נוסטלגיה – הראשונה של בטהובן

הסימפוניה היחידה של בטהובן שביצענו באנסמבל היא הסימפוניה הראשונה שלו. זה היה באפריל 2004. ביצוע שכיף להאזין לו, מלא חיים ורעננות. חבל שאנחנו לא מנגנים עוד סימפוניות שלו. הנה הביצוע של הפרק הראשון

בתקופת חופשת הקיץ, כאשר אני בונה כבר את התכניות לעונת 2014-15, אני עובר מדי פעם על היצירות ותכניות הקונצרטים שביצענו במשך השנים ועל הקלטות האנסמבל (האודיו והוידאו). לאחרונה נזכרתי בביצוע שלנו לסימפוניה הראשונה של בטהובן, מאפריל 2004. ביצוע מצוין לדעתי, מאוד מגובש ומסוגנן, מלא חיים והתלהבות. אני זוכר את העבודה היסודית והקפדנית שעשינו, כולל חזרות סקציה רבות. נדמה לי שבטהובן, המלחין המהפכן של התקופה הקלאסית, מאד מתאים לאנסמבל. לצערי הרב, מאז אותו ביצוע של הסימפוניה הראשונה שלו לא ביצענו שום סימפוניה אחרת שלו. אמנם כבר ביצענו כמה פעמים את הקונצ'רטו המשולש ואת הקונצ'רטו לכינור (עם מקסים ונגרוב ועם פטריציה קופצ'ינסקיה), וגם כמה מהקונצ'רטי לפסנתר ומרביעיות המיתרים שלו בעיבודים לתזמורת מיתרים. אבל אין כמו הסימפוניות של בטהובן. דרמתיות, סוחפות, לא צפויות, אנרגטיות. הסיבה שזה כל פעם נופל היא תקציבית – ביצוע סימפוניה של בטהובן דורש נגנים רבים וחזרות רבות. אבל – זה מאד מתאים לאנסמבל, והתוצאה כנראה שווה את המחיר. הנה הביצוע של הפרק הראשון של הסימפוניה הראשונה של בטהובן, מאפריל 2004. אתם יכולים לשפוט. הביצוע היה באודיטוריום של שטריקר לפני השיפוץ… נוסטלגיה. תהנו

מודעות פרסומת

מה השתנה ב11 שנה?

שינויים רבים עבר האנסמבל ב11 שנות קיומו. היו תקופות טובות יותר, היו תקופות טובות פחות. דרכי העבודה השתנו, נגנים התחלפו, גם הרפרטואר והקונספציה המוסיקלית השתנו במשך השנים. איפה אנחנו עומדים היום? באיזה מצב מגיע אנסמבל סולני תל-אביב לעונה ה12 שלו?

סולני תל-אביב ב2003 – "דור המייסדים" של האנסמבל

בשנים הראשונות לקיומו של האנסמבל היתה אוירה חברתית מצויינת, נגנים מצויינים, התלהבות רבה ותחושה של חלוציות. היתה דמוקרטיה מלאה בכל תחום, כולל איך לנגן כל משפט מוסיקלי. זה דרש הרבה זמן עבודה, שכלל גם הרבה ויכוחים והרבה בזבוזי זמן. בכלל, למרות שבסופו של דבר התוצאות היו טובות, לא היה הרבה סדר וארגון בחזרות בראשית דרכנו. אבל היה כיף, וכאמור, היתה לנו הרגשה שיצרנו משהו שלא היה כמוהו. רק ההתלהבות מעצם הנגינה המשותפת בתזמורת קאמרית, הספיקה לנגנים בשביל ליהנות. הרפרטואר היה בסה"כ די שמרני. ניגנו בשנים הראשונות המון יצירות מוכרות, ולמרות שהקפדנו גם לבצע יצירות ישראליות, לא ממש חידשנו בצד של הרפרטואר. הייחוד העיקרי שלנו היה ברמה הגבוהה של הנגינה, בשמחת הנגינה ובהתלהבות מהעשייה המוסיקלית.

בסוף שנת 2003, כשהיינו כבר אחרי שני סיורי קונצרטים, החלה תחלופה של נגנים, כאשר שלושה נגנים מובילים באנסמבל, חברי רביעיית אביב, עזבו בגלל לוחות זמנים שלא איפשרו את השתתפותם באופן קבוע. במקביל לשינויים הפרסונליים, נעשו גם כמה שינויים קונספטואליים. ראשית, התחלתי לתכנן את החזרות בצורה מסודרת ומדוייקת מראש. לוחות הזמנים כובדו והמשמעת הכללית השתפרה. שנית, ההתפתחות המוסיקלית האישית שלי בשנים האלה, והנסיעות הרבות שלי ללימודים באירופה אצל מוסיקאים גדולים, גיבשו אצלי איזושהי קונספציה מוסיקלית מאוד ברורה, במיוחד לגבי יצירות מהתקופה הקלאסית (מוצרט, היידן, בטהובן וכד'). זה גם השפיע אצלי על בחירת הנגנים באנסמבל – חיפשתי נגנים שיש להם הרבה הבנה וניסיון בנגינה סגנונית של יצירות קלאסיות ובארוקיות. הגענו לתוצאות מצויינות, ובהחלט ניתן לומר שלאנסמבל היתה דרך נגינה ייחודית משלו לסימפוניות של היידן, וזה היה אחד ממאפייניו. יחד עם זאת, אני התחלתי להיות עקשן יותר, ולעבוד עם האנסמבל בצורה מאוד קפדנית ולא מתפשרת. האנסמבל כבר לא היה "אובר דמוקרטי" כמו בהתחלה, אלא יותר כמו תזמורת מסודרת עם לוחות זמנים ברורים והיררכיה ברורה. הרפרטואר נשאר באותו הקו השמרני יחסית, אם כי התחלתי גם קצת לחדש ולחפש יצירות טובות חדשות או כאלה שעדיין לא בוצעו בארץ. כך מצאתי את "אפולו הצעיר" של בריטן, "סצנה עם עגורים" של סיבליוס, וארבעה ריקודים טרנסילבניים של שאנדור ורש. במקביל, התחלתי להזמין אמנים אורחים בינלאומיים שהדריכו את האנסמבל והובילו אותו בנגינה – טבאה צימרמן, קתי דברצני, מקסים ונגרוב, וכמובן סרג'יו אזוליני, שהקשר איתו נמשך עד היום. כל אחד מהם הקפיץ את האנסמבל בכמה רמות, וכל פרוייקט מהסוג הזה הפך למעין סדנא שכל הנגנים שלנו מאוד נהנו ממנה, התקדמו ולמדו.

בסוף העשור הקודם עבר עלינו משבר. בצד הכלכלי נכנסנו לגרעון שחייב אותנו להתחיל בתכנית הבראה מאוד קשה. היו לזה השפעות מקצועיות – מספר החזרות ירד מ6 ל5 בכל תכנית, הנשפנים השתתפו רק בשתי החזרות האחרונות ולא היו שותפים לתהליך העשייה המשותפת, לא ביצענו יצירות להרכבים גדולים וכך גם הרפרטואר שלנו הצטמצם. ביטלנו הזמנות של כמה סולנים גדולים מהסיבה שלא יכולנו לעמוד בזה כלכלית. הקהל התחיל להרגיש בזה. בנוסף, בגלל השיפוצים בשטריקר עברנו להופיע באולם עינב, שהיה מאוד לא נוח לנו ומאוד לא נעים לקהל. היתה גם תקופה של מחסור בנגנים טובים, במיוחד בכינור (ב2009 וקצת ב2010), שאילצה אותנו להתפשר על הרמה. אבל למרות החסרונות הרבים שהיו במתכונת העבודה שנכפתה עלינו כתוצאה מתכנית ההבראה, המשכנו לשמור על דרך העבודה שלנו, המשכנו להביא אמנים אורחים שגם הובילו את האנסמבל, ועשינו את המקסימום במסגרת התנאים המגבילים. סרג'יו אזוליני המשיך לבוא בהתמדה, ובשנים האחרונות גם הכנר טרייה טונסן, הפסנתרן דוד גריילסאמר והכנרת אנטייה וייטהאס הגיעו אלינו להדריך ולהוביל. והדבר החשוב היה שהצלחנו לסגור את הגרעון ויכולנו להמשיך לחיות ולחזור לתנאי עבודה נורמליים. בשנתיים האחרונות האנסמבל נמצא בקו עלייה ברור. מבחינה מקצועית התגבש הרכב קבוע ומצויין, שיש בו נגנים טובים מאוד – שילוב מוצלח של ותיקים וצעירים. כתוצאה מההיכרות רבת השנים איתי ומההומוגניות ברמה ובתפיסה המוסיקלית של כולם – האנסמבל מתגבש מהר ומשתפר מפרוייקט לפרוייקט. בקונצרט מיצירות לברי  בו השתתפנו לפני כחודש, האנסמבל הגיע לרמת נגינה גבוהה מאוד בפרק זמן קצר מאוד של עבודה. מבחינת הרפרטואר, אני מרגיש שאני אישית מאוד נפתח ומחפש כל הזמן עוד ועוד יצירות חדשות ומעניינות לאנסמבל ולקהל. ומבחינת הפרסום והחשיפה – העונה האחרונה חשפה אותנו לכמות גדולה מאוד של קהל – בזכות קונצרט הגאלה, בזכות הקונצרטים עם אסתרית בלצן ובזכות הקונצרטים שהיו לנו בשידור חי ברדיו. רק שימשיך כך.

סולני תל-אביב מודל 2012: תמהיל טוב של ותיקים וחדשים

יש אצלנו כיום דור שלם של נגנים שהולכים ביחד כבר שנים רבות, באהבה ובמסירות – ביניהם הכנרות הדס פבריקנט, ליאה רייחלין, טלי גולדברג, נעם שוס, יוליה קליין, והכנר הראשי שלנו בשנים האחרונות מתן דגן, הויולנים שולי ווטרמן, יעל פטיש ועמית לנדאו, הצ'לנים יוני גוטליבוביץ' והילה אפשטיין, האבובנית הנפלאה תמר ענבר, נגנית הבסון אילינוי יוגב, והקרנן האחד והיחיד אלון ראובן. אליהם הצטרפו לאחרונה נגנים צעירים טובים מאוד, שיוצרים אצלנו דור חדש שגם הוא מאוד מגובש: הכנרים זהר אלון, אופיר שנר, אורי ויסנר לוי וחן רוזן, הויולנים דניאל תנחלסון ושירה מיוני, הצ'לנים דניאל מיטניצקי ויעל שפירא, וכמה קונטרבסיסטים צעירים מצויינים. נוצר אצלנו תמהיל טוב מאוד, גם חברתית וגם מקצועית, שמשלב בדיוק את מה שצריך בשביל תזמורת קאמרית מעולה. העונה נחזור לנגן בקונסרבטוריון שטריקר שבנייתו הושלמה, ובכך אני מאמין שהבעיות שנוצרו כתוצאה מהמעבר לעינב תיפתרנה. מבחינת הרפרטואר – כפי שכתבתי לא מזמן, אנחנו מתכננים בעונה הקרובה הרבה מאוד חידושים, זו בהחלט תהיה עונה מהפכנית (לקריאה על כך לחצו כאן). התחום הווקאלי יצבור תאוצה – גם בהיבט הסולני וגם בהיבט המקהלתי. נבצע הרבה יצירות נפלאות שלא זוכות בד"כ לביצועים רבים בארץ (ארבעה טמפרמנטים לפסנתר ותזמורת של הינדמית, סימפוניה מס' 7 של מנדלסון, סויטה לירית של אלבן ברג, אלוני דמברטון של סטרוינסקי, סימפוניה מס' 67 של היידן ועוד), תהיינה יצירות ישראליות טובות, ותהיה חויית האזנה שונה לקונצרטים שלנו.
בפוסט הבא, ביום שישי הקרוב – כמה מהחוויות המוסיקליות שאני חווה הקיץ.

לקראת עונת 2012-2013 (1) – חוזרים הביתה

סדרת פוסטים לקראת העונה הקרובה של סולני תל-אביב. חלק א' – חוזרים הביתה לשטריקר. ביקור מרגש בבית החדש-ישן שלנו.

אודיטוריום שטריקר החדש. חוזרים הביתה.

זה היה האולם שחשף אותנו לראשונה אל הקהל הרחב. זה היה אולם הבית שלנו במשך מספר שנים, ובו ביצענו כמה מהקונצרטים המרגשים ביותר שלנו. הקירבה אל הקהל שמקיף אותנו מכל עבר וגם מלמעלה במרפסת יצרה אוירה מחשמלת שלא קיימת באף אולם. תוסיפו לזה את כמויות הקהל האינסופיות שנדחסו שם (הרבה מעבר לקיבולת של האולם), את הסולנים הבינלאומיים שהופיעו איתנו שם (טבאה צימרמן, סרג'יו אזוליני, מקסים ונגרוב) ואת הרעננות וההתלהבות שהיו באנסמבל מאז ומעולם – ותקבלו חוויות בלתי נשכחות שאנחנו מתגעגעים אליהן כבר כמה שנים.

הסימפוניה הראשונה של בטהובן. קונצרט שלנו בשטריקר בשנת 2004.

בשנת 2009 הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה עבר למשכן זמני בגלל שיפוץ הבנין, והקונצרטים עברו לאולם עינב. את החוויות שלנו משטריקר לא הצלחנו לשחזר בעינב, מהסיבה הפשוטה שאין שם את אותם התנאים – לא מבחינת האקוסטיקה ולא מבחינת האנרגיה שהמקום יוצר. גם לקהל לא היה שם קל, בגלל הכסאות שאינם נוחים לישיבה ובגלל החניה שמחירה גבוה בצורה לא הגיונית. מנויים עזבו אותנו בשנים האחרונות מהסיבה של אי הנוחות להאזין לקונצרטים בעינב. למרות שהיו לנו כמה קונצרטים מצויינים בעינב, ציפינו בכליון עיניים לרגע השיבה הביתה לשטריקר.

למרות שכבר דובר רבות על כך שבעונה הקרובה אנחנו חוזרים לשטריקר, החשש היה שיהיה עיכוב נוסף והבנין לא יהיה מוכן בזמן, וניאלץ להמשיך לנגן בעינב. לשמחתנו הרבה, הבנין החדש מוכן וכבר נפתח. לפני מספר ימים קפצתי לביקור בביתנו החדש-ישן. זה היה מרגש מאוד. המקום חדש, משופץ ויפה. הכל נראה מאוד אסתטי. הכיסאות באודיטוריום יפים ונוחים. ויחד עם זאת, מבנה האודיטוריום, כשהקהל יושב ממש "על המבצעים"  ומקיף אותם מכל הכיוונים – נשאר אותו הדבר, כך שיש סיכוי לשחזר את האוירה המחשמלת והמיוחדת של המקום. האקוסטיקה, מהמעט שהתרשמתי בהאזנה לכיתות אמן לזמרים, טובה מאוד. זאת הולכת להיות חוויה גדולה עבורנו לשוב ולנגן באולם הנפלא הזה.

ביום ראשון הקרוב נצלם את סרטון הפרומו לעונת הקונצרטים הקרובה 2012-2013, כאשר חלק מהצילומים יתקיימו בקונסרבטוריון שטריקר המחודש. הסרטון יופץ ברשת בעוד מספר שבועות.

בפוסט הבא (ביום שני הקרוב) – על הקונספט הויזואלי החדשני שיאפיין העונה את הקונצרטים שלנו.

תל-אביב-ברלין פרק חדש

בזכות הקשר המיוחד של האנסמבל עם מוסיקאים מברלין – סולנים, מנצחים ונגנים באנסמבלים מובילים – אנחנו זוכים לביקורים של אמנים מהשורה הראשונה, ומתעדכנים בנעשה בבירה האירופית מבחינת הסטנדרטים וסגנונות הנגינה. בתכנית הקרובה שלנו נארח את המנצח אנטונלו מנקורדה, שכיום מכהן כמנהל המוסיקלי של התזמורת הקאמרית פוטסדאם

אנטונלו מנקורדה

על הקשר של האנסמבל עם ברלין כתבתי כאן לא מעט. אחרי שיצרנו קשר עם סרג'יו אזוליני (ב2005), שלימים מונה ליועץ האמנותי של האנסמבל, וארחנו את המנצח קרל היינץ סטפנס מברלין, כעת אנחנו עומדים לארח אצלנו את המנצח אנטונלו מנקורדה. אנטונלו הוא כיום המנהל האמנותי של התזמורת הקאמרית פוטסדאם – אותה התזמורת שממנה הבאנו אלינו את סרג'יו, אותה התזמורת שנגנים רבים וטובים שלנו ניגנו ומנגנים בה, כולל הכנר הראשי שלנו מתן דגן. הרבה בזכות הקשר המיוחד שלנו עם ברלין, האנסמבל שומר על הסטנדרטים האירופאיים שלו ועל סגנון הנגינה המיוחד, שמקובל כיום בתרבות המוסיקלית האירופית.

את הקשר עם אנטונלו יצרתי בתיווכו של מתן דגן, ונפגשתי איתו בברלין לפני כשנה וחצי. התחלנו לדבר על מוסיקה, על כינור ועל ניצוח (שנינו כנרים לשעבר), ולאט לאט התחלנו לתכנן את הפרוייקט שבו האנסמבל יארח אותו. הכימיה בינינו היתה טובה מאוד, והפגישה היתה מפרה ויעילה. מאז אותה הפגישה תאריכי הקונצרטים שקבענו השתנו וגם התכנית השתנתה קצת, אבל למרות הכל הפרוייקט יוצא אוטוטו לדרך.

במשך שנות קיומו, האנסמבל הזמין לא מעט מנצחים ונגנים מובילים אורחים. מקסים ונגרוב ניצח וניגן סולו עם האנסמבל בשנת 2004, בהמשך הויולנית טבאה צימרמן הובילה פרוייקטים עם האנסמבל (2005 ו2006), הכנר הנורבגי טרייה טונסן ב2008 ו2011, הכנרת אנטייה וייטהאס (2009) שתשוב אלינו גם בעונה הבאה,  כנרת הבארוק קתי דברצני (2006), המנצח מנדי רודן ז"ל ב2006 , הפסנתרן והמנצח דוד גריילסאמר ב2012, סרג'יו אזוליני כמובן, ועוד. כל פרוייקט מהסוג הזה עם מנצח אורח או נגן מוביל שמדריך את האנסמבל, מביא כיוון חשיבה חדש, השראה, אינטרפרטציה אישית, הרגלי נגינה ועבודה משלו – גורם לאנסמבל להיות מאוד ממוקד ומרוכז ומעלה את הרמה שלו. אמנים אורחים בינלאומיים ברמה הגבוהה ביותר יוצרים עניין, רעננות והתלהבות אצל הנגנים.

אנטונלו מנקורדה ינצח אצלנו על המטמורפוזות של שטראוס, יצירות לכינור של בלוך והובאי עם הסולן חגי שחם, וריקודים רומניים של ברטוק. כולנו מצפים לבואו. בפוסטים הבאים אני אעדכן מהחזרות איתו.

תמונות נוספות מהגאלה

טלי

האנסמבל בחזרה הגנרלית בבוקר הקונצרט

איתמר

כך רואים אותי נגני החצוצרה וכלי ההקשה

טבעת הנישואין שלי

התייעצות של הסולנים בקונצ'רטנטה

שלומי שבן ומתן דגן – יש דמיון?

יוני רכטר האחד והיחיד

האנסמבל חוגג עשור

הסרטון השני שהוקרן במהלך הערב – סולנים בינלאומיים

דמיון ודימויים במוסיקה – הכנר מקסים ונגרוב

אחד הדברים המהנים ביותר בעבודה מוסיקלית הוא דימויים – להמציא סיפור למשפט המוסיקלי, לחפש את הדמויות השונות בעלות האופי השונה בטקסט המוסיקלי. הדברים האלה ממחישים את המוסיקה ומסייעים מאוד לביצועה. לפעמים סיפור קטן או דימוי קטן במהלך חזרה או שיעור יכולים לעשות הבדל של יום ולילה בביצוע. הכנר מקסים ונגרוב הוא אמן בדימויים. יש לו דמיון מפותח והוא ממציא ומאלתר סיפורים כל הזמן. בהמשך הפוסט – קטע וידאו מדהים מכתת אמן שלו על הרונדו קפריצ'יוזו של סן-סאנס 

הכנר מקסים ונגרוב בחזרה עם אנסמבל סולני תל-אביב בשטריקר, מאי 2004

כאשר הכנר מקסים ונגרוב התארח כסולן ומנצח אצלנו באנסמבל סולני תל-אביב במאי 2004, היתה חזרה אחת שבמהלכה כל האנסמבל והקהל הרב שנכח היו מרותקים ונרגשים. זה היה בפרק השלישי של הקונצ'רטו לכינור של בטהובן. יש באמצע הפרק הזה קטע יפהפה בסול מינור אותו פותח הכינור והבסון חוזר אחריו, ולאחר מכן משפט שני הנפתח במז'ור וחוזר שוב לסול מינור, שגם הוא מתחיל עם הכינור ואחריו הבסון בחזרה מדוייקת. זה קטע נפלא ומיוחד, רגע עצוב קצת באמצע הפרק המז'ורי והריקודי.  כשהאנסמבל ניגן את הקטע הזה ביצירה, מקסים ונגרוב עצר וסיפר סיפור שאני לא שוכח עד היום, בגלל שהוא היה מרתק ומלא דמיון, ואחריו הביצוע נשמע אחרת. הוא פתח בכך שבד"כ כששואלים אותנו "מה נשמע?" אנחנו עונים "הכל בסדר" ולא באמת מספרים מה שלומנו ואיך אנחנו מרגישים. אבל אחרי שאנחנו שותים אלכוהול, אנחנו מספרים הכל – על הבעיות שלנו, על הצרות שלנו וכו'. את הקטע המינורי הנפלא הנ"ל מקסים ונגרוב דימה לשיחה בין אנשים שנפגשים אחרי ששתו, ולכן הם מספרים הכל אחד לשני. הראשון (הכינור) מספר לחברו – "אתה יודע, יש אצלי הרבה בעיות, המצב לא טוב, אין לי כסף, אין לי עבודה וכו'". חברו (הבסון), שמקשיב לדבריו, נפתח גם הוא ועונה "גם אצלי המצב לא טוב, המשפחה מפורקת, יש לי חובות וכו'" (במוסיקה זה המשפט הראשון, המינורי, העצוב). ואז הראשון (הכינור) אומר "אבל אתה יודע, יש אולי תקוה ומקום לאופטימיות" (זה הרגע המז'ורי שפותח את המשפט השני), "אבל בעצם…" הוא מסכם, "אין ממש מה לעשות, המצב לא טוב" (החזרה לנושא הראשון). חברו (הבסון) חוזר אחריו בהסכמה בדיוק על אותם הדברים. סיפור קצר, אבל מדהים כשמדמים אותו למוסיקה. אחרי שונגרוב סיפר את הסיפור הזה כל נגני האנסמבל והקהל היו נרגשים, נלהבים ומשועשעים. אפילו מחאו כפיים מהתלהבות. כאשר נגני האנסמבל ניגנו את הקטע הזה תוך כדי מחשבה על הסיפור הזה, כמובן שהמוסיקה נשמעה אחרת לגמרי. לפעמים סיפור או דימוי יכולים לפתור בעיות בביצוע שלא נפתרות ע"י עבודה טכנית יבשה. מקסים ונגרוב הוא אחד מאותם אמנים בעלי דימיון מפותח, שכל הזמן ממציאים סיפורים כדי להמחיש את המוסיקה לתלמידים ולמאזינים. בקטע הוידאו שכאן אפשר לראות אותו בכיתת אמן על הרונדו קפריצ'יוזו של סן-סאנס. קטע מרתק ומאלף, שבו הוא מדבר, מספר סיפור ואפילו רוקד לפעמים תוך כדי נגינה. נפלא. 

גם את הקטע הזה אני אציג בשבוע הבא במסגרת מפגש אינטרנטי בינלאומי בשידור חי. המפגש יתקיים ביום ב' 18.7.2011 בניהולו ובהנחייתו של דן שורר באתר u-sophia. לפרטים על המפגש לחצו כאן. להשתמע