"כיפת זהב של כישרון, יצירה, התמסרות…"

התזמורת הפילהרמונית הצעירה הוכיחה בקונצרט ביום שישי בצהריים עד כמה הדברים שבכותרת (שאותם אמר בתחילת הקונצרט מנהל המרכז למוסיקה ירושלים הד סלע) נכונים.

YIPO7 (3)

מהקונצרט של התזמורת הפילהרמונית הצעירה שהתקיים ביום שישי בהיכל התרבות בתל-אביב, נהניתי כפי שאני נהנה רק לעיתים רחוקות בקונצרטים של תזמורות מקצועיות. באמצע ימי מבצע "צוק איתן", ובין אזעקה לאזעקה, עבדו המוסיקאים המוכשרים האלה במשך שבועות באינטנסיביות ובמסירות מבוקר עד ערב בהדרכת טובי המוסיקאים בארץ ובניצוחו של הספרדי סלבדור ברוטונס. התוצאה ששמענו בהיכל התרבות היתה – נגינה נקייה, מגובשת, עם צליל יפה ואחיד הן כתזמורת והן של כל קבוצה לחוד. שמענו נגנים אינדיבידואליים נפלאים בקטעי סולו בכלי הנשיפה, רמה טכנית ויכולות וירטואוזיות של נגנים צעירים בכלי הקשת, ומעל הכל שמענו התלהבות נעורים, מסירות לעשייה המוסיקלית, תזמורת מלאה חיים ואנרגיה, רגש ונשמה. ואת כל אלה הם הפגינו בנגינה של רפרטואר קשה, מאתגר ותובעני ביותר – הסימפוניה החמישית של שוסטקוביץ', סימפוניה בדו של ביזה, והפאוואן לנסיכה שהלכה לעולמה של ראוול.

עבורי באופן אישי זו גאווה גדולה. את מרבית נגני התזמורת הפילהרמונית הצעירה אני פוגש עוד בשלב מוקדם יותר בלימודיהם – למעלה ממחצית מנגני כלי הקשת בתזמורת שהופיעה ביום שישי "עברו" אצלי בתזמורות הצעירות בקונסרבטוריון גבעתיים, במתא"ן או בביה"ס לאמנויות בחיפה. ובשלב מאוחר יותר, כעבור כמה שנים – אני פוגש את המצטיינים מביניהם, כאשר הם נבחנים לנגן באנסמבל סולני תל-אביב וחלקם בסופו של דבר אף מצטרפים אליו, כפי שכבר קרה עם מספר דוגמאות בשנים האחרונות. וכך מהווה התזמורת הפילהרמונית הצעירה שכבה חשובה ומשמעותית ביותר ב"פירמידה" של החינוך המוסיקלי בארץ, פירמידה שמתחילה עם אלפי תלמידים צעירים שלומדים נגינה בבתי-הספר ובקונסרבטוריונים, ומסתיימת לאחר סיום לימודיהם הגבוהים באקדמיות למוסיקה בארץ ובחו"ל, עם אותם האחוזים הבודדים של המצטיינים ש"שרדו" את כל התהליך ארוך השנים, בעת שהם מחליטים להיות מוסיקאים מקצועיים ומצטרפים לאנסמבלים ולתזמורות המקצועיות כמו סולני תל-אביב.

מי שאחראי על השכבה הזו בפירמידה הוא המרכז למוסיקה ירושלים, בניהולו של הד סלע. ראש תחום כלי-הקשת בתזמורת הפילהרמונית הצעירה הוא אורי דרור (שבעבר ניהל בהצלחה רבה את תחום המוסיקה במתא"ן), וראש תחום כלי-הנשיפה הוא יוסי ארנהיים, החלילן הראשי בתזמורת הפילהרמונית הישראלית. שאפו גדול מגיע לשלושתם על ההשקעה העצומה במפעל הזה ועל הרמה הגבוהה אליו הם הביאו אותו, כפי שניתן היה לשמוע בקונצרט.

בתחילת הקונצרט אמר הד סלע מהבמה, בין היתר, את הדברים הבאים: "כיפת הברזל מגנה על חיינו, וזה דבר גדול. אבל יש לנו גם כיפת זהב – של כישרון, יצירה, התמסרות, כיפה של מיטב הרוח האנושית, והיא הנותנת טעם ומשמעות לחיינו. וזה בדיוק מה שמייצגים 90 הצעירים המחוננים היושבים על הבמה." כל כך נכון ומרגש.

מיד אחר כך הנגנים האלה הוכיחו שהם אכן מייצגים את כיפת הזהב הזו.

מודעות פרסומת

חשיפה ראשונה – סולנית בת 13 עם האנסמבל בגאלה

אני מכיר אותה מזה כארבע שנים. היא השתתפה ככנרת צעירה ומוכשרת בקורסים של מתא"ן וניגנה בתזמורת מתא"ן עליה ניצחתי. בערב הגאלה החגיגי שלנו, בעוד כשלושה שבועות, היא תצטרף אל האנסמבל בכינור, ואח"כ תשיר איתנו שני שירים – אחד סולו ואחד בדואט עם שלמה גרוניך (שבו היא גם תנגן). את אותו הדואט שלמה גרוניך שר בביצוע המקורי עם המנטור שלה מבית-ספר למוסיקה, מתי כספי. שיר אורדו – ההפתעה הראשונה (ולא האחרונה) של ערב הגאלה.

IMG_3092-b

שיר אורדו – תופיע איתנו בשירה עם שלמה גרוניך ובנגינה בכינור

"ציור" של שלמה גרוניך ומתי כספי בביצוע המקורי. בערב הגאלה יבצעו אותו עם האנסמבל שלמה גרוניך ושיר אורדו

 

 

 

התלהבות, ראש פתוח, זמן עבודה רב. על עולם התזמורות הצעירות

בעוד עשרה ימים יתקיים בחיפה קונצרט הבכורה של תזמורת חדשה שהוקמה רק לפני מספר חודשים – תזמורת התיכון לאמנויות ויצ"ו (כיום "רעות") חיפה. קצת מהחוויות של עבודה עם תזמורת צעירה חדשה.

543987_10151349310186306_137483354_n

התזמורת בחזרה לקראת קונצרט הבכורה. צילמה: היידי ליפמן יוסף

במשך כל שנותיי כמנצח של תזמורות מקצועיות שילבתי במקביל עבודה עם תזמורות צעירות. היתרונות שאני מוצא בעבודה עם תזמורות צעירות הם רבים. ראשית, יש הרבה זמן עבודה. בתזמורות צעירות לא קיים מצב של תכנית בשתי חזרות, כפי שקורה לא פעם בעולם המקצועי. על כל יצירה עובדים היטב, לומדים ביסודיות כל פרט, מלטשים כל משפט מוסיקלי, וכך ניתן להגיע לרמת ביצוע גבוהה. שנית, הנגנים בתזמורות צעירות מגיעים מתוך רצון לנגן, רצון ללמוד, רצון לעשות מוסיקה. הם אינם שחוקים ויש בהם הרבה להט לעשייה מוסיקלית טובה. כתוצאה מכך ישנה תמיד אנרגיה חיובית בחזרות, האוירה טובה ושיתוף הפעולה לו אני זוכה מהנגנים הוא מקסימלי. שלישית, הנגנים מגיעים לכל יצירה עם ראש פתוח ורצון ללמוד ולהכיר את המוסיקה. הם אינם מקובעים על אסכולה מסויימת של נגינה או סגנון מוסיקלי, ואין להם דרך נגינה מסויימת ובלתי ניתנת לשינוי. כך אני יכול ממש לעצב כל משפט מוסיקלי עד הפרטים הכי קטנים, ולקבל בדיוק את מה שאני רוצה מבחינה מוסיקלית. בנוסף לכל אלה, עבור הנגנים הצעירים כל קונצרט הוא מאורע גדול וחשוב, וההתייחסות אליו היא כאל ארוע יוצא דופן וחגיגי, בניגוד לנגנים מקצועיים שמנגנים הרבה קונצרטים, ועבורם הקונצרטים הם ענין שבשגרה.

9457_10151349306976306_163557732_n

צילמה: היידי ליפמן יוסף

ברשימת התזמורות הצעירות עליהן ניצחתי בעבר ניתן למצוא את התזמורת הסימפונית הצעירה חיפה (מרכז יובל), התזמורת הפילהרמונית הצעירה, תזמורות מתא"ן (הקאמריות והסימפונית),  תזמורת בני הקיבוצים, וכמובן תזמורת כלי הקשת של קונסרבטוריון גבעתיים, שעליה אני מנצח עד היום. לפני מספר חודשים חזרתי לחיפה עיר הולדתי, ושם הקמתי תזמורת צעירה חדשה, שכל נגניה הם תלמידי תיכון בביה"ס לאמנויות ויצ"ו (כיום "רעות") חיפה.

530581_10151349310416306_936417237_n

צילמה: היידי ליפמן יוסף

בתזמורת כ25 נגנים בכלי קשת, כלי נשיפה, כלי הקשה ופסנתר, בני 15-18, והיא עובדת החל מחודש ספטמבר האחרון. החזרות מתקיימות אחת לשבוע בבית הספר, למשך כשעתיים וחצי. בעוד עשרה ימים אנחנו מגיעים אל קונצרט הבכורה שלנו, שיתקיים באולם קריגר בחיפה. לקראת הקונצרט אנחנו נכנסים לקצב עבודה מואץ, שכולל שעות רבות של חזרות סקציות, בהן אני עובד עם כל קבוצה בתזמורת לחוד, עבודה אינטנסיבית בחזרות התזמורת המלאות, וגם חזרות משותפות עם המקהלה של ביה"ס התיכון, שגם היא תופיע בקונצרט ואיתה נבצע במשותף קטע יפהפה לסיום הקונצרט. פרטים נוספים על תכנית הקונצרט ועדכונים מחזרות התזמורת לקראתו – בפוסטים הבאים.

150095_10151349310606306_546529811_n

צילמה: היידי ליפמן יוסף

מכירת חיסול

אין גבול לציניות: התזמורת, בלית ברירה ובהיעדר משאבים, העסיקה את נגניה כפרילאנסרים ולא כשכירים, הנגנים בהיעדר ברירה אחרת ומתוך צורך להתפרנס בחרו להיות מועסקים כך, ואז הגיעה העירייה ואמרה – "בגלל שממילא זו לא תזמורת קבועה אלא אוסף של פרילאנסרים המנגנים בתזמורות אחרות, אפשר לחסל אותה". על מצב המוסיקה, המוסיקאים והחינוך המוסיקלי בארץ, דרך סיפורה העצוב של תזמורת הרצליה שפורקה.

בכתבתו מ24.9.2012 מציג נעם בן זאב את מצבם העגום של המוסיקה ושל המוסיקאים בארץ, ואת העובדה המצערת שהממסד לא תומך בעשייה מוסיקלית אמנותית, וגרוע מכך – גם לא בחינוך למוסיקה.

מוסיקאים מעולים רבים מעדיפים את חיי ה"פרילאנס", שמשמעותם – התרוצצות מתזמורת להרכב קאמרי לאנסמבל להקלטה לתלמידים – על-פני האלטרנטיבה של נגינה כשכירים בתזמורת קבועה, שאמנם מעניקה "ביטחון כלכלי" (אם אפשר לכנות כך את תנאי השכר המחפירים בתזמורות) אך מאלצת את נגניה לעבוד קשה מאוד (בתמורה לשכר עלוב) וכתוצאה מכך הם אינם יכולים לנגן בהרכבים או במסגרות שנותנות להם סיפוק מקצועי.

למעשה, כל הנגנים באנסמבל סולני תל-אביב מעדיפים להיות פרילאנסרים ולשמור על שמחת עשייה וסיפוק מקצועי (גם אם זה כרוך בהתרוצצויות בין כמה גופים), על-פני נגינה בתזמורת קבועה. הנגנים באנסמבל היו יכולים להיות נגני תזמורת קבועים (ותזמורות רבות הציעו וממשיכות להציע להם לבוא לנגן אצלן כנגנים קבועים), אך בחרו באופציה ה"פחות גרועה" מבחינתם – נגינה באנסמבל שהם בחרו, עם נגנים טובים שכולם בערך ברמתם ובגילם, עם הרבה שמחה, אהבה, מסירות והתלהבות, אבל במחיר של סיכון כלכלי וצורך לעבוד במספר מקומות.

מתוך הכתבה של נעם בן זאב על תזמורת הרצליה:

"זו לא היתה תזמורת קבועה אלא אוסף של פרילנסרים, שנודדים מתזמורת לתזמורת" – הטיעון הזה, כהצדקה לחיסולה בן-לילה של תזמורת קלאסית שפועלת בסדירות יותר מ-30 שנה, היה אחד המרכזיים בפרשת תזמורת הרצליה, שפורקה על ידי העירייה ושלפני עשרה ימים, בקונצרט הפרידה שלה, המחישה שוב למנוייה ואוהדיה את ייחודה.

הרווי בורדוביץ, מנצח תזמורת הרצליה שפורקה

יותר מכל העיד הטיעון הזה על מצבן של התזמורות בישראל, ועל האידיאולוגיה של העסקת עובדים במגזר הציבורי בכלל: נגנים שכל אחד מהם נחשב למומחה בתחומו מועסקים לאורך עשרות שנים כפרילנסרים, ובמקרה הטוב בהסדר של עבודה קבועה – 19 מתוך עשרות נגני התזמורת הועסקו בהסדר כזה – אבל תוך חישוב השכר לפי שעות עבודה אפקטיביות ומתוך אי-קביעות וחוסר ביטחון תעסוקתי מוחלט. מצב עניינים זה לא רק שלא גרם לתרעומת, אלא בדרך אבסורדית אף היווה הצדקה לפיטורין.

לדעתי, אין שום סיבה שנגן שעובד קשה מאוד (ולא רק בשעות העבודה בפועל אלא גם בשעות האימון הרבות הנדרשות בבית) לא יקבל שכר קבוע, פנסיה, וביטחון מינימלי שגם אם הוא אינו יכול להופיע בקונצרט שעבד עבורו קשה (בשל מחלה, פציעה או כאבים בידיים) הוא יקבל את שכרו.

המצב הזה אמנם קיים גם אצלנו באנסמבל סולני תל-אביב, אבל ישנה אצלנו מודעות לכך שזה מצב שחייב להשתנות. לכן, התחלנו לפני מספר שנים להעניק לקבועים שבנגנינו מעמד של חברי אנסמבל, שיש בו הטבות רבות, בין היתר גם בגובה השכר. משנה לשנה התרבו מספר "חברי האנסמבל" ובעונה הקרובה יהיו לנו כבר 20 חברים. הצעד הבא הוא, שהחל מהעונה הקרובה אנחנו מתחילים בתהליך של הענקת "משרות נגינה באנסמבל" שמשמעותן שכר חודשי קבוע ובהמשך גם תנאים סוציאליים למספר נגנים. בסופו של התהליך (תוך כמה שנים) יהיו לנגנים הקבועים שלנו תנאים סוציאליים ושכר קבוע. כך הם יוכלו לשמור על נגינה במסגרת מקצועית שאותה הם בחרו ושנותנת להם סיפוק, הנאה ואתגר מוסיקלי, וגם לקבל איזשהו ביטחון של שייכות למקום עבודה שנותן להם את התנאים המינימליים הדרושים לעובד.

עוד מתוך הכתבה של נעם בן זאב, בהקשר של יחס הממסד בארץ למוסיקה, למוסיקאים ולחינוך המוסיקלי:

בינות לקונצרטים של פסטיבל "חג המוסיקה הישראלית", שנגמר זה עתה, הסתתר טקס: חלוקת פרס ראש הממשלה למלחינים, שבנוסף לכבוד וההערכה הוא גם מצייד את זוכיו במענק התפנות בגובה שכר מורה לשנה שלמה. שתי מלחינות וארבעה מלחינים זכו בו: הדס גולדשמידט-חלפון, מרינה גלר, יונתן קרן, רמי שולר וזהר שרון; והמבוגר מכולם, מנחם ויזנברג, נבחר גם לשאת דברים אחרי מילים נמלצות של פקידי הממשלה לפניו.

ויזנברג הודה כרגיל למעניקי הפרס, לחבר השופטים ולמשרד התרבות שתמך ב"חג" (הנציגות מטעם המשרד היתה מינורית והשרה לא נכחה) – אבל אז חרג מנתיב התודות: "אבל פרסים ואירועים משמחים אלו אינם משקפים, לצערי, את יחס החברה בישראל לאמנים החיים בה", הוא אמר, מפר את האווירה החגיגית הנדושה, "התקציבים המוקצים לאמנים, לגופי ביצוע ולפסטיבלים העוסקים במוסיקה אמנותית, הם דלים עד כאב. מקומה המידלדל והולך של המוסיקה במערכת החינוך ממחיש את יחסה לאמנויות היפות".

הכיסא הריק של לימור לבנת זעק. לא שמלים אלה היו מזיזות משהו, אבל רק כדי להיות עד לחוסר הנחת הרגעי התעורר הצער שהיא לא שם. "בכל אומה בת תרבות, מאז ימי יוון וסין העתיקים, מושם דגש גדול על החינוך המוסיקלי מתוך הבנה עמוקה של תרומתו לעיצוב אישיותו של האדם", השלים ויזנברג את דבריו, שנאמרו בלי התרסה אלא בפשטות. "דווקא במדינה החיה על לועו של הר געש, הרוויה מתחים רבים, יש צורך להעניק לאמנות ולאמנים מקום מרכזי יותר".

המצב העגום הזה מכריח את גופי הביצוע (תזמורות, הרכבים, מקהלות וכד') לעבוד בתנאים בלתי אפשריים. אבל גרוע מכך – הוא מחסל לאט לאט את החינוך המוסיקלי בארץ! הוא מחסל את האהבה של אלפי ילדים מנגנים, הוא מחסל מפעלים נפלאים המעניקים חינוך מוסיקלי איכותי (כמו מתא"ן שסיים את דרכו בקול ענות חלושה לפני כשנתיים). הוא מחסל את הסיכוי לכך שבנוסף למוסיקאים וחובבי מוסיקה מצויינים שיצמחו כאן, תהיה לנו גם חברה איכותית, טובה, יצירתית, קשובה, מתקשרת, אינטליגנטית. מה עוד ניתן לעשות חוץ מלכתוב, לזעוק ולמחות?

בפוסט הבא – על ההכנות שלנו לפתיחת העונה, וקצת על נסיעתי הקרובה למוסקבה לנצח באולם הגדול של קונסרבטוריון צ'ייקובסקי.

שנה טובה וגמר חתימה טובה.

גאווה ישראלית

התזמורת הפילהרמונית הישראלית הצעירה היא גוף שאנחנו צריכים להיות גאים בו מאוד. הקונצרט שלהם אתמול בהיכל התרבות בתל-אביב הוכיח זאת. איזו רמה, איזו נגינה, איזה ליטוש, איזו עשייה מוסיקלית, איזו אנרגיה!! קשה להאמין שמדובר בבני נוער מתחת לגיל 20. הם נשמעו יותר טוב מהרבה תזמורות מקצועיות. עוד לא אבדה תקוותנו.

אנחנו חיים במדינה שקשה מאוד לעסוק בה במוסיקה קלאסית. כל הזמן יש קיצוצים, הקהל הולך ונעלם, אין תקציבים, אין ענין לא מצד המדינה ולא מצד הקהל. ועוד יותר קשה לעסוק כאן בחינוך למוסיקה קלאסית. קונסרבטוריונים נאבקים בקשיים ובקיצוצים, משרד החינוך לא מעביר כספים (וכך קרה שמתא"ן – מפעל תרבות ואמנות לנוער – שהיה מוקד משיכה לאלפי בני נוער שוחרי תרבות ואמנות במשך קרוב ל30 שנה, חדל להתקיים), כמות הילדים שעדיין מעניין אותם לעסוק בנגינה ולהתאמן כמה שעות ביום הולכת וקטנה (ואין להתפלא על כך – בעידן "האח הגדול" ו"כוכב נולד" אפשר להתפרסם בשנייה בלי לעשות כלום, אז למה להשקיע שנים בלימודי נגינה?). 

ולמרות כל התנאים הבלתי אפשריים האלה, אתמול בהיכל התרבות בתל-אביב שמענו דבר מדהים שכולנו יכולים להתגאות בו: התזמורת הפילהרמונית הישראלית הצעירה. התזמורת הזו מונה כ-90 נגנים בגילאי 14-18, מהמצטיינים שבנגנים הצעירים בארץ. הם התכנסו לקורס שנמשך שלושה שבועות של עבודה אינטנסיבית, במהלכם קיימו חזרות תזמורתיות, חזרות חלקיות של הסקציות השונות, שיעורי מוסיקה קאמרית וסדנאות העשרה. הדריכו אותם טובי המוסיקאים בארץ וניצח עליהם המנצח האוסטרי הנס-פטר אוקסנהופר. הם ניגנו שתי יצירות קשות ותובעניות – מטמורפוזות של הינדמית, וסימפוניה מס' 7 של דבוז'אק. התוצאה היתה מדהימה: תזמורת שיש לה מצד אחד ליטוש טכני, צליל מגובש, ורמה גבוהה של כל אחת מקבוצות הכלים, ומצד שני יש לה התלהבות, ריכוז, התרגשות מהנגינה המשותפת, הנאה מהעשייה המוסיקלית (והמנצח בהחלט עשה מוסיקה והוציא צבעים יפים וניואנסים מוסיקליים), הקשבה ואנרגיה. התזמורת הזו צלצלה יותר טוב מהרבה תזמורות מקצועיות, ואין להתפלא על כך: הנגנים עבדו שעות על שעות באופן פרטני על כל תיבה ועל כל משפט מוסיקלי, הדריכו אותם טובי המוסיקאים, זוהי חוויה יוצאת דופן עבור נגנים צעירים אלה כך שהיה להם הרבה ריכוז, מוטיבציה ואנרגיה, וגם – הם צעירים, פתוחים ורוצים ללמוד, ואינם מקובעים על דרך נגינה ספציפית. 

האחראים לתזמורת הנפלאה הזאת הם בראש ובראשונה המרכז למוסיקה ירושלים והתזמורת הפילהרמונית הישראלית, שביחד עם תמיכות של קרן התרבות אמריקה-ישראל, קרן ריץ', קרן חנן זוז וברונו לנדסברג, הצליחו להרים את הפרוייקט הנהדר הזה. 

כמי שמקדיש זמן רב לחינוך מוסיקלי ולעבודה עם צעירים, הרגשתי גאווה גדולה לראות ולשמוע את הנגנים האלה, שרבים מהם עברו דרכי במסגרות שונות (בתזמורת הקונסרבטוריון בגבעתיים, במתא"ן, בביה"ס לאמנויות ויצ"ו חיפה ובפרוייקטים חינוכיים של סולני תל-אביב), וחלקם עדיין עובדים בהדרכתי – גדלים ומתפתחים ומגיעים להישגים כאלה. גאווה ישראלית!