שוברט ובטהובן – הפגישה

"ככל שהתקרבתי לבית חשתי שכוחותיי נוטשים אותי. וזאת למרות ההכנה הנפשית והשמחה הרבה שאחזה בי לקראת הפגישה עם האיש הנערץ. בטהובן ציפה לי, וקיבל בשמחה את הווריאציות עם ההקדשה…" כך, על פי ספרו של צבי צרי, מתאר שוברט בפני ידידיו את פגישתו (היחידה) עם בטהובן בשנת 1822. בקונצרטים הקרובים של סולני תל-אביב – שוברט ובטהובן נפגשים על הבמה.

את ספריו של צבי צרי אודות חייהם של מלחינים שונים אני קורא בשקיקה ובהנאה רבה. הם מבוססים על עובדות ביוגרפיות יבשות אך כתובים בצורה מעניינת וסיפורית המפיחה חיים באותן עובדות. בספרו על שוברט, ישנו קטע מרתק שבו מתאר צבי צרי את שיחתו של שוברט עם ידידיו שווינד הצייר ושובר המשורר, בעקבות פגישתו עם בטהובן בשנת 1822 (כאשר שוברט בן 25 ובטהובן בן 52). האם הדברים אכן קרו בדיוק כך? ידוע שלמרות שהיו לשוברט הזדמנויות רבות לפגוש את בטהובן, הם לא נפגשו מעבר לאותה פגישה מפוספסת המתוארת כאן (ובהלווייתו של בטהובן כאשר שוברט היה אחד מנושאי הלפידים שצעדו סביב הארון). במשך קרוב לשלושים שנה חיו שני המלחינים בוינה והסתובבו באותם חוגים, ישבו באותם בתי קפה, רכשו גיליונות תווים באותן חנויות מועטות שעסקו בכך והיו להם מכרים וידידים משותפים. ובכל זאת לא נוצר ביניהם קשר אמיתי. שוברט הקדיש לבטהובן את הווריאציות לפסנתר בארבע ידיים. ידוע גם ששוברט היה ביישן וצנוע מאוד, והעריץ את בטהובן. על בסיס העובדות האלה כותב צבי צרי בספרו הקטע המרתק הבא:

"האם נכון הדבר שפגשת את בטהובן ושוחחת עמו?" שאל הצייר (שווינד).
"זה כמעט נכון," ענה שוברט. "כידוע לך, הקדשתי לבטהובן את הווריאציות לפסנתר בארבע ידיים על פי השיר הצרפתי 'הפרש הטוב'. בדרך מקרה פגשתי את קרל, בן אחיו של בטהובן. שאלתי אותו אם יוכל להציג אותי לפני בטהובן. הוא דיבר עם דודו וגם עם שינדלר, מזכירו של בטהובן, ונקבעה לי פגישה. כל הלילה לא ישנתי. ניסיתי לאמץ את כל כוחותיי לבל אתרגש מדי בשעת הפגישה עם ה'מלך'. למחרת יצאתי לפגישה בלוויית דיאבלי, המוזיקאי והמוציא לאור. הוא הסכים להתלוות אלי ולסייע לי בשעת השיחה עם המאסטרו הנערץ."
"ובכן ספר לנו איך היתה הפגישה," אמר שווינד. "מה אמרת לו ומה הוא ענה לך? האם קבעתם להיפגש שוב?"
"לדאבוני, אין לי הרבה מה לספר, כי לא קרה מאומה. ככל שהתקרבתי לבית חשתי שכוחותיי נוטשים אותי. וזאת למרות ההכנה הנפשית והשמחה הרבה שאחזה בי לקראת הפגישה עם האיש הנערץ. בטהובן ציפה לי, וקיבל בשמחה את הווריאציות עם ההקדשה. הוא החל לעבור עליהן בקפידה, פנה אלי בשאלות והגיש לי את היומן שלו וביקש שארשום את תשובותיי לשאלותיו. אבל השיתוק אחז בי. לא הייתי מסוגל להחזיק בעט. ידיי לא נענו לי. המאסטרו העיר לי בעדינות על שגיאה בהרמוניה, אך מיד הוסיף שאין זו שגיאה גסה ואל לי להיבהל מהערתו. אני כבר איבדתי לגמרי את עשתונותיי. הייתי אובד עצות. יצאתי החוצה בלוויית דיאבלי, שנדהם למראה תגובת האלם שלי. לא יכולתי לעשות מאומה. חשתי פיק ברכיים, ידעתי שאיבדתי הזדמנות פז לפגוש במאסטרו ולשוחח איתו על שאלות שמציקות לי. לפחות היתה לי נחמה קטנה: לפני ימים אחדים פגשתי ברחוב את קרל, בן אחיו של בטהובן, והוא אמר לי שהוא ודודו מנגנים כמעט מדי יום את הווריאציות שהקדשתי לבטהובן. הוא אף אמר שדודו מעריך מאוד את היצירה."
שווינד ושובר היו המומים. דקה תמימה לא יכלו להוציא הגה מפיהם. עוצמת רגשותיו של ידידם העדין והביישן נגעה מאוד אל ליבם.
"איני מבין," אמר שווינד לשובר לאחר שנפרדו משוברט. "בטהובן יושב יום יום בפונדק 'העציץ הקטן', זה הנמצא מאחורי הקתדרלה. הוא סועד שם מדי יום ביומו בצהריים. כל מי שרוצה לראותו יכול לבוא לשם ולהחליף איתו מילה או שתיים. בטהובן הזמין אותו אליו, ובפגישה נמצאו דיאבלי ושינדלר. הוא לא היה לבד מול המאסטרו, ובכל זאת ההערצה והבושה הכריעו אותו."

את קונצרטי פתיחת העונה של האנסמבל אנחנו מקדישים לשני המלחינים הענקים האלה, ומפגישים אותם אחד לצד השני על הבמה. נבצע את הסימפוניה החמישית של שוברט וקטע מתוך המוסיקה לבלט "רוזמונדה" של שוברט, וכן את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 של בטהובן עם הסולן אלון גולדשטיין. וינה של ראשית המאה ה19. מוסיקה קלאסית במיטבה.

schubert beethoven

מוצ"ש 13.9.2014 ב20:30, אודיטוריום רפפורט חיפה
יום א' 14.9.2014 ב20:30, קונסרבטוריון שטריקר תל-אביב
יום ב' 15.9.2014 ב20:30, אולם וייל כפר-שמריהו
ובשידור חי לצפייה באינטרנט בלינק הזה

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

לקראת עונת 2014-15 (2) – היצירות הגדולות של העונה

למרות שבמשך שנים רבות האנסמבל היה מזוהה עם נגינת הסימפוניות של היידן, ובתכניות רבות היתה לפחות סימפוניה קלאסית אחת – העונה יביא האנסמבל כמה וכמה יצירות מרכזיות שאינן דווקא מהמאה ה18, אלא יצירות רומנטיות מהמאה ה19, כולל יצירה פוסט רומנטית אחת, וגם יצירה ווקאלית בארוקית גדולה, ויצירה אחת מרכזית של מלחין ישראלי. פוסט שני בסדרה, לקראת עונת הקונצרטים הקרובה של סולני תל-אביב.

Haydn
יוזף היידן.

אחת הדילמות שלי בבניית תכנית קונצרטים היא – מה תהיה היצירה "המרכזית"? מה תהיה אותה יצירה שבשבילה הקהל יבוא לקונצרט? בתזמורות סימפוניות, זו כמעט תמיד יצירה מהמאה ה19 – סימפוניה של דבוז'אק, מנדלסון, שוברט, מאהלר, ברוקנר, צ'ייקובסקי, או יצירה ווקאלית גדולה של מלחין מהמאה ה19 או ראשית המאה ה20. יצירות מסוג זה ממלאות בד"כ את חלקו השני של הקונצרט, ואחריהן הקהל יוצא מהאולם בהרגשה שהוא קיבל "מנה עיקרית" גדושה, ומזמזם את המלודיות של אותה היצירה בהנאה.

באנסמבל כמו סולני תל-אביב, את מרבית היצירות התזמורתיות של המלחינים שציינתי לא ניתן לנגן בגלל גודל ההרכב. המלחין שהכי מתאים ביצירותיו התזמורתיות לגודל האנסמבל הוא יוזף היידן. הסימפוניות של היידן (104 במספר) כתובות להרכב לא גדול של מיתרים עם תוספות של כלי נשיפה בהרכבים שונים, החל משני אבובים ושתי קרנות ועד הרכב של 12 נשפנים וטימפני. המוסיקה של היידן מאוד תוססת, רעננה, מלאת חיים, הומור, הפתעות ודרמה, ולכן גם מאד מתאימה לאופי של האנסמבל ושלי. ואכן, בתכניות קונצרטים רבות של האנסמבל היצירה המרכזית היתה – סימפוניה של היידן. האנסמבל כבר ביצע קרוב ל30 סימפוניות של היידן, הרבה מהן בביצועים מלהיבים ויוצאי דופן שזכורים לי היטב.


זהו פרק המנואט מתוך סימפוניה מס' 74 בביצוע האנסמבל

בשנים האחרונות, על מנת לגוון את הרפרטואר, ולרענן את מאגר המלחינים והסגנונות של האנסמבל, התחלנו לבצע גם לא מעט יצירות מתקופות אחרות ומז'אנרים שונים, עד כמה שניתן במגבלות ההרכב של האנסמבל. החיבור עם מקהלת זמרי קולגיום אפשר לנו לבצע רפרטואר ווקאלי נפלא כמו הרקויאם של פורה והרקויאם של מוצרט, וכן יצירות ווקאליות של שוברט, מנדלסון ומלחינים ישראלים (ביניהם עודד זהבי שזכה לאחרונה בפרס ראש הממשלה, ונעם סיון, שיצירתו "מוות ולידה" זכתה להצלחה אדירה).

גם בעונה הקרובה נבצע כמה יצירות ווקאליות מרכזיות. את ה"גלוריה" של ויואלדי נבצע עם מקהלת זמרי קולגיום, בחודש דצמבר הקרוב, ואת יצירתו של חיים פרמונט "ישרא וישמע" לפי טקסטים של מיריק שניר – נבצע עם אנסמבל זמרי מורן ביחד עם מקהלת מורן הצעירה בחודש פברואר 2015. כמו יצירתו של נעם סיון, גם היצירה של חיים פרמונט היא יצירה מרכזית באורכה ובמימדיה, התכנים ביצירה הם רציניים ולעיתים קשים, ומבטאים את התחושות, החרדות וההוויה של רבים מילדי ונוער ישראל בימים אלה (אבל בלי פוליטיקה)! בהחלט יצירה ששווה לבוא בשבילה לקונצרט. אספר עליה עוד בפוסט שיוקדש ליצירות הישראליות באנסמבל, בשבוע הבא.

יצירות מרכזיות נוספות בתכנית, אשר אינן מהתקופה הקלאסית – הסרנדה הנפלאה של דבוז'אק לתזמורת כלי-קשת, אותה ביצענו בעבר פעם אחת, בהקלטה שממנה יצא אחד התקליטורים המוצלחים של האנסמבל; הסימפוניה החמישית של שוברט, אותה נבצע בקונצרט פתיחת העונה בספטמבר הקרוב; ולראשונה באנסמבל, נבצע את הסימפוניה הרביעית של מאהלר! כמובן שאת היצירה הזו בגרסתה המקורית לא ניתן לבצע באנסמבל, אך קיימת גרסא של היצירה לתזמורת קאמרית, ואותה נבצע בחודש נובמבר הקרוב.


הפרק האחרון מהסימפוניה החמישית של שוברט בביצוע של האנסמבל מנובמבר 2007

כמובן שתהיינה גם סימפוניות קלאסיות בתכנית האנסמבל – סימפוניה מס' 30 של היידן, וסימפוניה מס' 33 של מוצרט, ועוד יצירות קלאסיות רבות בסדרה החדשה "אוצרות הקלאסיקה", סדרה שעליה ארחיב באחד הפוסטים הבאים.

הפוסט הבא בסדרה יעסוק בסולנים הישראלים שאותם נארח העונה באנסמבל.

תזמורת שנשמעה כמו סופה

לשבת בעמוד הראשון של קבוצת הכינור השני, ולנגן את הסימפוניה החמישית של מאהלר במרחק של מטר אחד בלבד מלורין מאזל שמוביל וסוחף את התזמורת כאשר כל פרט בפרטיטורה נמצא אצלו בידיים – זו חוויה בלתי נשכחת שאני לוקח איתי לכל החיים. לורין מאזל הלך השבוע לעולמו בגיל 84, וכך, באותה שנה, נפרדנו משניים מגדולי המנצחים של המאה ה20 (קלאודיו אבאדו נפטר לפני מספר חודשים).

Lorin Maazel

כמוסיקאי צעיר, החוויות הזכורות לי ביותר היו תמיד קשורות בנגינה בתזמורת: נסיעות לחו"ל עם תזמורות צעירות שבהן ניגנתי, ומנצחים אורחים שהיתה לי הזכות לנגן תחת שרביטם. בדצמבר 1994 השתתפתי בתזמורת בינלאומית צעירה שהתכנסה בירושלים לחודש של חזרות וקונצרטים, כשאחת התכניות היתה בניצוחו של לורין מאזל. עבדנו איתו על הסימפוניה החמישית של מאהלר! למרות שהמאסטרו הגיע רק לשלושת ימי החזרות האחרונים לקראת הקונצרטים (לפני כן היתה עבודה בסקציות וחזרות עם האסיסטנטית שלו), כל חזרה איתו היתה חוויה. לי זה היה די מלחיץ כי ישבתי ממש קרוב אליו, בקדמת קבוצת הכינור השני, ויכולתי לראות שהוא מבחין בכל נגן שטועה… אבל העבודה שלו על פרטים, הניצוח הברור, השמיעה הפנומנלית והזיכרון שלו – כל אלה זכורים לי מאד מהחזרות איתו. החזרות היו מאד מתוכננות וקורקטיות, והוא התמקד בהן כמעט אך ורק על פרטים טכניים – הקפדה על כל דינמיקה וכל דגש, איך ומתי לסיים צלילים, הקצנה של הפרטים שכתובים בתוים כדי שיישמעו באופן ברור וכד'. היו לו גם כל מיני "טריקים" טכניים שמטרתם להוציא בצורה יותר ברורה את מה שכתוב, למשל במקומות מהירים של לגטו, הוא היה מבקש מחלק מהקבוצה לנגן כפי שכתוב בלגטו, ובאותו הזמן חלק אחר של הקבוצה מנגן כל צליל בנפרד. כך יצא ששמעו לגטו מאוד ברור שניתן להבחין היטב בכל אחד מהצלילים המנוגנים בו. בקונצרטים, לעומת זאת, הוא עזב את העניינים הטכניים ופשוט סחף את התזמורת לנגינה מלאת עוצמה ואנרגיה, ועד היום אני זוכר את התנועות הרחבות האופקיות שלו בתחילת הפרק השני, שגרמו לכל הנגנים לנגן תוך כדי תזוזה מצד לצד, ולתזמורת כולה להישמע כמו סופה. זה היה מדהים. באמת חוויה יוצאת דופן.

בשנים שאחרי אותו פרוייקט בלתי נשכח, בכל פעם שהוא הגיע לארץ הלכתי לשמוע את החזרות ואת הקונצרטים שלו. אני זוכר היטב קונצרט שלו בארץ עם תזמורת פיטסבורג, וקונצרט אחר שלו שבו הוא ביצע עם הפילהרמונית הישראלית שתי סימפוניות של בטהובן – השלישית (ארויקה) והשביעית. זה היה קונצרט כל כך סוחף ודרמטי, והיו בו רגעים מוסיקליים מהפנטים.

בשנת 2001 היתה לי הזכות לעבוד במשך חמישה ימים עם תזמורת בקראקוב שבפולין, תחת עיניו הבוחנות של המאסטרו מאזל, במסגרת פרוייקט שלו לחיפוש מנצח צעיר שיעבוד תחת חסותו. אני אמנם לא נבחרתי בסופו של דבר, אך אותם חמישה ימים זכורים לי היטב בזכות ההערות שלו אלי ולכל יתר המנצחים לפני ואחרי כל יום של ניצוח. הוא דיבר הרבה על הדברים החשובים בעבודה עם תזמורת: להוביל את התזמורת לתוצאה מוסיקלית שתהיה ברורה לכל הנגנים, גם כשההערות הן טכניות. להקשיב היטב למה שהתזמורת עושה על-מנת להעיר את ההערה האפקטיבית ביותר. להכיר היטב את הפרטיטורה בקבוצות של פראזות גדולות ולא בצלילים בודדים. לכל אחת מההערות שלו הוא נתן דוגמאות מתוך הרפרטואר, דוגמאות שהיו מאלפות. הוא היה שר את הפרטיטורות ב"זיגזג", תוך כדי ניצוח, כלומר עובר בין הקולות בקלות ובשליטה מלאה. זה היה שיעור לכל החיים.

בשנים האחרונות לורין מאזל לא הגיע כמעט לנצח בארץ, אך החוויות שלי מהחזרות, מהקונצרטים ומהעבודה איתו, זכורות לי היטב עד היום. לורין מאזל נפטר השבוע בגיל 84. יהי זכרו ברוך.