גם בסלוניקי הטלפונים זזו שעה לאחור

נסיעה בראש השנה לקונצרט בסלוניקי, וקונצרט בחג המוסיקה הישראלית מיד עם שובנו ארצה – כך התחילו הימים הנוראים לפני שנתיים. ארבעת ימי החופש שהיו עכשיו בחג הזכירו לי ימים לחוצים במיוחד שעברנו בדיוק באותה תקופת חגים. וגם בסלוניקי הטלפונים זזו שעה לאחור מבלי שביקשנו מהם… שתהיה שנה טובה, שנת רוגע

תקופה לחוצה במיוחד עברנו בימים הנוראים לפני שנתיים. ביומיים שלפני ראש השנה קיימנו שתי חזרות אינטנסיביות מאד שבהן היה עלינו להספיק ללמוד יצירה חדשה של דניאל עקיבא לתזמורת מיתרים, אבוב ומקהלה, יצירה חדשה של איתן שטיינברג לזמרת ותזמורת מיתרים, יצירה חדשה של גורי אגמון לחליל, אבוב, בסון, קרן ומיתרים, ואת יצירתו של נעם סיוון "ביתן הבדידות" אותה ביצענו כבר לפני כן.

במוצאי החג יצאנו לסלוניקי לנגן תכנית שונה לחלוטין שבה היצירה הישראלית היחידה היתה של ברדנשוילי – אלגיה למיתרים, ואליה התווספו ריקודים יווניים של סקלקוטס וכן מיצירות מוצרט, גריג וברטוק. במהלך שהייתנו בסלוניקי עברנו לא מעט חוויות, וגם שם היינו צריכים להכין את התכנית בזמן קצר מאד – חזרת ערב, למחרת חזרת בוקר, ובערב קונצרט. על החוויות מסלוניקי כתבתי בפרוט בבלוג, לקריאה ניתן ללחוץ כאן.

971_0590

האנסמבל בסלוניקי

ביצוע האלגיה למיתרים של ברדנשוילי בקונצרט בסלוניקי

הגענו ארצה ב5:00 בבוקר ובאותו היום בשעה 2 בצהריים כבר קיימנו חזרה בתל-אביב על התכנית לקונצרט חג המוסיקה הישראלית ומיד אחריו נסענו לחיפה לחזרת בלאנס ולקונצרט, ששודר בשידור חי בקול המוסיקה. הקונצרט, למרות כל האינטנסיביות והעייפות, היה בסך הכל מוצלח מאד.

307427_10150315236153282_580448281_8077997_1255112742_n

הקונצרט בחיפה בחג המוסיקה הישראלית, עם מקהלת זמרי מורן, ועם הסולנית הנפלאה שלנו תמר ענבר באבוב, בסיום יצירתו של דני עקיבא "ממעמקים"

הנה הביצוע של ביתן הבדידות מאת נעם סיוון, מקונצרט אחר

למרות שאת ימי החג האחרונים העברתי במנוחה טוטאלית, לא יכולתי שלא להיזכר באותם ימים אינטנסיביים לפני שנתיים. אבל דבר אחד היה זהה – הבוקר הטלפון שלי זז שעה אחת לאחור, כאילו עברנו לשעון חורף. זה קרה גם כשהיינו בסלוניקי. אלא שאז הטלפון צדק לפי שעון ישראל – בזמן שבארץ עברו לשעון חורף בסלוניקי עדיין היה שעון קיץ. כך יצא שמרבית הנגנים כמעט פספסו את ארוחת הבוקר. היום לעומת זאת הטלפון זז שעה לאחור שלא בצדק – עד כמה שידוע לי אנחנו נשארים בשעון קיץ עד סוף אוקטובר.

שתהיה לכולנו שנה נפלאה, שנה של רוגע, שלווה, בריאות, אהבה והרבה מוסיקה.

ביקור בשוייץ לפתיחת העונה

רפרטואר "חו"ל". נגני אנסמבל שמתאספים מרחבי אירופה. יומיים של חזרות וקונצרט אחד. זה כבר הופך למסורת – גם את העונה הזו אנחנו פותחים בנסיעת בזק לחו"ל. והפעם: Crans Montana בשוייץ. בשבוע הבא זה קורה

זה האזור שבו נהיה בשבוע הבא, כפי שהוא נראה בקיץ

זה מתחיל להפוך למסורת. בשנה שעברה פתחנו את העונה שלנו בנסיעה קצרה לסלוניקי, שם הופענו בקונצרט אחד בפסטיבל בעיר. ובשבוע הבא אנחנו מתכנסים שוב, והפעם על-מנת לנגן בפסטיבל "Les Sommets du Classique" באזור הצרפתי של שוייץ. האזור משמש בחורף לסקי, וכך הוא נראה בד"כ בחודשי החורף.

אבל אנחנו נגיע לשם דווקא בתקופת הקיץ, ונופיע בקונצרט אחד במסגרת פסטיבל Les Sommets du Classique. כפי שהיה בשנה שעברה בסלוניקי, גם הפעם ניפגש כולנו שם, כלומר בז'נבה, כאשר חלק מהנגנים יגיעו ביחד מהארץ, והיתר יגיעו משוייץ ומאיטליה. גם תכנית הקונצרט תהיה ברובה מתוך יצירות הרפרטואר של האנסמבל, שכבר הפכו באופן מסורתי ל"תכניות חו"ל". הדיברטימנטו ברה מז'ור ק.136 של מוצרט, סויטת הולברג של גריג, ריקודים רומניים של ברטוק. הפעם נביא גם את יצירתו של המלחין הישראלי מארק לברי, אותה ביצענו לאחרונה במרכז עינב במסגרת ערב הוקרה למלחין. הסולנים יהיו שני פסנתרנים – הבלגי אלכסנדר גרנינג והישראלי יובל כהן. הם ינגנו איתנו את הקונצ'רטו בדו מינור לשני פסנתרים של באך.

בסרטון הפרומו של הפסטיבל מציגים ב30 שניות את כל המבצעים, כאשר לקראת הסוף ניתן לשמוע בצרפתית את שמו של האנסמבל. הסרטון מופיע בדף הבית של הפסטיבל, כאן.

אנחנו טסים ביום שני הקרוב, 13.8. הקונצרט ביום רביעי 15.8, ונשוב לארץ בחמישי 16.8. את החוויות מהנסיעה אביא בפוסט הבא, לכשנשוב.

מקומו של המנצח באנסמבל סולני תל-אביב

בהקשר לכתבה של נעם בן זאב מלפני כמה ימים בעיתון הארץ, על הספר "מיתוס המאסטרו" שנכתב לפני 20 שנה ע"י המבקר הבריטי נורמן לברכט (ומצורפת כאן בהמשך) – כמה מחשבות, זכרונות והרהורים על היחסים בין אנסמבל סולני תל-אביב לביני ב10 שנות קיומנו. איך זה עובד אצלנו באנסמבל?

הכתבה של נעם בן-זאב מלפני כמה ימים, על הספר "מיתוס המאסטרו", המתאר את העולם ההולך ונעלם של מנצחים כל-יכולים, רודנים, טוטאליטריים – גרמה לי לחשוב על השינויים שהעולם הקלאסי התזמורתי עובר, בכל הקשור לאופי התזמורות ולסמכויותיו של המנצח. אני משתכנע יותר ויותר שמנצח שזוכה לשיתוף פעולה ולאהבה מצד נגניו יקבל תוצאה יותר טובה בקונצרט. מנצח שיעודד את נגניו, יחמיא להם מידי פעם ויצור אוירה טובה ונעימה בחזרות, יזכה לשיתוף פעולה גדול ולמוטיבציה מצידם לתת 100% בקונצרט.

כשהקמתי את האנסמבל לפני 10 שנים, זה היה גוף  דמוקרטי לגמרי. החזרות היו מתנהלות בשיתוף מלא עם הנגנים, נגנים היו מציעים דרכים לביצוע ומקומות לחזור עליהם והעבודה התנהלה תוך ביטוי אישי לכל נגן ונגן. מכיוון שהאוירה היתה מאוד טובה וחברית, גם שעות ההתחלה והסיום לא היו ממש מוחלטות, הפסקות התארכו, חזרות החלו באחור, ולפעמים נמשכו מעבר לשעת הסיום.

האנסמבל בימיו הראשונים (2001): אוירה נהדרת, דמוקרטיה מוחלטת

התפקיד שלי בתוך כל זה היה לנווט את החזרות, להנחות ולהציע את רעיונותיי המוסיקליים, להקפיד על לוח הזמנים, ולדאוג להביא את האנסמבל לרמת ביצוע גבוהה מבלי לקפח או לדכא את האינדיבידואליות של הנגנים. היתרון הגדול היה שנוצר גוף תזמורתי יוצא דופן – גוף שבו כל נגן מעורב באופן אינדיבידואלי, ויש לו הזדהות מלאה ומוטיבציה להצליח. החיסרון היה שהדברים לקחו הרבה יותר זמן מהמקובל, כאשר לפעמים על כל קשת, דינמיקה או ארטיקולציה נפתח דיון ארוך, שגם אם בסופו התקבלה החלטה שמקובלת על כולם, הוא בזבז זמן חזרות יקר. שיטת העבודה הזו נמשכה כשנתיים וחצי, כאשר לאט לאט החלו להישמע קולות מצד הנגנים הקוראים לקצת פחות דמוקרטיה ולקצת יותר החלטיות מצידי, אשר תוביל ליותר יעילות. לקחתי את ההערות האלה מאוד ברצינות, והתחלתי להכין לפני כל פרוייקט לוח זמנים מפורט לכל חזרה, כתבתי בעצמי את הקשתות לכולם, גיבשתי בעצמי את האינטרפרטציה, סימנתי פרטים רבים של ביצוע בתוים, על-מנת לחסוך זמן חזרות יקר. התחלתי להקפיד על שעות התחלה וסיום, וניהלתי את החזרות בצורה הרבה יותר חד-צדדית. בגלל לוח הזמנים המוקפד, לא אפשרתי יותר מדי ביטוי אישי לנגנים שהיו להם רעיונות להציע, מכיוון שפחדתי שיתבזבז לנו הזמן היקר. כתוצאה מהתהליך הזה, גם שיתפתי את הנגנים פחות ברעיונות ובהצעות לרפרטואר, ובנושאים הקשורים להתנהלות האנסמבל. התוצאה המקצועית היתה ללא ספק טובה בהרבה, והיעילות בחזרות השתפרה פלאים, ומעידות על כך כמה מההקלטות הנפלאות של האנסמבל בשנים 2004-2007 (מוצרט סימפוניה מס' 33, פרוקופייב הסימפוניה הקלאסית, ברטוק דיברטימנטו למיתרים). אבל יחד עם זה גם נוצר קצת ריחוק בין הנגנים לביני, שכתוצאה ממנו הצטברו גם תסכולים אצל חלק מהנגנים.

שנת 2005: עבודה מקצועית ויעילה ביותר, על חשבון הביטוי האישי והאינדיבידואליות של הנגנים

בשנים האחרונות, בזכות תהליך אישי שעברתי, וגם בזכות ההרכב האנושי הנהדר באנסמבל, אני חושב שהאנסמבל הגיע לדרך העבודה הנכונה, היעילה והטובה ביותר. החזרות מתנהלות באוירה טובה, ותוך מעורבות של הנגנים בתהליך, אבל גם תוך יעילות וניצול של כל דקה לשיפור האנסמבל. יעידו על כך הפרוייקטים האחרונים שעשינו – קונצרט בחג המוסיקה הישראלית עם תכנית קשה מאוד – בשלוש חזרות; קונצרט בסלוניקי בשתי חזרות; קונצרט בכפר-שמריהו בשתי חזרות; תכנית עם אסתרית בלצן בשתי חזרות; בכל הפרוייקטים האלה העבודה בחזרות מאוד ממוקדת ומרוכזת, אבל יחד עם זאת לכל סקציה יש גם זמן עבודה נפרד בקבוצה שבו המובילים מנהלים את החזרה ולנגנים יש מקום לביטוי אישי. התוצאה מצויינת, וגם האוירה בחזרות, בקונצרטים ומחוצה להם – יוצאת מהכלל.

שנת 2010: סקציית הויולות שלנו בחזרת סקציה – אוירה מצויינת!!

אני חושב שכל אחד צריך שיציבו לו גבולות על-מנת שהוא יהיה מרוצה ומסופק. חופש מוחלט, ללא יד מכוונת החלטית, לא יגרום בסופו של דבר אושר לנגנים, כי הוא לא יוביל לתוצאה טובה. יד מכוונת החלטית נחוצה מאוד בגוף המורכב מהרבה אנשים, אך יחד עם זאת דיכוי וסרוס הנגנים עלול ליצור גם הוא תוצאה לא רצויה – בגלל תסכולים וחוסר רצון לשתף פעולה. החיים מלמדים אותי שמנצח הוא בראש ובראשונה – פסיכולוג!!! ואת זה לא מלמדים באקדמיה למוסיקה…

סולני תל-אביב, אוקטובר 2011: פרוייקטים מוצלחים בשתי חזרות בלבד

הנה המאמר של נעם בן זאב:

סוף שלטונו של המאסטרו המוסיקלי

מי שביקר בסיאול בירת דרום קוריאה שם לב ודאי לתופעה הייחודית לה: בכל יום מתקיימות ברחבי העיר שביתות מלוות בהפגנות, לעתים עשרות מהן. המחזה דומה בכולן: בטיול רגלי בעיר נתקלים לפתע בשרשרת שוטרים שספק חוסמת ספק מגינה על חבורת מפגינים – פקידות בנק, עובדי מסעדה, קופאיות או פועלים – שיושבים על המדרכה בפתח העסק שאותו נטשו, קוראים קריאות קצביות, שרים, מקישים בכלי הקשה ומניפים כרזות. העוברים ושבים נעצרים, מביעים הזדהות, משוחחים – ואחרי זמן כולם מתפזרים לדרכם.

לפני כשבועיים, בסוף אוקטובר, הצטרפה קהילה יוצאת דופן אל מעגל המפגינים – זו של נגני התזמורת הסימפונית של רשות השידור הקוריאנית (KBS), תזמורת שהוקמה בשנות ה-50 ונהפכה למובילה במדינה. הנגנים לבשו טישירטס ועליהן סיסמאות הקוראות לפיטוריו של המנהל המוסיקלי שלהם, האמריקאי ממוצא קוריאני האהם שיניק.

טוסקניני. איך להעיף נגן באמצע החזרה

טוסקניני. איך להעיף נגן באמצע החזרה . צילום: אי-פי

מקצת הטענות נגדו היו מקצועיות ("הוא לא מבחין בין צליל אבוב לקרן יער"), אבל רובן נסובו סביב יחסו האדנותי לנגנים, אמצעי המשמעת הלא הוגנים שנקט, והדרך שבה פיטר נגנים ראשיים והחליפם באחרים. ובסיכום: התנגדות של קהילה מדוכאת לרוח ה"מאסטרו", השליט הכל-יכול שעל פיו יישק דבר, הרודה בנגניו ורשאי להשפילם ולפטרם כרצונו.

על הרודנות של המאסטרו ועל דיכוי הנגנים במוסד התזמורת הסימפונית, כבר נכתב בספר שהשבוע מלאו 20 שנה להוצאתו, "מיתוס המאסטרו", מאת מבקר המוסיקה הבריטי נורמן לברכט. בביקורת על הספר הזה שפורסמה לפני כמה ימים נטען, כי הוא "חולל מהפכה בתודעת הציבור, ושינה מהיסוד את דימויו של המנצח על תזמורת סימפונית: ממנהיג בעל כוחות על-טבעיים לשחקן מובהק בשדות הכוח. הספר נמכר ברבע מיליון עותקים", ממשיכה הביקורת האוהדת, "וניבא אז את העתיד – שאולי הוא זמננו-אנו – שבו שלטון המאסטרו יבוא סוף סוף אל קצו".

לא לגמרי מפתיע לגלות, כי מי שמפרגן בנדיבות כזו לספר "מיתוס המאסטרו", ומי שאף מוסיף ומספר איך הספר ממש שינה את חייהם של מנצחים ("ולדימיר יורובסקי, עכשיו המנצח על הפילהרמונית של לונדון, סיפר לי שהחליט לנטוש את שרביט הניצוח אחרי שקרא אותו") – הוא לא אחר מאשר המחבר, נורמן לברכט עצמו. מי שקרא את ספרו זה, או ריפרף על ספריו האחרים או עקב אחרי הקריירה הנוסקת של לברכט, שכותב באינספור עיתונים ומפרנס בלוג שנקרא על ידי מיליונים – מכיר היטב הסגנון והתוכן היהירים של הכותב: זה חלק משפתו, ויש אומרים חלק מהחן שלו.

קשה לצלוח את הספר, אבל בכל זאת אפשר לקרוא בו כמה דברים מעניינים על עלייתו של מוסד המנצח במאה ה-19 ועל המנצחים הגדולים (מאסטרי) שנולדו מאז ונהפכו לסופרסטארים, לדמויות מרכזיות בתרבות המערבית.

המשמעות האמיתית של המאסטרו, מונח שמתאר גבר נערץ ועריץ, כל יכול, נתון לגחמות, מין אמן טוטאלי שמפסל את המוסיקה במו ידיו – היא, לדברי לברכט, פוליטית-חברתית, ומטרתה היא אגירת כוח וכסף. הרברט פון קאריאן, המנצח האגדי של תזמורת ברלין ושל פסטיבלים חשובים, לאונרד ברנשטיין האגדי מניו יורק, וגאורג שולטי משיקאגו, אגדי לא פחות, הם שלושה דינוזאורים, על פי לברכט, שעוד התהלכו על פני האדמה בשנות ה-80, מושכים בחוטי התעשייה המוסיקלית הבינלאומית ושולטים בהון עתק, אחרוני דור שהלך ופס מן העולם.

באותו זמן כבר פעלו בסביבה מנצחים צעירים מהדור החדש: סיימון ראטל בברמינגהאם שסירב לקבל תזמורות גדולות ויוקרתיות; מנצחים רוסים צעירים בסוף העידן הסובייטי ומיד אחריו – יורובסקי למשל – שנרתעו גם הם מריכוז של כוח; ובפינלנד, בראשותו של אסה פקה סאלונן, דור של מנצחים מוכשרים, צנועים, נעדרי כל אקסטרווגנצה ותסביך שליטה, שכבר לא רדו בנגנים ולא השפילו אותם. זה דור שבקרבו לא ייתכן מקרה כמו האנקדוטה המסופרת על טוסקניני, רודן מפחיד ואכזר, ולפיה הוא הפסיק חזרה ודרש מנגן שכנראה טעה לומר לו באיזה תאריך נולד, לתשובתו המשיך ושאלו "באיזה יום זה היה?", וכשקיבל את התשובה קבע "זהו יום שחור לעולם המוסיקה" – ופיטר אותו.

בארנבוים למשל

האם ימים אלה חולפים, כנבואת לברכט? באופטימיות זהירה ניתן לומר שכן. אמנם למרות המצוקה הכלכלית של תזמורות וקריסת חברות התקליטים הגדולות, שצימצמו מאסטרי רבים לגודלם הטבעי, עדיין יש מנצחים שבידיהם עוצמה חובקת עולם. למשל, אותו סיימון ראטל הצנוע שעלה לגדולה ולניהול המוסיקלי של הפילהרמונית הברלינאית, או דניאל בארנבוים ותזמורותיו – האופרה של ברלין, "דיוואן מזרח-מערב" ועתה גם בית האופרה "לה סקאלה". ואמנם גם בתחומים שבהם נוצר מופת של מנצחים מסוג חדש – תזמורות הבארוק, ומנגד אנסמבלים של מוסיקה חדישה – עדיין מוצאים מאסטרי בתבנית הישנה כמו ג'ון אליוט גרדינר, או פייר בולז.

אבל בכל זאת ניכר שינוי בכיוון הרוח: תזמורות הבארוק והמוסיקה החדישה, ועלייתן של נשים מנצחות, מעוררים תקווה לזן אחר של מנצח, מאסטרו או מאסטרה: דמוקרטית, משתפת ואדיבה בעשייה המוסיקלית עצמה; ובמעגל הפוליטי-כלכלי: בלי גחמות ושגעונות, בלי דרישות מופרזות, מנצחת או מנצח שיודעים את מקומם בתוך מערכת חברתית ועסקית ושלא על פיהם יישק דבר.

המרד נגד המנהל המוסיקלי של התזמורת הקוריאנית מצד נגנים שכבר לא מוכנים לקבל את מרותו בלי ערעור מתיישב איפוא עם הרוח הזאת, ועם רוח המחאה החברתית והתביעה לצדק חברתי בכלל; ותגובתו למחאה, ששיקפה סירוב מוחלט להכיר בה – "לא ייתכן שחברי תזמורת ימרו את פיו של המנהל המוסיקלי", אמר – היא שירת ברבור של מי שיטואטא כנראה מהר מאוד מהבמה.

ובישראל – האם כאן פועלת גם כן דמות מאסטרו כל יכול שכזה? בסצינה קטנה ורחוקה כל כך, העוצמה המרוכזת בידי מאסטרו היא אפסית ביחס למוקדי הכוח העולמיים, אבל עלולה להיות כמעט אבסולוטית בתוכה-עצמה. האנסמבלים הבארוקיים בישראל, למשל, הם דוגמה להתנהלות שיתופית ושוויונית, וכך גם רוב הקבוצות למוסיקה חדישה. ובקרב התזמורות הסימפוניות, קשה לומר שדן אטינגר מראשון לציון, פרדריק שאזלן, מנהלה המוסיקלי החדש של הסימפונית ירושלים, ואפילו נועם שריף מתזמורת חיפה, הבולט בנוף הישראלי כבר יותר מחצי מאה – מייצגים את מיתוס המאסטרו.

יש אמנם גברים בעלי כוח שפועלים בסצינה: גיל שוחט, למשל, שחולש על שלושה פסטיבלים, על היכל תרבות בצפון ועל סדרות אינספור של קונצרטים מוסברים; ודן יוהס, שמנהל קבוצה למוסיקה חדישה ("אנסמבל המאה ה-21"), אולם קונצרטים ("התיבה") והוא גם ראש איגוד הקומפוזיטורים. אבל דמות המאסטרו בישראל, בעיקר מבחינה מוסיקלית, שמורה באמת רק לאחד: זובין מהטה, המנהל המוסיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שעתה מציינים 50 שנה להופעותיו עם התזמורת.

אשר לעתיד – אולי פעילותן של שתי מנצחות מצוינות, טליה אילן וקארין בן יוסף, ושל רבות אחרות שלומדות ומתמחות בניצוח, מחישה גם היא את בוא עידן הדמוקרטיה בתזמורות.

משחק טאקי, קפריסים של פגניני, ערוץ 2 בעברית. סלוניקי יומן מסע

משחק הטאקי על הרצפה בשדה התעופה באתונה, הפסנתרן היווני שניגן מוצרט בטמפו איטי להחריד, הארוחה במלון שלא כללה מי ברז, אולם הקונצרטים היפהפה שנמצא בסמוך לים, הטלביזיה בחדר עם ערוץ 2 הישראלי, אימוני הכינור של שחר פוייאי בכל רגע חופשי. חוויות מהנסיעה לסלוניקי

בשעה 4:00 לפנות בוקר אור ליום שישי 30.9 נפגשנו – מספר נגנים סהרוריים עם כלי הנגינה והמזוודות שלהם, ואני, עם המזוודה שלי והויולה של קטיה (שהיתה אמורה להגיע לסלוניקי מבאזל ללא ויולה) – במסוף אגד בתחנת רכבת מרכז. מיניבוס לקח אותנו לשדה התעופה שם הצטרפו אלינו עוד נגנים סהרוריים והמנכ"לית שלנו רוני שיר. לאחר הבדיקות הבטחוניות והצ'ק אין הנגנים התפזרו לבילוי הישראלי הפופולרי – קניות בדיוטי פרי. מאיפה היה להם כוח לזה בשעה 4 בבוקר? אין לי מושג. אני לעומתם התיישבתי בשער ממנו עולים למטוס, והתחלתי ללמוד את הפרטיטורות (למרות העייפות – 10 פרטיטורות בשני קונצרטים תוך שלושה ימים זה לא צחוק, צריך ללמוד).

ביום שישי 30.9 בשעה 14:00 מתיישבים נגני האנסמבל שהגיעו מהארץ לאכול את ארוחת הצהריים במלון פאלאס בסלוניקי. כולם מתים מרעב, וממלאים את צלחותיהם מהבופה העשיר בכל טוב.  כשהתיישבנו לאכול הסתבר לנו לתדהמתנו שלא רק שהשתייה אינה כלולה ושצריך לשלם עבורה (כמקובל) , אלא אפילו מים לשתייה אינם כלולים. מי ברז לא ניתן לקבל, ולכן מי שרוצה לשתות ביחד עם הארוחה, ולא משנה מה, צריך לשלם. מכיוון שנגזר עלינו ממילא לשלם עבור השתייה, חלק מהנגנים כבר הזמינו יין. אם כבר אז כבר. יוני סיפר לנו בחדר האוכל של המלון שהוא כבר הספיק לראות ערוץ 2 בטלביזיה בחדר. ערוץ 2 ישראלי בעברית? שאלנו. בדיוק כמו בארץ, הוא ענה. ובאמת, כשהגעתי לחדר לשנת הצהריים פתחתי טלביזיה וזפזפתי עד שמצאתי שידורים חוזרים של מאסטר שף בערוץ 2. בעברית.

מכיוון שהחזרה הראשונה שלנו תוכננה לאותו הערב באולם הקונצרטים, לוח הזמנים היה כזה שהותיר לנו בין ארוחת הצהריים לארוחת הערב זמן לא רב, ואת הזמן הזה כל הנגנים ניצלו לשינה. בשעה 18:00 נפגשנו כולנו שוב בחדר האוכל, והפעם הצטרפו גם כמה מהנגנים שהגיעו בינתיים מאירופה (שחר רוזנטל ממדריד, מתן דגן מברלין וקטיה פולין מבאזל שקיבלה את הויולה שלה שהגיעה בשלום מהארץ הודות להשגחתו המסורה של שחר פוייאי). שתי נגניות נוספות פגשו אותנו כבר בחזרה באולם הקונצרטים.

בנסיעה לאולם הקונצרטים ראינו לראשונה את העיר סלוניקי וחלק מהנגנים התחילו לצלם את הנופים החדשים.

בשעה 19:30 התחלנו את החזרה באולם הקונצרטים החדש והיפה בסלוניקי. בקונצ'רטו לפסנתר מס' 14 של מוצרט ניגן איתנו הפסנתרן היווני תאודור צובנאקיס, ובחר טמפי איטיים במיוחד. בכל פעם שהפסקתי את התזמורת והרגשתי שאנחנו מנגנים לאט מידי הוא שאל אותי אם אפשר לנגן טיפה יותר לאט… בסופו של דבר, בקונצרט, הגענו לטמפי שגם הוא וגם אנחנו היינו מרוצים מהם, למרות שהם היו על הצד המאוד איטי. החזרה נמשכה לה גם עם הריקודים היווניים של סקלקוטס (יצירה חביבה מאוד), האלגיה הנפלאה של ברדנשוילי, סויטת הולברג של גריג והדיברטימנטו של מוצרט. סה"כ זו היתה חזרה טובה מאוד למרות השעה המאוחרת והיום הארוך והמתיש שעברנו.

כמעט כולם התפזרו לחדרים עם חזרתנו למלון, והלכו לישון. כמה נגנים בודדים (ואני לא ביניהם) הלכו לשתות משהו בבר של המלון. חזרת הבוקר ביום המחרת נפתחה בסקציות ולאחריה חזרה תזמורתית יעילה, שהיתה למעשה החזרה הגנרלית.  ושוב – ארוחת צהריים וארוחת ערב בהפרשי זמן קצרים יחסית עם שנת צהריים ביניהם, ובמוצ"ש 1.10 יצאנו שוב אל אולם הקונצרטים, והפעם בשביל הקונצרט. לפני כניסתנו לחזרת החימום באולם עשינו סדרת צילומים על רקע הים, ממש בסמוך לאולם.

הקהל שהגיע לקונצרט שלנו נהנה מאוד ומחא כפים בהתלהבות, ומכיוון שלא היה לנו שום הדרן מוכן, איפשרנו להם לבחור משהו מיתוך התכנית של הקונצרט. הם בחרו בפרק האחרון של סויטת הולברג של גריג, וקיבלו ביצוע שני, עם קטעי סולו נפלאים של מתן בכינור ועמית בויולה. סה"כ הקונצרט היה מוצלח מאוד, והקהל והמארגנים היו מרוצים.

מסיום הקונצרט ועד לטיסתנו חזרה לארץ למחרת, 2.10 בלילה – הנגנים של האנסמבל בילו בעיר, יצאו לאכול, ערכו סיור במוזיאון היהודי בסלוניקי וטיילו. אני, לעומת זאת ניצלתי את היום למנוחה וללמידה של הפרטיטורות לתכנית של חג המוסיקה הישראלית. החלטתי שאבוא לסלוניקי בתור תייר ללא קונצרטים על הראש בהזדמנות אחרת. הלילה של הטיסה היה רצוף בחויות. זה החל בהמתנה מתמשכת בלובי של המלון לאוטובוס שאמור היה לקחת אותנו לשדה התעופה. המתנה זו לוותה במוסיקת רקע, מכיוון ששחר פוייאי החליט לנצל כל רגע פנוי ולהתאמן על קפריסים של פגניני ממש בסמוך ללובי. בהמשך היתה לנו המתנה בשדה התעופה באתונה לטיסת ההמשך, ובמהלכה הנגנים שיחקו טאקי על הרצפה. יוליה קליין, שעבורה זו היתה הפעם הראשונה שהיא משחקת את משחק הקלפים המשעשע, לא ממש הבינה את חוקי המשחק והרבה רגעים מצחיקים נוצרו כתוצאה מכך. למרות השעה המאוחרת (סביבות 2 בלילה) האנסמבל היה לגמרי חי ועירני.

נחתנו ב3:30 לפנות בוקר, הגעתי הביתה ב5:00, ובשעה 14:00 כבר היתה חזרה לקראת הקונצרט בחיפה, ומיד אחריה הנסיעה לחיפה והקונצרט בחג המוסיקה הישראלית. על החויות מהפרוייקט הזה אספר בפוסט הבא.

סלוניקי, חג המוסיקה, חג שמח

האנסמבל ואני מאחלים לכל קוראי הבלוג שנה טובה, מתוקה, מאושרת, מלאה בדבש ובמוסיקה נפלאה.

בחג הזה אנחנו עסוקים מאוד בפעילותנו המוסיקלית. במשך השבוע עבדנו קשה על התכנית של חג המוסיקה הישראלית, והלילה נצא לסלוניקי, שם נופיע במוצ"ש הקרוב 1.10.2011 במסגרת פסטיבל Demetria עם תכנית שונה לחלוטין. החזרות לקונצרט הזה תתקיימנה שם. ביום שני, מיד עם שובנו, נקיים חזרה אחה"צ על התכנית הישראלית ואז ניסע לחיפה, שם נופיע בערב בקונצרט בשידור חי בקול המוסיקה. עבודה קשה.

אז שתהיה שנה נפלאה וחג שמח

סלוניקי, אנחנו מגיעים

עונת העשור החגיגית והאינטנסיבית של האנסמבל תיפתח דוקא בקונצרט ביוון במסגרת פסטיבל Demetria Festival & Megaron בסלוניקי. זו תהיה נסיעת בזק ליומיים וחצי בלבד. טיסה ולינה, למחרת חזרות בבוקר וקונצרט בערב, ולמחרת טיסה חזרה לארץ. כל זה יקרה באמצע החזרות לקונצרט שלנו במסגרת חג המוסיקה הישראלית, כך שמיד למחרת שובנו מסלוניקי נקיים עוד חזרה בבוקר וקונצרט בערב, בחיפה, עם התכנית הישראלית. פוסט ראשון בסדרה על העונה הקרובה של אנסמבל סולני תל-אביב

אולם הקונצרטים בסלוניקי בו נופיע ב1.10.11

פתיחת העונה שלנו צפויה להיות עמוסה במיוחד, עם שתי תכניות שונות מעורבבות זו בזו, קונצרט בסלוניקי ומיד אח"כ קונצרט בחיפה. האנסמבל יבצע בקונצרט בסלוניקי יצירות לכלי קשת, שאת כולן, פרט לאחת מאת מלחין יווני, כבר ביצענו לא מעט. הסולן יהיה הפסנתרן היווני Theodor Tzovanakis, שיבצע איתנו את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 14 ק.449 במי במול מז'ור מאת מוצרט. עוד בתכנית – דיברטימנטו למיתרים ברה מז'ור ק. 136 של מוצרט (ביצוע של הפרק הראשון שלו בוידאו כאן בהמשך), ריקודים רומניים של ברטוק, אלגיה למיתרים של ברדנשוילי, סויטת הולברג של גריג, וכאמור – יצירה מאת המלחין היווני  Nikos Skalkottas – ריקודים יווניים. הנגנים ייפגשו ישר בסלוניקי, מרביתם יגיעו מהארץ אך חלקם ממקומות אחרים באירופה (בזל, ברלין). למחרת בבוקר נגיע לאולם הקונצרטים, ובו נקיים חזרות אינטנסיביות, כולל חזרה עם הסולן היווני שאותו נפגוש שם בפעם הראשונה. בערב נעלה לבמה לנגן בפעם הראשונה בקונצרט בסלוניקי.

למחרת כאמור נחזור לארץ ונחזור לפרוייקט של חג המוסיקה הישראלית, עליו אכתוב בפוסט הבא.

הדיברטימנטו של מוצרט ק.136 בביצוע של האנסמבל משנת 2005