מכירת חיסול

אין גבול לציניות: התזמורת, בלית ברירה ובהיעדר משאבים, העסיקה את נגניה כפרילאנסרים ולא כשכירים, הנגנים בהיעדר ברירה אחרת ומתוך צורך להתפרנס בחרו להיות מועסקים כך, ואז הגיעה העירייה ואמרה – "בגלל שממילא זו לא תזמורת קבועה אלא אוסף של פרילאנסרים המנגנים בתזמורות אחרות, אפשר לחסל אותה". על מצב המוסיקה, המוסיקאים והחינוך המוסיקלי בארץ, דרך סיפורה העצוב של תזמורת הרצליה שפורקה.

בכתבתו מ24.9.2012 מציג נעם בן זאב את מצבם העגום של המוסיקה ושל המוסיקאים בארץ, ואת העובדה המצערת שהממסד לא תומך בעשייה מוסיקלית אמנותית, וגרוע מכך – גם לא בחינוך למוסיקה.

מוסיקאים מעולים רבים מעדיפים את חיי ה"פרילאנס", שמשמעותם – התרוצצות מתזמורת להרכב קאמרי לאנסמבל להקלטה לתלמידים – על-פני האלטרנטיבה של נגינה כשכירים בתזמורת קבועה, שאמנם מעניקה "ביטחון כלכלי" (אם אפשר לכנות כך את תנאי השכר המחפירים בתזמורות) אך מאלצת את נגניה לעבוד קשה מאוד (בתמורה לשכר עלוב) וכתוצאה מכך הם אינם יכולים לנגן בהרכבים או במסגרות שנותנות להם סיפוק מקצועי.

למעשה, כל הנגנים באנסמבל סולני תל-אביב מעדיפים להיות פרילאנסרים ולשמור על שמחת עשייה וסיפוק מקצועי (גם אם זה כרוך בהתרוצצויות בין כמה גופים), על-פני נגינה בתזמורת קבועה. הנגנים באנסמבל היו יכולים להיות נגני תזמורת קבועים (ותזמורות רבות הציעו וממשיכות להציע להם לבוא לנגן אצלן כנגנים קבועים), אך בחרו באופציה ה"פחות גרועה" מבחינתם – נגינה באנסמבל שהם בחרו, עם נגנים טובים שכולם בערך ברמתם ובגילם, עם הרבה שמחה, אהבה, מסירות והתלהבות, אבל במחיר של סיכון כלכלי וצורך לעבוד במספר מקומות.

מתוך הכתבה של נעם בן זאב על תזמורת הרצליה:

"זו לא היתה תזמורת קבועה אלא אוסף של פרילנסרים, שנודדים מתזמורת לתזמורת" – הטיעון הזה, כהצדקה לחיסולה בן-לילה של תזמורת קלאסית שפועלת בסדירות יותר מ-30 שנה, היה אחד המרכזיים בפרשת תזמורת הרצליה, שפורקה על ידי העירייה ושלפני עשרה ימים, בקונצרט הפרידה שלה, המחישה שוב למנוייה ואוהדיה את ייחודה.

הרווי בורדוביץ, מנצח תזמורת הרצליה שפורקה

יותר מכל העיד הטיעון הזה על מצבן של התזמורות בישראל, ועל האידיאולוגיה של העסקת עובדים במגזר הציבורי בכלל: נגנים שכל אחד מהם נחשב למומחה בתחומו מועסקים לאורך עשרות שנים כפרילנסרים, ובמקרה הטוב בהסדר של עבודה קבועה – 19 מתוך עשרות נגני התזמורת הועסקו בהסדר כזה – אבל תוך חישוב השכר לפי שעות עבודה אפקטיביות ומתוך אי-קביעות וחוסר ביטחון תעסוקתי מוחלט. מצב עניינים זה לא רק שלא גרם לתרעומת, אלא בדרך אבסורדית אף היווה הצדקה לפיטורין.

לדעתי, אין שום סיבה שנגן שעובד קשה מאוד (ולא רק בשעות העבודה בפועל אלא גם בשעות האימון הרבות הנדרשות בבית) לא יקבל שכר קבוע, פנסיה, וביטחון מינימלי שגם אם הוא אינו יכול להופיע בקונצרט שעבד עבורו קשה (בשל מחלה, פציעה או כאבים בידיים) הוא יקבל את שכרו.

המצב הזה אמנם קיים גם אצלנו באנסמבל סולני תל-אביב, אבל ישנה אצלנו מודעות לכך שזה מצב שחייב להשתנות. לכן, התחלנו לפני מספר שנים להעניק לקבועים שבנגנינו מעמד של חברי אנסמבל, שיש בו הטבות רבות, בין היתר גם בגובה השכר. משנה לשנה התרבו מספר "חברי האנסמבל" ובעונה הקרובה יהיו לנו כבר 20 חברים. הצעד הבא הוא, שהחל מהעונה הקרובה אנחנו מתחילים בתהליך של הענקת "משרות נגינה באנסמבל" שמשמעותן שכר חודשי קבוע ובהמשך גם תנאים סוציאליים למספר נגנים. בסופו של התהליך (תוך כמה שנים) יהיו לנגנים הקבועים שלנו תנאים סוציאליים ושכר קבוע. כך הם יוכלו לשמור על נגינה במסגרת מקצועית שאותה הם בחרו ושנותנת להם סיפוק, הנאה ואתגר מוסיקלי, וגם לקבל איזשהו ביטחון של שייכות למקום עבודה שנותן להם את התנאים המינימליים הדרושים לעובד.

עוד מתוך הכתבה של נעם בן זאב, בהקשר של יחס הממסד בארץ למוסיקה, למוסיקאים ולחינוך המוסיקלי:

בינות לקונצרטים של פסטיבל "חג המוסיקה הישראלית", שנגמר זה עתה, הסתתר טקס: חלוקת פרס ראש הממשלה למלחינים, שבנוסף לכבוד וההערכה הוא גם מצייד את זוכיו במענק התפנות בגובה שכר מורה לשנה שלמה. שתי מלחינות וארבעה מלחינים זכו בו: הדס גולדשמידט-חלפון, מרינה גלר, יונתן קרן, רמי שולר וזהר שרון; והמבוגר מכולם, מנחם ויזנברג, נבחר גם לשאת דברים אחרי מילים נמלצות של פקידי הממשלה לפניו.

ויזנברג הודה כרגיל למעניקי הפרס, לחבר השופטים ולמשרד התרבות שתמך ב"חג" (הנציגות מטעם המשרד היתה מינורית והשרה לא נכחה) – אבל אז חרג מנתיב התודות: "אבל פרסים ואירועים משמחים אלו אינם משקפים, לצערי, את יחס החברה בישראל לאמנים החיים בה", הוא אמר, מפר את האווירה החגיגית הנדושה, "התקציבים המוקצים לאמנים, לגופי ביצוע ולפסטיבלים העוסקים במוסיקה אמנותית, הם דלים עד כאב. מקומה המידלדל והולך של המוסיקה במערכת החינוך ממחיש את יחסה לאמנויות היפות".

הכיסא הריק של לימור לבנת זעק. לא שמלים אלה היו מזיזות משהו, אבל רק כדי להיות עד לחוסר הנחת הרגעי התעורר הצער שהיא לא שם. "בכל אומה בת תרבות, מאז ימי יוון וסין העתיקים, מושם דגש גדול על החינוך המוסיקלי מתוך הבנה עמוקה של תרומתו לעיצוב אישיותו של האדם", השלים ויזנברג את דבריו, שנאמרו בלי התרסה אלא בפשטות. "דווקא במדינה החיה על לועו של הר געש, הרוויה מתחים רבים, יש צורך להעניק לאמנות ולאמנים מקום מרכזי יותר".

המצב העגום הזה מכריח את גופי הביצוע (תזמורות, הרכבים, מקהלות וכד') לעבוד בתנאים בלתי אפשריים. אבל גרוע מכך – הוא מחסל לאט לאט את החינוך המוסיקלי בארץ! הוא מחסל את האהבה של אלפי ילדים מנגנים, הוא מחסל מפעלים נפלאים המעניקים חינוך מוסיקלי איכותי (כמו מתא"ן שסיים את דרכו בקול ענות חלושה לפני כשנתיים). הוא מחסל את הסיכוי לכך שבנוסף למוסיקאים וחובבי מוסיקה מצויינים שיצמחו כאן, תהיה לנו גם חברה איכותית, טובה, יצירתית, קשובה, מתקשרת, אינטליגנטית. מה עוד ניתן לעשות חוץ מלכתוב, לזעוק ולמחות?

בפוסט הבא – על ההכנות שלנו לפתיחת העונה, וקצת על נסיעתי הקרובה למוסקבה לנצח באולם הגדול של קונסרבטוריון צ'ייקובסקי.

שנה טובה וגמר חתימה טובה.

מודעות פרסומת

עוד קצת על ריקרדו מוטי

איזה הומור, איזו אישיות כובשת. ריקרדו מוטי מקבל פרס, ונושא נאום קורע מצחוק על מהות הניצוח ותפקיד המנצח. חובה, למי שעוד לא ראה את הקטע הזה. וגם למי שכבר ראה – מומלץ לראות את זה שוב ושוב. כל-כך מרתק, כל-כך שנון, כל -כך נכון

מצדיעים למלחין מרק לברי

בראשון הקרוב, 17.6.2012, נופיע במרכז עינב בתל-אביב, ובשידור חי בקול המוסיקה, עם יצירתו של מרק לברי "על נהרות בבל" לתזמורת מיתרים. הערב יוקדש כולו למלחין מרק לברי וישתתפו בו גם זמרים, מקהלה ונגנים רבים

מרק לברי

 

למוסיקה של מרק לברי נחשפתי לראשונה בגיל 12 כשניגנתי בתזמורת הנוער של חיפה את הפואמה הסימפונית הנפלאה שלו "עמק". מאוד אהבתי לנגן את היצירה. בהמשך, כמנצח הבית של התזמורת הסימפונית חיפה, הכרתי את בתו, הנבלאית אפרת לברי, שניגנה בתזמורת ובהמשך גם ניהלה אותה. בשנים האחרונות הקדישה אפרת זמן רב לתיעוד, הנצחה, הוצאה לאור של תוים והקמת אתר של מרק לברי. לערב ההצדעה למרק לברי, שיתקיים ביום ראשון הקרוב במרכז עינב, היא הזמינה כמה גופי ביצוע מוכרים בארץ, ובהם גם אנחנו. הארוע זוכה לחשיפה גדולה וליחסי ציבור, וישודר בשידור חי בקול המוסיקה. האולם צפוי להיות מלא. לכתבה מאתר "הבמה" על הארוע לחצו כאן. כתבות נוספות בנושא יועלו בהמשך.

קונצרט מוצלח בכפר שמריהו

בקונצרט הראשון, שהיה שלשום בכפר-סבא, לא נכחתי. אתמול הגעתי לשמוע את האנסמבל באולם וייל בכפר-שמריהו. רשמים מהקונצרט, הפעם מהצד של הקהל

image

הקונצרט באולם וייל נפתח בריקודים הרומניים של ברטוק. אני מכיר את אולם וייל כאולם יבש שהצליל לא עובר בו היטב לקהל. להפתעתי הרבה – האנסמבל התחיל לנגן ושמעתי צליל ענק!!! ישבתי למעלה, רחוק מהבמה, וממש לא ציפיתי לכזאת עוצמה. האנסמבל נשמע מגובש ומלוטש, ועם נפח כמו תזמורת סימפונית. גם היתה אנרגיה והתלהבות. ביצוע נפלא.

היצירות שניגן הכנר חגי שחם בהמשך הערב (בלוך "בעל שם" ושתי יצירות של הובאי), ממש תואמות את סגנון הנגינה שלו. נגינה וירטואוזית ללא מגבלות בכל חלקי הכינור, בכל הפוזיציות ועל כל המיתרים מלמטה למעלה ובחזרה, ויברטו משתפך שמזכיר קצת את גדולי הכנרים מראשית המאה הקודמת, הבעה מוסיקלית אישית ומיוחדת, וצליל מבריק וגדול. פשוט נגינה נפלאה. האנסמבל והמנצח אנטונלו מנקורדה היו צריכים להתמודד עם מוסיקה שאינה קלה לליווי, שהטמפים משתנים בה לעיתים קרובות ושיש בה הרבה חופש לסולן. אלה יצירות שלפעמים לתזמורת אין בהן הרבה מה לנגן אבל יש הרבה מה לקלקל. למרות שהיתה מידי פעם תחושה של מתח ולחץ – האם הם יצליחו ללוות את הסולן מבלי לטעות – בסה"כ הליווי היה מקצועי מאוד, ואיפשר לחגי להישמע במיטבו. כאשר חגי סיים את חלקו והקהל יצא להפסקה היתה לי תחושה שזה עבר ממש מהר. זה סימן טוב. באמת, התכנית זרמה בחלק הראשון באופן טבעי מיצירה ליצירה, וגרמה לי, כקהל, לצאת להפסקה עם חיוך ועם ציפייה לשמוע עוד.

החלק השני של הקונצרט היה החלק הרציני יותר. יצירה אחת בלבד – המטמורפוזות של שטראוס. זו יצירה שמנוגנת ברצף אחד, כחצי שעה, ואינה מחולקת לפרקים. בחלק הזה של הקונצרט ישבתי יותר למטה באולם, ודווקא משם שמעתי פחות טוב. העוצמה שהגיעה למעלה בחלק הראשון של הקונצרט היתה פחותה כשישבתי בשורה 5 או 6. יש הרבה מאוד קשיים אובייקטיביים ליצירה הזו. קודם כל, כל נגן מנגן בה תפקיד סולני עצמאי, ויש המון קולות שונים. קשה לשמוע ולעקוב אחרי הכל. ריבוי הקולות גם יוצר בד"כ בעיות אינטונציה ובעיות ריתמיות. וגם, הנגינה במשך כמעט חצי שעה ברצף יוצרת איזשהו קושי להישאר בתוך החוויה הממושכת מבלי ללכת לאיבוד בדרך. המנצח אנטונלו מנקורדה והאנסמבל עשו עבודה נהדרת בביצוע של היצירה. החטיבות האיטיות, בפתיחה ובסיום של היצירה, היו מאוד חזקות ומגובשות, גם מבחינת הצליל וגם מבחינת האופי. כשהיצירה הסתיימה היתה ממש הרגשה שקרה משהו מאוד משמעותי על הבמה. שלרצף המוסיקלי הזה היה תוכן. האינטונציה בביצוע כולו היתה בסה"כ מצויינת למרות הקשיים הרבים. היו רגעים סולניים אינדיבידואליים מאוד יפים, וקטעי מוסיקה קאמרית נפלאים בין כמה נגנים. מידי פעם, בקטעים המהירים, הלכתי קצת לאיבוד, וזה קרה לפעמים בגלל בלאנס לא מספיק ברור (כלומר יותר מידי עומס צלילי של הרבה קולות בו זמנית) ולפעמים בגלל שלא היתה מספיק ארטיקולציה ותחושה ריתמית. אני חושב שהדברים האלה קורים כמעט בכל ביצוע של היצירה הזאת, כי הכתיבה שלה גם כך היא מאוד עמוסה ולא שקופה. בסך הכל זה היה ביצוע מצויין, והוא גרם לי להרגיש גאווה גדולה באנסמבל. הערב כולו היה מיוחד ועם תכנית לא שגרתית, שלמרות שהיא אינה ארוכה והקונצרט הסתיים מוקדם, זו תכנית מלאה ועמוסה.

סולני תל-אביב לפני ביצוע המטמורפוזות של שטראוס. איפה מסתתר הכנר הראשי?

מחר הקונצרט יתקיים באולם רפפורט בחיפה, עם הרצאה מקדימה בשעה 19:30, וביום ראשון במרכז עינב בשעה 20:30. כדאי מאוד (והפעם אני ממליץ כמבקר מוסיקה "אובייקטיבי" ולא כמבצע)

ערב ידידים עם אינאס מסאלחה ונגנים מהאנסמבל

זמרת הסופרן אינאס מסאלחה ורביעיית מיתרים מנגני האנסמבל יופיעו בערב הידידים הקרוב של האנסמבל במוצ"ש הבא 5.5.2012 בסטודיו של הציירת רחל טימור בנוה צדק בתל-אביב

ערבי הידידים שלנו צוברים תאוצה. הרעיון בערבי הידידים האלה, הוא לקרב את חברי חוג הידידים של האנסמבל אל הנגנים, ולאפשר להם באמצעות קונצרט ביתי ושיחה בלתי פורמלית עם הנגנים, איתי ועם אורחים – להכיר מקרוב יותר את האנסמבל. בערב הידידים הקודם, שהתקיים בביתה של שוש כרמל בתל-אביב, ניגנו האבובן ניר גבריאלי, הכנר מתן דגן, הויולנית שירה מיוני והצ'לנית שירה מני. בין היצירות ארחתי את מנצח המקהלות אבנר איתי, שפרש לאחרונה מהניהול המוסיקלי של זמרי קולגיום, תפקיד שאותו הוא העביר אלי. שוחחנו על ההבדלים בין ניצוח תזמורת לניצוח מקהלה, דיברנו על רפרטואר ווקאלי באופן כללי, ואפשרנו לקהל לשאול שאלות בנושא. הערב היה מאוד מהנה לקהל, גם מבחינת התכנית והנגינה, וגם מבחינת הארוח האדיב והנעים של גב' שוש כרמל. בכל ערב ידידים שכזה אנחנו מצרפים גם חברים נוספים לחוג הידידים ומגייסים תרומות ותמיכות לאנסמבל, שהן מאוד חשובות לנו.

ניר גבריאלי, שירה מני ומתן דגן בערב הידידים הקודם, ב17.3.2012

במוצ"ש הקרוב יתקיים ערב ידידים נוסף, עם רביעיית מיתרים מנגני האנסמבל – הכנרות קורדליה הגמן ויוליה קליין, הויולן שי גליק והצ'לן יותם ברוך. הם יבצעו פרקים מהרביעייה ק.421 ברה מינור של מוצרט ומרביעיית "המוות והעלמה" של שוברט. בנוסף הם יבצעו מספר דואטים לשני כינורות של ברטוק. האורחת של ערב הידידים הקרוב תהיה זמרת הסופרן אינאס מסאלחה, איתה אני אשוחח על נושאים מוסיקליים שונים הקשורים בשירה אופראית ובהתפתחות קריירה של זמרת אופרה, עם דגש על הקריירה האישית שלה. הזמרת אינאס מסאלחה ואני מתכננים מספר פרוייקטים משותפים מעניינים ביחד עם האנסמבל.

אינאס מסאלחה

ערב הידידים הקרוב, במוצ"ש 5.5.2012, יתקיים בסטודיו ובסלון של הציירת רחל טימור, רח' שבזי 32 פינת רחוב נוה צדק 16 תל אביב. התכנסות בשעה 20:00, קונצרט בשעה 20:30

פרטים והזמנת כרטיסים אצל המנכ"לית שלנו רוני שיר ב054-4940317

שלושה מנצחים בתכנית אחת

האנסמבל עובד השבוע בהדרכת שלושה מנצחים/מובילים שונים באותה התכנית – הפסנתרן דוד גריילסאמר, הכנר מתן דגן, ואני. מה הדומה ומה השונה בין שלושתנו ולמה יהיה מעניין בקונצרט בראשון בערב?

הפסנתרן דוד גריילסאמר מוביל את האנסמבל בקונצ'רטו מס' 9 של מוצרט

 

למרות שמדובר בשלושה אנשים שונים שמובילים את האנסמבל באותה התכנית, ישנה תחושה של אחידות לכל אורכה. האנסמבל מגיב היטב לכל אחד מהשלושה, יודע להסתדר גם עם מנצח וגם בלי, ומתייחס ברצינות ובכבוד לכל יצירה ולכל מי שעומד מולו. בנוסף, למרות השוני בדרכי העבודה ובאופי העבודה של כל אחד משלושתנו – התפיסה המוסיקלית שלנו וסגנון הביצוע של מוסיקה מהקלאסיקה המוקדמת די  דומים.

התכנית כולה מורכבת מיצירות מהקלאסיקה המוקדמת. הפסנתרן דוד גריילסאמר, שזכה לא מזמן בחוזה הקלטות עם סוני, מנגן עם האנסמבל את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 9 של מוצרט, ומנצח עליו תוך כדי נגינה. החזרות איתו מתנהלות באופן מאוד מקצועי, הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה בכל תיבה, הוא מסביר את זה היטב, לפעמים מדגים בפסנתר את תפקיד התזמורת, ומנגן נפלא. האנסמבל משתף איתו פעולה מצויין, ומשתפר כל הזמן במשך העבודה איתו.

הסינפוניות של ק.פ.ע.באך הן וירטואוזיות מאוד וקשות לנגינה. העבודה שמתן דגן עושה עם האנסמבל על הסינפוניה מס' 3 בדו מז'ור מצויינת. הוא מדריך את האנסמבל ממקומו ככנר ראשי, מדגים בנגינה בכינור את רעיונותיו המוסיקליים, מגבש את הקבוצה ומשיג תוצאה מאוד מרשימה. בכלל אני חושב שהסינפוניות של ק.פ.ע.באך מתאימות מאוד לאנסמבל, ויש לי מחשבות לבצע עוד כמה מהן בעתיד.

שתי היצירות עליהן אני מנצח הן הקונצ'רטו לקרן של פרסטר עם הסולן המצויין אלון ראובן, וסימפוניה מס' 27 של היידן בסול מז'ור. במהלך החזרות שלי אני כמובן לא מדגים בנגינה אלא רק מנצח, וכשאני זקוק לעזרה בהדגמה אני מבקש ממתן שיעשה זאת. מכיוון שאנחנו ב"אותו ראש" ההדגמות שלו לרוב ממחישות היטב את מה שאני מבקש, והדברים מסתדרים ומתגבשים מהר.

כך מתנהלות להן השבוע החזרות של האנסמבל – במעבר מנגינה ללא מנצח לנגינה עם מנצח, ולנגינה עם מנצח שהוא גם הסולן, מנגינה בעמידה לנגינה בישיבה, ומחומר תזמורתי נטו לליווי של סולן. לוח הזמנים די צפוף, וביום ראשון בבוקר תהיה לנו כבר החזרה הגנרלית. באותו ערב במרכז עינב נופיע לראשונה עם שלושה מנצחים/מובילים שונים בתכנית אחת.יהיה מעניין.

 

מחאת המוסיקאים – המחאה שלא התקיימה הערב

הרבה קבוצות והרבה סקטורים בחברה הישראלית השמיעו את קולם בערב הסטורי של מחאה חברתית שלא היתה כמותה מעולם במדינת ישראל. שמענו את זעקת מעמד הביניים, הפריפריה, הסטודנטים, הנכים, הרופאים, ועוד קבוצות רבות של אזרחים מכל רחבי הארץ. הייתי רוצה בערב הזה לצרף את המחאה החברתית האישית שלי – מחאת המוסיקאים.

מהצד לפעמים המקצוע שלנו, המוסיקאים, נראה נוצץ – הופעות על במות באולמות קונצרטים חשובים ומפוארים, חשיפה, קהל מעריצים וכו'. אבל בפועל, החיים כמוסיקאי בארץ אינם פשוטים. מצד אחד – בחרנו בתחום שאנחנו אוהבים ואנחנו נהנים לעסוק בו. אנחנו נהנים לנגן (במקרה שלי – לנצח), לשמוע מוסיקה, לדבר על מוסיקה, ללמד מוסיקה, להתעמק במוסיקה ולהופיע על הבמה. מצד שני – בשביל לעסוק בתחום שאנחנו כל-כך אוהבים, אנחנו צריכים לעשות כל-כך הרבה דברים שאנחנו ממש לא אוהבים, וזאת רק כדי לשרוד כלכלית. בקושי.

אם אתה שכיר – אתה יושב בתזמורת, עובד קשה מאוד, נשחק מבחינה אמנותית, מנגן ערב אחד בפארק, ערב אחר בסדרה של מוסיקה אתנית ובבוקר המחרת בקונצרט לילדים, הכל במינימום של חזרות (כי אין לתזמורת כסף לחזרות), בלי שיש לך שליטה על התכנית, היצירות, האינטרפרטציה או כמות החזרות. ובסוף החודש – אתה מקבל שכר שמהבושה לא אכתוב מהו (אבל הוא סביב המינימום ולעיתים אף פחות מכך). וזה כשהכל עובד כרגיל בתזמורת, ואין עיכובים במשכורות או תשלום של שני שליש והיתר בחודש הבא (כפי שקורה לעיתים קרובות). אם אתה עצמאי – אתה מתרוצץ מנגינה באנסמבל קאמרי אחד לאנסמבל קאמרי שני, מחזרה לחזרה להקלטה ולקונצרט, בדרך אתה מלמד איזה תלמיד פרטי או שניים כי אתה חייב את הכסף, אמנם יש לך יותר חופש אמנותי לבחור מה לנגן ועם מי לנגן, אבל אתה חי מהיד אל הפה ואתה אף פעם לא יודע מה יהיה בחודש הבא. ובנוסף – אין לך פנסיה, ימי מחלה, קרן השתלמות, ימי חופשה וזכויות סוציאליות כי אתה לא שכיר. ובשביל לראות את הכסף על הקונצרט שעשית לפני חודשיים וחצי תצטרך לעבוד מאוד קשה במשך עוד חודשיים וחצי – להתקשר, לנדנד, לשלוח אימיילים, לשלוח דרישות תשלום ותאומי מס, להתקשר לודא שכל המיילים שלך הגיעו, רק כדי לשמוע שהתחלפה זו שמנהלת את הכספים ויש לה אימייל אחר, ואז בינתיים נגמרה שנת מס ואתה צריך להוציא תאום מס חדש. ואנחנו לא מדברים פה על אדם שלמד ארבע או שש או שמונה שנים, הוציא תואר ראשון והתחיל לעבוד. אנחנו מדברים על אנשים שמילדותם התאמנו במשך שעות על שעות בנגינה, ויתרו לעיתים על חוגים ועל חברים, השקיעו את כל כולם במוסיקה, ניגנו בכל המסגרות לצעירים, אח"כ בצבא ובאקדמיה ואחרי עשרים שנה של עיסוק במוסיקה הם מתחילים את חייהם המקצועיים.

חשוב לציין – כדי להגיע להופיע כנגן עצמאי במסגרת של הרכב קאמרי או ברסיטל אתה צריך להיות נגן מעולה שבמעולים, וגם אז זה לא יספיק אם לא תנדנד ותתקשר פעמים רבות למנהל הסדרה או האולם שיקח את הקונצרט שאתה מציע לו, וגם אם הוא יקח – אז הוא יקח מקסימום פעם אחת בשנה. ואת השכר המשפיל עבור אותו קונצרט תראה בעוד זמן רב, אם תהיה נודניק רציני.

אז איפה אנחנו, המוסיקאים? איך נגרום לשינוי בתחום שלנו? יותר הקצבות לתרבות מהמדינה? יותר סבסוד במחירי הכרטיסים כדי להביא יותר קהל? מלגות וקרנות התומכות במוסיקאים גם אחרי גיל 25? אנא הגיבו והביעו דעתכם.

למען ההגינות – אני מודה שבאופן אישי אינני משתייך לקבוצה הגדולה של אנשים שאותה תיארתי כאן בפוסט, וזאת מהסיבה הפשוטה שעזבתי את תחום הנגינה ואני מתעסק בעיקר בניצוח. אני לא מנגן בתזמורת או מתרוצץ מקונצרט להקלטה, ולשמחתי גם יש לי תזמורת נפלאה שאני מנצח עליה ואני באמת עושה את מה שאני אוהב. וכמנצח, השכר הוא יותר גבוה מאשר כנגן. אבל גם אני נאלץ להתמודד עם כל הקשיים שבאו לביטוי במחאה הערב בכיכר המדינה, וגם אני זועק את הזעקה החברתית, הזעקה האישית שלי – זעקת המוסיקאים.

צדק חברתי למוסיקאים שהקדישו את כל חייהם לעיסוקם ואינם מסוגלים לחיות בכבוד!!

 

מחאת המוסיקאים