לשמור על הסטנדרטים הגבוהים

במאמר שפורסם לאחרונה במגזין אופוס, מספר הכנר הראשי של התזמורת הסימפונית של שיקגו רוברט צ'ן כיצד שומרים על סטנדרט גבוה בתזמורת. הוא מציין ארבע נקודות מרכזיות – משמעת, מחוייבות, מנהל מוסיקלי וחיבור בינו לבין התזמורת – כנקודות שיכולות לעשות את ההבדל בין תזמורת "טופ" לסתם תזמורת. הנה המאמר כלשונו, עם כמה תוספות שלי מנסיוני עם סולני תל-אביב.

"המנצח גיאורג שולטי אמר פעם ש"ניצוח על תזמורת הוא כמו כניסה לכלוב עם 100 אריות: אם תפגין סימני חולשה – הם יטרפו אותך". כאשר הצטרפתי לתזמורת הסימפונית של שיקגו התחלתי להבין את הכוונה שבדבריו. רוב תזמורות הצמרת בעולם רגילות לנגן עם המנצחים הטובים ביותר, ולכן כאשר מגיע מנצח שתפקודו אינו עולה, לדעת התזמורת, בקנה אחד עם הסטנדרטים הגבוהים שלה – טבעי שלא יזכה לכבוד בקרב הנגנים. כך גם לגבי נגני התזמורת – נגן שרמת נגינתו או רמת הכנתו אינה עולה בקנה אחד עם זו של שאר נגני התזמורת, יחוש מהר מאוד ביחס הבוז כלפיו.

אינני יכול לדבר אודות תזמורות אחרות, אך מניסיוני ככנר הראשי של התזמורת הסימפונית של שיקגו, הגעתי לכמה מסקנות בקשר לדברים שעשויים להשפיע על איכות של תזמורת:

המשמעת

כמה שזה עלול להישמע מוזר, למשמעת בדברים פשוטים, כגון שיחות חולין בין נגנים או הליכה על הבמה בזמן החזרות, יש השפעה גדולה מאוד על נגינת התזמורת. ההשפעה אולי אינה ישירה, אך זה פותח דלת לזלזול או חוסר תשומת לב בדברים אחרים, משמעותיים יותר. אני מוצא שאווירה חסרת פשרות במהלך החזרה משפיעה מאוד בטווח הרחוק, ויכולה להבדיל תזמורת מצויינת מתזמורת טובה.

המחויבות

איכות היא משהו שנבנה לאורך זמן, לעתים לאורך שנים ואף יותר, ובהקשר זה איכות התזמורת מושפעת במידה רבה בידי המחויבות של הנגנים לקראת החזרות. המחויבות של הנגנים משפיעה על איכות התזמורת בשתי דרכים: ראשית, הסיכוי לביצוע טוב גדל בשל העובדה שהכנה חסרות פשרות לקראת החזרות תחסוך זמן יקר במהלכן, מה שיאפשר יותר עבודה על פרטים ופרשנות. שנית, כאשר המחויבות להכנה טובה היא חלק בלתי נפרד מהפסיכולוגיה של חברי התזמורת, מופעל עליהם לחץ תמידי לעמוד ברמה הגבוהה שמציבים חבריהם לתזמורת, והחשש הזה מדרבן אותם לעמוד באותם הסטנדרטים. הדבר פועל גם בכיוון ההפוך – כאשר נגן התזמורת לא מוקף בסטנדרטים גבוהים מסביבו, האם יבחר בדרך הקשה או האם ייסחף עם העדר? ההימור שלי הוא שהסטטיסטיקה נוטה לכיוון האפשרות השנייה.

המנהל המוזיקלי

נהוג לומר שמנהל מוזיקלי טוב יכול להעלות את רמת התזמורת, וזה כנראה נכון, אך מעניין לראות שזה יכול לקרות במסגרת גישות שונות לחלוטין שנוקט המנהל המוזיקלי. למשל: טוסקניני הגדול נהג לדרוש מנגניו אחידות מוחלטת בכל הנוגע לקשיתות ואיצבועים, (וכך גם עם כלי הנשיפה) ואוי לו לנגן שלא ניגן באחידות לשאר הנגנים. המנצח לאופולד סטוקובסקי, לעומת זאת, ביקש מנגניו לנשוף ולהשתמש בקשיתות לפי תחושתם – ושני המנצחים השיגו תוצאות נפלאות. המסקנה הקלישאתית למדי היא שאין דרך אחת שהיא נכונה, אך הדבר שכן היה משותף לשני האישים הגדולים הללו הינו השכנוע הפנימי המוחלט בדרך שלהם. נראה שזה משהו שבהחלט עובר הלאה לנגנים.

החיבור

תופעה שתמיד ריתקה אותי היא ההתאמה של מנצח מסויים לתזמורת מסויימת – לפעמים יש דברים שפשוט לא קיים להם הסבר. כאשר הייתי נער, ניגנתי בכמה כתות אמן ושיעורים בפני יאשה חפץ הגדול. כאשר נגן כמו חפץ מנגן לידך, אתה מבין שקיים גבול מסויים לידע, ושצליל יכול להיות דבר מיסטי לחלוטין, שאין לו שום הסבר. כך גם עם מנצחים, מנצח מסויים יפיק צליל שונה לחלוטין ממנצח אחר, עם אותה תזמורת בדיוק. לעתים קרובות קורה שמנצח גדול כלשהו זוכה במשרה בתזמורת גדולה כלשהי, אך פשוט קיים איזשהו חוסר התאמה שלא ניתן להסביר אותו – ממש כמו כימיה בין זוג אנשים. או שהיא קיימת או שלא.

לעומת זאת, כאשר יש התאמה, כמו במקרה שלנו עם מאסטרו ריקרדו מוטי, מעניין לראות את הכיוונים החדשים אליהם יכולה להתפתח תזמורת. לא רבים יודעים זאת, אך למוטי הוצעה בזמנו אותה המשרה בפילהרמונית של ניו יורק ובתזמורת הסימפונית של שיקגו, בתנאים דומים. ללא לבטים רבים הוא בחר בנו, ואמר שעשה זאת כי הרגיש שהכימיה עם התזמורת שלנו תהיה טובה יותר. ביום שהוא הגיע, אכן חשנו כאילו אנחנו מסתכלים במראה, כי הגישות שלנו היו זהות לחלוטין. הוא צדק."

עד כאן דבריו של רוברט צ'ן. כמובן שאני מסכים עם כל דבריו, ולמעשה כשהקמתי את סולני תל-אביב, אלה היו עבורי נתוני פתיחה שעליהם לא הייתי מוכן להתפשר – הקמתי תזמורת קאמרית שאת כל נגניה אני מכיר אישית ומקצועית (את חלקם מתוך נגינה משותפת במוסיקה קאמרית), שבאים לנגן מתוך רצון, התלהבות ומחוייבות ליצור גוף תזמורתי קאמרי ברמה הגבוהה ביותר, כשכמובן כפועל יוצא גם המשמעת והחיבור בינם לביני היו מצויינים מהרגע הראשון.

MY4_1731

סולני תל-אביב ואני. צילם: סטנלי ווטרמן.

 

אבל על דבריו של רוברט צ'ן אני יכול להוסיף שתי נקודות, מתוך נסיוני עם סולני תל-אביב, שחשוב מאד להקפיד עליהן אם רוצים שהסטנדרטים יישארו גבוהים:

אתגר ועניין

כאשר לנגנים יש אתגר מכל סוג שהוא, רמת הריכוז והמוכנות עולה, וכתוצאה מכך רמת הנגינה עולה. על מנת לשמור על סטנדרטים גבוהים צריך לשמור כל הזמן על אתגרים לנגנים. האתגר יכול להיווצר בכמה דרכים:

1. תכנית יפה, עם מוסיקה מלהיבה, מרגשת, איכותית – כשהמוסיקה טובה, לנגנים יש יותר עניין והנאה. מוסיקה בינונית תוריד את רמת הריכוז, הקשב והנגינה.

2. תפקידים מאתגרים – כשלכל נגן "יש מה לנגן", הוא צריך להתכונן יותר, לשים לב לרמת הנגינה שלו, ובזמן החזרות להיות יותר קשוב ומרוכז. כשתזמורת מרבה לנגן רפטואר שאינו מאתגר, רמתה יורדת.

3. סולן או מנצח אורח שמאתגרים את התזמורת – בכל פרוייקט שהגיע אלינו אמן אורח מהשורה הראשונה שהדריך את האנסמבל (אנטיה וייטהאס, סרג'יו אזוליני, קתי דברצני, דוד גריילסאמר, טבאה צימרמן ואחרים) רמת האנסמבל עלתה, גם כתוצאה מהנוכחות של אמן ברמה כזו, וגם בגלל דרך עבודתו ודרישותיו הגבוהות.

563205_463194440403067_855657570_n

אנטיה וייטהאס מובילה ומדריכה את האנסמבל.

הקשבה

הקשבה היא לכאורה דבר מובן מאליו – מוסיקאי שמנגן מקשיב למה שהוא מנגן. אבל אני כל פעם מחדש מגלה שלא כך הוא, ושפעמים רבות צריך להזכיר לנגנים בתזמורת להקשיב על-מנת להכניס את ההקשבה לסטנדרטים של התזמורת. נגני תזמורת רבים, כולל ברמה הגבוהה ביותר, יושבים הרבה פעמים בתזמורת ומנגנים מבלי להקשיב. כשנגן מנגן מוסיקה קאמרית הוא מקשיב הרבה יותר, בעוד שכשהוא יושב בתזמורת רמת ההקשבה שלו יורדת. ההקשבה היא לא רק לנגינה של עצמו, אלא גם לנגינה שלו בתוך הקבוצה ולהתאמה ולהשתלבות בצליל של הקבוצה מבחינה ריתמית, מבחינת העוצמה ומבחינת האינטונציה. בנוסף, חשוב מאד להקפיד על הקשבה לקבוצה שמלווה את המנגינה, או לקבוצה שנותנת את הערכים הריתמיים המהירים, זו שאליה צריך להסתנכרן. אי הקשבה כזו גורמת לתזמורת לנגן לא ביחד ויוצרת חוסר יציבות ריתמית. גם הקשבה לקבוצה או לכלי שאיתו מנגנים ביחד היא חשובה מאד. פעמים רבות בתזמורת הקולות מוכפלים – צ'לו עם בסון, אבוב עם כינור, כינור ראשון עם כינור שני וכו' – וחשוב מאד להקשיב גם לסקציה המכפילה, בשביל ליצור נגינה אחידה ואינטונציה מושלמת. הקשבה לצליל שעליו נבנית ההרמוניה היא חשובה מאד ליצירת אינטונציה טובה, וגם עליה חשוב להקפיד בזמן נגינה בתזמורת. את כל הדברים האלה לא פעם הנגנים שוכחים ברגע שהם מתיישבים בתזמורת, וכשזה קורה – הרמה מיד יורדת. כאמור, במוסיקה קאמרית רמת ההקשבה בד"כ גבוהה יותר מאשר בתזמורת. הקשבה תזמורתית ברמה של מוסיקה קאמרית יכולה להעלות את רמת התזמורת בצורה משמעותית.

סטבט מאטר, מתחילים הערב

20131103_121221

המנצח הבריטי פיליפ פיקט מתארח אצלנו ועובד עם האנסמבל לקראת הקונצרטים שמתחילים הערב. במרכז התכנית – הסטבט מאטר של פרגולזי, עם הסולנים רויטל רביב (סופרן) ואלון הררי (קונטרה טנור). בנוסף, נגן החצוצרה יובל שפירא יבצע יצירות לחצוצרה ותזמורת מאת אלבינוני וטורלי, והאנסמבל יבצע גם מיצירות לוקטלי וויולדי.

20131103_121249

אמנם לא נכחתי במרבית החזרות של פיליפ פיקט עם האנסמבל, אבל מהמעט שראיתי ומהדיווחים שקיבלתי מהנגנים – העבודה מאוד יסודית, האוירה טובה והמנצח מרוצה מהאנסמבל. הוא מביא איתו גישה מאוד אינדיבידואלית ליצירות, מאוד קיצונית, נועזת ואפילו אוונגרדית. הוא מוציא את הניגודים הרבים בין מצבי הרוח השונים ואת ההרמוניות המתוחות שקיימות כמעט לכל אורך התכנית.

20131103_121249

הבוקר מתקיימת החזרה הגנרלית בקונסרבטוריון שטריקר והיא פתוחה לקהל (למי שעדיין רוצה לבוא לשמוע – החזרה מסתיימת ב13:00), והערב מתחילים הקונצרטים. הערב בשעה 20:30 באודיטוריום וייל בכפר שמריהו, ביום ראשון 10.11 בשעה 20:30 בקונסרבטוריון שטריקר בתל-אביב, וביום שני 11.11 בשעה 20:30 באודיטוריום רפפורט בחיפה. לחיפה ולכפר-שמריהו נותרו עדיין כרטיסים בודדים.

יצירת מופת בארוקית

תכנית בארוקית עם מנצח בריטי שמתמחה בבארוק; שלושה סולנים מעולים – שני זמרים וחצוצרן; הרבה בארוק איטלקי; והדובדבן שבקצפת – הסטבט מאטר של פרגולזי; בקרוב באנסמבל

את זמרת הסופרן רויטל רביב ארחתי השבוע במועדון המוסיקלי בהיכל התרבות אור עקיבא, למפגש-קונצרט בנושא השיר האמנותי של שוברט. לסיום היא ביצעה פרק מהסטבט מאטר הנפלא של פרגולזי, אותו היא תבצע בקרוב כסולנית עם האנסמבל, ביחד עם זמר הקונטרה-טנור אלון הררי. סולן שלישי יהיה החצוצרן יובל שפירא, שיבצע יצירות לחצוצרה ותזמורת של טורלי, קורלי ואלבינוני. עליהם ינצח המנצח הבריטי פיליפם פיקט, שהוא עצמו מתמחה בתחום הבארוק ועובד עם הרבה אנסמבלים כליים וווקאליים בארוקיים.

Philip

המנצח הבריטי פיליפ פיקט, אורח האנסמבל

הסטבט מאטר של פרגולזי, יצירת מופת בזכות עצמה, תהיה שיאו של הקונצרט יוצא הדופן הזה. למי שלא מכיר, או לא זוכר את היצירה, הנה ביצוע נפלא של קונצ'רטו קלן באולם הקונצרטחבאו באמסטרדם. תהנו

 

 

קנון מארח – הסדרה לילדים

הבובה המדהימה קנון; השחקנית אלינור אהרון בן אבי; סופר הילדים יהודה אטלס; מקהלת מורן הצעירה; מוסיקה של מוצרט, פרוקופייב, ראוול וחצ'טוריאן; ניהול אמנותי ובימוי של המלחינה דקלה בניאל; קבלו את הסדרה החדשה לילדים של אנסמבל סולני תל-אביב – פוסט ראשון לקראת העונה החדשה

Ensemble_014_f (Custom)

לאחר 12 שנות פעילות של האנסמבל, שבמהלכן היתה לנו בכל עונה סדרת קונצרטים אחת מרכזית למנויים – סדרת קונצרטי הערב למבוגרים – העונה אנחנו פותחים לראשונה גם סדרת קונצרטים איכותית לילדים. האנסמבל עסק הרבה מאוד בפעילות חינוכית במשך השנים. פעילות זו כללה בין היתר גם קונצרטים בבתי ספר וקונצרטים חינוכיים שקדמו להם מפגשי הכנה של נגני האנסמבל ושלי. אבל סדרת קונצרטים לילדים משלנו עדיין לא היתה לנו, והעונה אנחנו מקיימים לראשונה סדרה כזו. זו תהיה סדרה איכותית שתשים דגש על תכנים חינוכיים גם מוסיקליים וגם חוץ מוסיקליים. כל הקונצרטים יתקיימו בימי חופש בשעות הבוקר בקונסרבטוריון שטריקר. בכל הקונצרטים תככב הבובה קנון – בובה חדשה שנוצרה במיוחד עבור הקונצרטים האלה, ואותה יפעיל הבובנאי דותן אלעד. הבובה הזו תארח אמנים מתחומים שונים (בהם השחקנית אלינור אהרון בן אבי, מקהלת מורן הצעירה וסופר הילדים יהודה אטלס), תשאל שאלות ותברר עם אורחיה נושאים שונים הקשורים לעולמם של הילדים ולמוסיקה.

AKP_6274_f (Custom)

קנון עם נגני האנסמבל

הקונצרט הראשון, שיתקיים כבר בחופשת סוכות הקרובה, ב26.9.2013 בשעה 11 בבוקר – נקרא "יער הגעגועים – סיפורים מוסיקליים". בקונצרט הזה תופיע איתנו השחקנית אלינור אהרון בן אבי, והוא ילווה באיורים ובקטעי וידאו.

AKP_6169_(Custom)

יער הגעגועים – קנון עם השחקנית אלינור אהרון בן אבי

לסיפורים ולמשלים שיוצגו וינוגנו בקונצרט מכנה משותף מרכזי, והוא המסר החשוב (במיוחד בימינו ובעידן "כוכב נולד" ו"האח הגדול") שפרסום ותהילה אינם הדברים החשובים ביותר בחיים. אהבה, לעומת זאת, בין אם זו אהבת אדם או אהבה למוסיקה או אהבת הסביבה, היא ערך חשוב בהרבה. באמצעות המוסיקה הנפלאה של ראוול, פרוקופייב ודקלה בניאל, לטקסטים של ציפי שחרור (יער הגעגועים), איזופוס (השועל והכרם) ולה פונטן (האיל ובבואתו) ננסה להעביר לקהל את המסר הזה.

בהמשך העונה נקיים שני קונצרטים נוספים בסדרה. קונצרט אחד יתמקד בניצוח ובתפקידו של המנצח. בקונצרט הזה קנון ינסה לגלות ביחד איתי את עולם הניצוח, ההלחנה והצלילים. נבצע בו בין היתר את הסימפוניה ה40 של מוצרט ואת מחול החרבות של חצ'טוריאן.

AKP_6297_f (Custom)

מה זה התנועות האלה בכלל? קנון יברר איתי מה בעצם עושה המנצח

ובקונצרט המסיים של העונה – נארח את סופר הילדים יהודה אטלס ביחד עם מקהלת מורן הצעירה, לשירים מתוך "הילד הזה הוא אני" ויצירות נוספות.

את הסדרה כולה הגתה, יזמה והוציאה לפועל המלחינה והמנהלת האמנותית דקלה בניאל. עכשיו נותר לנו רק לבצע אותה, ולכל מי שיש ילדים בגילאי 5-10 – לרוץ לקנות מנויים. להתראות בסוכות

למה צריך להשבית מחר את המדינה?

עדכונים מחזרות התזמורת החדשה ויצ"ו ("רעות") חיפה, וכתבה לקראת קונצרט הבכורה שלנו ביום שני הבא באולם קריגר בעיר. וגם, שאלה-תהייה (וביקורת) לקראת הבחירות מחר: האם הכרחי שבשנת 2013 יום בחירות יהיה יום מבוזבז שעולה למשק הון תועפות ושרבים מאזרחי המדינה יתרוצצו בו שעות רבות בנסיעות (על חשבון המדינה), וזאת רק על מנת לבצע פעולה שצריכה לקחת מקסימום 10 דקות?

zikukim

ההזמנה לקונצרט הבכורה של התזמורת החדשה, שיתקיים ביום שני הבא באולם קריגר בחיפה

ההכנות לקונצרט הבכורה של התזמורת החדשה ויצ"ו ("רעות") חיפה, שיתקיים בשבוע הבא – בעיצומן. היום עבדתי בביה"ס במשך ארבע שעות עם קבוצות כלים שונות מהתזמורת (חלילים, חצוצרות, כלי קשת). לאחר מכן התאספו כל נגני התזמורת וזמרי מקהלת ביה"ס לחזרה על שירה הנפלא של נעמי שמר "לשיר זה כמו להיות ירדן". העבודה מאוד אינטנסיבית, אבל שיתוף הפעולה לו אני זוכה מצד הנגנים הצעירים – נפלא. תלמידי כיתה י"ב הגיעו הבוקר במיוחד לחזרות השונות, למרות שהיתה להם אחה"צ בחינת בגרות באזרחות.

בכתבה שהתפרסמה היום באתר "Zepo" נכתב על התזמורת החדשה ועל קונצרט הבכורה. הנה חלק מהכתבה:

"לאחר כעשור חזר המנצח ברק טל לחיפה עיר הולדתו. טל, השייך לצוות מורי המגמה למוסיקה מאז 2003, הקים השנה תזמורת קאמרית המורכבת מתלמידי החטיבה העליונה של "רעות לאמנויות".

בתזמורת החדשה מנגנים 25 נגנים צעירים מוכשרים בכלי קשת, כלי נשיפה, כלי הקשה ופסנתר. טל עצמו הינו בוגר המגמה למוסיקה, עוד כשהחטיבה העליונה בביה"ס לאמנויות הייתה שייכת לרשת ויצ"ו.

טל הופיע עם אנסמבל סולני תל-אביב על בימות מרכזיות בעולם, שיתף פעולה עם סולנים בינלאומיים, ניצח על תזמורות רבות בארץ ובעולם והופיע בפסטיבלים מרכזיים באירופה ובשידורי רדיו וטלוויזיה.בנוסף, טל כיהן כמנצח אורח ראשי של התזמורת הפילהרמונית הצעירה, כמנצח הבית של התזמורת הסימפונית חיפה וכמנהל מוסיקלי של התזמורת הסימפונית הצעירה חיפה. טל משמש כמנהל המוסיקלי של מקהלת זמרי קולגיום משנת 2012.

תזמורת החטיבה העליונה של "רעות לאמנויות" תקיים את קונצרט הבכורה שלה ביום שני, ה – 28.1.13 בשעה 19:30 במרכז קריגר לאמנויות הבמה. הכניסה חופשית. בתכנית מבחר פרקים מתוך הסוויטה "זיקוקי דינור" של הנדל, ו"ערבית מוסיקלית" של בריטן. בנוסף, תבצע מקהלת ביה"ס, המונה מעל ארבעים זמרות וזמרים, בניצוחו של אמיר ברנהרד (מנצח מקהלות ומורה בסגל מגמת המוסיקה של "רעות לאמנויות"), מיצירות מוצרט, ורדי ויחזקאל בראון. לסיום הקונצרט יבצעו התזמורת והמקהלה במשותף משירי נעמי שמר."

לקריאת הכתבה המלאה לחצו כאן

ולקראת הבחירות הכלליות שיתקיימו מחר, שאלה שמטרידה אותי כבר לא מעט זמן. מדוע צריך להשבית מחר את המשק? למה אלפי אנשים צריכים לנסוע יום שלם מעיר לעיר רק בשביל להצביע? למה לבזבז יום עבודה, מיליוני שקלים וזמן יקר של כל כך הרבה אנשים? הרי בשביל כל טיפול רפואי קטן אני יכול להגיע עם הכרטיס המגנטי שלי לכל סניף בארץ של קופ"ח בה אני חבר, ויזהו אותי שם במחשב בעזרת מספר תעודת הזהות שלי. למה אי אפשר לעשות סידור דומה בבחירות? שכל אזרח במדינה יוכל לבוא להצביע במקום שנוח לו, ושקרוב לביתו או לעבודתו. זה יקח מקסימום 10 דקות. יש היום מחשבים, ובעזרתם אפשר לפקח על כך שכל אדם יצביע רק פעם אחת. אנחנו בשנת 2013… כל כך הרבה אנשים שגרים בשכירות רשומים בכתובת שנמצאת רחוק מאוד ממקום מגוריהם ונאלצים לבזבז יום שלם. אני באופן אישי מצביע ממש קרוב לביתי, אבל רציתי מאוד לעבוד מחר, לקיים חזרות, פגישות ועניינים שונים שקשורים בעבודה, ואני לא יכול. ביה"ס סגור. הקונסרבטוריון סגור. יום שבתון. אני מקוה לפחות שהממשלה שתקום תהיה מספיק יציבה וחזקה, כדי שלא יהיה לנו עוד יום מבוזבז כזה בתוך שנה וחצי-שנתיים.

שיהיה לכולנו חופש (כפוי) נעים, וצאו להצביע.

 

 

 

 

למה החלטתי להיות מנצח…

קונצרט הבוקר בערד בפני תלמידי התיכון בעיר (במסגרת סל תרבות), שסיים את הפרוייקט האינטנסיבי שלנו, היה אחד הקונצרטים החשובים והמספקים שביצענו. התלמידים התעניינו, שאלו שאלות יפות, הם הביעו סקרנות והקשיבו לנגינת היצירה "מזכרת מפירנצה" של צ'ייקובסקי במלואה ברצף (למעלה מחצי שעה). חוויות מהמפגש והקונצרט

IMG_9042

צילום: יוסי זמיר (באדיבות סל תרבות ארצי)

 

"מה זה התנועות האלה שאתה עושה?" זו היתה השאלה הראשונה של אחד התלמידים מהקהל עם סיום הנגינה בקונצרט. "אלו הן תנועות הניצוח המקובלות," עניתי מהבמה, "כאשר כל פעמה במוסיקה מסומנת על-ידי תנועה." ואז הדגמתי בפני הקהל באמצעות התזמורת את המשמעות של התנועות של המנצח – ביצענו ארבע תיבות מהפרק השני של היצירה של צ'ייקובסקי פעמיים, כאשר בכל פעם ניצחתי אחרת – בטמפו שונה ובדינמיקה שונה. ניתן היה לשמוע בבירור את ההבדל בנגינה של התזמורת בין שתי הפעמים, ובכך למעשה קיבל התלמיד תשובה ברורה לשאלתו. חלק השאלות והתשובות בקונצרט, היה החלק המסיים (ואחד המרתקים בקונצרט), והוא נעשה לאחר הנגינה של כל היצירה של צ'ייקובסקי במלואה. עבורנו, זה לא היה סתם קונצרט. לא רק ביצענו מוסיקה בפני קהל אלא גם חינכנו קהל צעיר, שעבור רובו זו היתה הפעם הראשונה שהוא נוכח בקונצרט. עוד לפני ביצוע היצירה, הדגמנו כמה מוטיבים ומנגינות מיתוך ארבעת פרקי היצירה, על מנת להכין את התלמידים לביצוע המלא. גם בחלק הזה היה קשב יפה והתעניינות של התלמידים.

IMG_9217

צילום: יוסי זמיר (באדיבות סל תרבות ארצי)

 

לאחר הביצוע של היצירה, כאמור, התלמידים החלו לשאול שאלות רבות ומעניינות. "למה הנגנים יושבים על הבמה בצורה ובסדר הזה של הכלים, והאם הכרחי שהם ישבו דווקא כך?" שאלה תלמידה צעירה. "ראשית," פתחתי את תשובתי, "כל הנגנים שמנגנים את אותו התפקיד ובאותה הקבוצה צריכים לשבת ביחד, על מנת לשמוע היטב אחד את השני ולנגן ביחד. מעבר לכך," המשכתי, "יש היגיון גם בסדר שהקבוצות יושבות על הבמה. כאן, למשל, הכלים יושבים לפי גובה הצלילים." ואז ביקשתי מהכנר הראשי שלנו לנגן את הצלילים הגבוהים בכינור, אח"כ מנגן הויולה להשמיע את צלילי הויולה במנעד האמצעי, המשכתי עם הדגמה בצ'לו ולסיום בצלילים הנמוכים של הקונטרבס. וכך ניתן היה לשמוע כיצד הכלים בתזמורת מסודרים לפי גובה הצליל – מהגבוה ביותר לנמוך ביותר. "למה אין כלי נשיפה בתזמורת?" שאל אחד התלמידים. "בתזמורת סימפונית," השבתי, "יש ארבע משפחות כלים – כלי קשת, כלי נשיפה מעץ, כלי נשיפה ממתכת וכלי הקשה. בתזמורת קאמרית, לעומת זאת, לא תמיד כל קבוצות הכלים משתתפות, תלוי ביצירה ובדרישות המלחין. בכל תזמורת, קבוצת כלי הקשת היא הקבוצה הגדולה ביותר, מכיוון שכל תפקיד בה מנוגן ע"י קבוצת נגנים (בניגוד לכלי הנשיפה, שם כל תפקיד מנוגן ע"י נגן אחד), וישנן לא מעט יצירות שנכתבו לתזמורת של כלי קשת בלבד, כמו היצירה שהבאנו לכם היום – מזכרת מפירנצה של צ'ייקובסקי."

IMG_9206

צילום: יוסי זמיר (באדיבות סל תרבות ארצי)

 

"למה החלטת להיות מנצח?" התקיל אותי אחד התלמידים. "ניצוח זה תחום שבשביל לעסוק בו צריך הרבה שנים של הכנה. צריך לדעת מוסיקה, צריך לדעת תוים, צריך שמיעה טובה, וצריך להכיר הרבה יצירות וסגנונות. אני עוסק במוסיקה מגיל מאוד צעיר, ובמשך הרבה שנים ניגנתי בכינור. בשלב מסויים החלטתי שאני רוצה להיות מוסיקאי מקצועי, בגלל האהבה שלי לתחום, ואחרי שלמדתי ניצוח הבנתי שהדרך הטובה ביותר לבטא את עצמי כמוסיקאי היא בניצוח ולא בנגינה. הקמתי את התזמורת הנפלאה הזאת, סולני תל-אביב, ומא אני מנצח." השאלות נמשכו, והתלמידים הסקרנים יכלו להישאר איתנו עוד זמן ממושך, אם לא הייתי נאלץ לסיים בשלב מסויים את המפגש המרתק והמרגש.

IMG_9014

צילום: יוסי זמיר (באדיבות סל תרבות ארצי)

 

חשוב מאוד לציין כמובן את מפגשי ההכנה שקדמו לקונצרט, לפני מספר שבועות, ובמהלכם עברנו כמה מנגני האנסמבל ואני בכל הכיתות שבפניהן הופענו, כיתה כיתה, והכנו אותם לקונצרט. למפגשים האלה היתה חשיבות גדולה, כי הם עוררו את הסקרנות ויצרו ציפייה אצל התלמידים לקראת הקונצרט.

הקונצרט בערד סיים פרוייקט מאוד אינטנסיבי וארוך, שבמהלכו ניגנו שבעה קונצרטים עם תכניות שונות ברחבי הארץ. בפוסט הבא אביא תגובות נבחרות מתוך התגובות הרבות שהגיעו (ועדיין מגיעות) אלינו בעקבות הקונצרטים.

 

מכירת חיסול

אין גבול לציניות: התזמורת, בלית ברירה ובהיעדר משאבים, העסיקה את נגניה כפרילאנסרים ולא כשכירים, הנגנים בהיעדר ברירה אחרת ומתוך צורך להתפרנס בחרו להיות מועסקים כך, ואז הגיעה העירייה ואמרה – "בגלל שממילא זו לא תזמורת קבועה אלא אוסף של פרילאנסרים המנגנים בתזמורות אחרות, אפשר לחסל אותה". על מצב המוסיקה, המוסיקאים והחינוך המוסיקלי בארץ, דרך סיפורה העצוב של תזמורת הרצליה שפורקה.

בכתבתו מ24.9.2012 מציג נעם בן זאב את מצבם העגום של המוסיקה ושל המוסיקאים בארץ, ואת העובדה המצערת שהממסד לא תומך בעשייה מוסיקלית אמנותית, וגרוע מכך – גם לא בחינוך למוסיקה.

מוסיקאים מעולים רבים מעדיפים את חיי ה"פרילאנס", שמשמעותם – התרוצצות מתזמורת להרכב קאמרי לאנסמבל להקלטה לתלמידים – על-פני האלטרנטיבה של נגינה כשכירים בתזמורת קבועה, שאמנם מעניקה "ביטחון כלכלי" (אם אפשר לכנות כך את תנאי השכר המחפירים בתזמורות) אך מאלצת את נגניה לעבוד קשה מאוד (בתמורה לשכר עלוב) וכתוצאה מכך הם אינם יכולים לנגן בהרכבים או במסגרות שנותנות להם סיפוק מקצועי.

למעשה, כל הנגנים באנסמבל סולני תל-אביב מעדיפים להיות פרילאנסרים ולשמור על שמחת עשייה וסיפוק מקצועי (גם אם זה כרוך בהתרוצצויות בין כמה גופים), על-פני נגינה בתזמורת קבועה. הנגנים באנסמבל היו יכולים להיות נגני תזמורת קבועים (ותזמורות רבות הציעו וממשיכות להציע להם לבוא לנגן אצלן כנגנים קבועים), אך בחרו באופציה ה"פחות גרועה" מבחינתם – נגינה באנסמבל שהם בחרו, עם נגנים טובים שכולם בערך ברמתם ובגילם, עם הרבה שמחה, אהבה, מסירות והתלהבות, אבל במחיר של סיכון כלכלי וצורך לעבוד במספר מקומות.

מתוך הכתבה של נעם בן זאב על תזמורת הרצליה:

"זו לא היתה תזמורת קבועה אלא אוסף של פרילנסרים, שנודדים מתזמורת לתזמורת" – הטיעון הזה, כהצדקה לחיסולה בן-לילה של תזמורת קלאסית שפועלת בסדירות יותר מ-30 שנה, היה אחד המרכזיים בפרשת תזמורת הרצליה, שפורקה על ידי העירייה ושלפני עשרה ימים, בקונצרט הפרידה שלה, המחישה שוב למנוייה ואוהדיה את ייחודה.

הרווי בורדוביץ, מנצח תזמורת הרצליה שפורקה

יותר מכל העיד הטיעון הזה על מצבן של התזמורות בישראל, ועל האידיאולוגיה של העסקת עובדים במגזר הציבורי בכלל: נגנים שכל אחד מהם נחשב למומחה בתחומו מועסקים לאורך עשרות שנים כפרילנסרים, ובמקרה הטוב בהסדר של עבודה קבועה – 19 מתוך עשרות נגני התזמורת הועסקו בהסדר כזה – אבל תוך חישוב השכר לפי שעות עבודה אפקטיביות ומתוך אי-קביעות וחוסר ביטחון תעסוקתי מוחלט. מצב עניינים זה לא רק שלא גרם לתרעומת, אלא בדרך אבסורדית אף היווה הצדקה לפיטורין.

לדעתי, אין שום סיבה שנגן שעובד קשה מאוד (ולא רק בשעות העבודה בפועל אלא גם בשעות האימון הרבות הנדרשות בבית) לא יקבל שכר קבוע, פנסיה, וביטחון מינימלי שגם אם הוא אינו יכול להופיע בקונצרט שעבד עבורו קשה (בשל מחלה, פציעה או כאבים בידיים) הוא יקבל את שכרו.

המצב הזה אמנם קיים גם אצלנו באנסמבל סולני תל-אביב, אבל ישנה אצלנו מודעות לכך שזה מצב שחייב להשתנות. לכן, התחלנו לפני מספר שנים להעניק לקבועים שבנגנינו מעמד של חברי אנסמבל, שיש בו הטבות רבות, בין היתר גם בגובה השכר. משנה לשנה התרבו מספר "חברי האנסמבל" ובעונה הקרובה יהיו לנו כבר 20 חברים. הצעד הבא הוא, שהחל מהעונה הקרובה אנחנו מתחילים בתהליך של הענקת "משרות נגינה באנסמבל" שמשמעותן שכר חודשי קבוע ובהמשך גם תנאים סוציאליים למספר נגנים. בסופו של התהליך (תוך כמה שנים) יהיו לנגנים הקבועים שלנו תנאים סוציאליים ושכר קבוע. כך הם יוכלו לשמור על נגינה במסגרת מקצועית שאותה הם בחרו ושנותנת להם סיפוק, הנאה ואתגר מוסיקלי, וגם לקבל איזשהו ביטחון של שייכות למקום עבודה שנותן להם את התנאים המינימליים הדרושים לעובד.

עוד מתוך הכתבה של נעם בן זאב, בהקשר של יחס הממסד בארץ למוסיקה, למוסיקאים ולחינוך המוסיקלי:

בינות לקונצרטים של פסטיבל "חג המוסיקה הישראלית", שנגמר זה עתה, הסתתר טקס: חלוקת פרס ראש הממשלה למלחינים, שבנוסף לכבוד וההערכה הוא גם מצייד את זוכיו במענק התפנות בגובה שכר מורה לשנה שלמה. שתי מלחינות וארבעה מלחינים זכו בו: הדס גולדשמידט-חלפון, מרינה גלר, יונתן קרן, רמי שולר וזהר שרון; והמבוגר מכולם, מנחם ויזנברג, נבחר גם לשאת דברים אחרי מילים נמלצות של פקידי הממשלה לפניו.

ויזנברג הודה כרגיל למעניקי הפרס, לחבר השופטים ולמשרד התרבות שתמך ב"חג" (הנציגות מטעם המשרד היתה מינורית והשרה לא נכחה) – אבל אז חרג מנתיב התודות: "אבל פרסים ואירועים משמחים אלו אינם משקפים, לצערי, את יחס החברה בישראל לאמנים החיים בה", הוא אמר, מפר את האווירה החגיגית הנדושה, "התקציבים המוקצים לאמנים, לגופי ביצוע ולפסטיבלים העוסקים במוסיקה אמנותית, הם דלים עד כאב. מקומה המידלדל והולך של המוסיקה במערכת החינוך ממחיש את יחסה לאמנויות היפות".

הכיסא הריק של לימור לבנת זעק. לא שמלים אלה היו מזיזות משהו, אבל רק כדי להיות עד לחוסר הנחת הרגעי התעורר הצער שהיא לא שם. "בכל אומה בת תרבות, מאז ימי יוון וסין העתיקים, מושם דגש גדול על החינוך המוסיקלי מתוך הבנה עמוקה של תרומתו לעיצוב אישיותו של האדם", השלים ויזנברג את דבריו, שנאמרו בלי התרסה אלא בפשטות. "דווקא במדינה החיה על לועו של הר געש, הרוויה מתחים רבים, יש צורך להעניק לאמנות ולאמנים מקום מרכזי יותר".

המצב העגום הזה מכריח את גופי הביצוע (תזמורות, הרכבים, מקהלות וכד') לעבוד בתנאים בלתי אפשריים. אבל גרוע מכך – הוא מחסל לאט לאט את החינוך המוסיקלי בארץ! הוא מחסל את האהבה של אלפי ילדים מנגנים, הוא מחסל מפעלים נפלאים המעניקים חינוך מוסיקלי איכותי (כמו מתא"ן שסיים את דרכו בקול ענות חלושה לפני כשנתיים). הוא מחסל את הסיכוי לכך שבנוסף למוסיקאים וחובבי מוסיקה מצויינים שיצמחו כאן, תהיה לנו גם חברה איכותית, טובה, יצירתית, קשובה, מתקשרת, אינטליגנטית. מה עוד ניתן לעשות חוץ מלכתוב, לזעוק ולמחות?

בפוסט הבא – על ההכנות שלנו לפתיחת העונה, וקצת על נסיעתי הקרובה למוסקבה לנצח באולם הגדול של קונסרבטוריון צ'ייקובסקי.

שנה טובה וגמר חתימה טובה.