הפרנסה שלכם היא הנשמה שלנו

עם ללא תרבות כמוהו כאדם שאיבד את התשוקה לחיים

 

צילום: מיכאל פאביה

הפגנה כל כך מרשימה, איכותית, עם דברי תוכן כל כך ערכיים, אמוציונליים וכנים, ועם קונצרט כל כך משובח בביצוע טובי הנגנים הישראלים מכל התזמורות, וכל זאת ללא אלימות, ללא פלגנות, ללא התססה, ללא פרובוקציות וללא שום צורך בהתערבות המשטרה ‐ את כל אלה ניתן היה לראות ולשמוע ביום שישי האחרון בשעות בין הערביים במושב השקט נס הרים שבהרי ירושלים, שם מתגורר שר התרבות והספורט חילי טרופר. 

נציגים רבים מהתזמורת הפילהרמונית הישראלית, הקאמרטה הישראלית והקאמרית הקיבוצית, וכמובן מאנסמבל סולני תל אביב, ומתזמורות ירושלים, חיפה, ראשון לציון, באר שבע והקאמרית הישראלית, וכן נגנים מאנסמבלים והרכבים קאמריים ישראליים מובילים, סטודנטים באקדמיות למוסיקה ונגנים פרילאנסרים, חברו ביחד ויצרו תזמורת סימפונית גדולה ומרשימה, שניגנה ברמה גבוהה ביותר בניצוחו של עופר עין הבר רפרטואר קלאסי של מנדלסון וצ'ייקובסקי לצד שירים ישראליים. רבים מהם הגיעו עם ילדיהם ומשפחותיהם.

צילום: מיכאל פאביה

התלבטתי אם להגיע להפגנה, בעיקר בגלל המרחק הרב מחיפה והנהיגה הממושכת (שעתיים לכל כיוון), שחלקה בשעות החשיכה בדרך חזרה. אבל בסופו של דבר, בגלל שזו היתה ההפגנה הראשונה עד כה שעוסקת אך ורק בנו המוסיקאים, בעתיד שלנו, של המקצוע שלנו, בפרנסה שלנו ובזכות קיומנו וקיום התרבות בכלל והמוסיקה בפרט, החלטתי שזה יותר מדי חשוב וצריך לעשות מאמץ. תרמה להחלטתי גם פנייתה האישית של ידידתי רונה ברוש, נגנית החצוצרה, ממארגני ההפגנה, שביקשה ממני לבוא ולדאוג שתהיה נציגות של אנסמבל סולני תל אביב. וכך עשיתי.

נכנסתי לרכבי ביום שישי בצהריים, מצוייד בשלט, כובע, מים, ובבתי הקטנה אודליה, ונסעתי לנס הרים, להפגנה מול ביתו של שר התרבות חילי טרופר.

כשהגעתי למקום ההפגנה, המחזה היה מרהיב – על רקע הנוף ההררי הירוק עמדו משני צידי הכביש, לבושים בשחור ובידיהם כלי נגינה, עשרות רבות של נגנים שבאו לומר – החזירו לנו את התרבות, פתחו את אולמות הקונצרטים! 

צילום: מיכאל פאביה

לאחר קטע הפתיחה של מנדלסון הגיע למקום שר התרבות חילי טרופר, ונשאר איתנו עד סוף ההפגנה, האזין למוסיקה, האזין לנאומים, ולבסוף גם דיבר בעצמו והגיב לדברים שנאמרו.

צילום: מיכאל פאביה

כל כך משמח ומעודד שיש לנו שר תרבות שאוהב ומעריך תרבות, אוהב את האמנים ואת אנשי התרבות, וחשוב מכל – שאפשר לדבר אליו ולזכות להקשבה, הבנה ורצון לעשות הכל למעננו, מתוך הערכה והכרה בחשיבות של מה שאנחנו עושים. זה אמנם נשמע מובן מאליו, זה הרי תפקידו של שר התרבות, אבל אצלנו בארץ, לצערי, זה מאד יוצא דופן.

צילום: עידן אורון

היטיב לתאר זאת בדבריו נגן הקרן אלון ראובן: "מזה שנים מבוזה תחום התרבות. התקציבים הולכים ופוחתים, וההתייחסות אליו מצד המדינה היא כהתייחסות אל נטל ולא כאל נכס. מבט קצר אל השרים שקדמו לך מאשש את התפיסה הזאת, ויש מביניהם כאלה אשר באופן הברור ביותר היו מעדיפים להיות תלייניו של תחום התרבות, מאשר סוכניו". אכן, מילים כדורבנות.

נגן החצוצרה גיא שריג דיבר ישר מהלב והדגיש כי טובי הנגנים שלנו, המקצועיים ביותר שיש לנו, כל אחד הוא מכונת הנשמה לנשמה המעולה ביותר תוצרת כחול לבן. אין לנו חמצן כדי שנוכל לתת באהבה גדולה אויר לקהל שלנו.

בהמשך דיברה השחקנית ניצה שאול, ופנתה עם הרבה כאב בדברים אמוציונליים מאד אל השר: "שנינו יודעים שבלי תרבות נהפוך לאבק. אנחנו נהיה הרוח תחת כנפיך, עזור לנו לעזור לך. אנחנו זקוקים לך, פעל למענינו, הפעל אותנו. גורל התרבות והאמנות נמצא בידי הממשלה, שבה נבחרת לייצג אותנו. עם ללא תרבות כמוהו כאדם שאיבד את התשוקה לחיים. לא נסכים לקבל מציאות בה ילדינו לא ידעו מה זה קונצרט, מהו תיאטרון. לא נוכל לשתוק בעת בה אולמות הקונצרטים נשארים מיותמים. כל עולמנו כבר מינקות סובב סביב אמנותנו. כשהממשלה לוקחת להם ולנו את הזכות להתפרנס היא לוקחת לנו את האויר לנשימה". היא המשיכה בדבריה בפנייה למוסיקאים – "אל תאמרו נואש. אנחנו כאן כי אכפת לנו. הם לא שומעים – אנחנו ננגן חזק יותר. אנחנו, כמאמר השלט, נגן על התרבות".

המנצח דורון סלומון, בן זוגה של ניצה שאול, אמר מילים מאד נוגעות ללב כשהאיר פן אחר בחשיבות החזרת המוסיקה – "חלק מהיהדות היתה המוסיקה. גדולי המלחינים וגדולי המבצעים היו יהודים – פרלמן, צוקרמן, בארנבוים, אויסטרך וכו'. מעולם לא פסקה המוסיקה בעם היהודי. במחנות היו תזמורות. כשסדאם חוסיין הפציץ אותנו עם טילים, הפילהרמונית ניגנה עם מסכות גז, עם אייזק שטרן ששם מסכה והמשיך לנגן. במלחמת ששת הימים כשהיתה תחושה אמיתית של הכחדה, הפילהרמונית ניגנה, אפילו בלי מנצח. זו פעם ראשונה בהיסטוריה שלנו שלא מנגנים. פעם ראשונה שהחלק הזה של היהדות הלך לאיבוד. וזה לא מפריע לאף אחד… הדבר הכי חשוב הלך לאיבוד. אני מבקש מהממשלה, כולל החרדים – אל תתנו לעם היהודי להדרדר לדרגה של עובדי אלילים, אנחנו הולכים להיות פרימיטיביים, נחשלים. אנחנו הולכים לקראת מצב שהמוסיקה תיפסק. היא כבר נפסקה. יש לנו את גדולי המוסיקאים ואנחנו סותמים להם את הפה. הצילו. אני רוצה להישאר יהודי, והיהדות היא מוסיקה".

במהלך הדברים חילי טרופר הקשיב קשב רב, ורשם לעצמו הערות, ולקראת סיום הארוע הוא דיבר בעצמו, ופתח בדברי שבח על ההפגנה ועל תוכנה: "אני כמעט כבר לא יוצא מהבית מהפחד מהשכנים בגלל כל ההפגנות, אבל נראה לי שאחרי ההפגנה הזאת הם יסלחו לי. כזו הפגנה עוד לא ראינו! אני מתרגש שבאתם, אתם נותנים לי הרגשה שאני לא לבד במאבק, ואתם גם מזכירים לי למה המאבק הזה כל כך חשוב".

צילום: מיכאל פאביה

בהמשך דיבר על החשיבות הערכית בהחזרת התרבות: "בלי מה שאתם עושים – בשביל מה יש לנו חברה? אתם עושים את הדבר הכי יפה וטוב שחברה צריכה. הפרנסה שלכם היא הנשמה שלנו, ולכן כשאנחנו נאבקים בשבילכם אנחנו גם דואגים לנשמה שלנו. חברה שאומרת שכולם יחזרו ורק בסוף נחזיר את עולם התרבות, היא חברה שאומרת משהו מאד מעליב על עצמה. המאבק שלנו הוא שכשאחרים יחזרו גם אתם תחזרו. כי אין סיבה שתהיו מאחור. אם הקניונים חוזרים, למה המוזיאונים לא יכולים לחזור? חברה שאומרת שבתי קפה ומסעדות יחזרו לפני שהקונצרטים חוזרים היא חברה שאומרת משהו רע על עצמה. המחשבה שהחברה הישראלית תצא מהסגר הזה לעולם שאין בו מוסיקה או הצגה, או תערוכה, היא המחשבה הכי עצובה שאפשר להעלות על הדעת. אני אלחם בכנסת ובממשלה, אתם תיאבקו, כאן בנס הרים או בכתובות אחרות שאני יכול לתת לכם (של שרים אחרים), אנחנו נשלב ידיים וניאבק עד שנצליח."

הדברים של שר התרבות חילי טרופר היו מאד מעודדים, ובאמת חשוב שהוא לטובתנו ונאבק למעננו. אפשר היה לראות עד כמה הוא אמר את הדברים בכנות. יחד עם זאת, וגם את זה הוא ציין, התזמורות ממשיכות לקבל תמיכה מהממשלה, והן תקבלנה גם מענק נוסף בעקבות משבר הקורונה, דבר שכרגע עשוי להציל אותן מפני סגירה. אבל, כאמור, כרגע הקונצרטים מתוכננים להיות האחרונים שייפתחו, אחרי הקניונים, המסעדות וחדרי הכושר, דבר שמצביע על כך שעדיין לא ממש סופרים אותנו. ובנוסף, כל המוסיקאים הפרילאנסרים שאינם מנגנים בתזמורות, לא יכולים להתפרנס כבר שמונה חדשים. המאבק שלנו, מעבר לפתיחת האולמות, הוא גם עבורם. 

ההפגנה הסתיימה בנגינה מרשימה מאד של "התקוה". מגיע כל הכבוד למארגני ההפגנה רונה ברוש, צביקי מורן, יובל שפירא, אלון ראובן ושירה אליסף. הארגון, ההפקה וההכנה היו מאד מקצועיים. המאבק ימשיך גם ביום שישי הקרוב, הפעם מול ביתו של שר הבריאות יולי אדלשטיין בהרצליה, ואני מאמין שמוסיקאים נוספים יצטרפו למאבק החשוב הזה.

מעבר לחשיבות של ההפגנה עבורנו המוסיקאים, הארוע היה גם מפגש משמח של מוסיקאים רבים שלא נפגשו זמן רב (חלקם אפילו התקשו לזהות זה את זה בגלל המסכות, הכובעים ומשקפי השמש). פגשתי הרבה חברים וקולגות שלא ראיתי זמן רב, ואפילו אודליה פגשה את חברתה ה"ותיקה" שרון, אותה היא מכירה כבר חודשיים!!! אמא של שרון, אסתי, היא חברה קצת יותר ותיקה (בערך 25 שנה).

שנת לימודים חדשה באוניברסיטה – בצל הקורונה

פתחתי השבוע את השנה הרביעית שלי כחבר בסגל ההוראה בבית הספר למוסיקה ע"ש בוכמן-מהטה (האקדמיה למוסיקה בתל אביב), בו אני מעביר סדנת ניצוח הכוללת חזרות מעשיות עם תזמורות, ושיעורים עיוניים של לימוד וניתוח הפרטיטורות, עם דגש על כלי הקשת ואפשרויות הנגינה שלהם (קשתות, איצבועים, מהירויות קשת, ויברטו וכו'). בינתיים, בשל הנחיות התו הסגול, השיעורים מתקיימים בזום.

אני מקוה שבקרוב אוכל לעבוד עם הכיתה פנים אל פנים. במהלך שנת הלימודים, כחלק מהסדנא, הם ינצחו בלמעלה מ-15 חזרות על תזמורות שונות בהדרכתי, בהן אנסמבל סולני תל אביב, וגם יזכו לנצח על קונצרט עם אנסמבל סולני תל אביב, כפי שהיה בשנתיים הקודמות. על מנת ללמוד לנצח על תזמורת יש חשיבות עצומה להתנסות פרקטית בניצוח. על הסטודנטים לחוות, לראות, לשמוע ולהרגיש את התגובה של נגני התזמורת לתנועות הידיים ולשפת הגוף שלהם. הסטודנטים צריכים לנסות לנצח בצורות שונות על מנת לראות ולשמוע מה עובד יותר ומה פחות, מה גורם לנגנים לנגן טוב יותר ומה פחות. הלמידה הפרקטית של הניצוח היא קריטית בתהליך הלמידה, ולכן חשוב לי כל כך לאפשר להם לקיים כמה שיותר חזרות עם תזמורות שונות. תמיד כיף לעבוד עם מנצחים צעירים, להדריך אותם ולהעביר אליהם מהניסיון שצברתי כמוסיקאי וכמנצח.

 

אתר הבית החדש שלי

בשעה טובה, אחרי שבמשך שנים רבות הנוכחות האינטרנטית המקצועית שלי הסתכמה בסרטוני יוטיוב מקונצרטים ובדף אוהדים בפייסבוק – השבוע עלה לאויר אתר הבית שלי. באתר החדש מצויה כל פעילותי המקצועית. ניתן למצוא בו פרטים על הקונצרטים הבאים שלי, סרטון תדמית וקורות חיים, גלרייה גדולה של תמונות, עשרות סרטוני וידאו מקונצרטים שונים שלי, תיק יח"צ, עמוד מיוחד לפעילותי החינוכית – באקדמיה למוסיקה, עם סולנים צעירים, ובקונסרבטוריונים עם תזמורות צעירות, קישורים לפייסבוק, יוטיוב, ספוטיפיי ואינסטגרם, וכמובן פרטי יצירת קשר. את האתר בנה במקצועיות רבה ובטעם טוב ידידי עידו וגינסקי, שאני ממליץ עליו בחום לכל המעוניין לבנות אתר. מוזמנים להיכנס לאתר שלי, לצפות, להאזין ולהתרשם. הנה הקישור.

http://www.baraktal.com

 

 

 

 

 

מכירת חיסול

אין גבול לציניות: התזמורת, בלית ברירה ובהיעדר משאבים, העסיקה את נגניה כפרילאנסרים ולא כשכירים, הנגנים בהיעדר ברירה אחרת ומתוך צורך להתפרנס בחרו להיות מועסקים כך, ואז הגיעה העירייה ואמרה – "בגלל שממילא זו לא תזמורת קבועה אלא אוסף של פרילאנסרים המנגנים בתזמורות אחרות, אפשר לחסל אותה". על מצב המוסיקה, המוסיקאים והחינוך המוסיקלי בארץ, דרך סיפורה העצוב של תזמורת הרצליה שפורקה.

בכתבתו מ24.9.2012 מציג נעם בן זאב את מצבם העגום של המוסיקה ושל המוסיקאים בארץ, ואת העובדה המצערת שהממסד לא תומך בעשייה מוסיקלית אמנותית, וגרוע מכך – גם לא בחינוך למוסיקה.

מוסיקאים מעולים רבים מעדיפים את חיי ה"פרילאנס", שמשמעותם – התרוצצות מתזמורת להרכב קאמרי לאנסמבל להקלטה לתלמידים – על-פני האלטרנטיבה של נגינה כשכירים בתזמורת קבועה, שאמנם מעניקה "ביטחון כלכלי" (אם אפשר לכנות כך את תנאי השכר המחפירים בתזמורות) אך מאלצת את נגניה לעבוד קשה מאוד (בתמורה לשכר עלוב) וכתוצאה מכך הם אינם יכולים לנגן בהרכבים או במסגרות שנותנות להם סיפוק מקצועי.

למעשה, כל הנגנים באנסמבל סולני תל-אביב מעדיפים להיות פרילאנסרים ולשמור על שמחת עשייה וסיפוק מקצועי (גם אם זה כרוך בהתרוצצויות בין כמה גופים), על-פני נגינה בתזמורת קבועה. הנגנים באנסמבל היו יכולים להיות נגני תזמורת קבועים (ותזמורות רבות הציעו וממשיכות להציע להם לבוא לנגן אצלן כנגנים קבועים), אך בחרו באופציה ה"פחות גרועה" מבחינתם – נגינה באנסמבל שהם בחרו, עם נגנים טובים שכולם בערך ברמתם ובגילם, עם הרבה שמחה, אהבה, מסירות והתלהבות, אבל במחיר של סיכון כלכלי וצורך לעבוד במספר מקומות.

מתוך הכתבה של נעם בן זאב על תזמורת הרצליה:

"זו לא היתה תזמורת קבועה אלא אוסף של פרילנסרים, שנודדים מתזמורת לתזמורת" – הטיעון הזה, כהצדקה לחיסולה בן-לילה של תזמורת קלאסית שפועלת בסדירות יותר מ-30 שנה, היה אחד המרכזיים בפרשת תזמורת הרצליה, שפורקה על ידי העירייה ושלפני עשרה ימים, בקונצרט הפרידה שלה, המחישה שוב למנוייה ואוהדיה את ייחודה.

הרווי בורדוביץ, מנצח תזמורת הרצליה שפורקה

יותר מכל העיד הטיעון הזה על מצבן של התזמורות בישראל, ועל האידיאולוגיה של העסקת עובדים במגזר הציבורי בכלל: נגנים שכל אחד מהם נחשב למומחה בתחומו מועסקים לאורך עשרות שנים כפרילנסרים, ובמקרה הטוב בהסדר של עבודה קבועה – 19 מתוך עשרות נגני התזמורת הועסקו בהסדר כזה – אבל תוך חישוב השכר לפי שעות עבודה אפקטיביות ומתוך אי-קביעות וחוסר ביטחון תעסוקתי מוחלט. מצב עניינים זה לא רק שלא גרם לתרעומת, אלא בדרך אבסורדית אף היווה הצדקה לפיטורין.

לדעתי, אין שום סיבה שנגן שעובד קשה מאוד (ולא רק בשעות העבודה בפועל אלא גם בשעות האימון הרבות הנדרשות בבית) לא יקבל שכר קבוע, פנסיה, וביטחון מינימלי שגם אם הוא אינו יכול להופיע בקונצרט שעבד עבורו קשה (בשל מחלה, פציעה או כאבים בידיים) הוא יקבל את שכרו.

המצב הזה אמנם קיים גם אצלנו באנסמבל סולני תל-אביב, אבל ישנה אצלנו מודעות לכך שזה מצב שחייב להשתנות. לכן, התחלנו לפני מספר שנים להעניק לקבועים שבנגנינו מעמד של חברי אנסמבל, שיש בו הטבות רבות, בין היתר גם בגובה השכר. משנה לשנה התרבו מספר "חברי האנסמבל" ובעונה הקרובה יהיו לנו כבר 20 חברים. הצעד הבא הוא, שהחל מהעונה הקרובה אנחנו מתחילים בתהליך של הענקת "משרות נגינה באנסמבל" שמשמעותן שכר חודשי קבוע ובהמשך גם תנאים סוציאליים למספר נגנים. בסופו של התהליך (תוך כמה שנים) יהיו לנגנים הקבועים שלנו תנאים סוציאליים ושכר קבוע. כך הם יוכלו לשמור על נגינה במסגרת מקצועית שאותה הם בחרו ושנותנת להם סיפוק, הנאה ואתגר מוסיקלי, וגם לקבל איזשהו ביטחון של שייכות למקום עבודה שנותן להם את התנאים המינימליים הדרושים לעובד.

עוד מתוך הכתבה של נעם בן זאב, בהקשר של יחס הממסד בארץ למוסיקה, למוסיקאים ולחינוך המוסיקלי:

בינות לקונצרטים של פסטיבל "חג המוסיקה הישראלית", שנגמר זה עתה, הסתתר טקס: חלוקת פרס ראש הממשלה למלחינים, שבנוסף לכבוד וההערכה הוא גם מצייד את זוכיו במענק התפנות בגובה שכר מורה לשנה שלמה. שתי מלחינות וארבעה מלחינים זכו בו: הדס גולדשמידט-חלפון, מרינה גלר, יונתן קרן, רמי שולר וזהר שרון; והמבוגר מכולם, מנחם ויזנברג, נבחר גם לשאת דברים אחרי מילים נמלצות של פקידי הממשלה לפניו.

ויזנברג הודה כרגיל למעניקי הפרס, לחבר השופטים ולמשרד התרבות שתמך ב"חג" (הנציגות מטעם המשרד היתה מינורית והשרה לא נכחה) – אבל אז חרג מנתיב התודות: "אבל פרסים ואירועים משמחים אלו אינם משקפים, לצערי, את יחס החברה בישראל לאמנים החיים בה", הוא אמר, מפר את האווירה החגיגית הנדושה, "התקציבים המוקצים לאמנים, לגופי ביצוע ולפסטיבלים העוסקים במוסיקה אמנותית, הם דלים עד כאב. מקומה המידלדל והולך של המוסיקה במערכת החינוך ממחיש את יחסה לאמנויות היפות".

הכיסא הריק של לימור לבנת זעק. לא שמלים אלה היו מזיזות משהו, אבל רק כדי להיות עד לחוסר הנחת הרגעי התעורר הצער שהיא לא שם. "בכל אומה בת תרבות, מאז ימי יוון וסין העתיקים, מושם דגש גדול על החינוך המוסיקלי מתוך הבנה עמוקה של תרומתו לעיצוב אישיותו של האדם", השלים ויזנברג את דבריו, שנאמרו בלי התרסה אלא בפשטות. "דווקא במדינה החיה על לועו של הר געש, הרוויה מתחים רבים, יש צורך להעניק לאמנות ולאמנים מקום מרכזי יותר".

המצב העגום הזה מכריח את גופי הביצוע (תזמורות, הרכבים, מקהלות וכד') לעבוד בתנאים בלתי אפשריים. אבל גרוע מכך – הוא מחסל לאט לאט את החינוך המוסיקלי בארץ! הוא מחסל את האהבה של אלפי ילדים מנגנים, הוא מחסל מפעלים נפלאים המעניקים חינוך מוסיקלי איכותי (כמו מתא"ן שסיים את דרכו בקול ענות חלושה לפני כשנתיים). הוא מחסל את הסיכוי לכך שבנוסף למוסיקאים וחובבי מוסיקה מצויינים שיצמחו כאן, תהיה לנו גם חברה איכותית, טובה, יצירתית, קשובה, מתקשרת, אינטליגנטית. מה עוד ניתן לעשות חוץ מלכתוב, לזעוק ולמחות?

בפוסט הבא – על ההכנות שלנו לפתיחת העונה, וקצת על נסיעתי הקרובה למוסקבה לנצח באולם הגדול של קונסרבטוריון צ'ייקובסקי.

שנה טובה וגמר חתימה טובה.