שוברים שיאים באנסמבל

15 יצירות שונות, חמישה קונצרטים בחמישה אולמות שונים, ארבע חזרות, שלוש תכניות שונות, שתי הרצאות, סדרת קונצרטים חדשה, מקהלה, סולנים, ביקורות מפרגנות בעיתונים ועוד. זה היה ההספק שלנו בשבוע האחרון.

עכשיו אפשר לקבוע בוודאות – בשבוע האחרון שברנו כמה שיאים באנסמבל. אף פעם לא היתה לנו כל-כך הרבה פעילות בשבוע אחד. לסיכום השבוע הזה הנה סקירה קצרה של האירועים: במוצ"ש האחרון היה לנו קונצרט פתיחת העונה בחיפה, עם אנסמבל זמרי מורן וסולנים, עליו כתבתי כאן. עם אותו קונצרט הופענו שוב למחרת בתל-אביב באולם עינב. לפני כל אחד מהקונצרטים היתה לנו הרצאה מקדימה בהשתתפות האנסמבל והמקהלה. זו היתה פתיחת עונה מאוד מרגשת, שכללה גם קטע לזכרו של מתן גבעול ז"ל (פרק שני מהסרנדה של אלגר), מיסות נפלאות של שוברט והיידן, עיבוד שלי לחמישיית מיתרים של מוצרט, ויצירתו הנהדרת של נעם סיוון "ביתן הבדידות" למקהלה ותזמורת, עפ"י טקסטים של דני כהן ז"ל.

הקונצרטים זכו לתגובות מצויינות של הקהל והביקורת: " ברכות לסולני תל-אביב המצויינים על ערב שהיתה בו עשיית מוסיקה מלב אל לב… הביצוע היה מצוין" אורה בינור, מעריב; "צליל רך ועוטף… כדאי מאוד לשמוע" חגי חיטרון, הארץ. בראשון בערב, לאחר הקונצרט בתל-אביב, יצאנו לחגוג במסעדה איטלקית.

למחרת, ביום שני בבוקר, התחלנו חזרות לקראת הקונצרט הראשון בסדרה החדשה שלנו בכפר-שמריהו. התכנית כללה את סויטת הולברג של גריג, הסימפוניה הפשוטה של בריטן, דיברטימנטו ברה של מוצרט והעיבוד שלי לחמישיית המיתרים של מוצרט.

למרות העייפות החזרות הלכו טוב והיו יעילות, וביום רביעי בבוקר כבר התחלנו בחזרות על תכנית שלישית – התכנית עם אסתרית בלצן. במרכז תכנית זו הקונצ'רטו לפסנתר מס' 23 בלה מז'ור של מוצרט, וכן פרקים וקטעים מ7 יצירות נוספות של מוצרט – קונצ'רטי לפסנתר מס' 1, מס' 9, מס' 20, מס' 21, מס' 25 ומס' 27 וכן הסימפוניה הקונצרטנטית שלו לכינור וויולה, עם הסולנים הנפלאים קובי רובינשטיין בכינור וגיא בן ציוני בויולה. החזרה ברביעי בבוקר היתה ארוכה וההספק היה מצוין. סיימנו את החזרה, התפזרנו, ובערב נסענו לכפר-שמריהו לקונצרט שלקראתו עבדנו ביומיים שלפני כן.

האנסמבל הגיע לכפר-שמריהו חולה – לא פחות מחמישה נגנים (מתוך 15) היו חולים באותו ערב. לאחר חזרת בלאנס באולם, פתחנו את הסדרה החדשה שלנו בכפר-שמריהו מול קהל של כ150 איש. הקונצרט היה טוב, האנסמבל היה מאוד מרוכז למרות המצב הבריאותי. ליוויתי את הקונצרט  בדברי הסבר בסגנון קליל ובלתי פורמלי – על המוסיקה, עלי ועל האנסמבל. הבחנתי שזה תורם ועוזר לקהל להנות מהקונצרט, ואז פניתי אליהם בבקשה להביא לקונצרט הבא עוד חברים על מנת שהאולם יהיה מלא לגמרי. את התוצאות של זה נראה בקונצרט הבא.

למחרת הקונצרט בכפר-שמריהו, ביום חמישי בבוקר, היתה לנו חזרה שניה ואחרונה עם אסתרית בלצן. מיד עם סיומה יצאנו להפסקה של שעתיים שאחריה נסיעה לכפר-סבא לקונצרט ראשון בסדרה של 13 קונצרטים, שהתקיים בהיכל התרבות כפר-סבא. מכיוון שזה היה הקונצרט הראשון והיו מעט חזרות נדרשנו לריכוז גבוה במיוחד. הקונצרט היה מאוד יפה ומרגש, וההנחיה של אסתרית מדהימה בעיני. היא ממחישה את המוסיקה הנפלאה של מוצרט באמצעות סיפור חייו, משפחתו, מסעותיו והופעותיו. למחרת, יום שישי (אתמול)  ב9 בבוקר התייצבנו שוב, הפעם במוזיאון תל-אביב, לקונצרט נוסף עם אסתרית. לאחר חזרת בלאנס שכללה גם בדיקת מיקרופונים, תאורה, מסך וכד', עלינו להופיע מול אולם מלא במוזיאון תל-אביב.

הקונצרט היה הרבה יותר טוב מאשר בערב שלפני, האנסמבל צלצל מצוין, הסולנים היו נהדרים והאקוסטיקה הנהדרת והאולם המלא במוזיאון עזרו לאנרגיות של האנסמבל.

עכשיו שבת בבוקר, ויש לי קצת זמן לכתוב וגם להירגע מהשבוע הקשה. הקונצרטים עם אסתרית ימשיכו גם מחר ובמהלך כל חודש נובמבר, אבל אחרי שעברנו כבר שני קונצרטים בהצלחה, הלחץ ירד.

ערב פתיחה מרגש בחיפה

היצירה לזכרו של מתן גבעול בפתיחה, חמישיית המיתרים של מוצרט בעיבוד התזמורתי, היצירה הנפלאה של נעם סיוון והמוסיקה הנהדרת במיסה של שוברט – כל אלה בתוספת הרצאה מקדימה וקהל נלהב נתנו לנו ערב פתיחה יפה ומרגש בחיפה, שהמשכו הערב בתל-אביב.

לפעמים דווקא היצירות הפחות קשות ומאתגרות הן אלו שמלהיבות את הקהל. לפעמים דווקא ביצירות שההכנה בהן היתה מועטה, קורים דברים ספונטניים מרגשים. כך זה בקונצרטים חיים, וזה מה שיפה בביצוע החי שקורה באותו הרגע.

על היצירה לזכרו של מתן גבעול שנוגנה בפתיחת הערב עברנו רק פעם אחת בחזרות, אבל ההתרגשות מהמעמד, והמעורבות והריכוז של הנגנים בזמן הנגינה יצרו ביצוע מאוד מרגש עם הרבה רגעים נפלאים. במיסה של שוברט אין קשיים מיוחדים ומקומות שדורשים המון עבודה של ליטוש, אבל הביצוע שלה עם אנסמבל זמרי מורן היה מאוד מהנה ומלהיב וגרם לתשואות רמות מצד הקהל. בסך-הכל היה ערב מרגש מאוד. התרגשתי לבצע את היצירה לזכר מתן גבעול, ונהניתי מאוד לבצע את המיסה של שוברט בסיום. הערב בתל-אביב, אני בטוח שיהיה עוד יותר מרגש ומלהיב.

מצפה לקונצרט הערב במרכז עינב. הרצאה ב19:30, קונצרט ב20:30

פותחים את העונה בעקבות הטרגדיה

עונת 2010-2011 שלנו הסתיימה כזכור בהלם וטרגדיה, עם מותו בטרם עת של נגננו היקר והאהוב הכנר מתן גבעול ז"ל (בגיל 28 בלבד), ממש ביום הקונצרט החגיגי לסיום העונה במאי האחרון. את עונת המנויים הקרובה נפתח באודיטוריום רפפורט בחיפה בקטע לזכרו של מתן, ועם יצירה לטקסטים של דני כהן ז"ל שנפל בגיל 21 בעת שירותו הצבאי. פוסט שלישי בסדרה על העונה הקרובה של סולני תל-אביב

מתן גבעול ז"ל

באותו ערב טרגי במאי 2011 (ליתר דיוק, בדיוק היום לפני שלושה חודשים, ב22 במאי) היינו אמורים לבצע את קונצרט סיום העונה החגיגי, עם הרמת הכוסית המסורתית בסיומו. זה כמובן לא קרה. ביצענו עם זמר הקונטרה-טנור אנדראס שול רק את הקינה "כשאנוח באדמה" מתוך האופרה "דידו ואנאס" מאת פרסל, תוך התייפחות ובכי קורע של כל הנגנים ושלי. ביתר הערב הופיע שול בליווי צ'מבלו ופסנתר בלבד. זה היה ערב עצוב וכואב, בו התבשרנו על מותו של מתן גבעול ז"ל, שהיה אמור לנגן איתנו בקונצרט אליו הוא לא הגיע.

את קונצרט הפתיחה של עונת 2011-2012 נפתח בקטע לזכרו של מתן ז"ל, שעליו אכריז בפתיחת הערב. בהמשך נבצע את היצירה "ביתן הבדידות" למקהלה ותזמורת מאת המלחין נעם סיוון, לטקסטים של דני כהן ז"ל. זו יצירה שיש לה קשר מסוים למתן גבעול ז"ל. דני כהן – מוסיקאי, קלרניטן, מלחין ומשורר מחונן, בוגר ביה"ס לאמנויות ויצ"ו חיפה – נפל אף הוא בטרם עת (בגיל 21 בלבד) בעת שרותו הצבאי, כחודש לפני שחרורו בינואר 1999. את הטקסטים שלו ערך והלחין חברו המלחין נעם סיוון. האנסמבל כבר ביצע בעבר את "ביתן הבדידות", בהשתתפותו של מתן גבעול ז"ל, במסגרת "עלי שיר" – מפגשים מוסיקליים על שם דני כהן, בפברואר 2010. מתן גם שיתף פעולה עם אחיו של דני כהן – נדב (שניגן אף הוא באנסמבל סולני תל-אביב בעבר), במסגרת אנסמבל מיתר ובמסגרות שונות.

קונצרט הפתיחה של עונת המנויים הקרובה יהיה, אם כן, קשור במידה רבה לערב הסיום של העונה החולפת. פרט ל"ביתן הבדידות" האנסמבל יבצע עם אנסמבל זמרי מורן שתי מיסות – מיסת "העוגב הקטנה" של היידן ומיסה בסול מז'ור של שוברט. יצירה נוספת שנבצע באותו ערב היא חמישיית המיתרים בדו מינור של מוצרט ק.406, אותה ערכתי ועיבדתי לתזמורת מיתרים. את העיבוד הזה ביצענו לפני מספר שנים באנסמבל. זו יצירה מאוד תזמורתית, ומוצרט בעצמו כתב אותה בהתחלה כסרנדה לכלי נשיפה, כך שיש לה צלצול תזמורתי עשיר.

הקונצרטים יתקיימו בסוף אוקטובר בחיפה, תל-אביב ועין החורש.

בפוסט הבא – על סדרת הקונצרטים החדשה שלנו בכפר-שמריהו שתחל בנובמבר הקרוב.

לרגש במוסיקה – זמר הקונטרה טנור אנדראס שול

את הקטע הנפלא שבו אנדראס שול שר את קינת דידו של פרסל (בתוך הפוסט), אני מתכוון להשמיע במפגש בו אתארח ביום שני הקרוב ב21:30 באתר u-sophia. בגלל השירה הרגישה והאספרסיבית של אנדראס, בגלל היכולת המדהימה שלו לרגש את המאזינים בכל פראזה (גם בפראזות הפשוטות ביותר), וכמובן בזכות הקשר המיוחד שיש לאנסמבל ולי איתו. היצירה הזו קיבלה משמעות מיוחדת וחדשה עבור האנסמבל ועבורי באותו ערב טרגי שאיבדנו את מתן גבעול ז"ל. זה היה הקטע היחיד שהאנסמבל ביצע באותו הערב, והוא נוגן כשהאנסמבל היה עדיין בהלם, בניסיון לעכל את הטרגדיה הקשה. וגם – כמה מילים על מפגש נגני האנסמבל שהתקיים אתמול ומטרתו היתה לדבר ולהתגבר על הערב הטרגי ההוא.

כזמר קונטרה טנור, באופן טבעי עיקר הרפרטואר של אנדראס שול הוא בארוקי. פעם, כשהייתי נער, חשבתי ששירה בארוקית היא לא אספרסיבית ולא מרגשת כי היא בלי ויברטו. כשמאזינים לשירתו של אנדראס שול מבינים כמה אספרסיביות יש בשירה של רפרטואר בארוקי, וכמה אפשר לרגש באמצעותה, גם בפראזות הפשוטות ביותר. כשאנחנו מאזינים למוסיקה אנחנו מחפשים ריגוש. אנחנו רוצים שזה יעשה לנו משהו. אנדראס שול הוא אחד מאותם אמנים שכל ביצוע שלהם הוא מרגש ונוגע ללב. הנה הקטע המצרר when I am laid in earth – קינת דידו מתוך "דידו ואנאס" של פרסל.

הקטע הזה קיבל משמעות חדשה עבורי ועבור האנסמבל באותו ערב טרגי לפני כחודשיים, שבו איבדנו את מתן גבעול ז"ל. הוא הפך להיות הקטע לזכרו של מתן. המילים Remember me, forget my faith עדיין מהדהדות אצלי בראש ומזכירות לי את אותו ערב קשה.

אתמול קיימנו פגישה של נגני האנסמבל לסיום העונה ובה דיברנו על הערב הטראומתי ההוא. היה איתנו פסיכולוג שניהל את הדיון. היתה שיחה טובה וחשובה לכולנו. הנגנים דיברו בחופשיות ובכנות על מה שקרה, על מתן, על מה עושים הלאה, על המקום שהמוסיקה תופסת אצלנו בחיים, ועל נושאים נוספים שקשורים לאותו ערב. זה היה המפגש הראשון שלנו מאז אותו ערב, והוא היה חשוב ומשמעותי לאנסמבל. המפגש, שהתקיים אצל רוני שיר המנכ"לית שלנו, הסתיים בארוחה קלה ובצילומים בחצר של רוני.  

נגני האנסמבל עם גלי, הבת של שולי, ונלה, הכלבה של רוני

במלאת חודש לפטירתו של מתן

היום הטרגי הנורא והקשה ההוא חוזר אלי בפלאשבק. ההלם, הכאב, הנגינה הרועדת והקורעת של "קינת דידו", הבכי של כל הנגנים ושלי. זה היה יום עצוב וכואב.

עיתוני סוף השבוע מפרסמים כתבות ענק על נסיבות פטירתו של הכנר היקר והאהוב שלנו מתן גבעול. אמו של מתן, נילי, נחשפת ומספרת הכל. הכתבה בהארץ מספרת על שנות חייו האחרונות של מתן, במהלכן עסק ביוגה והיה חבר בסוג של כת בארה"ב שעסקה ביוגה. כואב ומזעזע.

מתן גבעול היקר כבר לא ישוב. נתגעגע אליו לעולמים.

הנה הכתבה של אסתי אהרונוביץ' – הארץ 24.6.2011

רחש עבר בקהל שמילא את מרכז ענב בתל אביב. זה אמור היה להיות קונצרט סיום העונה החגיגי של אנסמבל "סולני תל אביב", ובו יצירות של ויוולדי והיידן, ולאחריהן – הרמת הכוסית המסורתית. האולם, כיאה לאירוע, היה מלא מפה לפה. אלא שאז עלה לבמה מנצח האנסמבל, ברק טל, ובקול סדוק הודיע שבשל נסיבות טרגיות הקונצרט המתוכנן לא יתקיים. לאחר הדברים עלו הנגנים לבמה ולתדהמת הקהל ניגנו את קינת דידו, אריה מתוך האופרה "דידו ואניאס" של הנרי פרסל, תוך שהם מתייפחים בבכי. הצלילים היו טעונים בדרמה גדולה. רק שעה קודם לכן הודיע עירא גבעול, נגן צ'לו באנסמבל, למנצח טל בטלפון שאחיו, מתן גבעול, כנר באנסמבל, קפץ אל מותו מתחת לגלגלי הרכבת בצומת רשפון. זירת ההתאבדות נבחרה בשל קירבתה לאולם שבו ערכה התזמורת את חזרתה האחרונה.ההלם היה מוחלט. חברי האנסמבל לא היו מסוגלים לעלות לבמה. רק ערב קודם לכן הופיע עמם מתן בקונצרט בחיפה, ולאורך כל השבוע האחרון ערך איתם חזרות. "בהתחלה הידיים שלי רעדו", מספר טל. "וכשהסתכלתי על הכיסא הריק של מתן, התחלתי לבכות". השמועות על התאבדותו של גבעול פשטו בקהל.

"אף פעם לא חיטטתי לו במגירות", אומרת היום נילי גבעול, אמו של מתן. "אולי הייתי צריכה לעשות את זה". מתן חסך לה את הנבירה בחפציו האישיים. את מכתב ההתאבדות הניח במגירה העליונה של ארון הבגדים. "זה היה מונח למעלה", היא אומרת ופותחת דף נייר, "ואת מסתכלת ושואלת את עצמך 'מה קרה פה?'"

בחודש האחרון, כמו בלשית מנוסה, היא משחזרת עקב בצד אגודל את מסלול חייו של בנה, מנסה להבין היכן פיספסה. האם זו היתה הפרפקציוניזם שדרש מעצמו, התובענות של המקצוע שבחר? האם היה זה מות אביו, לפני כשנה וחצי? האם יכלה למנוע את הצטרפותו אל תנועת הדאהן יוגה שבארצות הברית? את נסיעתו אל המרכז שלה באריזונה? ועל מה אותתו הכאבים שניקרו בגופו?

רק לאחר מותו הבינה נילי גבעול עד כמה הסכנה הטמונה בתנועת דאהן יוגה היתה משמעותית; עד כמה קנתה לה אחיזה בנפשו העדינה. התובנה התבהרה בעזרת מיילים ותכתובות שניהל מתן עם חברי המרכז ונחשפו לעיניה בשבועות האחרונים. "הצלחתם להרוג אותו", כתבה לאשה שעמדה עמו בקשר, אחת הדמויות הבכירות במרכז. יחד עם זאת, ההפתעה ביחס להתאבדותו לא היתה מוחלטת. חודש קודם לכן, באפריל, משו אותו אנשי צוות ההצלה מחוף תל ברוך, חסר אוויר, ועל אף שאמר אז לרופאים בבית החולים "רק יצאתי לשחות" – אמו ידעה. בנה ניסה לשים לראשונה קץ לחייו. בפעם השנייה גם הצליח. היום (שישי) הוא יום השלושים למותו.

הכינור כראי לנשמה

דירתה של נילי גבעול במרכז בתל אביב, שבה התגורר בנה בחודש האחרון של חייו, עמוסה בריהוט עתיק, תמונות, קרמיקה, ספרים ושאר חפצים שאספה במהלך השנים. המוזיקה הקלאסית ברקע מתמזגת בשאון האוטובוסים מבחוץ. בימים אלו היא מעבירה את זמנה "בשטויות", כלשונה: יוצאת לטייל עם הכלבים, משקה את העציצים, מסתובבת בים, עורכת חשבון נפש. לעבודתה הנוכחית, כאחראית שיווק על כתבי עת מחו"ל, עדיין לא הצליחה לחזור באופן מלא. במשך שנים היתה המנהלת האדמיניסטרטיבית של תיכון חדש בתל אביב. "תמיד אמרתי שיש לי פרופסורה בהורות", היא אומרת, "היום אני מודה שזה גם הכישלון שלי".

את מרגישה אשמה במותו?

"כן. מבחינה רציונלית, אני מבינה שלא יכולתי לעשות כלום. אבל אני עדיין שואלת כל הזמן 'מה לא ראיתי? מה לא שמעתי?'"

נילי התגאתה במתן ועירא, שני הבנים מנישואיה השניים לקובי גבעול. "הם היו צנועים", היא אומרת, "אני הייתי אחראית לשוויץ". עירא הבכור למד מגיל קטן לנגן בצ'לו; מתן, הצעיר ממנו בשלוש שנים, בכינור. שניהם למדו בבית הספר לאמנויות בתל אביב ומהר מאוד התברר כי ניחנו באותו ניצוץ נדיר השמור לבודדים. מתן המשיך ללימודים בתיכון לאמנויות תלמה ילין, ובכיתה י"ב אף ניגן בטקס שנערך באוסלו לזכר יצחק רבין במעמד מלך נורווגיה ונשיא ארצות הברית לשעבר, ביל קלינטון. באירוע, שהתרחש בשנת 99', הוא הופיע לצד אחינועם ניני, לאחר שהוזמן באופן אישי על ידי לאה רבין; את אוזנה צד באמצעות נגינתו עוד בהיותו תלמיד תיכון. חצי שנה אחרי הטקס, הגיעה רבין לקונצרט הסיום שלו בתלמה ילין על מנת לברך אותו על סיום לימודיו.

מגיל 10 עד גיל 18 היה מתן תלמידה של נאוה מילוא – הנחשבת לאחת המורות הבכירות בארץ – בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה. בגיל 15, מתן היה הישראלי הראשון שהשתתף ואף זכה בתחרות הבינלאומית היוקרתית לכינור על שם ויניאבסקי בפולין. שנה קודם לכן, זכה בפרס קלרמונט הישראלי, הניתן למוזיקאים מקומיים צעירים. "הוא היה ילד מיוחד עם עולם פנימי עשיר", מספרת מילוא ומוסיפה שלהבדיל מתלמידים אחרים, שנוהגים להתקשר, להתייעץ ולחלוק – מתן ניתק עמה קשר בשנים האחרונות. ואולם, תמיד התעניינה בקורותיו דרך עירא אחיו. מותו היכה אותה בהלם. "מגיל צעיר מאוד", היא מספרת, "הוא הופיע כסולן ראשי, בכל תזמורת שבה השתתף, בארץ ובעולם. הוא נהפך למקור משיכה. תמיד שאלו אותי: 'מתן יהיה?' היתה לו נשמה מיוחדת שעברה דרך הכינור אל הקהל".

"נאוה היתה מורה צנועה ועמלנית, והכימיה ביניהם היתה מדהימה", אומרת נילי גבעול, "היא היתה כמו אמא שנייה בשבילו. אני לא יודעת אצל מי, בזמנו, הוא שהה יותר – אצלי או אצלה".

"היה לו כישרון אינסופי", ממשיכה גבעול, "אני לא משתמשת בביטוי 'גאון' כי אני חושבת שהוא עבד קשה. הוא טרח על כל דבר. הוא לא עשה שום דבר ב-90 אחוז. כשהיה מקבל במבחן 96, זה היה מעצבן אותו. כשהוא נסע לאיטליה הוא למד איטלקית, וכשהוא נסע לספרד הוא למד ספרדית. שלא לדבר על מוזיקה".

מכנסיים עד הכתפיים

את ילדותו של מתן מגדירה גבעול "ילדות יפה". "גרנו ברמת החייל, בסביבה שכיף היה לגדל בה ילדים. הבית תמיד היה מלא, ועירא ומתן יצאו לטיולים, למסיבות, לקולנוע. לא שזו היתה ילדות לגמרי נורמלית, אבל היתה בהחלט ילדות. המוזיקה לא חיסלה אותה. הם תמיד היו מוקפים בחבורת ילדים מוכשרים, החברים מבית הספר לאמנויות. כהורה, הייתי צריכה למצוא את שיווי המשקל, על מה להתעקש. והתעקשתי דווקא על הדברים הלא-כיפיים: פחות היה לי חשוב ההופעה בקונצרט, יותר היה חשוב לי האימונים בבית". שגרת האימונים, היא נזכרת בחיוך, החלה מדי יום בשש וחצי בבוקר. או-אז, הבנים היו מתחילים "לעשות סולמות". "אני, שכבר הייתי רגישה לדיוק למרות שאני לא מנגנת בעצמי, הערתי להם בקול רם, 'לא נקי, לא נקי', ועירא היה אומר לי: 'אמא, השכנים כבר בטוחים שהבית מלוכלך'".

אט-אט הפכה הנגינה חלק בלתי נפרד ממרקם החיים בבית. לאחר ה"סולמות" היו אוכלים את ארוחת הבוקר, נוסעים לבית הספר, חוזרים בצהריים, מתאמנים עוד שעתיים, וכשחבריהם היו הולכים לחוגים, הם היו נוסעים לקונסרבטוריון. "לא היה בזה משהו מאוד חריג", אומרת גבעול, ומביטה בתמונה של מתן בגיל 11, על בימת קונצרט במוזיאון תל אביב – ילד יפה תואר, לבוש במכנסיים שחורים מחויטים, חולצה לבנה מכופתרת, וכינור בידיו. היא זוכרת את ההופעות הראשונות ההן – מתן בן 13 וכבר סולן ראשון עם תזמורת חיפה והסימפונט בבאר שבע.

"בקונצרט הראשון בבאר שבע, הוא ביקש להתארגן לבד. 'אני בוגר', הוא אמר לי", היא נזכרת, "ואני ונאוה נתנו לו, אבל כשנכנס לחדר ההלבשה, התברר שהמכנסיים נפלו מהקולב, ואין מכנסיים. חיפשנו בין הנגנים מי הכי נמוך, וזה שנמצא השאיל למתן את המכנסיים שלו, שהגיעו לו עד הכתפיים פחות או יותר. את כל חמשת הקונצרטים בסדרה הזאת הוא ניגן עם המכנסיים האלה, כי הוא החליט שזה 'הביא לו מזל'. למחרת אותו קונצרט כתב מבקר המוזיקה ב'ג'רוזלם פוסט': 'ראינו אריה צעיר עומד על הבמה'".

את ימי הולדתו, באחד באוגוסט, חגג באופן קבוע בקיבוץ אילון במסגרת סדנת "קשת אילון" היוקרתית הנערכת שם מדי שנה, ושאליה מתקבלים כנרים מחוננים מהארץ ובעיקר מחו"ל. "מתן היה צעיר הכנרים שהגיעו לסדנה", אומר גלעד שיבא, מנהל "קשת אילון", ונזכר בילד עדין, אהוב ורגיש שהיה "אהוב הבנות"; "האהבה הראשונה שלו היתה כאן, לכנרת צעירה מאנגליה שפגש פה", הוא מספר.

בגיל ההתבגרות הבחינה גבעול שבנה אינו הולך זקוף. בדיקה אורתופדית גילתה שהוא סובל מפקטוס ("חזה קעור", בתרגום מלטינית): עיוות מולד של עצם החזה המתגלה בדרך כלל בגיל ההתבגרות, אז החזה שוקע פנימה. חלק מהלוקים בעיוות סובלים מבעיות קרדיולוגיות ונשימתיות, אחרים מכאבים בעצמות ובחזה. מתן, לדברי אמו, לא סבל מבעיות קרדיולוגיות, אך הבשורה, עבור נער המתאמן בנגינה אינטנסיבית חמש שעות ביום, לא היתה פשוטה. "תיקון

נילי גבעול, אמו של מתן. הוא היה שולח לנו מיילים קצרים ש'הכל בסדר', ואני ידעתי שאסור לשאול ? צילום: רלי אברהמי

של עצם החזה", מספרת גבעול, "היה כרוך בניתוח ושהייה ממושכת בסד, וגם היה ספק אם הוא יוכל בכלל להמשיך לנגן לאחר מכן. במשך כל החיים ניסה מתן לתמרן עם הנכות הזאת, שלא נראתה כלפי חוץ. אנשים לא ידעו. בשלב מסוים זה התחיל להשפיע על הנגינה. כשהוא החל לגדול היו לו כאבי תופת בצד שמאל. היה לחץ על העצבים, והרבה לחץ נפשי שנוצר כתוצאה מהלקות".

בגיל 18 הצטרף מתן אל אחיו עירא ואל הפסנתרן המחונן יונתן ענר, והשלישייה שהקימו, "טריו תל אביב", עטורה בפרסים מתחרויות, נדדה בין במות קונצרטים בעולם. הם ניגנו מוזיקה קאמרית, מבארוק ועד יצירות מודרניות. "בביקורת שהתפרסמה עליהם, בעיתון בפיליפינים", מספרת גבעול, "ציירו אותם בקריקטורה מקסימה: עירא כנסיך שחור עם צ'לו, יונתן עם הדפים המעופפים של הפסנתר ומתן כמלאך עם כינור שמתעופף מעל כולם. הוא היה וירטואוז, פלירטט עם הקהל, מיגנט אותו. הם הופיעו מהמזרח הרחוק ועד אוסטרליה וקצרו פרסים בכל תחרות".

"אני זוכר אותו כנגן קאמרי נפלא ב'טריו תל אביב'", מספר נעם בן זאב, מבקר המוזיקה של "הארץ". "הוא היה בעל נוכחות גדולה על הבמה – וזה מה שחשוב בטריו, שבו הכנר הוא המוביל. היה לו צליל נפלא ואישיות שהביא לבמה".

בשל מוגבלותו הגופנית לא התגייס מתן לצבא. תחת זאת המשיך ללימודי מוזיקה גבוהים בגרמניה. בקלן למד אצל אחד המורים הגדולים בעולם, הכנר זחר ברון, ולאחר מכן המשיך אצל אילן גרוניך בברלין. בהמשך נסע ללימודי מוזיקה גבוהים בקונסרבטוריון ניו אינגלנד שבבוסטון.

הכאבים מחריפים

בערב פסח השנה, ב-17 באפריל, כשהיא על מזוודות לקראת חופשה עם בן זוגה, קיבלה נילי גבעול שיחת טלפון. "את אמא של מתן גבעול?" נשאלה מעברו השני של הקו, מניחה שזו עוד הזמנה להופעה עבור בנה. "הוא בסדר", אמר הקול מהצד השני, "תגיעי לחוף הים בתל ברוך". ברגע שראתה אותו, באפיסת כוחות, בתוך האמבולנס, ידעה. "כמה שניסו להקל עלי את הרגע הזה, זה עדיין היה מטורף. כשראיתי אותו באמבולנס חיבקתי אותו חזק עד שהוא פרץ בבכי נורא. משו אותו 500 מטר מהחוף מפרפר בין חיים למוות. בבית החולים הוא הכחיש מכל וכל שניסה להתאבד, הוא אמר שיצא לשחות. אבל אני ידעתי שהוא ניסה להתאבד. את מכירה עוד מישהו שיוצא לשחות בבגדים ארוכים?"

זה היה הרבה מעבר לבגדים הארוכים שרמזו לה כי בנה מאס בחייו. ההתפרקות החלה, טיפין-טיפין, בזמן מגוריו בבוסטון. באותה התקופה, לפני כשלוש שנים, חי עם חברתו נגנית הצ'לו אליסה ויילרשטיין (לדעת רבים, אחת הצ'לניות המובילות בעולם), ובמקביל למד אצל אביה, אמן הכינור דונלד ויילרשטיין. באוגוסט 2009 חזר לישראל והודיע להוריו שהחליט "לפרק הכל": גם את מערכת היחסים עם אליסה, וגם את הטריו. הוא טען שהכאבים הפיזיים גברו מאוד באחרונה וכי הוא לא מסוגל לנגן. הכאבים, הוסיף, הם תולדה של מצב נפשי רעוע, מה שהביא אותו להחלטה לעזוב את בוסטון – למרות שהוצעה לו שם משרה בקונסרבטוריון ניו אינגלנד – ולשקול לעבור לאריזונה, כדי לבדוק שם את נושא היוגה.

הנושא לא היה זר להוריו. ארבעה חודשים לפני אותה הודעה, נסעה נילי גבעול לבקר את בנה בבוסטון, ו"יום אחד", היא מתארת, "מתן אמר לי מחוץ למרכז היוגה, שהיה ממש ליד הבית שלו: 'בואי נעשה שיעור ניסיון, מה אכפת לך?' אמרתי לו: 'השתגעת? שאני אעשה יוגה? כנס אתה, אני מחכה לך ליד, בבית קפה'. הוא יצא כעבור שעה וחצי, כולו מבסוט, וסיפר שהוא מרגיש מצוין. כך הוא החל ללמוד במרכז". איש לא שיער כי חוג היוגה יסתיים במה שנראה כהשתעבדות נפשית טוטלית. גם היום אין לנילי מושג ברור בנוגע למציאות חייו של בנה בחודשים שבהם נשאב ללימודים שם. עם זאת, היא מציינת, שאין לה ספק כי להתמודדות עם המגבלה הגופנית והכאבים היה חלק בצלילה למרכז היוגה.

גם היא וגם אביו ניסו לסייע למתן בהתמודדות עם הכאבים. לאחר ששב ארצה מבוסטון, שיכנע אותו אביו, קובי, לנסוע עמו לברזיל. שם, מספרת גבעול, עובד רופא ששמו יצא לפניו כמי שמסוגל לבנות סד מיוחד עבור הלוקים בפקטוס. "והם נסעו לברזיל", היא מספרת. "טיילו, בנו את הסד. מתן הגיע ארצה עם הסד עליו. הוא הסיר אותו, שם בתיק בגב וזה שם עד היום הזה".

חודש אחרי הנסיעה התגלה כי אביו קובי חלה בסרטן הלבלב ותוך פרק זמן קצר, שבועות ספורים, הלך לעולמו, בדצמבר אותה השנה. "זיהיתי את ההתכנסות של מתן לתוך עצמו בתקופה הזאת", אומרת גבעול. "אני חושבת שמות אביו היה עוד אחד מהטריגרים. המקומות שמהם הוא שאב את הרגישות האדירה ואת הבגרות שלו, היו המקומות שספגו את המכות. באותה נקודה שיצאה ממנה המוזיקה שלו, היה גם המקום הפתוח, החשוף, שאליו נכנס כל הכאב".

בפברואר 2010, אחרי מותו של האב, ארז מתן מעט חפצים ונסע לסדונה באריזונה, למרכז הדאהן יוגה שמנהל הגורו אילצ'י לי. "בדיעבד", אומרת גבעול, "התברר לנו שבדרך לשם הוא עשה עצירה בברלין והשאיר את הכינור אצל חברה מאוניברסיטת קלן. את הקשת, בשווי 5,000 דולר, הוא השאיר בשירותים של נמל תעופה בארצות הברית, כדי להבהיר לעצמו שהוא עם הנגינה גמר".

ואז הוא יצא לשחות

דאהן יוגה, או בשמה הרשמי "דאהן האק" (בתרגום חופשי: תורת האנרגיה הרוחנית הבסיסית), היא תיאוריה המשלבת יוגה, טאי צ'י ושאר אמנויות לחימה. הגה אותה בשנות ה-80 הקוריאני אילצ'י לי – כיום בן 60 – המשמש כגורו של התנועה אשר התפתחה ממנה. לי וחסידיו טוענים כי שיטת האימון, של הגוף והנפש, מסוגלת לרפא מחלות, החל מעין עצלה וכלה בטרשת נפוצה. ברחבי ארצות הברית פועלים כיום יותר מ-1,000 מרכזים של דאהן האק, ונגד התנועה הוגשו ברבות השנים מספר תביעות משפטיות. באחת מהן, אותה הגישו 27 מחברי הקבוצה הנידונה עדיין בבית המשפט של מדינת אריזונה, נטען כי "המגויסים לתנועה נתונים בלא ידיעתם לתוכנית אינטנסיבית של מניפולציה פסיכולוגית, אינדוקטרינציה וטכניקות שונות של השפעה על מחשבה שמיועדות להפוך אותם לחסידיו של לי, כך שיקדישו את עצמם לשרת אותו ואת חזונו". חברים לשעבר בתנועה סיפרו במשך השנים בראיונות לעיתונות האמריקאית כי השיטה כוללת, בין היתר, הימנעות משינה, ומדיטציה תוך כדי טלטול הראש הנקראת "רטט גלי מוח". בנוסף, החברים נדרשים לשלם כספים רבים למרכזים שבהם הם חברים – טענה שנוכחת גם היא בחלק מהתביעות שהוגשו נגד התנועה (עוד על התנועה, במסגרת המצורפת).

"לאט-לאט הבנו שמתן נשאב למשהו שהוא הרבה יותר גדול מתרגילי יוגה תמימים", מספרת גבעול. "בהתחלה, אנחנו פה בארץ לא הבנו מה הוא עושה שם – הוא היה שולח לנו מיילים קצרים ש'הכל בסדר', ואני ידעתי שאסור לשאול. לפני הנסיעה לאריזונה, כשמתן הודיע לי שהוא מפסיק לנגן, חשכו עיני. אמרתי לעצמי תודה לאל שאבא שלו כבר מת והוא לא יודע מזה. למתן עצמו אמרתי: 'תעשה מה שטוב לך, אבל תחשוב, אל תזרוק את זה לגמרי'. לא שלחתי את הבנים שלי ללמוד עריכת דין או מחשבים. לימדתי אותם ללכת בעקבות הלב, כך שלא יכולתי לבוא אליו בטענות".

גם בדיעבד את חושבת כך?

"באותה תקופה חשבתי שמי אני שאעז להגיד לו משהו. הוא אמר שכואבת לו מאוד היד והוא לא יכול להמשיך לנגן, ולא קלטתי שזה רק תירוץ. רק אחרי שהוא נסע לסדונה הבנתי שמדובר בכת. אחיו החל להוציא חומר מהאינטרנט על הקבוצה הזאת והתביעות שתלויות נגדה. וגם אם הייתי מגלה את זה קודם, מה יכולתי לעשות? הבחור היה בן 28, אדם בוגר".

ביולי אותה השנה, הודיע מתן לאמו ובן זוגה כי רכש זיכיון לבנות בירושלים מרכז של דאהן יוגה. "הוא הודיע שהפך לשליח שלהם לבניית המרכז בירושלים והעביר לבן זוגי תוכנית עסקית. לא ידענו איך לאכול את זה", מספרת נילי.

עד שמצא דירה בירושלים, התגורר מתן אצל אמו. הימים במחיצתו הבהירו לה כי חזר מארצות הברית אדם אחר. "פתאום היה מולי אדם סגור עם עיניים כבויות. כשנכנס לחדר שלו כאן, הוא הפך את המיטה, הצמיד אותה לקיר כך שהמזרן היה צמוד אליו, ועל גב העץ של המיטה הדביק תמונות של הגורו. הוא עצמו עבר לישון על מזרן דקיק שהניח על הרצפה. גם את המראה הוא סובב אל הקיר. היינו בהלם. היו לו כל מיני סמלים, טקסים משונים, קידות. התפוצצתי, אבל לא אמרתי מילה כדי לא לעורר אנטגוניזם. הוא התרחק".

לאחר שעבר לירושלים, שם שקד על בניית המרכז במלוא המרץ – נפגש עם מתווכים, שיפוצניקים, קבלנים, גורמים בעירייה ובמשרד התמ"ת ועוד – המצב החמיר. "בכל פעם שרצינו לבוא אליו", מספרת גבעול, "הוא ביקש לפגוש אותנו ברחוב, בעיר. רק לא אצלו בבית. הבנו שהוא לא רוצה שנראה את הבית שלו. אחרי אחד הביקורים האלה אמרתי לבן זוגי: 'זה ייגמר באסון'".

דיברת עם מתן באותה תקופה על האופן שבו את רואה את אורח חייו החדש?

"לא. אבל הוא ידע את דעתי. הוא ידע שאם אני שותקת, זה לא מוצא חן בעיני. מה לעשות? להגיד לו: 'אני לא אראה אותך יותר?' מה להגיד? הדבר היחיד שהצעתי לו, היה להמשיך לנגן תוך כדי העיסוק ביוגה. הם הורו לו להפסיק לנגן. אבל ראיתי שכל מילה שאני אומרת, הוא צועד שלושה צעדים אחורה ומתרחק. אמרתי לעצמי: 'תפסיקי לדבר'. תאמיני לי שזה עלה לי בבריאות".

באחד מימי חמישי של אוקטובר בשנה שעברה, הוא התקשר ושאל אם הוא יכול לבוא הביתה לשבת. "הבנתי שאני עומדת בפני דרמה גדולה", אומרת גבעול. "מתן הגיע ועמד מולי נוזל מדמעות. נוזל ונוזל. אני אומרת לו: 'מתן, מה קרה?' והוא עונה לי: 'אמא, הרגשתי שאם אני אהיה בירושלים עוד יום אחד אני אמות'. אמרתי לו: 'אתה לא צריך לחזור לשם'. והוא חזר לתל אביב ומצא דירה לידנו והיינו בטוחים שכל התקופה הזאת נגמרה. חשבנו שהוא התנתק מהכת. גם הסימנים החיצוניים נעלמו – התלבושות המיוחדות שהיו לו, האבנים, השרשראות שענד. והוא חזר לנגן. ניגן כמו משוגע. מכל מקום הגיעו הצעות והזמנות. הוא היה צריך ממש לנפות. ההרגשה שלנו היתה שהוא יצא מזה, שהכל בסדר. הזמנתי כרטיסים לפארוס ביוון ומתן אמר: 'אני לוקח את הכלבים אלי'. זהו. ואז הוא יצא לשחות".

הסינדרום הירושלמי

מותו של מתן חודש אחרי ניסיון ההתאבדות הראשון היכה את עולם המוזיקה הקלאסית בארץ בתדהמה. זו היתה תזכורת כואבת לחתימה שעלול להותיר על הנפש אורח החיים התובעני, האכזרי לעתים. "זה מקצוע תחרותי, תחום עם המון ציפיות", אומר גלעד שיבא. "כמעט כל כנר גדול מגיע לפרשת דרכים מתישהו במהלך חייו, כשלעתים זה בשלב מוקדם מאוד. אני פוגש הרבה בני נוער שחווים משבר מתמשך. להורים קשה במיוחד, אחרי שהתוו את הקריירה של הילד והוא פתאום מתלבט אם בכלל להמשיך. הצד השני של זה, הוא שהרבה כנרים מתקשים להתמודד עם הלחץ של ההורים. זה מאוד מורכב".

העזיבה של הכישרונות הבולטים בתחום ללימודים בחו"ל ולקריירות הרחק מהבית לא מקלה על ההתמודדות. "אני רואה בני נוער שחיים בחו"ל ומכלכלים את עצמם, וזה לא פשוט, בתחום שממילא קשה", אומר שיבא. "מתן היה נער, עדיין לא בשל, וכבר היה צריך לכלכל את עצמו בגרמניה ובארצות הברית. וזה קשה. נכנסים לא אחת למערבולת, אין תמיכה כי ההורים רחוקים ואין מי שיראה אותך ברגעים האלו. אני חושב שבמקרה שלו, ברגע שהטריו התפרק, הוא החל ללכת לאיבוד".

לאחר ניסיון ההתאבדות הראשון, שב מתן אל בית אמו. התנאי שהציבה היה טיפול פסיכולוגי מיידי. וכך היה. "בחודש האחרון היתה הרגשה שהוא נוסק לשמים", היא אומרת. "גם הפסיכולוגית שלו סיפרה שהחודש האחרון שלו בבית היה התקופה היפה ביותר בשנים האחרונות. אבל בפגישות האחרונות איתה הוא החל לחזור לעניין של הכת. הוא ידע שזה משהו רע אבל סיפר שהוא לא יכול להשתחרר מזה. הוא החל לומר שהעובדה שלא הצליח להקים את המרכז בירושלים היא 'הכישלון הכי נורא בחיים שלי'".

את האחיזה המסועפת של המרכז בנפשו של מתן היטיבה להבין גבעול לאחר מותו, כשקראה תכתובות שניהל עם חברים אחרים משם. אחת מהן היא ג'ינה סאליבן, שאף ביקרה את מתן בארץ. "מהתכתובות שלה עם מתן הבנו שהיא אחת הסגניות של אותו המאסטר (אילצ'י לי). היא הסבירה שם למתן שהוא לא חייב לבנות מרכז גדול בירושלים, אלא יכול להסתפק במשהו יותר קטן. למדנו שהוא התחייב שעד האחד באפריל 2011 הוא ישלים את המרכז, והוא לא עמד בזה. הילד הזה – שכל דבר שהוא עשה, עשה בשלמות – הרגיש לראשונה שנכשל כישלון טוטלי".

גבעול מספרת שלמתן היה שרטוט מדויק של המרכז העתידי ובו, בין היתר, מתחם שאת קירותיו אמורים לעטר אך ורק תמונות של הגורו לי. עד היום, היא אומרת, מגיעים אליה מיילים ממתווכים שמתן עמד איתם בקשר בנוגע לרכישת מבנה המתאים לצורכי המרכז.

מה עוד מצאת בתכתובות של מתן?

"דבר ראשון, שהן היו על בסיס יומי: 'כמה קידות עשית, כמה תרגולי מוח עשית?' וזה מבלי שידענו בכלל שהוא ממשיך לשמור על קשר עם האנשים משם. יום אחד הגיעה אזהרה: 'לא לעשות את תרגילי המוח באינטנסיביות כי זה יכול להזיק'. במה לעזאזל הם שיחקו שם?"

סאליבן המשיכה לשלוח למתן מיילים גם לאחר מותו. "יום אחד היא שלחה לו מכתב ובו שאלה 'למה אתה לא עונה לי?'" מספרת גבעול, "אז אני עניתי לה. כתבתי: 'מתן לא עונה לך כי הצלחתם להרוג אותו'. היא רצתה להמשיך להתכתב ולא הסכמתי.

"בערב שבו מתן מת, ראש הכת אילצ'י לי כתב באתר הפייסבוק שלו שהוא ראה חיזיון ובו העצים הזקנים שנטועים עמוק באדמה לא מתים, אך העצים הצעירים אין להם כוחות, נופלים ומשמשים כמשענת עבור הצמחים והפרחים. עניתי לו, 'בזמן שאתה כותב את השטויות שלך, הפרחים היחידים שאני מכירה מונחים על קבר בני, שהצלחת להרעיל את נשמתו, להונות אותו, לרמות אותו, לקחת את כספו'. אחרי שעתיים התכתובת בפייסבוק נעלמה".

ממרכז דאהן יוגה נמסר: "נעצבנו לשמוע על מותו של מתן גבעול, שהיה איש טוב ובעל מחויבות עמוקה ומתמשכת לשלום. הוא היה חבר לשעבר בדאהן יוגה, והיה קשור אלינו לתקופה קצרה בלבד. בזמן שהיה עמנו, הוא היה מדריך דאהן יוגה מוערך, ובאחרונה גם היה בדרך להיות זכיין. למרות שלבנו עם גברת גבעול על אובדנה, איננו מבינים ואנו מתנגדים בתוקף לכל טענה שלה שמתן היה תחת לחץ מטעם החברה שלנו בעת מותו.

"במשך כמעט שנה וחצי, היה מתן לבדו בישראל, ותיכנן לפתוח שם מרכזים בזיכיון. תוכניות אלה היו מבוססות על רצונותיו האישיים, והוא לא היה נתון להוראות או לחץ מטעם מישהו בחברתנו. פתיחת מרכזים בזיכיון מחוץ לארצות הברית אינה חלק מהאסטרטגיה או המדיניות של החברה, ואיננו מצוידים דיינו לתמוך ביוזמות שכאלה. אולם אם זכיין כלשהו מחליט להקים עסקים בארץ אחרת, אנו מאפשרים זאת, כל עוד זה מותר לפי החוק. בתקופה שבה שהה מתן בישראל, היה לנו איתו קשר מצומצם בלבד, אבל אנו מודעים לכך שהוא היה נתון לדאגות ולחצים אחרים, כולל קריירה מוזיקלית מלחיצה ומותו של אביו בתקופה האחרונה. איננו מסוגלים כלל לתפוס מדוע הוא בחר להתאבד, אבל מחשבותינו ותפילותינו מופנות למשפחתו בזמנים קשים אלה".

* * *

בבוקר קונצרט סיום העונה של אנסמבל "סולני תל אביב", בוקר ה-22 במאי, עזב מתן את אולם החזרות בשעה 11 בבוקר. הוא אמר לאחיו שהוא נאלץ לצאת להפסקה משום שהכאבים חזרו. בשעות הצהריים התקשר האח עירא לאמו ושאל אם מתן בבית. הלב שלה החל לדפוק. ב-17:00, כבר יצאה עם בן זוגה ברכבם לכיוון דירתו של מתן. ביציאה מהחניה חתך אותם אמבולנס. "זה בשבילי", אמרה גבעול לבן זוגה. באופן אינטואיטיבי לחלוטין, החלו לנסוע אחרי האמבולנס. כאשר עצר וירד ממנו שוטר, גבעול פתחה את החלון ואמרה: "אנחנו מחפשים את הבן שלי". השוטר הביט בה. "איך קוראים לך?" שאל. וכשענתה אמר לה, "בואי, אני צריך לדבר איתך". "אני כבר יודעת", היא ענתה. האמבולנס בדיוק שב מהמכון הפתולוגי, לשם הסיע את גופת בנה. "כשהוא אמר לי את זה, אני חושבת שהוצאתי מין קול, צווחה, שאני לא יודעת מאיפה זה יצא בכלל", היא אומרת, "חשבתי שדעתי נטרפת".

האם למדת משהו חדש על חייו בעקבות שחזור מהלך האירועים בשנתו האחרונה?

"מצאתי שיר שמתן כתב לי, שבו הוא כותב, 'קראת לי מתן, וכינית אותי נתן. הדבר היחיד שלא נתת לי זה כוח'. כשקראתי את זה הרגשתי שאני נגמרת. פתאום קלטתי שלא העברתי לו כוח. אולי אם הוא היה מדבר איתי, הייתי עוזרת לו למצוא את הכוח. הוא היה כמו אדם שמסתובב בעולם הזה בלי עור לגופו. הוא ידע שאם הוא יעשה את זה, הוא ישאיר לנו כאב עצום, ובכל זאת, זה היה חזק ממנו. 28 שנה נראות לי כאילו חלפו כמו כלום. ואנשים אמרו לי בשבעה 'נילי, הוא הספיק מה שאנשים אחרים לא מספיקים בשתי מערכות חיים'. אני לא מכירה מישהו שחי שתי מערכות חיים. ולמתן היה עוד כל כך הרבה מה לתת ולהגיד. פעם נאוה מילוא שאלה אותי למה אני נשארת בשיעורים איתם. אמרתי שכשמתן מנגן, הוא מדבר, יש לו מה להגיד".

"אני רואה את כנר הרחוב בנחלת בנימין ומרגיש איך שהנקודה הזאת בחזה נמסה", כתב מתן גבעול במכתב שנמצא במגירתו. "כאב הכאבים שלי. כל מה שאני רוצה זה שהגוף יהיה במצב לנגן. אני חושב שזה כבר לא ככה, אבל זה ככה. זה חלק שניסיתי להמית אבל הוא חי. ניסיתי להסתכל הרחק ממנו אבל הוא שם. הוא תמיד יהיה שם. הכאב הכי פנימי שלי, התשוקה הכי פנימית שלי, זו הדרך שלי, לבטא, להגיד, כמה אני אוהב לחיות. אני עוד אחזור".

סיפור קטן שאומר הרבה על מתן

רציתי לכתוב כל מיני דברים לזכרו של מתן. אספתי סיפורים שאנשים כתבו לזכרו. אבל בסופו של דבר החלטתי לכתוב כאן סיפור אחד קטן שאומר הרבה מאוד על האישיות יוצאת הדופן של מתן גבעול. סיפור שקרה לפני שלושה חודשים.

במשך 10 שנות קיומו של האנסמבל קרה לא פעם שנגנים נאלצו לבטל את השתתפותם בפרוייקט בו היו אמורים לנגן. לפעמים הביטול נעשה ברגע האחרון, לפעמים זמן רב מראש, לפעמים מסיבות בריאותיות, לפעמים מסיבות אחרות, אבל תמיד אותו נגן שנאלץ לבטל הודיע לי על הביטול בשיחת טלפון או במייל. לאחר הבהרת העניינים בשיחה או בהתכתבות הייתי מקבל בד"כ את הביטול ומשחרר את אותו הנגן מהפרוייקט. בחודש ינואר האחרון מתן גבעול התקשר אלי וביקש להיפגש איתי. בהקדם. הוא יבוא אלי. להיפגש, זה נשמע רציני… שאלתי אותו "מה הענין?" הוא אמר לי: "כשניפגש אני אסביר לך". הוא היה אמור להשתתף בפרוייקט קטן שהתקיים בפברואר, עם שתי חזרות ושני קונצרטים – במודיעין וברחובות. תיארתי לעצמי שהוא רוצה לבקש ממני להשתחרר מהפרוייקט. אמרתי לו בטלפון: " אני מניח שיש לך בעיה להשתתף בפרוייקט בפברואר, האם זה הענין?" והוא ענה: "כן, זה הענין". "אם כך", אמרתי, "אנחנו לא צריכים להיפגש. אתה בחור אחראי, מעולם לא ביטלת השתתפות בפרוייקט, ואני סומך עליך שאם אתה מבקש להשתחרר אז יש לך סיבות טובות. אני משחרר אותך, ואל תרגיש לא נוח." בכך הסתיימה השיחה (בדיעבד, אני מצטער שפספסתי הזדמנות להיפגש עם מתן וקצת להכיר אותו יותר מקרוב…). מתן גבעול היה הנגן הראשון בהסטוריה של האנסמבל שרצה להיפגש איתי בשביל לבקש להשתחרר מפרוייקט אחד (קטן, חשוב לציין), ולא הסתפק בשיחת טלפון או מייל. שחררתי אותו בלב שלם, וללא שום ניסיון לשכנע אותו לחזור בו (למרות שהוא היה נגן מאוד חשוב וחיוני לאנסמבל). אבל בכך לא נגמר הסיפור. מתן גבעול היה אדם מיוחד במינו, והוא כנראה עדיין הרגיש לא נוח מכך שהוא ביקש להשתחרר מהפרוייקט הקטן… ביום של הקונצרט הראשון מבין השניים, במודיעין (ואחרי שהחזרות כבר התקיימו ומצאתי מזמן נגן מחליף במקומו) , הוא שלח לי מייל ובו הוא כתב:

ברק שלום,
רציתי להתנצל על הביטול לפרוייקט הנוכחי. אני מצאתי את עצמי  דואג בקשר לרמת ה'מוכנות' שלי לאור הפרוייקטים (הרבים) בזמן הזה. 
אני בטוח שיהיו קונצרטים נהדרים.
 אשלח לכם אנרגיה, ושוב- אני מצטער
אם אוכל לפצות באיזשהו אופן אנא ידע אותי.
שלך,
מתן
 
במשך 10 שנות קיומו של האנסמבל, לא קרה מעולם שנגן רצה פגישה איתי כדי לבקש להשתחרר מפרוייקט. יתרה מכך, מעולם לא קרה שנגן שכבר שוחרר מהפרוייקט כתב לי מכתב התנצלות מרגש כזה. אבל כזה היה מתן – רגיש, אכפתי, אחראי.
 
סיפור קטן שאומר הרבה על מתן גבעול.  
 

קצת קשה לכתוב בימים עצובים כאלה על עניינים יומיומיים. המחשבות כל הזמן חוזרות אל מתן, אל השקט שלו, אל הצניעות שלו, אל הנגינה הנפלאה שלו. בדיוק לפני שבוע הוא היה איתנו בפעם האחרונה על הבמה. הוא נסע איתנו לחיפה והשתתף בחזרת הבלאנס. בזמן החזרה הוא הציע בשקט ובנימוס האופייניים לו הצעה יפה לגבי הבימוי בשניטקה. בזמן הקונצרט היו כמה מבטים ספציפיים בינינו שזכורים לי במיוחד. חיוך קטן שלו באחת הכניסות בשניטקה עדיין מופיע אצלי בדמיון מידי פעם. וביום המחרת… הוא איננו. עדיין בלתי נתפס.

זולגות הדמעות מעצמן

כל-כך הרבה דמעות זלגו היום בעת שמתן גבעול היקר הובא למנוחות. רק לפני שלושה ימים הוא היה איתנו על הבמה, ניגן, דיבר, תיקשר, אפילו חייך. היום הוא נטמן באדמה אל מול אמו, אחיו, חבריו וקרוביו. זה עדיין בלתי נתפס, זה עדיין בלתי ניתן לעיכול. זה כל-כך כואב, זה כל-כך עצוב. הילד השקט, הצנוע, הטוב, הרגיש, המוסיקאי יוצא הדופן, הכנר המחונן, העילוי המוסיקלי – איננו.  

הלוויתו של מתן גבעול ז"ל היום אחה"צ בבית-העלמין ירקון, היתה מפגש עצוב של כל עולם המוסיקה – נגנים ומוסיקאים מההרכבים והאנסמבלים בהם הוא ניגן, מורים, מנהלים ואנשי חינוך מהמוסדות המוסיקליים בהם הוא גדל והתחנך, ואנשי מוסיקה רבים ששיתפו עמו פעולה במסגרות שונות במהלך חייו. כולם באו לחלוק לו כבוד ולתמוך במשפחתו הכואבת.

מתן גבעול ז"ל 1982-2011. יהי זכרו ברוך

מתן גבעול בחזרת האנסמבל ביום חמישי האחרון. בלתי נתפס שהוא כבר לא איתנו