לשמור על הסטנדרטים הגבוהים

במאמר שפורסם לאחרונה במגזין אופוס, מספר הכנר הראשי של התזמורת הסימפונית של שיקגו רוברט צ'ן כיצד שומרים על סטנדרט גבוה בתזמורת. הוא מציין ארבע נקודות מרכזיות – משמעת, מחוייבות, מנהל מוסיקלי וחיבור בינו לבין התזמורת – כנקודות שיכולות לעשות את ההבדל בין תזמורת "טופ" לסתם תזמורת. הנה המאמר כלשונו, עם כמה תוספות שלי מנסיוני עם סולני תל-אביב.

"המנצח גיאורג שולטי אמר פעם ש"ניצוח על תזמורת הוא כמו כניסה לכלוב עם 100 אריות: אם תפגין סימני חולשה – הם יטרפו אותך". כאשר הצטרפתי לתזמורת הסימפונית של שיקגו התחלתי להבין את הכוונה שבדבריו. רוב תזמורות הצמרת בעולם רגילות לנגן עם המנצחים הטובים ביותר, ולכן כאשר מגיע מנצח שתפקודו אינו עולה, לדעת התזמורת, בקנה אחד עם הסטנדרטים הגבוהים שלה – טבעי שלא יזכה לכבוד בקרב הנגנים. כך גם לגבי נגני התזמורת – נגן שרמת נגינתו או רמת הכנתו אינה עולה בקנה אחד עם זו של שאר נגני התזמורת, יחוש מהר מאוד ביחס הבוז כלפיו.

אינני יכול לדבר אודות תזמורות אחרות, אך מניסיוני ככנר הראשי של התזמורת הסימפונית של שיקגו, הגעתי לכמה מסקנות בקשר לדברים שעשויים להשפיע על איכות של תזמורת:

המשמעת

כמה שזה עלול להישמע מוזר, למשמעת בדברים פשוטים, כגון שיחות חולין בין נגנים או הליכה על הבמה בזמן החזרות, יש השפעה גדולה מאוד על נגינת התזמורת. ההשפעה אולי אינה ישירה, אך זה פותח דלת לזלזול או חוסר תשומת לב בדברים אחרים, משמעותיים יותר. אני מוצא שאווירה חסרת פשרות במהלך החזרה משפיעה מאוד בטווח הרחוק, ויכולה להבדיל תזמורת מצויינת מתזמורת טובה.

המחויבות

איכות היא משהו שנבנה לאורך זמן, לעתים לאורך שנים ואף יותר, ובהקשר זה איכות התזמורת מושפעת במידה רבה בידי המחויבות של הנגנים לקראת החזרות. המחויבות של הנגנים משפיעה על איכות התזמורת בשתי דרכים: ראשית, הסיכוי לביצוע טוב גדל בשל העובדה שהכנה חסרות פשרות לקראת החזרות תחסוך זמן יקר במהלכן, מה שיאפשר יותר עבודה על פרטים ופרשנות. שנית, כאשר המחויבות להכנה טובה היא חלק בלתי נפרד מהפסיכולוגיה של חברי התזמורת, מופעל עליהם לחץ תמידי לעמוד ברמה הגבוהה שמציבים חבריהם לתזמורת, והחשש הזה מדרבן אותם לעמוד באותם הסטנדרטים. הדבר פועל גם בכיוון ההפוך – כאשר נגן התזמורת לא מוקף בסטנדרטים גבוהים מסביבו, האם יבחר בדרך הקשה או האם ייסחף עם העדר? ההימור שלי הוא שהסטטיסטיקה נוטה לכיוון האפשרות השנייה.

המנהל המוזיקלי

נהוג לומר שמנהל מוזיקלי טוב יכול להעלות את רמת התזמורת, וזה כנראה נכון, אך מעניין לראות שזה יכול לקרות במסגרת גישות שונות לחלוטין שנוקט המנהל המוזיקלי. למשל: טוסקניני הגדול נהג לדרוש מנגניו אחידות מוחלטת בכל הנוגע לקשיתות ואיצבועים, (וכך גם עם כלי הנשיפה) ואוי לו לנגן שלא ניגן באחידות לשאר הנגנים. המנצח לאופולד סטוקובסקי, לעומת זאת, ביקש מנגניו לנשוף ולהשתמש בקשיתות לפי תחושתם – ושני המנצחים השיגו תוצאות נפלאות. המסקנה הקלישאתית למדי היא שאין דרך אחת שהיא נכונה, אך הדבר שכן היה משותף לשני האישים הגדולים הללו הינו השכנוע הפנימי המוחלט בדרך שלהם. נראה שזה משהו שבהחלט עובר הלאה לנגנים.

החיבור

תופעה שתמיד ריתקה אותי היא ההתאמה של מנצח מסויים לתזמורת מסויימת – לפעמים יש דברים שפשוט לא קיים להם הסבר. כאשר הייתי נער, ניגנתי בכמה כתות אמן ושיעורים בפני יאשה חפץ הגדול. כאשר נגן כמו חפץ מנגן לידך, אתה מבין שקיים גבול מסויים לידע, ושצליל יכול להיות דבר מיסטי לחלוטין, שאין לו שום הסבר. כך גם עם מנצחים, מנצח מסויים יפיק צליל שונה לחלוטין ממנצח אחר, עם אותה תזמורת בדיוק. לעתים קרובות קורה שמנצח גדול כלשהו זוכה במשרה בתזמורת גדולה כלשהי, אך פשוט קיים איזשהו חוסר התאמה שלא ניתן להסביר אותו – ממש כמו כימיה בין זוג אנשים. או שהיא קיימת או שלא.

לעומת זאת, כאשר יש התאמה, כמו במקרה שלנו עם מאסטרו ריקרדו מוטי, מעניין לראות את הכיוונים החדשים אליהם יכולה להתפתח תזמורת. לא רבים יודעים זאת, אך למוטי הוצעה בזמנו אותה המשרה בפילהרמונית של ניו יורק ובתזמורת הסימפונית של שיקגו, בתנאים דומים. ללא לבטים רבים הוא בחר בנו, ואמר שעשה זאת כי הרגיש שהכימיה עם התזמורת שלנו תהיה טובה יותר. ביום שהוא הגיע, אכן חשנו כאילו אנחנו מסתכלים במראה, כי הגישות שלנו היו זהות לחלוטין. הוא צדק."

עד כאן דבריו של רוברט צ'ן. כמובן שאני מסכים עם כל דבריו, ולמעשה כשהקמתי את סולני תל-אביב, אלה היו עבורי נתוני פתיחה שעליהם לא הייתי מוכן להתפשר – הקמתי תזמורת קאמרית שאת כל נגניה אני מכיר אישית ומקצועית (את חלקם מתוך נגינה משותפת במוסיקה קאמרית), שבאים לנגן מתוך רצון, התלהבות ומחוייבות ליצור גוף תזמורתי קאמרי ברמה הגבוהה ביותר, כשכמובן כפועל יוצא גם המשמעת והחיבור בינם לביני היו מצויינים מהרגע הראשון.

MY4_1731

סולני תל-אביב ואני. צילם: סטנלי ווטרמן.

 

אבל על דבריו של רוברט צ'ן אני יכול להוסיף שתי נקודות, מתוך נסיוני עם סולני תל-אביב, שחשוב מאד להקפיד עליהן אם רוצים שהסטנדרטים יישארו גבוהים:

אתגר ועניין

כאשר לנגנים יש אתגר מכל סוג שהוא, רמת הריכוז והמוכנות עולה, וכתוצאה מכך רמת הנגינה עולה. על מנת לשמור על סטנדרטים גבוהים צריך לשמור כל הזמן על אתגרים לנגנים. האתגר יכול להיווצר בכמה דרכים:

1. תכנית יפה, עם מוסיקה מלהיבה, מרגשת, איכותית – כשהמוסיקה טובה, לנגנים יש יותר עניין והנאה. מוסיקה בינונית תוריד את רמת הריכוז, הקשב והנגינה.

2. תפקידים מאתגרים – כשלכל נגן "יש מה לנגן", הוא צריך להתכונן יותר, לשים לב לרמת הנגינה שלו, ובזמן החזרות להיות יותר קשוב ומרוכז. כשתזמורת מרבה לנגן רפטואר שאינו מאתגר, רמתה יורדת.

3. סולן או מנצח אורח שמאתגרים את התזמורת – בכל פרוייקט שהגיע אלינו אמן אורח מהשורה הראשונה שהדריך את האנסמבל (אנטיה וייטהאס, סרג'יו אזוליני, קתי דברצני, דוד גריילסאמר, טבאה צימרמן ואחרים) רמת האנסמבל עלתה, גם כתוצאה מהנוכחות של אמן ברמה כזו, וגם בגלל דרך עבודתו ודרישותיו הגבוהות.

563205_463194440403067_855657570_n

אנטיה וייטהאס מובילה ומדריכה את האנסמבל.

הקשבה

הקשבה היא לכאורה דבר מובן מאליו – מוסיקאי שמנגן מקשיב למה שהוא מנגן. אבל אני כל פעם מחדש מגלה שלא כך הוא, ושפעמים רבות צריך להזכיר לנגנים בתזמורת להקשיב על-מנת להכניס את ההקשבה לסטנדרטים של התזמורת. נגני תזמורת רבים, כולל ברמה הגבוהה ביותר, יושבים הרבה פעמים בתזמורת ומנגנים מבלי להקשיב. כשנגן מנגן מוסיקה קאמרית הוא מקשיב הרבה יותר, בעוד שכשהוא יושב בתזמורת רמת ההקשבה שלו יורדת. ההקשבה היא לא רק לנגינה של עצמו, אלא גם לנגינה שלו בתוך הקבוצה ולהתאמה ולהשתלבות בצליל של הקבוצה מבחינה ריתמית, מבחינת העוצמה ומבחינת האינטונציה. בנוסף, חשוב מאד להקפיד על הקשבה לקבוצה שמלווה את המנגינה, או לקבוצה שנותנת את הערכים הריתמיים המהירים, זו שאליה צריך להסתנכרן. אי הקשבה כזו גורמת לתזמורת לנגן לא ביחד ויוצרת חוסר יציבות ריתמית. גם הקשבה לקבוצה או לכלי שאיתו מנגנים ביחד היא חשובה מאד. פעמים רבות בתזמורת הקולות מוכפלים – צ'לו עם בסון, אבוב עם כינור, כינור ראשון עם כינור שני וכו' – וחשוב מאד להקשיב גם לסקציה המכפילה, בשביל ליצור נגינה אחידה ואינטונציה מושלמת. הקשבה לצליל שעליו נבנית ההרמוניה היא חשובה מאד ליצירת אינטונציה טובה, וגם עליה חשוב להקפיד בזמן נגינה בתזמורת. את כל הדברים האלה לא פעם הנגנים שוכחים ברגע שהם מתיישבים בתזמורת, וכשזה קורה – הרמה מיד יורדת. כאמור, במוסיקה קאמרית רמת ההקשבה בד"כ גבוהה יותר מאשר בתזמורת. הקשבה תזמורתית ברמה של מוסיקה קאמרית יכולה להעלות את רמת התזמורת בצורה משמעותית.

מודעות פרסומת

לא רק באך, ויולדי ומוצרט…

האנסמבל מבצע הרבה יצירות מתקופת הבארוק ומהתקופה הקלאסית, אך לא תמיד אלו היצירות המוכרות והפופולריות ביותר, ולא תמיד של המלחינים הידועים ביותר. ביום שני הקרוב, במסגרת התכנית "הבמה שלכם" בקול המוסיקה, אשמיע כמה מהיצירות הבארוקיות והקלאסיות הנפלאות שאינן מוכרות לקהל, בביצועים של האנסמבל. הנה טעימה קטנה.

ישנן אלפי יצירות מופת מהתקופה הקלאסית ומהבארוק, שאינן מבוצעות ואינן מושמעות באולמות הקונצרטים בארץ. לרוב, כאשר תזמורות מבצעות יצירות מהבארוק הן הולכות על ה"קלפים הבטוחים": באך וויולדי. ובתקופה הקלאסית ה"קלפים הבטוחים" הם מוצרט, היידן (קצת פחות), ובטהובן כמובן (בתזמורות הגדולות יותר).

השנה ציינו בעולם 250 שנה לפטירתו של המלחין הבארוקי הנפלא ז'אן פיליפ ראמו, אך למעשה, מעטים מחובבי המוסיקה בארץ בכלל ידעו על כך. יצירותיו פשוט לא בוצעו כאן. המוסיקה שלו פשוט נפלאה, וחבל שהקהל לא זוכה לשמוע אותה. באנסמבל סולני תל-אביב ביצענו השנה את ראמו פעמיים: פעם אחת בחודש ינואר עם דוד גריילסאמר – מבחר קטעים תזמורתיים מתוך אופרות של ראמו. ופעם שנייה, כהפתעה שלא פורסמה מראש, בחודש מאי עם זמרת הסופרן הנפלאה קלייר מגנאג'י – האריה של לה פולי מתוך האופרה "פלאטה". הנה הקטע עם קלייר מגנאג'י

 

מלחין בארוקי נפלא שכמעט ואינו מושמע בארץ הוא הצ'כי זלנקה. אל המוסיקה של זלנקה התוודעתי מקרוב כשנגן הבסון סרג'יו אזוליני התארח אצלנו באנסמבל. איתו ועם נגנים נוספים מתוך האנסמבל ביצענו סימפוניה קונצרטנטית של זלנקה, בלה מינור. הנה פרק הגאבוט מהיצירה, מתוך קונצרט של האנסמבל מדצמבר 2008.

 

להיידן יש 104 סימפוניות נפלאות, אך משום מה השם שלו הרבה פחות מושך קהל ממוצרט. לא ברור לי למה. המוסיקה שלו נהדרת, מלאה חיים, הומור, דרמה, אנרגיה, הפתעות. זוהי מוסיקה אוונגרדית של המאה ה18. מוסיקה מרתקת וסוחפת. את הסימפוניות המוכרות שלו (סימפוניית "הפרידה", "ההפתעה", "השעון", "האבל", מס' 104, מס' 88 ועוד כמה) מבצעים מידי פעם בארץ, אך את היתר כמעט שלא. בעונה הקודמת כשביצענו באנסמבל את סימפוניה מס' 67 שלו הקהל הגיב בתשואות רמות, וכך היה גם באפריל 2012 כאשר ביצענו את הסימפוניה מס' 27 שלו, שאיננה מוכרת כלל. הנה הפרק הראשון מאותו ביצוע.

 

ביום שני הקרוב, 14.7.2014, אתארח בקול המוסיקה בתכנית "הבמה שלכם" בשעות 15:00-16:00 ואשמיע, בין היתר,  כמה מהיצירות הקלאסיות והבארוקיות הפחות מוכרות שביצענו באנסמבל. כדאי להאזין

סיפורו של האנסמבל בשישים דקות

הקמת אנסמבל סולני תל-אביב, רעיון שנולד בעזרתו של הצ'לן עמית פלד ובעידודו של המלחין מרק קופיטמן ז"ל; שיתוף פעולה עם כמה מהסולנים הבינלאומיים שהופיעו איתנו, כמו זמר הקונטרה טנור אנדראס שול, נגן הבסון סרג'יו אזוליני, הכנר מקסים ונגרוב והקלרניתן חן הלוי; העבודה החינוכית שאני עושה בתזמורות הצעירות בקונסרבטוריון גבעתיים ובבי"ס התיכון לאמנויות בחיפה, אותם אני מצרף מידי פעם לנגינה משותפת עם האנסמבל; הרפרטואר הייחודי שלנו, שכולל הרבה ביצועי בכורה ליצירות ישראליות; ההפתעות שהכנסנו לתכניות הקונצרטים בשנים האחרונות; השנתיים הנפלאות שהיו לי עם מקהלת זמרי קולגיום, שבסיומן ביצענו את הרקויאם של מוצרט; על כל אלה ועוד אספר, תוך כדי השמעת הקלטות חיות מקונצרטים של האנסמבל, בתכנית "הבמה שלכם" בקול המוסיקה, בה אתארח ביום שני הקרוב בשעה 15:00. כדאי להאזין.

247140_10151584761834618_1976253236_n

ביום שני הקרוב אקבל לשעה אחת את הבמה בתכנית הרדיו "הבמה שלכם" המשודרת בקול המוסיקה בשעה 15:00. במהלך השעה הזו אשמיע כמה מההקלטות של האנסמבל, ובאמצעותן אספר את סיפורו המיוחד של אנסמבל סולני תל-אביב מיום הקמתו ועד היום.

בשיחה עם הצ'לן עמית פלד בשבילי קיבוץ יזרעאל נולד הרעיון להקים את האנסמבל, רעיון שאימצתי וזכיתי לתמיכה של מי שהיה אז מורי באקדמיה בירושלים מרק קופיטמן ז"ל. אשמיע פרק מתוך קדיש לצ'לו ומיתרים של קופיטמן, אותו ביצענו עם הצ'לן עמית פלד בקונצרט הבכורה של האנסמבל.

944508_10151581570049618_750746123_n

עמית פלד ואני

 

כמה מהסולנים שהופיעו איתנו הפכו עם השנים לאורחים קבועים אצלנו. מדובר בסולנים אשר בדומה לאנסמבל, עוסקים הרבה בחיפוש אחרי הביצוע המשכנע, אינם נרתעים מעבודה קשה, אמנים שמקדישים זמן רב לחזרות ולנסיונות שונים לבצע את המוסיקה בדרכים שונות. אחד מהם, הוא נגן הבסון סרג'יו אזוליני, שאיתו נוצר במשך השנים קשר חם וחברי, והוא הופיע איתנו די הרבה. אשמיע ביצועים שלו עם האנסמבל, כמו גם של סולנים בינלאומיים רבים אחרים שהופיעו איתנו.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

סרג'יו ואני

 

בנוסף, אספר על הקשר המיוחד שיש לי עם תזמורת הקונסרבטוריון בגבעתיים ועל תזמורת ביה"ס התיכון לאמנויות "רעות" (לשעבר ויצ"ו) חיפה. עם תזמורות אלה הופעתי לפני שבוע בפסטיבל בגרמניה ומידי פעם אני משתף גם אותן בנגינה עם האנסמבל, כחלק מהעבודה החינוכית שלנו כאנסמבל ושלי באופן אישי.

סולני תל-אביב ביחד עם תזמורת כלי הקשת של קונסרבטוריון גבעתיים.

 

אביא כמה מההקלטות הווקאליות שביצענו בשנים האחרונות, בעיקר עם מקהלת זמרי קולגיום שאיתה היו לי שנתיים נפלאות כמנהל מוסיקלי.

1415518_10201684901016740_259650962_o

מקהלת זמרי קולגיום והאנסמבל

 

אשמיע יצירות שונות המייצגות את הרפרטואר ואת התפיסה האמנותית של האנסמבל ושלי, החל ממוסיקת בארוק בנגינה על קשתות בארוק ועם מיתרי גיד, דרך מוסיקה של המאה ה18 שבמרכזה הסימפוניות של היידן, ועד למוסיקה בת זמננו ויצירות ישראליות בביצועי בכורה. וכמובן, אציג ואשמיע חלק מההפתעות שהבאנו (ואנחנו ממשיכים להביא) לקהל במהלך הקונצרטים שלנו.

 

מוזמנים להאזין בקול המוסיקה – ברדיו או באינטרנט

 

941613_10151584762409618_1870740390_n

 

 

סרג'יו אזוליני והמוסיקה של זלנקה

תוך כדי חיפושיי אחר יצירות של מלחינים טובים ופחות מוכרים מהמאה ה-18, שאותן הייתי רוצה לבצע בעתיד עם האנסמבל, אני נזכר בסימפוניה הקונצ'רטנטית של זלנקה שאותה הביא לנו נגן הבסון סרג'יו אזוליני. הנה הביצוע שלנו איתו

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

סרג'יו אזוליני עם האנסמבל. גילה לנו את המוסיקה של זלנקה

פרט לרפרטואר חדש מהמאה ה20 וה21, אני משתדל מידי פעם לבחור גם יצירות לא מוכרות מהמאה ה18. לפעמים אלו הן יצירות לא מוכרות של היידן ומוצרט (כמו למשל הסימפוניה מס' 67 של היידן והסימפוניה מס' 24 של מוצרט אותן ביצענו בעונה החולפת), ולפעמים אלו יצירות של מלחינים פחות מוכרים מהמאה ה-18. אל המוסיקה של זלנקה נחשפנו בזכות שיתוף הפעולה שלנו עם נגן הבסון הפנומן סרג'יו אזוליני. בפרוייקט שלנו איתו בדצמבר 2008 ביצענו סימפוניה מס' 52 של היידן, סימפוניה מס' 25 של מוצרט, סרג'יו ניגן קונצ'רטו לבסון של ק.פ.ע. באך (שהוא עיבוד שלו מהקונצ'רטו לחליל) והיצירה הפחות מוכרת היתה סימפוניה קונצרטנטית בלה מינור של זלנקה. ביצירה ארבעה סולנים – בכינור, צ'לו, אבוב ובסון (בדיוק אותו הרכב סולנים כמו בסימפוניה הקונצ'רטנטית של היידן). את תפקידי הסולו ניגנו מצויין מתן דגן, עירא גבעול, תמר ענבר וסרג'יו אזוליני. היצירה מאד התאימה לתכנית שהיתה כולה מינורית וסוערת. המוסיקה של זלנקה וירטואוזית וסוחפת. לפעמים היא נשמעת קצת מוזר בהרמוניות ובמעברים, אבל זו מוסיקה מצויינת שאי אפשר להישאר אדיש כששומעים אותה. הנה הביצוע של הפרק הראשון מהקונצרט ב22.12.2008

חוזרים לימק"א אחרי 5 שנים

האנסמבל הופיע באולם ימק"א בירושלים מספר פעמים במסגרת הסדרה ימקאמרי של המרכז למוסיקה ירושלים. היו לנו שם קונצרטים עם סרג'יו אזוליני, עם אנדראס שול ועם טבאה צימרמן. הפעם האחרונה שהופענו שם היתה במרץ 2007. מחר אנחנו חוזרים לשם.

האנסמבל באולם ימק"א במרץ 2007. מחר חוזרים לשם בפעם הראשונה מאז

 

בשנים האחרונות הופענו בירושלים במסגרות אחרות – בסדרת "אתנחתא" באולם הנרי קראון, בסדרה של האקדמיה בירושלים באולם וייז, בסדרה של אסתרית בלצן בהנרי קראון, ובסדרה משלנו שהתקיימה באולם בבית שמואל. מחר, לאחר יותר מ5 שנים, נשוב להופיע באולם ימק"א בירושלים, וזאת במסגרת הפסטיבל הווקאלי "פנטזיה כורלית" המתקיים שם. נבצע שם את התכנית שאיתה פתחנו את עונת הקונצרטים למנויים שלנו – מיצירות מנדלסון, מוצרט, היידן ויחזקאל בראון. יתארחו אצלנו הסולנים קרן הדר – סופרן, אלון ראובן – קרן יער, ומקהלת זמרי קולגיום. גם את ה"הפתעה", שלא היינו אמורים לבצע בירושלים, החלטנו לבצע בכל זאת מחר, וזאת לאור הצלחתה בקונצרטים למנויים – היצירה המשעשעת "אקטואלי" של המלחינה נעמה תמיר.

 

המלצה של חגי חיטרון לקראת הקונצרט הזה והפסטיבל כולו, פורסמה שלשום ב"הארץ":

"מדובר בשורת קונצרטים ווקאליים שתתקיים בסוף השבוע הזה, מיום חמישי עד מוצאי שבת, קצתם משלבים סיורים. הרעיון אינו חדש, אך הוא מתממש הפעם בצורה מרוכזת ומושכת במיוחד, בתמיכה כספית של גופים ציבוריים ובהשתתפות ימק"א ביוזמה (לא כמשכירת האולם). הקונצרטים ייערכו באולם הגדול היפהפה ובאולם הרצאות קטן בתוך הבניין עצמו, וגם בכנסייה הסקוטית, במערת צדקיהו (ליד שער שכם) ובכנסיית "המשיח" (ליד שער יפו). קצתם ייפתחו, בדומה לנהוג בפסטיבל הבינלאומי הסתווי למוסיקה קאמרית, בנגינת פעמוני המגדל (בידי הפסיכולוג ד"ר גבי שפלר).

את המיזם כולו מנהל חגי גורן והאטרקציה הראשונה מתרחשת ביום חמישי בערב: אנסמבל "סולני תל אביב", אנסמבל "זמרי קולגיום", הזמרת קרן הדר ונגן הקרן אלון ראובן, כולם בניצוחו של ברק טל, מגישים תוכנית עשירה גדושה (אך לא דחוסה), ולא שגרתית: במרכזה מככבת, הפלא ופלא, מוסיקה ישראלית מודרנית לכאורה: "אור גדול" מאת יחזקאל בראון ¬ לזמרת, קרן יער ומיתרים, שהטקסט שלה מספר ישעיהו. כדאי לשמוע את ה"אור" הזה של בראון, והדברים נכתבים בלשון המעטה.

עוד כלולים בקונצרט הקנטטה הנפלאה "הנותן לאל לבדו למשול" מאת מנדלסון (ההולכת בעקבות קנטטה באותו שם שחיבר באך ומבוססת על אותו כוראל ידוע שזה שמו), יצירות קצרות למקהלה ותזמורת מיתרים מאת היידן ומאת מוצרט וסימפוניית עלומים רבת חן של מנדלסון."

אנסמבל סולני תל אביב עם הזמרת קרן הדר והמנצח ברק טל

 

עוד על החידושים וההפתעות לקראת העונה הקרובה

ערב יציאתנו לקונצרט בשוייץ, מחר אחה"צ, מתפרסמת היום באתר הבמה כתבה של יוסי שיפמן, שבה אני מדבר על המתכונת החדשה של הקונצרטים שלנו בעונת הקונצרטים הקרובה. וגם קצת על ביה"ס ויצ"ו בחיפה, מקהלת זמרי קולגיום והפועל רמת גן. תהנו

הסגירות שהקהל הוותיק כופה מביאה לפעמים לכך שלא מגיעים לקונצרט שבו למשל מנוגנת יצירה של יאן זלנקה, מלחין בארוק צ'כי שהלך לעולמו כעשור לפני שמוצרט נולד. למה לא מגיעים? כי לא מכירים את שם המלחין וחושבים שמדובר ביצירה עכשווית, מודרנית. גם המושג 'מודרני' הוא אבן נגף בתכנון התוכניות. מה זה מודרני? מה זה עכשווי? בעולמם של נאמני המוזיקה הקלאסית גם יצירה שנכתבה לפני 80 או 100 שנה היא חדשנית ומודרנית"
"הגיע הזמן שהקהל שנהנה מאיתנו גם יסמוך עלינו". ברק טל, מייסד אנסמבל סולני ת"א, מדבר

אנסמבל סולני תל-אביב מתחיל עונה חדשה. הקבוצה נמצאת בפתחו של העשור השני לקיומה, ועצם קיומה הוא עניין להשתבח בו.

השיחה עם ברק טל, מייסדו ומנהלו המוזיקלי של האנסמבל, מתקיימת סמוך לקבלת הידיעה על סגירתם של שני הרכבים מוזיקליים מוכרים – התזמורת הקאמרית הרצליה, שפעלה יותר משלושה עשורים, וסולני באך, שפעלו בנוף המוזיקלי הישראלי ארבע שנים. באנסמבל סולני תל-אביב המצב קצת יותר מעודד.

בעוד זמן קצר ייסע האנסמבל להשתתף בפסטיבל במערב שווייץ. "לא תאמין, אבל גילו אותנו דרך הפייסבוק", אומר טל.

מה תבצעו שם?

"בין היתר את 'על נהרות בבל' של מארק לברי, יצירה שגילינו לפני חודשים אחדים בלבד".

"הבקשה מאתגרת, וההשקעה של המזמין בהתאם"

אנסמבל סולני תל-אביב אינו תזמורת רגילה, בעיקר מבחינה כלכלית. חברי האנסמבל אינם נהנים ממשכורות קבועות ומהתנאים הנלווים לכך, כולם עצמאים. כל נגן מקבלים תשלום על-פי מספר החזרות וההופעות שהוא משתתף בהן.

"המשמעות של השיטה היא שעלותו של קונצרט למי שמזמין את האנסמבל משתנה", אומר טל. "אם מדובר בתוכנית שהאנסמבל מכיר היטב, ולכן ניתן להסתפק במספר מצומצם של חזרות, העלות תהיה נמוכה מקונצרט שאת כל יצירותיו צריך להכין.

ברק-טל-01.jpg
ברק טל, תמונת יח"צ

כך למשל האנסמבל הוזמן לנגן תוכנית מיצירות המלחין ז'אן סיבליוס, שיצירותיו אינן נמצאות בסל היצירות המוכר לנגנים. הבקשה מאתגרת, וההשקעה של המזמין בהתאם.

"עם זאת", מדגיש טל, "העובדה שלא מדובר בתזמורת במובן המקובל לא מלמדת על הכנה פחותה או נחותה בהשוואה לגופי ביצוע אחרים. ההיערכות שלנו שונה. הנגנים מקבלים את תווי היצירה זמן רב מראש ובאים לחזרה הראשונה מוכנים. כלומר, החזרה הראשונה אינה המקום שבו הנגנים נפגשים לראשונה עם היצירה.

"השיטה מוכיחה את עצמה בעיקר בשנה האחרונה ובזו המתקרבת. האנסמבל משנה מעט את פניו. כשקמנו היינו קבוצת חברים שמכירים היטב זה את זה. היום אנחנו הוותיקים כבר מתקרבים לגיל 40 ונכנסים נגנים חדשים.

אנחנו מקבלים נגנים, שומעים אותם, רואים אם הם מתאימים לנו במישור המוזיקלי, אם יש להם אוריינטציה שבין בארוק לקלאסי, צליל מבריק וריקודי, ללא עודפי ויברטו רומנטיים ודומיהם. אנחנו גם בודקים אם המועמדים החדשים מתאימים להיקלט בקבוצה גם במישור האישי.

היו מקרים שלא קיבלתם מוזיקאים מסיבות חברתיות?

"כן. מצד שני, בגלל שיטת העבודה, שמכינים יצירות זמן רב מראש, ולקראת ההופעה יש חזרות של כל קבוצת כלים בנפרד, עם ראשי הקבוצות, וחזרות עם כל הנגנים – הליך ההטמעה של הנגנים החדשים קל יותר".

"הקהל מוכן לטרוף מי שמוחא כפיים בסוף פרק"

האנסמבל פועל כבר יותר מעשור. מה השתנה?

"המון השתנה, ואני מתכונן בעונה הקרובה לבצע כמה מהפכים. דפוס הקונצרט, המופע שנקרא קונצרט, לא השתנה כבר יותר מ-80 שנה. מבנה הקונצרט כולל כמעט תמיד יצירה קצרה בפתיחה, אחריה יצירה עם סולן, הפסקה, ויצירה סימפונית גדולה. הנגנים באים באותן חליפות שחורות ושמלות שחורות, והקהל המכיר והוותיק אינו רגיל בחידושים.

"הקהל מוכן לטרוף מי שמוחא כפיים בסוף פרק ולא רק בסוף היצירה, הוא זוכה במבטים מזרי אימה. הוא מרשה להשתעל רק בין הפרקים, ועוד דפוסים קבועים שעושים שני דברים: מצד אחד הם דואגים לשמר את הקהל הוותיק, קהל נאמן, מכובד, שאינו מוכן לשמוע אלא את היצירות המוכרות לו זה כבר, קהל שאינו מוכן לקבל חידושים של שילוב מדיות אחרות בקונצרט, שלא ידברו בין היצירות, מן הבמה, שלא יקרינו צילומים, שלא יעירו הערות. מה שהיה הוא שיהיה.

"איפה הבעיה? הבעיה היא שהקהל הזה, שמתוך נאמנות אנחנו משתעבדים לרצונו, הקהל הזה הולך ופוחת, בדרך הטבע. קהל חדש, שונה, צעיר, שלא גדל על המסורת הנוקשה של תרבות צריכת הקונצרטים, בא לקונצרט אחד, נפגע, ולא שב יותר.

"השנה למשל בתוכנית שכולה מוצרט החלטתי לפרק את הסימפוניה מס' 40, המוכרת כל-כך, ובין פרק לפרק שילבנו שירים של מוצרט וקטעי קריאה ממכתביו. קיבלנו הרבה תגובות נלהבות על החידוש, אבל קיבלנו גם תגובות זועמות בנוסח של 'איך אתם מעיזים'.

אנסמבל-סולני-תא-יחצ.jpg
אנסמבל סולני ת"א, תמונת יח"צ

"הסגירות שהקהל הוותיק כופה מביאה לפעמים לכך שלא מגיעים לקונצרט שבו למשל מנוגנת יצירה של יאן זלנקה, מלחין בארוק צ'כי שהלך לעולמו כעשור לפני שמוצרט נולד. למה לא מגיעים? כי לא מכירים את שם המלחין וחושבים שמדובר ביצירה עכשווית, מודרנית.

"גם המושג 'מודרני' הוא אבן נגף בתכנון התוכניות. מה זה מודרני? מה זה עכשווי? בעולמם של נאמני המוזיקה הקלאסית גם יצירה שנכתבה לפני 80 או 100 שנה היא חדשנית ומודרנית. האם אותם מאזינים זוכרים למשל מי כיכב ב'כוכב נולד' לפני שנתיים, שלוש?".

"גיליתי שגם מוצרט וגם בטהובן פירקו יצירות שלהם"

"אני ער לכך שבשונה מספרות, קולנוע, מחול, שם הקהל רוצה רק את החדש, במוזיקה הקלאסית בעיקר רוצים את המוכר והידוע", אומר טל. "הדפוס המאובן הזה של הקונצרט לא תמיד היה. בדקתי תוכניות קונצרטים מזמנו של מוצרט וגיליתי שהוא, וגם בטהובן, פירקו יצירות שלהם ולא השמיעו סימפוניה ברצף. בין הפרקים שלבו יצירות אחרות.

"או למשל גיליתי שהיה מאוד מקובל להתחיל עם הסימפוניה בחלק הראשון, ובהמשך להשמיע יצירות קלילות יותר. אני מודה שגם אני כמאזין נהנה יותר משילובים. הערה של נגן, או גם של מי שאינו בהכרח מוזיקאי, יכולה להביא אותי להקשבה אחרת גם ליצירה שאני מכיר היטב.

"אני משוכנע שאילו הקהל היה שומע סמוך לביצוע של רביעיית כלי הקשת מס' 3 של שוסטקוביץ', שעובדה לתזמורת כלי קשת, על היותה בבואה ליחסי אמן-שלטון בתקופה שבתוך מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה, הוא היה מקשיב אחרת. כשאנחנו משמרים את המסורות המקובעות אנחנו למעשה מתנתקים מן המציאות. אנחנו בפירוש לא דואגים לקהל חדש".

אם כך, למה הקהל אמור לחכות בעונה הבאה?

"למהפך, להפתעות. למשל בקונצרט שתוכניתו פורסמה מראש, יופיע סולן ששמו אינו כלול בתוכנית, או יצירה שלא ידוע עליה מראש. יצירה חדשה, או יותר נכון יצירה חדשה לקהל השמרן, שלדעתי הוא יקבל היטב, כי היא יפה וראויה, אבל שמה או שמו של מחברה עלול להרתיע את רוכשי הכרטיסים.

"ייאמרו דברים על היצירה או על הקשרים שלה, ולא בהכרח על-ידי המנצח. המלים של יצירות מושרות יוקרנו בגב הבמה. לא בכל הקונצרטים תהיה הפסקה. טכנית יש גם רגעים שניתן למלאם בתוכן חדש, הרגעים שבהם מנהל הבמה משנה את מערך הכלים, מעלה או מוריד פסנתר סולני.

"במקום לראות את עבודות הבמה, אפשר לצפות בסרטון קצר על היצירה, על המלחין, על המבצעים… כללית נראה לי שלקהל של היום, תוכניות קונצרטים שנמשכות כשעתיים כולל הפסקה הן ארוכות מדי. מעשית, אני חושב על אמצעים שישפרו את החוויה האקוסטית.

אנסמבל-סולני-תא-01.jpg
אנסמבל סולני ת"א, תמונת יח"צ

"צילום וידיאו בזמן הנגינה למשל: לא תמיד קהל מאזינים מזהה שהקטע הסולני היפהפה שהוא שומע מנוגן על-ידי האבוב או הקלרנית. צילומי תקריב בזמן הנגינה ישפרו את ההקשבה".

"כל התזמורות הן שבויות של הקהל"

אינך חושש שמדיניות מהפכנית תגזול כמה מן המנויים?

"באשר למנויים אני פחות מודאג. בשלושת המקומות שבהם יש לנו סדרות קונצרטים – חיפה, כפר-שמריהו ותל-אביב – אנחנו נמצאים היום בדיוק באותו מספר מנויים שהיה לנו בזמן הזה לפני שנה. בכל זאת, ייתכן שיהיו מי שיחליטו שזה לא בשבילם. אבל אני משוכנע שאגיע לקהל חדש.

"המנצח הישראלי דוד גריילסמר, שיופיע בהמשך השנה עם התזמורת הסימפונית ראשון-לציון, שינה דפוסי קונצרטים בז'נבה, בשווייץ, שם הוא מנהל את התזמורת הקאמרית המקומית. הוא טוען שחל שינוי בקהל: יש מי שעזבו, אבל בסך-הכל יש לו היום אולמות מלאים בקהל שבעבר ככל הנראה לא היה מגיע לאולם קונצרטים.
"אני חושב שכל התזמורות הן שבויות של הקהל. אני חושב שהגיע הזמן שהקהל שנהנה מאיתנו גם יסמוך עלינו, על שיקול הדעת שלנו".

כיוונים נוספים בהבאת קהל חדש?

"רעיונות לא חסרים, אני עוד לא יודע אם ואיך נממש אותם. למשל, קהל שבא לשמוע יצירה בקונצרט אינו יכול להיות ער להתלבטות שלי, של הנגנים, עד שהגענו להחלטה על מהירות מסוימת, על עוצמה מסוימת ועל חלוקה פנימית בהבלטת כלי מסוים על פני חברו. אני משוכנע שקהל שיגיע לחזרות וישמע את ההתלבטויות שלנו יקשיב אחרת בערב.

"השנה בתל-אביב אנחנו חוזרים לאולם בקונסרבטוריון שברחוב שטריקר, ושם נפתח את החזרות לקהל. כיוון אחר הוא הגעה לקהל צעיר. אני לא מדבר דווקא על זאטוטים, אלא על חטיבות הביניים והתיכונים.

"בקונצרט שקיימנו במזרע לתלמידים, בלי קוסם ובלי ליצן, רק באמצעות שיחה, עוררנו עניין גדול. היה תהליך הכנה, תמיד יש תהליך הכנה. אז אני בעצמי נסעתי וניגנתי בכינור נושאים מתוך היצירות. הצעירים רצו לשמוע, אחרי שהנגינה הסתיימה, החל בינינו ויכוח פורה שהביא לכך שהם הכירו עוד כלים ועוד יצירות.

"השנה אני גם אנצח על תזמורת שכולה צעירים, תזמורת בית-הספר ויצ"ו צרפת בחיפה. הנגנים משמשים סוכנים מצוינים לעניין. התחלתי לראות בקהל, בינתיים במידה מועטה, גם כמה מחברי, שכמוני נמנים עם אוהדיה הפעילים של קבוצת הכדורגל הפועל רמת-גן, ששוב עלתה לליגה הראשונה. זו התחלה מבטיחה. הם יגיעו לקונצרט שבו מופיע שלמה גרוניך, אבל לא רק לקונצרט הזה.

"חידוש נוסף שאולי יביא קהל חדש הוא שילוב של אנסמבל הזמרים קולגיום, שאני מתחיל לנהל במקומו של אבנר איתי שפרש, ביצירות של מוצרט, מנדלסון ופורה לאורך השנה. נוסף לגרוניך שכבר הזכרתי צפויים קונצרטים מרתקים עם נגן הבסון סרג'ו אזוליני, עם הקלרניתן חן הלוי, עם הכנרת אנטייה וייטהאוס ועוד. זו מדיניות חדשה. מדיניות של הפתעות".

מה השתנה ב11 שנה?

שינויים רבים עבר האנסמבל ב11 שנות קיומו. היו תקופות טובות יותר, היו תקופות טובות פחות. דרכי העבודה השתנו, נגנים התחלפו, גם הרפרטואר והקונספציה המוסיקלית השתנו במשך השנים. איפה אנחנו עומדים היום? באיזה מצב מגיע אנסמבל סולני תל-אביב לעונה ה12 שלו?

סולני תל-אביב ב2003 – "דור המייסדים" של האנסמבל

בשנים הראשונות לקיומו של האנסמבל היתה אוירה חברתית מצויינת, נגנים מצויינים, התלהבות רבה ותחושה של חלוציות. היתה דמוקרטיה מלאה בכל תחום, כולל איך לנגן כל משפט מוסיקלי. זה דרש הרבה זמן עבודה, שכלל גם הרבה ויכוחים והרבה בזבוזי זמן. בכלל, למרות שבסופו של דבר התוצאות היו טובות, לא היה הרבה סדר וארגון בחזרות בראשית דרכנו. אבל היה כיף, וכאמור, היתה לנו הרגשה שיצרנו משהו שלא היה כמוהו. רק ההתלהבות מעצם הנגינה המשותפת בתזמורת קאמרית, הספיקה לנגנים בשביל ליהנות. הרפרטואר היה בסה"כ די שמרני. ניגנו בשנים הראשונות המון יצירות מוכרות, ולמרות שהקפדנו גם לבצע יצירות ישראליות, לא ממש חידשנו בצד של הרפרטואר. הייחוד העיקרי שלנו היה ברמה הגבוהה של הנגינה, בשמחת הנגינה ובהתלהבות מהעשייה המוסיקלית.

בסוף שנת 2003, כשהיינו כבר אחרי שני סיורי קונצרטים, החלה תחלופה של נגנים, כאשר שלושה נגנים מובילים באנסמבל, חברי רביעיית אביב, עזבו בגלל לוחות זמנים שלא איפשרו את השתתפותם באופן קבוע. במקביל לשינויים הפרסונליים, נעשו גם כמה שינויים קונספטואליים. ראשית, התחלתי לתכנן את החזרות בצורה מסודרת ומדוייקת מראש. לוחות הזמנים כובדו והמשמעת הכללית השתפרה. שנית, ההתפתחות המוסיקלית האישית שלי בשנים האלה, והנסיעות הרבות שלי ללימודים באירופה אצל מוסיקאים גדולים, גיבשו אצלי איזושהי קונספציה מוסיקלית מאוד ברורה, במיוחד לגבי יצירות מהתקופה הקלאסית (מוצרט, היידן, בטהובן וכד'). זה גם השפיע אצלי על בחירת הנגנים באנסמבל – חיפשתי נגנים שיש להם הרבה הבנה וניסיון בנגינה סגנונית של יצירות קלאסיות ובארוקיות. הגענו לתוצאות מצויינות, ובהחלט ניתן לומר שלאנסמבל היתה דרך נגינה ייחודית משלו לסימפוניות של היידן, וזה היה אחד ממאפייניו. יחד עם זאת, אני התחלתי להיות עקשן יותר, ולעבוד עם האנסמבל בצורה מאוד קפדנית ולא מתפשרת. האנסמבל כבר לא היה "אובר דמוקרטי" כמו בהתחלה, אלא יותר כמו תזמורת מסודרת עם לוחות זמנים ברורים והיררכיה ברורה. הרפרטואר נשאר באותו הקו השמרני יחסית, אם כי התחלתי גם קצת לחדש ולחפש יצירות טובות חדשות או כאלה שעדיין לא בוצעו בארץ. כך מצאתי את "אפולו הצעיר" של בריטן, "סצנה עם עגורים" של סיבליוס, וארבעה ריקודים טרנסילבניים של שאנדור ורש. במקביל, התחלתי להזמין אמנים אורחים בינלאומיים שהדריכו את האנסמבל והובילו אותו בנגינה – טבאה צימרמן, קתי דברצני, מקסים ונגרוב, וכמובן סרג'יו אזוליני, שהקשר איתו נמשך עד היום. כל אחד מהם הקפיץ את האנסמבל בכמה רמות, וכל פרוייקט מהסוג הזה הפך למעין סדנא שכל הנגנים שלנו מאוד נהנו ממנה, התקדמו ולמדו.

בסוף העשור הקודם עבר עלינו משבר. בצד הכלכלי נכנסנו לגרעון שחייב אותנו להתחיל בתכנית הבראה מאוד קשה. היו לזה השפעות מקצועיות – מספר החזרות ירד מ6 ל5 בכל תכנית, הנשפנים השתתפו רק בשתי החזרות האחרונות ולא היו שותפים לתהליך העשייה המשותפת, לא ביצענו יצירות להרכבים גדולים וכך גם הרפרטואר שלנו הצטמצם. ביטלנו הזמנות של כמה סולנים גדולים מהסיבה שלא יכולנו לעמוד בזה כלכלית. הקהל התחיל להרגיש בזה. בנוסף, בגלל השיפוצים בשטריקר עברנו להופיע באולם עינב, שהיה מאוד לא נוח לנו ומאוד לא נעים לקהל. היתה גם תקופה של מחסור בנגנים טובים, במיוחד בכינור (ב2009 וקצת ב2010), שאילצה אותנו להתפשר על הרמה. אבל למרות החסרונות הרבים שהיו במתכונת העבודה שנכפתה עלינו כתוצאה מתכנית ההבראה, המשכנו לשמור על דרך העבודה שלנו, המשכנו להביא אמנים אורחים שגם הובילו את האנסמבל, ועשינו את המקסימום במסגרת התנאים המגבילים. סרג'יו אזוליני המשיך לבוא בהתמדה, ובשנים האחרונות גם הכנר טרייה טונסן, הפסנתרן דוד גריילסאמר והכנרת אנטייה וייטהאס הגיעו אלינו להדריך ולהוביל. והדבר החשוב היה שהצלחנו לסגור את הגרעון ויכולנו להמשיך לחיות ולחזור לתנאי עבודה נורמליים. בשנתיים האחרונות האנסמבל נמצא בקו עלייה ברור. מבחינה מקצועית התגבש הרכב קבוע ומצויין, שיש בו נגנים טובים מאוד – שילוב מוצלח של ותיקים וצעירים. כתוצאה מההיכרות רבת השנים איתי ומההומוגניות ברמה ובתפיסה המוסיקלית של כולם – האנסמבל מתגבש מהר ומשתפר מפרוייקט לפרוייקט. בקונצרט מיצירות לברי  בו השתתפנו לפני כחודש, האנסמבל הגיע לרמת נגינה גבוהה מאוד בפרק זמן קצר מאוד של עבודה. מבחינת הרפרטואר, אני מרגיש שאני אישית מאוד נפתח ומחפש כל הזמן עוד ועוד יצירות חדשות ומעניינות לאנסמבל ולקהל. ומבחינת הפרסום והחשיפה – העונה האחרונה חשפה אותנו לכמות גדולה מאוד של קהל – בזכות קונצרט הגאלה, בזכות הקונצרטים עם אסתרית בלצן ובזכות הקונצרטים שהיו לנו בשידור חי ברדיו. רק שימשיך כך.

סולני תל-אביב מודל 2012: תמהיל טוב של ותיקים וחדשים

יש אצלנו כיום דור שלם של נגנים שהולכים ביחד כבר שנים רבות, באהבה ובמסירות – ביניהם הכנרות הדס פבריקנט, ליאה רייחלין, טלי גולדברג, נעם שוס, יוליה קליין, והכנר הראשי שלנו בשנים האחרונות מתן דגן, הויולנים שולי ווטרמן, יעל פטיש ועמית לנדאו, הצ'לנים יוני גוטליבוביץ' והילה אפשטיין, האבובנית הנפלאה תמר ענבר, נגנית הבסון אילינוי יוגב, והקרנן האחד והיחיד אלון ראובן. אליהם הצטרפו לאחרונה נגנים צעירים טובים מאוד, שיוצרים אצלנו דור חדש שגם הוא מאוד מגובש: הכנרים זהר אלון, אופיר שנר, אורי ויסנר לוי וחן רוזן, הויולנים דניאל תנחלסון ושירה מיוני, הצ'לנים דניאל מיטניצקי ויעל שפירא, וכמה קונטרבסיסטים צעירים מצויינים. נוצר אצלנו תמהיל טוב מאוד, גם חברתית וגם מקצועית, שמשלב בדיוק את מה שצריך בשביל תזמורת קאמרית מעולה. העונה נחזור לנגן בקונסרבטוריון שטריקר שבנייתו הושלמה, ובכך אני מאמין שהבעיות שנוצרו כתוצאה מהמעבר לעינב תיפתרנה. מבחינת הרפרטואר – כפי שכתבתי לא מזמן, אנחנו מתכננים בעונה הקרובה הרבה מאוד חידושים, זו בהחלט תהיה עונה מהפכנית (לקריאה על כך לחצו כאן). התחום הווקאלי יצבור תאוצה – גם בהיבט הסולני וגם בהיבט המקהלתי. נבצע הרבה יצירות נפלאות שלא זוכות בד"כ לביצועים רבים בארץ (ארבעה טמפרמנטים לפסנתר ותזמורת של הינדמית, סימפוניה מס' 7 של מנדלסון, סויטה לירית של אלבן ברג, אלוני דמברטון של סטרוינסקי, סימפוניה מס' 67 של היידן ועוד), תהיינה יצירות ישראליות טובות, ותהיה חויית האזנה שונה לקונצרטים שלנו.
בפוסט הבא, ביום שישי הקרוב – כמה מהחוויות המוסיקליות שאני חווה הקיץ.