"הקהל שהבריז פשוט הפסיד"

התכנית היפה ביותר שהיתה לנו העונה משכה לקונצרטים פחות קהל מאשר בדרך כלל. למה זה קרה? כמה מחשבות בנושא. וגם – הילד הזה הוא אני. קונצרט לילדים מספר 3 – בשבת מתחילים.

"נתח הקהל שהבריז פשוט הפסיד תכנית רעננה, מקורית ומרתקת… פרקי הריקודים של סקלקוטס ושל ברטוק, למשל, זכו לביצועים מענגים ברהיטותם: באלו של הראשון הודגשה מאד נימת שיכרות משעשעת, בעוד שאצל ברטוק הועצם נופך לירי של נוסטלגיה וכיסופים שממש נגע ללב, בהובלת הכנרת קורדליה האגמן.

…שוב, אפוא, החמצה של הנעדרים: את ה-"סלבה רג'ינה" של שוברט זימרה מגנאג'י בפשטות כובשת שחידדה את אופייה המוצרטי של היצירה; גולת הכותרת של הקונצרט היתה ההפתעה שלא התפרסמה מראש – אריית השיגעון מתוך האופרה פלאטה (Platée) מאת ראמו. כאן יש להחמיא להחלטה העקרונית של הזמרת שלא להזניח את התוכן לטובת הצורה: הארייה יכולה לשמש כבסיס לתצוגת תכלית של קולורטורות, ואין ספק שמגנאג'י יכלה ללכת רחוק עם העניין משעשתה בפועל, אך ביכרה את האיזון על פני השואו. בהתאם, שולבה הראווה הקולית במכלול הפרשנות, תוך מתן משקל רב להיבט התיאטרלי – ובמיוחד ההומוריסטי – של הקטע. שבחים מגיעים גם לנגנים על ביצועם המבריק.

היצירה המסקרנת ביותר בתכנית, אולי, היתה מחזור השירים "עד מתי" שהלחין יבגני לוויטס על-פי יעקב ברזילי. במקור נכתבה היצירה להרכב קאמרי – קול, צ'לו ופסנתר – והמלחין עיבד אותה לתזמורת מיתרים. עיקר מעלתו של העיבוד הוא הימנעותו מהגזמה: מובן שיש שינוי במסה ובצבע, אך האינטימיות נשמרת, ואיתה צניעות המוזיקה והכבוד שהיא רוחשת לטקסט. הערך המוסף של התזמור ניכר בפתח השיר "אדון עולם", המעיד על פרץ השראה יוצא דופן: חלק הארי של השיר הוא קרשנדו ממושך שעניינו בריאת האור, והתיבות הפותחות נמסרו לוויולה בליווי מתון של צ'לי ובאסים. אין לתאר במלים כמה יופי נובע מהמהלך הזה, קל וחומר בנגינה הרגישה של שולי ווטרמן ועמיתיה, בצירוף מגנאג'י בקו קולי שעלה וזרח ממש כקרן אור…"

את הדברים האלה כתב המבקר עמיר קדרון באתר הביקורת שלו, והם מצטרפים לשורה של תגובות חמות ונלהבות שקיבלנו מהקהל בקונצרטים שהיו לנו בתחילת השבוע. הנה תגובה נוספת שקיבלנו לאחר הקונצרט בחיפה:

"הערב 10.05.14 באולם האודיטוריום שבחיפה, העניק לנו ההרכב של אנסמבל סולני תל אביב ערב מוזיקאלי מרגש ומענג במיוחד. הערב כלל יצירות מאת מלחינים שונים כגון המלחין היווני ניקוס סקלקוטס, יצירה של פרנץ שוברט "סלבה רג'ינה" לסופרן ולתזמורת ולכלי קשת, ומחזור שירים של יבגני לויטס למילים של יעקב ברזילי לסופרן ולכלי קשת בבכורה עולמית… בערב זה בלטה במיוחד זמרת האופרה הישראלית קלייר מגנאגי. זמרת בעלת קול סופרן מדהים ביופיו, פשוט קול מהשמיים. ביצועה למחזור השירים בהלחנתו של יבגני לויטס למילים של יעקב ברזילי היה מרשים מרגש ומצמרר. ביצועה לשיגעון קטע מתוך אופרה של זאן פיליפ ראמו, מלחין הבארוק, היה מדהים ומרגש גם כן. תודה לכם חברי האנסמבל על ערב מוזיקאלי מרגש זה."

אז איך זה שתכנית כל כך יפה ומגוונת, מרתקת וסוחפת, לא הביאה את הקהל בכמויות? התשובה היא, לדעתי, שהקהל פשוט לא ידע שהיא כזו. ומדוע הוא לא ידע שהיא כזו? מכיוון שלא היו בה השמות שאליהם הקהל נוהר בהמוניו – מוצרט, בטהובן, ברהמס, צ'ייקובסקי וכד'. וכשאין שמות כאלה, נדמה שהמוסיקה המנוגנת אינה טובה או אינה נעימה לאוזן. סקלקוטס? לויטס? ברטוק? נשמע מפחיד, הקהל לא מכיר… והוא רוצה לשמוע מוסיקה שהוא כן מכיר ויודע שהוא יאהב.

וכך, שוב, חוזרת הדילמה הקבועה: האם להביא לקהל מוסיקה טובה ומעניינת שלא מבצעים אותה בכל תזמורת בכל שנה, ולהסתכן באולמות לא מלאים, או לקחת רק "קלפים בטוחים" אבל לא להביא שום בשורה, חידוש או ייחודיות לתכניות? אני מאמין שאחרי כל קונצרט כזה, שבו הקהל שמגיע יוצא נלהב ונוכח לדעת שאנחנו מביאים לו מוסיקה מצויינת, גם אם היא לא הכי "פופולרית", הוא יותר ויותר סומך עלינו. זה תהליך, ורק כך לדעתי, ניתן להכניס לאולמות הקונצרטים מוסיקה טובה שלא נכתבה על-ידי עשרת המלחינים ה"פופולריים" (באך, ויולדי, מוצרט, ברהמס, מנדלסון, שוברט, צ'ייקובסקי, בטהובן, מאהלר, ברוקנר). רק כך אפשר להביא לקהל מוסיקה מרגשת ומצמררת שנכתבה על-ידי מלחין ישראלי. רק כך אפשר לגרום לקהל להבין שבפעם הבאה שהוא יראה בתכנית "ברטוק: דיברטימנטו" הוא ירצה לרוץ לקונצרט.

לשמחתי הרבה, הקהל שכן הגיע מיהר לרכוש מנוי לעונה הבאה בעקבות ההנאה שלו מהקונצרט האחרון. וזו כבר התחלה של הצלחה.

הפרוייקט הזה הסתיים, וכבר בשבת – הקונצרט האחרון לעונה זו בסדרה לילדים.

קנון בחזרה עם מקהלת מורן הצעירה.
"הילד הזה הוא אני" , הוא אולי הפרוייקט המרגש ביותר בתכניות לילדים העונה. סופר הילדים שעליו גדלנו – יהודה אטלס – יתארח אצלנו בתכנית, ביחד עם מקהלת מורן, השחקן דותן אלעד, וכמובן – הבובה קנון. כמה משיריו של יהודה אטלס, ובהם "אל הבית באה גברת", "פעם טיילנו אני וחבר", "אני מוכן" וכמובן "הילד הזה הוא אני", יבוצעו בקונצרט הזה. זה קונצרט שירוץ כמה פעמים בשבועות הקרובים ברחבי הארץ, אך הפעם הראשונה, כאמור, בשבת הקרובה 17.5.2014 בשעה 11:00 בבוקר בקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה. הניהול האמנותי המסור של הסדרה כולה נעשה על-ידי דקלה בניאל.

יהודה אטלס עם קנון.

 

 

שמחה גדולה, מוסיקה נהדרת, ציפייה להמשך.

הרבה שמחה ליוותה את החזרה הראשונה של האנסמבל, לקראת הקונצרטים שיחלו במוצ"ש. הדיברטימנטו הנפלא של ברטוק, הנגנים הנהדרים של האנסמבל והאוירה המיוחדת שיש אצלנו בחזרות – כל אלה יצרו אצלי ציפייה ודריכות לקראת המשך החזרות מחר בבוקר והקונצרטים שיבואו בעקבותיהם.

חזרת האנסמבל, אתמול. צילמה רוני שיר

 

מצד אחד, החזרות של האנסמבל הן מאוד יעילות ומקצועיות. העבודה מרוכזת וממוקדת, עניינית ויעילה. מצד שני, האוירה תמיד טובה ויש אצלנו הרבה שמחה מהמפגש החברתי עם האנשים הטובים שלעיתים רק בפרוייקטים של האנסמבל זוכים לפגוש אחד את השני. אני תמיד משתדל שזה לא יבוא אחד על חשבון השני, ושביחד עם השמחה והכיף מהמפגש החברתי נעשה גם עבודה טובה ויעילה. נראה לי שבפרוייקט הזה זה מצליח.

כשהתחלנו לנגן את הדיברטימנטו של ברטוק בחזרה אתמול, היתה ישר הרגשה של עשייה מוסיקלית טובה עם הרבה התלהבות. המוסיקה של ברטוק נפלאה ומאוד מאתגרת, וזה כל מה שצריך בשביל לגרום לריכוז והתלהבות ראשוניים. גם הריקודים היווניים של סקלקוטס, עליהם עברנו בהמשך החזרה, הם נהדרים – כתובים היטב, וירטואוזיים ומאתגרים. במהלך החזרה היתה התקדמות מאוד גדולה, ומחר אנחנו ממשיכים בעבודה, תחילה בחזרות סקציה ואחר כך שוב כולם ביחד.

לאחר החזרה התזמורתית נפגשתי לחזרה עם הסולנית שלנו בתכנית – זמרת הסופרן קלייר מגנאג'י. היה כיף לעבור על ה"סלבה רג'ינה" של שוברט – יצירה שהיא ממש פנינה. יצירתו של יבגני לויטס "עד מתי" למילים של יעקב ברזילי היא יצירה חזקה מאוד, המורכבת מחמישה שירים קצרים, כולם בנושא השואה. ובנוסף לשתי היצירות האלה עברנו על קטע ההפתעה שאנחנו מכינים לקהל – אריה משעשעת מאוד, שכמובן לא אגלה כאן של מי ומאיזו יצירה…

היום היה יום חופש לכבוד חג העצמאות והמנגלים, ומחר כאמור נמשיך בעבודה.

בפעם האחרונה שביצענו את הדיברטימנטו של ברטוק היינו צעירים יותר ב9 שנים… הנה הביצוע של הפרק הראשון מנובמבר 2005

גם בסלוניקי הטלפונים זזו שעה לאחור

נסיעה בראש השנה לקונצרט בסלוניקי, וקונצרט בחג המוסיקה הישראלית מיד עם שובנו ארצה – כך התחילו הימים הנוראים לפני שנתיים. ארבעת ימי החופש שהיו עכשיו בחג הזכירו לי ימים לחוצים במיוחד שעברנו בדיוק באותה תקופת חגים. וגם בסלוניקי הטלפונים זזו שעה לאחור מבלי שביקשנו מהם… שתהיה שנה טובה, שנת רוגע

תקופה לחוצה במיוחד עברנו בימים הנוראים לפני שנתיים. ביומיים שלפני ראש השנה קיימנו שתי חזרות אינטנסיביות מאד שבהן היה עלינו להספיק ללמוד יצירה חדשה של דניאל עקיבא לתזמורת מיתרים, אבוב ומקהלה, יצירה חדשה של איתן שטיינברג לזמרת ותזמורת מיתרים, יצירה חדשה של גורי אגמון לחליל, אבוב, בסון, קרן ומיתרים, ואת יצירתו של נעם סיוון "ביתן הבדידות" אותה ביצענו כבר לפני כן.

במוצאי החג יצאנו לסלוניקי לנגן תכנית שונה לחלוטין שבה היצירה הישראלית היחידה היתה של ברדנשוילי – אלגיה למיתרים, ואליה התווספו ריקודים יווניים של סקלקוטס וכן מיצירות מוצרט, גריג וברטוק. במהלך שהייתנו בסלוניקי עברנו לא מעט חוויות, וגם שם היינו צריכים להכין את התכנית בזמן קצר מאד – חזרת ערב, למחרת חזרת בוקר, ובערב קונצרט. על החוויות מסלוניקי כתבתי בפרוט בבלוג, לקריאה ניתן ללחוץ כאן.

האנסמבל בסלוניקי

ביצוע האלגיה למיתרים של ברדנשוילי בקונצרט בסלוניקי

הגענו ארצה ב5:00 בבוקר ובאותו היום בשעה 2 בצהריים כבר קיימנו חזרה בתל-אביב על התכנית לקונצרט חג המוסיקה הישראלית ומיד אחריו נסענו לחיפה לחזרת בלאנס ולקונצרט, ששודר בשידור חי בקול המוסיקה. הקונצרט, למרות כל האינטנסיביות והעייפות, היה בסך הכל מוצלח מאד.

הקונצרט בחיפה בחג המוסיקה הישראלית, עם מקהלת זמרי מורן, ועם הסולנית הנפלאה שלנו תמר ענבר באבוב, בסיום יצירתו של דני עקיבא "ממעמקים"

הנה הביצוע של ביתן הבדידות מאת נעם סיוון, מקונצרט אחר

למרות שאת ימי החג האחרונים העברתי במנוחה טוטאלית, לא יכולתי שלא להיזכר באותם ימים אינטנסיביים לפני שנתיים. אבל דבר אחד היה זהה – הבוקר הטלפון שלי זז שעה אחת לאחור, כאילו עברנו לשעון חורף. זה קרה גם כשהיינו בסלוניקי. אלא שאז הטלפון צדק לפי שעון ישראל – בזמן שבארץ עברו לשעון חורף בסלוניקי עדיין היה שעון קיץ. כך יצא שמרבית הנגנים כמעט פספסו את ארוחת הבוקר. היום לעומת זאת הטלפון זז שעה לאחור שלא בצדק – עד כמה שידוע לי אנחנו נשארים בשעון קיץ עד סוף אוקטובר.

שתהיה לכולנו שנה נפלאה, שנה של רוגע, שלווה, בריאות, אהבה והרבה מוסיקה.

השד לא כל-כך נורא – סיכום העונה חלק ב'

בשורה התחתונה – ניתן לומר שהרפרטואר החדשני של האנסמבל הצליח לעבור את מחסום הקהל והצליח למשוך גם קהל צעיר וחדש לקונצרטים שלנו. אולי הוא הרתיע חלק מהקהל השמרן, אבל אם לשפוט על-פי קצב מכירת המנויים לעונה הבאה (שבה נבצע 6 יצירות ישראליות מהן 5 בבכורה עולמית, ועוד לא מעט יצירות מהמאה ה20), ניתן לומר שהחדשנות בסך הכל אינה מרתיעה את הקהל, ואפילו מצליחה מדי פעם לגרום לו הנאה. הקהל קונה מנויים ובקצב משביע רצון

חמש יצירות ישראליות שולבו העונה בקונצרטים שלנו. שתיים מהן שולבו כ"הפתעה" וזכו להצלחה ולתגובות נלהבות – "אקטואלי" של נעמה תמיר בפתיחת העונה, ו"לא אמרתי דבר" של אביה קופלמן בסיום העונה. בנוסף, יצירתו של יחזקאל בראון "אור גדול" שבוצעה בקונצרט פתיחת העונה עם הסולנים קרן הדר ואלון ראובן, זכתה לביקורות חיוביות ול"קונצנזוס" חיובי מצד הקהל. זוהי יצירה יפהפיה, קלאסית מאד, מתוזמרת היטב, ומעבירה בצורה נהדרת את הטקסטים הנפלאים מספר ישעיהו. הנה הביצוע שלה מהקונצרט שהתקיים בקונסרבטוריון שטריקר.

 

היצירה הכי מעוררת מחלוקת היתה יצירתו של עמית גילוץ "בזמן שרקדנו" לחליל ותזמורת ממותכנת, שבה הקשתנים משתמשים במקלות כביסה, במפרטים ובעפרונות לנגינה, מכוונים את הכלים בצורה לא שגרתית, וגם הקהל משתתף בביצוע על-ידי הקראה של טקסטים שונים מתוך הספר "דוקטרינת ההלם".

תזמורת "ממותכנת" ביצירה של גילוץ

היצירה הזו היתה שוק לקהל, וזכתה לתגובות קיצוניות לכאן ולכאן – קיבלנו מצד אחד תגובות נזעמות (כולל קריאות בוז בסיום הביצוע בכפר-שמריהו) ומצד שני תגובות נלהבות הן על היצירה עצמה והן על האומץ לבצע אותה. בתגובה מרגשת במיוחד שקיבלנו מאחת הנוכחות בקונצרט נכתב "ברצוני להביע הערכה עמוקה למלחין ולחלילן רואי אמוץ ובעיקר למנצח והמנהל האמנותי ברק טל- שהינו המנהל האמנותי האמיץ ביותר שהיכרתי ובעל תבונה מיוחדת ואחריות מיוחדת לגורל המוסיקה ולגורלינו בכלל… אין דרך טובה יותר להביע את מה שקורה בעולמנו ובחיי כל פרט בחברתנו, מאשר באמצעות המחשת "שבירת הכלים" פשוטו כמשמעו ממש מול עינינו ואזנינו. החריקות והנקישות ונסיונות הנפל של המוני אנשים להשמיע קול והקול החנוק של כלי הנגינה כל זה ממחיש את חוסר היכולת ליצור הרמוניה וזו מטפורה כל כך חזקה וגאונית לומר שאין היום אפשרות לשמוע צליל אמיתי כי כל הקולות מעוותים חנוקים או שבורים והאמת – חבויה בשבירה עצמה… עלי לשוב ולהודות לכם על אומץ לבכם, על אחיזתכם באמת, ועל נסיון ויכולת לזעזע אולי במעט את שאננות מבקרי אולמות הקונצרטים. כל הכבוד לכם." הנה סרטון קצר על היצירה, שבו ניתן לראות ולשמוע קצת על מה מדובר. הביצוע המלא יעלה ליוטיוב בקרוב.

 

יצירה ישראלית נוספת היתה "שלושה מדריגלים סתוויים" לצ'לו ומיתרים של ינעם ליף, עם הסולן יונתן גוטליבוביץ'. זו יצירה מאד יפה, שהיה מרתק לעבוד עליה ולגלות אותה במהלך העבודה. גם היא התקבלה בצורה יפה על-ידי הקהל. שיתוף הפעולה עם יונתן ועם נמי ליף (שהיה מורה שלי בתיכון ובאקדמיה) היה נפלא.

יונתן גוטליבוביץ', הסולן ב"שלושה מדריגלים סתוויים" של ינעם ליף

יצירות "מודרניות" נוספות שניגנו היו: הסויטה הלירית של אלבן ברג, יצירה מאתגרת מאד מבחינה טכנית, שדרשה הרבה הכנה אינדיבידואלית.  היה מאד מספק להכין יצירה כל-כך קשה ולהביא אותה לביצוע טוב; שתי היצירות של שוסטקוביץ' שביצענו בתכנית במאי – רביעיית המיתרים מס' 8 והקונצ'רטו לצ'לו עם הסולנית נטליה גוטמן – שתי יצירות נפלאות, מרגשות ומהנות שזכו תגובות נלהבות ביותר; נושא ווריאציות – ארבעה טמפרמנטים לפסנתר ותזמורת מיתרים של הינדמית, עם הסולנית עינב ירדן. יצירה רומנטית לירית נהדרת, מאתגרת מאד הן לסולנית והן לתזמורת, שהושקע בהכנתה זמן רב, וגם היא התקבלה באהדה ע"י הקהל; וריקוד אחד מתוך חמישה ריקודים יווניים של סקלקוטס, יצירה קלילה שמזכירה את הריקודים הרומניים של ברטוק (אבל בסגנון יווני) והובאה כהפתעה באחד הקונצרטים. את היצירה בשלמותה נבצע בעונת הקונצרטים הקרובה.

ביצוע הפרק הראשון (הנושא) מתוך "ארבעה הטמפרמנטים" של הינדמית לפסנתר ותזמורת מיתרים. סולנית: עינב ירדן

 

אז אחרי עונה שהיו בה הרבה מאוד חידושים ברפרטואר, כולל שלוש יצירות ישראליות חדשות, שעברו בהצלחה את הקהל והביקורת, בעונה הבאה אנחנו לוקחים את החדשנות עוד צעד אחד קדימה ומביאים לקהל כבר שש יצירות ישראליות בסגנונות שונים (עודד זהבי, שי כהן, נמרוד סהר, איל אדלר, יבגני לויטס ונעם סיון), מהן חמש חדשות, לצד יצירות מהמאה ה-20 של בריטן, ברטוק וסקלקוטס.

בפוסט הבא – על ההפתעות והחידושים הויזואליים שהבאנו העונה – איך זה התקבל, מה מזה יימשך גם בעונה הבאה ואילו עוד חידושים צפויים.

אוונגרד של המאה ה18

ממצב של לחץ וחששות עם קבלת התפקידים הקשים בסויטה הלירית של ברג לפני כשלושה שבועות, דרך ההכנות הקשות של כל אחד באופן אינדיבידואלי, חזרת המובילים והחזרות המלאות שהתקיימו השבוע – לאט לאט הבנו שהשד לא כל כך נורא. אתמול בחזרת הבלאנס שלפני הקונצרט בכפר-שמריהו, כבר הרגשתי שזו היצירה שאני הכי פחות צריך לעבור עליה. וגם – על הסימפוניה המדהימה ויוצאת הדופן של היידן, מס' 67, יצירה אוונגרדית של המאה ה18. ומיהו ניקוס סקלקוטס ואיך הגענו לנגן יצירה שלו? חוויות מהקונצרט הראשון אתמול ומהשבוע כולו

האנסמבל אתמול בכפר שמריהו. צילמה רוני ארז

זה היה שבוע מאוד אינטנסיבי ומעייף. אתמול בערב, בקונצרט בכפר-שמריהו, הכל התחבר לקונצרט שלם שהיה חוויה בשבילנו ובשביל הקהל. אני חייב לציין שהאולם בכפר-שמריהו הוא מאוד נוח ונעים לנגינה, הוא מצלצל טוב, שומעים טוב גם על הבמה וגם מהקהל, ובסה"כ כיף לנגן בו. הגענו לחזרת הבלאנס במצב שהיצירה שהיתה זקוקה להכי הרבה עבודה היתה הסימפוניה מס' 67 של היידן, ולכן הקדשתי לה חצי שעה של עבודה בחזרה זו (מתוך שעה וחצי). היצירה הזו היא פשוט פלא, אין מילה אחרת. יצירה מלאה בהפתעות, באפקטים לא קונבנציונליים לתקופה (למשל – נגינה עם העץ של הקשת בסוף הפרק השני, כיוון הכינור בשונה מהמקובל בטריו של הפרק השלישי ליצירת אפקט של חמת חלילים, פרק איטי באמצע הפרק האחרון המהיר), בהומור, בדרמה. היינו צריכים ללטש הכל עד הסוף, להגיע לטמפים הנכונים בכל פרק, ולהרגיש בטוחים לקראת ביצוע היצירה בקונצרט. בהמשך החזרה הסולן שלנו חן הלוי הוביל את האנסמבל בקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט, אח"כ קצת מיצירתו של ינעם ליף שלושה מדריגלים סתוויים וממש בדקות האחרונות של החזרה עברתי על כמה מקומות בסויטה הלירית של ברג.

אתמול בבוקר עוד היתה לנו חזרה גנרלית בשטריקר, בפני קהל תלמידים ממגמות מוסיקה בגדרה ובלוד. אמנם התחלנו את החזרה עם ברג ואח"כ יצירתו של ליף, אך לשמחתנו ולהפתעתנו התלמידים היו מאוד קשובים ומתעניינים, שאלו אותי בהפסקה שאלות ולא נרתעו מהמוסיקה ה"מודרנית" שניגנו. חשוב מאוד בעיני שהקהל, ובמיוחד הקהל הצעיר, ישמע את החזרות ולא רק את הקונצרטים, כי בחזרות ניתן להבין יותר את המוסיקה דרך תהליך העבודה. אחרי ההפסקה עברנו למוצרט ולהיידן, ובשתיהן לא הספקנו לנגן הכל, בגלל קוצר הזמן. הנגנים התפזרו ואני נשארתי בקונסרבטוריון ללמוד ולהתכונן לחזרת הבלאנס ולקונצרט הערב.

הקונצרט החל בסרטון קצר על הסויטה הלירית של אלבן ברג ומיד לאחריו ביצענו את היצירה. הביצוע היה בסה"כ טוב, בטוח, עם שליטה וריכוז. הרגשתי שבגלל הריכוז הרב שנדרש בעת הביצוע, קשה לנו להנות מהמוסיקה. רק ברגעים בודדים, שבהם המוסיקה מאוד שקופה, רומנטית ולא דורשת שליטה מלאה בכל פעמה בכל תיבה – הצלחתי להנות. אני מקוה ומאמין שהקהל שיושב ורק מאזין, ואינו צריך לבצע – יכול להנות מהיצירה בעת ביצועה הרבה יותר מאשר המבצעים.

הסרטון על הסויטה הלירית של אלבן ברג

 

לפני ביצוע הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט, הסולן חן הלוי הסביר לקהל על הכלי שעליו הוא ניגן – באסט קלרינט – שעבורו מוצרט כנראה כתב את היצירה. את הביצוע שמעתי מאחורי הבמה, ונהניתי מהנגינה החיה והנלהבת של האנסמבל, ומהמוסיקליות והרגישות בנגינה של חן. אחרי ההפסקה ניגנו עם הסולן יוני גוטליבוביץ' את היצירה של ינעם ליף "שלושה מדריגלים סתוויים" לצ'לו ותזמורת מיתרים. גם כאן היה סרטון מקדים. הביצוע היה מצוין, יוני ניגן מעולה, והליווי של האנסמבל היה מדוייק מאוד.

הסרטון על יצירתו של ינעם ליף

 

לפני ביצוע הסימפוניה של היידן היתה הפתעה, כמיטב המסורת בקונצרטים שלנו העונה – ואתמול זו היתה יצירה של המלחין היווני ניקוס סקלקוטס – חמישה ריקודים יווניים. הכרנו את היצירה כשנסענו להופיע בסלוניקי לפני כשנה וחצי, התלהבנו ממנה והחלטנו להכניס אותה לתכנית הקונצרטים שלנו בעונה הבאה. כ"מתאבן" נתנו לקהל אתמול את הריקוד הראשון מתוך החמישה. לסיום הערב, ביצעו את הסימפוניה המדהימה של היידן, עם הרבה התלהבות ואנרגיה, ועם נגינה נהדרת של קטעי הסולו ע"י הכנרות קורדליה הגמן והדס פבריקנט, הצ'לן יוני גוטליבוביץ', והנשפנים הנפלאים שלנו – האבובנים מירב קדישבסקי וניר גבריאלי, הבסוניסטיות אילינוי יוגב וענבר נבות, והקרננים אלון ראובן וולינטום גבריאל. בהחלט סימפוניה נפלאה שכיף לנגן אותה, להשתעשע עם המוסיקה ולהנות מההפתעות והחידושים שהיידן טומן בה. וכפי שקורה אחרי מרבית הקונצרטים שלנו בכפר-שמריהו, גם אתמול סיימנו את הערב בקבלת פנים חגיגית בביתה של אורה הולין חברת הועד המנהל שלנו. נכחו הזוג ליף, כמה מנגני האנסמבל, חברי הועד המנהל ואורחים נוספים.

ביום ראשון יתקיים הקונצרט השני והאחרון לתכנית זו – בקונסרבטוריון שטריקר בתל אביב. הקונצרט יועבר בשידור חי בקול המוסיקה.