? ומה גילינו – הקונסול של ארגנטינה ואני – בראיון שלי לקבלת הויזה לארגנטינה? על החוויות מתחילת העבודה לקראת סיור הקונצרטים של האנסמבל ולקראת קונצרטי פתיחת העונה שלנו

 

 

20160826_134107

הכנר הראשי שלנו קובי רובינשטיין כסולן ומוביל בחזרה על עונות השנה של ויולדי, אותן הם יבצעו באחד מהקונצרטים בסאו פאולו

אחרי שלושה ימי חזרות עם מיתרים בלבד שבהן שילבנו בין הרפרטואר של פולין (מיתרים בלבד) לבין הרפרטואר של הסיור בדרום אמריקה, ובאמצע גם ראיונות אישיים עם הקונסול של ארגנטינה – היום לראשונה נפגשנו בהרכב המלא של האנסמבל (29 נגנים) לחזרה לקראת הסיור לדרום אמריקה. שמחתי לפגוש את כל הנגנים הבוקר לחזרה הראשונה של האנסמבל בהרכבו המלא. אחד מהם לא ראיתי כבר שנים (הקרנן זהר שיינדורף שרק חזר לארץ אחרי הרבה שנים באמריקה), את האחרים אני פוגש לעיתים רחוקות, כי לא שילבתי יותר מדי נשפנים באנסמבל לאחרונה. היה משהו מאד משמח במפגש הזה, שהזכיר לי את המפגשים של תחילת פרוייקטים בשנים הראשונות של האנסמבל. גם בזכות הכמות הגדולה של הצעירים שיש אצלנו, שחלקם ניגנו אצלי בתזמורות הצעירות עליהן אני מנצח בגבעתיים ובחיפה (כולל נגנית שרק לפני חודשיים סיימה את התיכון בחיפה שם ניגנה אצלי בתזמורת), וגם בזכות הרפרטואר שהוא רפרטואר סימפוני לגמרי שהרבה זמן לא ביצענו באנסמבל (בטהובן סימפוניה מס' 1, פרוקופייב הסימפוניה הקלאסית ומוצרט סימפוניית "יופיטר") – כל אלה גרמו לי להגיע לחזרה מאד נרגש וממוקד. החזרה היתה טובה, והרבה דברים השתפרו מהר במהלכה. היה ריכוז ומתח של עבודה אבל גם אוירה טובה ונינוחה.

הסימפוניה הראשונה של בטהובן בביצוע של האנסמבל מלפני 12 שנים

בשבוע שעבר היינו במקביל לחזרות האנסמבל גם בשגרירות ארגנטינה בקבוצות של כמה נגנים בכל יום. התהליך הזה נראה לנו בהתחלה מפחיד בגלל הטפסים והשאלונים והדרישות הרבות שלהם, כולל הדרישה להגיע לשם פיזית לראיון אישי עם הקונסול. אבל לשמחתנו, הם התחשבו בנו מאד, ניסו לזרז את הכל, והכי חשוב – הם היו נחמדים. הקונסול עצמו היה ממש נחמד, ובראיון שלי איתו ברגע ששנינו הבנו שיש לנו בנות באותו הגיל (שבעה חודשים ושמונה חודשים), הראיון לקבלת הויזה הפך לשיחה על הקטנטנות שלנו כשכל אחד מראה לשני תמונות.  מחר בבוקר קבוצה נוספת של נגנים תגיע לשגרירות ארגנטינה ואחר כך תצטרף אלינו להמשך החזרות. בכל בוקר השבוע נמשיך לעבוד – גם בהרכב מלא, גם בהרכב הקשתנים, גם בסקציות, ועל כל אחת מהתכניות שיש לנו, כולל התכנית לקונצרטי פתיחת העונה שלנו במוצ"ש הקרוב וביום ראשון בחיפה ובתל אביב. היום גם נפגשתי לחזרה עם אחד הסולנים בקונצרטים האלה – הפסנתרן הצעיר ליאור ליפשיץ, ונראה שיהיה קונצרט נהדר איתו ועם שני הסולנים הצעירים הנוספים. הנה הפרטים על הקונצרטים האלה

14063901_622188054628816_6111822259089412859_n

מודעות פרסומת

סיפתח נהדר לסדרה לילדים

הקונצרט הראשון לילדים לעונת 2014-2015, "דירה להשכיר", היה מוצלח מאד ובוצע מול אולם מלא בילדים והוריהם במרכז רוזין בתל-אביב.

IMG-20141014-WA0007

עידו מוסרי, קנון והאנסמבל על הבמה אתמול. צילם: יורם טל.

היומיים האחרונים היו אינטנסיביים מאד עבור האנסמבל ועבורי. חזרה ארוכה ביום שני, שבה למדנו את היצירה (שאיננה פשוטה לנגינה ולניצוח), ואתמול – חזרת בוקר על הבמה עם השחקנים, הפסקת צהריים, חזרת בלאנס (ותאורה) שוב על הבמה, ואח"כ קונצרט.

אמנם על הקונצרט עצמו אני ניצחתי, אבל מי שניצחה על ההפקה כולה היא דקלה בניאל, שכתבה את המוסיקה הנפלאה ל"דירה להשכיר", כתבה את הטקסטים, שילבה קטעי מוסיקה נוספים (של פרוקופייב, סן-סנס, רימסקי קורסקוב ומוסורגסקי) בהתאמה מושלמת לסיפור, ביימה, והיתה אחראית על כל הפרטים הנוספים – תפאורה, בימוי, תאורה, תלבושות וכו'. היא עשתה עבודה נהדרת, והתוצאה המושקעת והאיכותית הורגשה היטב.

IMG-20141014-WA0008

עידו מוסרי וקנון. צילם: יורם טל.

 

אולם רוזין בתל-אביב היה מלא לגמרי, וזה בהחלט הישג, במיוחד לאור שלל האירועים התרבותיים לילדים שקורים בו זמנית בחופשת הסוכות, והבחירה העצומה שיש להורים. הקהל שהגיע נהנה מהמוסיקה, מהסיפור ומהשחקנים המצויינים – עידו מוסרי ודותן אלעד (קנון), וכמובן מהבובה קנון שאיתה בסיום כל קונצרט הילדים באים להצטלם.

IMG-20141014-WA0006

דותן וקנון איתי ועם אחייניתי גילי.

 

עבורי, כאמור, זה היה קשה מאד. הפרטיטורה אינה פשוטה לניצוח, ומורכבת מהמון קטעים שונים בטמפי ובמשקלים שונים, כתיבה פוליפונית עשירה, ושינויים תכופים. וזו פרטיטורה שנכתבה בחלקים-חלקים ושונתה מספר פעמים, כאשר הנוסח הסופי הגיע אלי רק מספר ימים לפני החזרה הראשונה. הריכוז הנדרש בשעה של קונצרט כזה גבוה בהרבה מהריכוז הנדרש בשעתיים של קונצרט למבוגרים עם יצירות קלאסיות, בגלל השילוב עם הבימוי ובגלל מורכבותה של הפרטיטורה והשינויים הרבים. כמובן שלאחר ביצוע מוצלח של תכנית כזו הסיפוק גדול מאד, וגם העייפות…

התגובות שמגיעות אלינו בעקבות הקונצרט אתמול טובות מאד, והסדרה "בובה של קונצרט" לאט לאט צוברת תאוצה. שימשיך כך.

הקונצרט "דירה להשכיר" יבוצע שוב ביום ב' 10.11.2014 בשעה 17:30 במודיעין.

 

 

 

 

הסיפור שמעולם לא סופר

בסוכות נגלה את הפרטים האמיתיים מהבניין של "דירה להשכיר": למה עזב העכבר?! איזה כלי נגינה נשמע כמו תרנגולת? כמה דיירים באמת היו בבניין? לאיזה מלחין יש ציפורים בראש? למה לרימסקי קורסקוב הפריעה הדבורה? הסדרה לילדים של סולני תל-אביב חוזרת עם המופע "דירה להשכיר – הסיפור שמעולם לא סופר"

השחקן עידו מוסרי יצטרף אל הבובה קנון ואל השחקן דותן אלעד, אל סולני תל-אביב ואלי, אל דקלה בניאל המנהלת האמנותית והבמאית של הסדרה "בובה של קונצרט", למופע מוסיקלי משעשע לילדים "דירה להשכיר – הסיפור שמעולם לא סופר".

fd2a866f-1747-4f96-be5c-7c20d58d400c

 

לאחר הצלחת הסדרה לילדים בעונה שעברה אנחנו חוזרים העונה עם שלוש תכניות חדשות שתבוצענה בשני אולמות חדשים: מרכז רוזין המחודש והמשופץ בתל-אביב (רמת אביב), ואולם עינן במודיעין (קניון עזריאלי). התכנית הראשונה, כאמור, תחשוף פרטים חדשים על הסיפור המוכר "דירה להשכיר". בתכנית הזו נבצע מיצירות פרוקופייב, סטרוינסקי, מוסורגסקי, דקלה בניאל, סן-סנס, ועוד.

Asembel_008_f (Custom)

למי שהתגעגע לבובה קנון – בקרוב איתנו שוב. המופע הראשון במהלך חופשת סוכות.

 

 

 

איכותי. מרגש. מוצלח

קונצרט הפתיחה של הסדרה האיכותית החדשה לילדים היה מוצלח מאוד. מול אולם מלא בילדים קשובים ומרותקים למתרחש על הבמה, האנסמבל נתן מופע משובח, חינוכי וברמה גבוהה ביותר בכל אספקט.

1379691_555082021231898_489787024_n

איילת, קנון, אני והאנסמבל

מוסיקה נפלאה, לעיתים מצמררת ממש, של דקלה בניאל, ושל פרוקופייב וראוול בעיבוד דקלה בניאל. משחק מעולה ומלא אנרגיה של איילת רובינסון ושל דותן אלעד, שגם הפעיל את הבובה קנון. טקסטים מרגשים, חינוכיים, איכותיים הן בסיפורים של ציפי שחרור ובמשלים הקצרים, והן בקטעי המעבר בין היצירות. בימוי נפלא של דקלה בניאל. תלבושות, בובות, תפאורה ואביזרי עזר יפהפיים ולא מוגזמים. התאמה מושלמת בין המוסיקה לטקסטים. וביצוע מצויין של האנסמבל שהתמודד עם יצירות קשות מאוד בזמן חזרות קצר עד כדי בלתי אפשרי…

1379470_555081957898571_504321076_n

איילת מבהילה את קנון מאחורי גבו

אבל מעל הכל – זה היה כיף גדול לכולנו. העבודה, למרות לחץ הזמן והאתגר הגדול, היתה נעימה מאוד מצד כולם. השחקנים, הנגנים, דקלה ואני – כולנו הסתדרנו מצויין אחד עם השני. עבדנו ביעילות וללא תחושת לחץ ופאניקה.

575324_555082187898548_1957042453_n

האנסמבל ואני. תכנית קשה לניצוח ולנגינה

היה מרגש לראות בקונצרט ראשון של סדרה חדשה אולם מלא בילדים והוריהם. ההנאה שלהם, הריכוז והקשב, והתגובות החמות שעדיין זורמות אלינו – במיילים, בפייסבוק ובהודעות סמס – כל אלו הם ההצלחה האמיתית של הקונצרט.

1380028_555082351231865_1949510433_n

הנשפניות שלנו אילינוי, מיכל, שירה ורותי

מבחינתי הקונצרט הזה היה אחד הקשים שניצחתי עליו. השילוב בין יצירות קשות לניצוח, קטעים קצרים ושונים במעברים חדים, הפסקות שבהן צריך לעקוב אחרי הטקסט ולהכניס את האנסמבל בזמן, וקטעים שהיה עלי ממש לשחק ולדבר בין לבין – והכל אחרי שתי חזרות בלבד – כל אלה ביחד סחטו אותי לגמרי. בנוסף לכך, את כל הקונצרט הרצנו פעם אחת מתחילתו ועד סופו לפני כניסת הקהל ב9:00 בבוקר, כך שבעצם ביצענו הכל פעמיים ברציפות. כמובן שלאחר סיום הקונצרט הייתי פשוט גמור, כפי שקורה לי בד"כ אחרי סדרה של ארבעה קונצרטים רצופים יום אחרי יום. אבל הסיפוק הגדול כאמור, הוא מכך שיצרנו סדרת קונצרטים חדשה ואיכותית לילדים, שזכתה להצלחה כבר מהקונצרט הראשון.

1379378_10152045484584928_1173675050_n

ילדים מצטלמים עם קנון ועם דותן בסיום הקונצרט

זה היה קונצרט שלא ירד לרמות של טקסטים נמוכים, רדודים או אינפנטיליים. הוא לא ניסה לשעשע או לבדר את הילדים. הוא לא היה ברמת הכנה נמוכה או התייחסות לא רצינית מצד אף אחד מהמשתתפים. זה היה מופע חינוכי עם מסר חינוכי ברמה הגבוהה ביותר, ועל כך הסיפוק הגדול של כולנו. אנחנו ממש רוצים לחזור על הקונצרט הזה עוד פעמים, ומרגישים שחייבים להופיע איתו עוד ועוד. מקווים שיהיה לזה ביקוש ושנוכל להביא את הקונצרט המיוחד הזה לכמה שיותר ילדים.

1369047_10152045012219928_1635282072_n

הודעה שקיבלנו במייל מקנון. גם אנחנו מתגעגעים

מחר ב11 בבוקר. אל תחמיצו

המוסיקה נפלאה; המסר חינוכי; הבובה קנון מקסימה; השחקנים מעולים; הסיפור מרגש; זה עומד להיות מופע סוחט דמעות שהוא הרבה מעבר ל"קונצרט ילדים". מחר ב11 בבוקר בקונסרבטוריון שטריקר

575302_555035557885621_2105133854_n

איילת רובינסון, דותן אלעד, קנון והאנסמבל הבוקר בחזרה לקראת מחר.

סיימנו את שתי החזרות האינטנסיביות לקראת קונצרט הילדים של מחר בבוקר. אתמול היתה חזרה מוסיקלית שבה למדנו את המוסיקה הנפלאה והקשה מאוד לנגינה – של פרוקופייב, ראוול ודקלה בניאל. המון קטעים שונים בטמפי שונים. דרישות טכניות גבוהות מכל נגן באנסמבל (כל אחד מנגן תפקיד עצמאי, לא בסקציות). יצירות קשות לניצוח, עם משקלים משתנים, כניסות לא פשוטות והרבה מאוד קוים מוסיקליים בעת ובעונה אחת. העבודה היתה מרוכזת וממוקדת, והגענו לחזרה הבוקר עם הרבה סקרנות ומוטיבציה לקראת השילוב של הבימוי והמשחק. בחזרה היום היתה עבודה על כל היצירות עם השחקנים והבובה. גם חלק מהנגנים וגם אני נדרשים לשחק במהלך הקונצרט, כך שגם על זה היתה לנו עבודה. מחר בבוקר מוקדם אנחנו נפגשים בשטריקר לחזרה ראשונה על הבמה שבה יתקיים הקונצרט, לנסות להריץ את כל הקונצרט ברצף. הקונצרט הזה הוא מופע מוסיקלי מרגש עם סיפור נוגע ללב ומסר חינוכי, והשילוב של המוסיקה עם הטקסט פשוט מושלם. אני מצפה לזה בהתרגשות רבה. שיהיה לנו בהצלחה.

1239742_555035554552288_490296044_n

איילת רובינסון, שמשחקת את דודה מלודי, עם השבלול על הראש.

הנה קטע הסיום של הקונצרט – גן הפיות של ראוול, שיבוצע מחר עם שירה של איילת רובינסון ודותן אלעד. הטקסט בעברית, נכתב במיוחד לקונצרט והותאם למוסיקה.

תשע"ב בתמונות ובסיפורים

כמה שעות הספקנו לישון לפני הקונצרט בחג המוסיקה הישראלית? איפה החלה מסורת הטאקי באנסמבל? מי היה האורח "הסודי" בערב הגאלה הבלתי נשכח? כמה פעמים שרנו יחדיו על הבמה את השיר "יורה יקר השקה נא…"? על מה זעמה אחת המנויות שלנו בערב האופראי? רגע לפני שמתחילה לה שנה חדשה, סיכום השנה החולפת של האנסמבל בתמונות ובסיפורים

ספטמבר 2011: איפה בדיוק החלה מסורת הטאקי באנסמבל? נכון, זה קרה בנסיעה הקצרה לסלוניקי במוצאי ראש השנה שעבר. כך בילינו את שעות ההמתנה הרבות בשדה התעופה. כאן לימדנו את יוליה את חוקי המשחק. אוקטובר 2011: כ-4 שעות שינה בלבד הפרידו בין שובנו מסלוניקי לפנות בוקר לבין החזרה והקונצרט במסגרת חג המוסיקה הישראלית (יש כאלה שישנו קצת יותר, אבל זה הממוצע). לא נתוני פתיחה אידאליים לקונצרט בשידור חי. ומילא אם זו היתה תכנית "קייטנה", אבל איתן שטיינברג, גורי אגמון, דניאל עקיבא ונעם סיון בערב אחד? קצת מוגזם… תמר ענבר היתה הסולנית באבוב ב"ממעמקים" של דניאל עקיבא. בסופו של דבר עברנו את זה בשלום!!אוקטובר 2011: כהכנה ל"מהפכה הווקאלית" שלנו, גם את העונה הקודמת פתחנו בקונצרט ווקאלי עם מקהלה. אז שרו איתנו חברי אנסמבל זמרי מורן, העונה זו תהיה מקהלת זמרי קולגיום, איתה התחלתי לעבוד לאחרונה. נובמבר 2011:  13 פעמים??? באיזשהו שלב היה נדמה שעברנו לגור במוזיאון תל-אביב… 13 פעמים שרנו ביחד את השיר "יורה יקר, השקה נא, הרווה שדות וניר" (שיר הילדים שלפיו מוצרט כתב את פרק הסיום מהקונצ'רטו מס' 27 שלו), 13 פעמים שמענו את המשפט "כל-כך פשוט… כל-כך יפה… כל-כך מושלם". סדרת הקונצרטים עם אסתרית בלצן דצמבר 2011: פרוקופייב או רון ויידברג? הקונצרט השני למנויים, עם גיל וסיון כסולנים. במהלך החזרות לקונצרט קיבלנו מכתב שבו נאמר שאסור לנו להציג ולבצע את הקונצ'רטו לשני פסנתרים כיצירה של פרוקופייב. המלחין רון ויידברג, שכתב את היצירה על-פי הקונצ'רטו לשני פסנתרים של פרוקופייב, מיהר להבהיר שזוהי יצירה שלו, וכך התאפשר ביצועה. גם הקונצרט הזה שודר בשידור חי ברדיו דצמבר 2011: האנסמבל מנגן ללא מנצח מיצירות באך באולם "צוותא". איזו אחידות בהרמת הקשתות!!! התכנית הזו חזרה עוד מספר פעמים במהלך העונה – בכפר-שמריהו, בזכרון יעקב ובטבריה.דצמבר 2011: האורח "הסודי" שהצטרף ליוני רכטר בסיום ערב הגאלה – שלומי שבן. "כולם אומרים ששוב היא כאן", לסיום הערב הבלתי נשכח. אפשר לומר שאת מסורת ה"הפתעות" של האנסמבל התחלנו כבר בערב הזה.

פברואר 2012: עוד קונצרט לא שגרתי המרמז על הצפוי בעונה הקרובה – הערב האופראי של מוצרט, שבו שברנו את חוקי הקונצרט המקובלים בימינו. פירקנו את הסימפוניה ה40 לארבעה פרקים שבוצעו במהלך הערב, בין הפרקים אלי גורנשטיין הקריא ממכתבי מוצרט ובוצעו אריות שונות. לסיום אלי גורנשטיין בעצמו שר עם יקי ראובן במנדולינה את "Deh vieni alla finestra". לצד התגובות המשבחות קיבלנו גם טלפון זועם ממנויה שטענה ש"לא עושים דברים כאלה…" אני מניח שבעונה הקרובה, אם היא תחליט לבוא, היא מאוד תסבול בקונצרטים שלנו…

מרץ 2012: תשובה מוחצת לקהל שחושש משינויים – הפסנתרן והמנצח דוד גריילסאמר שהתארח אצלנו כסולן וכמנצח בקונצרט סוחף ומלא אנרגיה. אצל דוד, המנהל המוסיקלי של התזמורת הקאמרית של ז'נבה, אין שיקולים של "מה יגיד הקהל". הוא הולך עם מה שהוא מרגיש ורוצה לבצע. אם הוא הצליח לשנות את מתכונת הקונצרטים בז'נבה ולהביא לשם קהל חדש, למה שאנחנו לא נעשה זאת בארץ?

מאי 2012: קונצרט סיום העונה עם המנצח האורח אנטונלו מנקורדה. גם כאן התכנית היתה לא שגרתית – כל היצירות נכתבו במאה ה-20. אפילו ההדרן של הסולן חגי שחם נכתב בשלהי המאה ה-20 – פרלוד לכינור סולו של מנחם צור. הקהל שרד את הקונצרט בגבורה ויצא הפעם ללא פגע.

יוני 2012: חזרה בבוקר וקונצרט בערב (שוב בשידור חי ברדיו). קונצרט מיצירות מרק לברי. את היצירה שביצענו לראשונה בערב הזה, לקחנו איתנו כעבור חודשיים לקונצרט בשוייץ (בתמונה הבאה)

אוגוסט 2012: האנסמבל בהרים בשוייץ לקונצרט במסגרת פסטיבל Les Sommets du Classique. הצלחה גדולה לסיום העונה, עם הזמנה לשוב בקיץ הבא.

לקראת השנה החדשה, אני רוצה לאחל לקהל המסור והנאמן של סולני תל-אביב, לחובבי המוסיקה, למוסיקאים ולכל קוראי הבלוג הזה – שתהיה שנה טובה, מתוקה, מוצלחת, שנת בריאות, שנת אהבה, שנת שלום, שנה של הרבה מוסיקה טובה!!!

שלכם, ברק טל

 

 

מקומו של המנצח באנסמבל סולני תל-אביב

בהקשר לכתבה של נעם בן זאב מלפני כמה ימים בעיתון הארץ, על הספר "מיתוס המאסטרו" שנכתב לפני 20 שנה ע"י המבקר הבריטי נורמן לברכט (ומצורפת כאן בהמשך) – כמה מחשבות, זכרונות והרהורים על היחסים בין אנסמבל סולני תל-אביב לביני ב10 שנות קיומנו. איך זה עובד אצלנו באנסמבל?

הכתבה של נעם בן-זאב מלפני כמה ימים, על הספר "מיתוס המאסטרו", המתאר את העולם ההולך ונעלם של מנצחים כל-יכולים, רודנים, טוטאליטריים – גרמה לי לחשוב על השינויים שהעולם הקלאסי התזמורתי עובר, בכל הקשור לאופי התזמורות ולסמכויותיו של המנצח. אני משתכנע יותר ויותר שמנצח שזוכה לשיתוף פעולה ולאהבה מצד נגניו יקבל תוצאה יותר טובה בקונצרט. מנצח שיעודד את נגניו, יחמיא להם מידי פעם ויצור אוירה טובה ונעימה בחזרות, יזכה לשיתוף פעולה גדול ולמוטיבציה מצידם לתת 100% בקונצרט.

כשהקמתי את האנסמבל לפני 10 שנים, זה היה גוף  דמוקרטי לגמרי. החזרות היו מתנהלות בשיתוף מלא עם הנגנים, נגנים היו מציעים דרכים לביצוע ומקומות לחזור עליהם והעבודה התנהלה תוך ביטוי אישי לכל נגן ונגן. מכיוון שהאוירה היתה מאוד טובה וחברית, גם שעות ההתחלה והסיום לא היו ממש מוחלטות, הפסקות התארכו, חזרות החלו באחור, ולפעמים נמשכו מעבר לשעת הסיום.

האנסמבל בימיו הראשונים (2001): אוירה נהדרת, דמוקרטיה מוחלטת

התפקיד שלי בתוך כל זה היה לנווט את החזרות, להנחות ולהציע את רעיונותיי המוסיקליים, להקפיד על לוח הזמנים, ולדאוג להביא את האנסמבל לרמת ביצוע גבוהה מבלי לקפח או לדכא את האינדיבידואליות של הנגנים. היתרון הגדול היה שנוצר גוף תזמורתי יוצא דופן – גוף שבו כל נגן מעורב באופן אינדיבידואלי, ויש לו הזדהות מלאה ומוטיבציה להצליח. החיסרון היה שהדברים לקחו הרבה יותר זמן מהמקובל, כאשר לפעמים על כל קשת, דינמיקה או ארטיקולציה נפתח דיון ארוך, שגם אם בסופו התקבלה החלטה שמקובלת על כולם, הוא בזבז זמן חזרות יקר. שיטת העבודה הזו נמשכה כשנתיים וחצי, כאשר לאט לאט החלו להישמע קולות מצד הנגנים הקוראים לקצת פחות דמוקרטיה ולקצת יותר החלטיות מצידי, אשר תוביל ליותר יעילות. לקחתי את ההערות האלה מאוד ברצינות, והתחלתי להכין לפני כל פרוייקט לוח זמנים מפורט לכל חזרה, כתבתי בעצמי את הקשתות לכולם, גיבשתי בעצמי את האינטרפרטציה, סימנתי פרטים רבים של ביצוע בתוים, על-מנת לחסוך זמן חזרות יקר. התחלתי להקפיד על שעות התחלה וסיום, וניהלתי את החזרות בצורה הרבה יותר חד-צדדית. בגלל לוח הזמנים המוקפד, לא אפשרתי יותר מדי ביטוי אישי לנגנים שהיו להם רעיונות להציע, מכיוון שפחדתי שיתבזבז לנו הזמן היקר. כתוצאה מהתהליך הזה, גם שיתפתי את הנגנים פחות ברעיונות ובהצעות לרפרטואר, ובנושאים הקשורים להתנהלות האנסמבל. התוצאה המקצועית היתה ללא ספק טובה בהרבה, והיעילות בחזרות השתפרה פלאים, ומעידות על כך כמה מההקלטות הנפלאות של האנסמבל בשנים 2004-2007 (מוצרט סימפוניה מס' 33, פרוקופייב הסימפוניה הקלאסית, ברטוק דיברטימנטו למיתרים). אבל יחד עם זה גם נוצר קצת ריחוק בין הנגנים לביני, שכתוצאה ממנו הצטברו גם תסכולים אצל חלק מהנגנים.

שנת 2005: עבודה מקצועית ויעילה ביותר, על חשבון הביטוי האישי והאינדיבידואליות של הנגנים

בשנים האחרונות, בזכות תהליך אישי שעברתי, וגם בזכות ההרכב האנושי הנהדר באנסמבל, אני חושב שהאנסמבל הגיע לדרך העבודה הנכונה, היעילה והטובה ביותר. החזרות מתנהלות באוירה טובה, ותוך מעורבות של הנגנים בתהליך, אבל גם תוך יעילות וניצול של כל דקה לשיפור האנסמבל. יעידו על כך הפרוייקטים האחרונים שעשינו – קונצרט בחג המוסיקה הישראלית עם תכנית קשה מאוד – בשלוש חזרות; קונצרט בסלוניקי בשתי חזרות; קונצרט בכפר-שמריהו בשתי חזרות; תכנית עם אסתרית בלצן בשתי חזרות; בכל הפרוייקטים האלה העבודה בחזרות מאוד ממוקדת ומרוכזת, אבל יחד עם זאת לכל סקציה יש גם זמן עבודה נפרד בקבוצה שבו המובילים מנהלים את החזרה ולנגנים יש מקום לביטוי אישי. התוצאה מצויינת, וגם האוירה בחזרות, בקונצרטים ומחוצה להם – יוצאת מהכלל.

שנת 2010: סקציית הויולות שלנו בחזרת סקציה – אוירה מצויינת!!

אני חושב שכל אחד צריך שיציבו לו גבולות על-מנת שהוא יהיה מרוצה ומסופק. חופש מוחלט, ללא יד מכוונת החלטית, לא יגרום בסופו של דבר אושר לנגנים, כי הוא לא יוביל לתוצאה טובה. יד מכוונת החלטית נחוצה מאוד בגוף המורכב מהרבה אנשים, אך יחד עם זאת דיכוי וסרוס הנגנים עלול ליצור גם הוא תוצאה לא רצויה – בגלל תסכולים וחוסר רצון לשתף פעולה. החיים מלמדים אותי שמנצח הוא בראש ובראשונה – פסיכולוג!!! ואת זה לא מלמדים באקדמיה למוסיקה…

סולני תל-אביב, אוקטובר 2011: פרוייקטים מוצלחים בשתי חזרות בלבד

הנה המאמר של נעם בן זאב:

סוף שלטונו של המאסטרו המוסיקלי

מי שביקר בסיאול בירת דרום קוריאה שם לב ודאי לתופעה הייחודית לה: בכל יום מתקיימות ברחבי העיר שביתות מלוות בהפגנות, לעתים עשרות מהן. המחזה דומה בכולן: בטיול רגלי בעיר נתקלים לפתע בשרשרת שוטרים שספק חוסמת ספק מגינה על חבורת מפגינים – פקידות בנק, עובדי מסעדה, קופאיות או פועלים – שיושבים על המדרכה בפתח העסק שאותו נטשו, קוראים קריאות קצביות, שרים, מקישים בכלי הקשה ומניפים כרזות. העוברים ושבים נעצרים, מביעים הזדהות, משוחחים – ואחרי זמן כולם מתפזרים לדרכם.

לפני כשבועיים, בסוף אוקטובר, הצטרפה קהילה יוצאת דופן אל מעגל המפגינים – זו של נגני התזמורת הסימפונית של רשות השידור הקוריאנית (KBS), תזמורת שהוקמה בשנות ה-50 ונהפכה למובילה במדינה. הנגנים לבשו טישירטס ועליהן סיסמאות הקוראות לפיטוריו של המנהל המוסיקלי שלהם, האמריקאי ממוצא קוריאני האהם שיניק.

טוסקניני. איך להעיף נגן באמצע החזרה

טוסקניני. איך להעיף נגן באמצע החזרה . צילום: אי-פי

מקצת הטענות נגדו היו מקצועיות ("הוא לא מבחין בין צליל אבוב לקרן יער"), אבל רובן נסובו סביב יחסו האדנותי לנגנים, אמצעי המשמעת הלא הוגנים שנקט, והדרך שבה פיטר נגנים ראשיים והחליפם באחרים. ובסיכום: התנגדות של קהילה מדוכאת לרוח ה"מאסטרו", השליט הכל-יכול שעל פיו יישק דבר, הרודה בנגניו ורשאי להשפילם ולפטרם כרצונו.

על הרודנות של המאסטרו ועל דיכוי הנגנים במוסד התזמורת הסימפונית, כבר נכתב בספר שהשבוע מלאו 20 שנה להוצאתו, "מיתוס המאסטרו", מאת מבקר המוסיקה הבריטי נורמן לברכט. בביקורת על הספר הזה שפורסמה לפני כמה ימים נטען, כי הוא "חולל מהפכה בתודעת הציבור, ושינה מהיסוד את דימויו של המנצח על תזמורת סימפונית: ממנהיג בעל כוחות על-טבעיים לשחקן מובהק בשדות הכוח. הספר נמכר ברבע מיליון עותקים", ממשיכה הביקורת האוהדת, "וניבא אז את העתיד – שאולי הוא זמננו-אנו – שבו שלטון המאסטרו יבוא סוף סוף אל קצו".

לא לגמרי מפתיע לגלות, כי מי שמפרגן בנדיבות כזו לספר "מיתוס המאסטרו", ומי שאף מוסיף ומספר איך הספר ממש שינה את חייהם של מנצחים ("ולדימיר יורובסקי, עכשיו המנצח על הפילהרמונית של לונדון, סיפר לי שהחליט לנטוש את שרביט הניצוח אחרי שקרא אותו") – הוא לא אחר מאשר המחבר, נורמן לברכט עצמו. מי שקרא את ספרו זה, או ריפרף על ספריו האחרים או עקב אחרי הקריירה הנוסקת של לברכט, שכותב באינספור עיתונים ומפרנס בלוג שנקרא על ידי מיליונים – מכיר היטב הסגנון והתוכן היהירים של הכותב: זה חלק משפתו, ויש אומרים חלק מהחן שלו.

קשה לצלוח את הספר, אבל בכל זאת אפשר לקרוא בו כמה דברים מעניינים על עלייתו של מוסד המנצח במאה ה-19 ועל המנצחים הגדולים (מאסטרי) שנולדו מאז ונהפכו לסופרסטארים, לדמויות מרכזיות בתרבות המערבית.

המשמעות האמיתית של המאסטרו, מונח שמתאר גבר נערץ ועריץ, כל יכול, נתון לגחמות, מין אמן טוטאלי שמפסל את המוסיקה במו ידיו – היא, לדברי לברכט, פוליטית-חברתית, ומטרתה היא אגירת כוח וכסף. הרברט פון קאריאן, המנצח האגדי של תזמורת ברלין ושל פסטיבלים חשובים, לאונרד ברנשטיין האגדי מניו יורק, וגאורג שולטי משיקאגו, אגדי לא פחות, הם שלושה דינוזאורים, על פי לברכט, שעוד התהלכו על פני האדמה בשנות ה-80, מושכים בחוטי התעשייה המוסיקלית הבינלאומית ושולטים בהון עתק, אחרוני דור שהלך ופס מן העולם.

באותו זמן כבר פעלו בסביבה מנצחים צעירים מהדור החדש: סיימון ראטל בברמינגהאם שסירב לקבל תזמורות גדולות ויוקרתיות; מנצחים רוסים צעירים בסוף העידן הסובייטי ומיד אחריו – יורובסקי למשל – שנרתעו גם הם מריכוז של כוח; ובפינלנד, בראשותו של אסה פקה סאלונן, דור של מנצחים מוכשרים, צנועים, נעדרי כל אקסטרווגנצה ותסביך שליטה, שכבר לא רדו בנגנים ולא השפילו אותם. זה דור שבקרבו לא ייתכן מקרה כמו האנקדוטה המסופרת על טוסקניני, רודן מפחיד ואכזר, ולפיה הוא הפסיק חזרה ודרש מנגן שכנראה טעה לומר לו באיזה תאריך נולד, לתשובתו המשיך ושאלו "באיזה יום זה היה?", וכשקיבל את התשובה קבע "זהו יום שחור לעולם המוסיקה" – ופיטר אותו.

בארנבוים למשל

האם ימים אלה חולפים, כנבואת לברכט? באופטימיות זהירה ניתן לומר שכן. אמנם למרות המצוקה הכלכלית של תזמורות וקריסת חברות התקליטים הגדולות, שצימצמו מאסטרי רבים לגודלם הטבעי, עדיין יש מנצחים שבידיהם עוצמה חובקת עולם. למשל, אותו סיימון ראטל הצנוע שעלה לגדולה ולניהול המוסיקלי של הפילהרמונית הברלינאית, או דניאל בארנבוים ותזמורותיו – האופרה של ברלין, "דיוואן מזרח-מערב" ועתה גם בית האופרה "לה סקאלה". ואמנם גם בתחומים שבהם נוצר מופת של מנצחים מסוג חדש – תזמורות הבארוק, ומנגד אנסמבלים של מוסיקה חדישה – עדיין מוצאים מאסטרי בתבנית הישנה כמו ג'ון אליוט גרדינר, או פייר בולז.

אבל בכל זאת ניכר שינוי בכיוון הרוח: תזמורות הבארוק והמוסיקה החדישה, ועלייתן של נשים מנצחות, מעוררים תקווה לזן אחר של מנצח, מאסטרו או מאסטרה: דמוקרטית, משתפת ואדיבה בעשייה המוסיקלית עצמה; ובמעגל הפוליטי-כלכלי: בלי גחמות ושגעונות, בלי דרישות מופרזות, מנצחת או מנצח שיודעים את מקומם בתוך מערכת חברתית ועסקית ושלא על פיהם יישק דבר.

המרד נגד המנהל המוסיקלי של התזמורת הקוריאנית מצד נגנים שכבר לא מוכנים לקבל את מרותו בלי ערעור מתיישב איפוא עם הרוח הזאת, ועם רוח המחאה החברתית והתביעה לצדק חברתי בכלל; ותגובתו למחאה, ששיקפה סירוב מוחלט להכיר בה – "לא ייתכן שחברי תזמורת ימרו את פיו של המנהל המוסיקלי", אמר – היא שירת ברבור של מי שיטואטא כנראה מהר מאוד מהבמה.

ובישראל – האם כאן פועלת גם כן דמות מאסטרו כל יכול שכזה? בסצינה קטנה ורחוקה כל כך, העוצמה המרוכזת בידי מאסטרו היא אפסית ביחס למוקדי הכוח העולמיים, אבל עלולה להיות כמעט אבסולוטית בתוכה-עצמה. האנסמבלים הבארוקיים בישראל, למשל, הם דוגמה להתנהלות שיתופית ושוויונית, וכך גם רוב הקבוצות למוסיקה חדישה. ובקרב התזמורות הסימפוניות, קשה לומר שדן אטינגר מראשון לציון, פרדריק שאזלן, מנהלה המוסיקלי החדש של הסימפונית ירושלים, ואפילו נועם שריף מתזמורת חיפה, הבולט בנוף הישראלי כבר יותר מחצי מאה – מייצגים את מיתוס המאסטרו.

יש אמנם גברים בעלי כוח שפועלים בסצינה: גיל שוחט, למשל, שחולש על שלושה פסטיבלים, על היכל תרבות בצפון ועל סדרות אינספור של קונצרטים מוסברים; ודן יוהס, שמנהל קבוצה למוסיקה חדישה ("אנסמבל המאה ה-21"), אולם קונצרטים ("התיבה") והוא גם ראש איגוד הקומפוזיטורים. אבל דמות המאסטרו בישראל, בעיקר מבחינה מוסיקלית, שמורה באמת רק לאחד: זובין מהטה, המנהל המוסיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שעתה מציינים 50 שנה להופעותיו עם התזמורת.

אשר לעתיד – אולי פעילותן של שתי מנצחות מצוינות, טליה אילן וקארין בן יוסף, ושל רבות אחרות שלומדות ומתמחות בניצוח, מחישה גם היא את בוא עידן הדמוקרטיה בתזמורות.