בסופו של דבר כדאי שתהיה שם מלודיה

---

שילוב של פגישה עם נגנים נפלאים שלא התראו מזמן, עם מוסיקה נפלאה של מוצרט ושל שני מלחינים ישראליים בכירים, שני סולנים מעולים, טקסטים די מטורפים, והרבה שמחה והתלהבות. זה מה שהיה בפרוייקט פתיחת העונה של סולני תל אביב.

כבר בחניון שמחוץ לקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה, תל אביב, כאשר נגני האנסמבל פגשו לראשונה אחרי שלושה חודשים אחד את השני ואותי, ההתרגשות היתה גדולה.

וכשהתחלנו את החזרה הראשונה בנגינת הקונצ'רטו לפסנתר מס' 17 של מוצרט, ההתרגשות באה לידי ביטוי גם בנגינה. האנסמבל היה מלא חיים, מרץ, אנרגיה, רעננות. היה כל כך כיף לחזור לנגן ביחד ולהכין תכנית לקונצרט, אפילו שזה היה קונצרט ללא קהל. העבודה היתה מאד מרוכזת ויעילה, ונהניתי  ממנה מאד. המשמעת בחזרות היתה יוצאת מן הכלל, וההתקדמות היתה מהירה. השילוב של שתי יצירות מופת של מוצרט (הסימפוניה מספר 25 בסול מינור והקונצ'רטו מס' 17 בסול מז'ור) ביחד עם שתי יצירות ישראליות חדשות (של עמוס אלקנה וקטע הפתעה של עודד זהבי), שמרו על עניין לכל אורך החזרות. גם המפגש החוזר עם כמה נגנים ששבו לאנסמבל לאחר שנים של היעדרות, היה מרגש מאד.

רותי רון. צילם יואל לוי.

רותי רון בחליל, שירה בן יהושע באבוב, עמית לנדאו בויולה, הם רק כמה דוגמאות לנגנים שאני מכיר שנים רבות שניגנו בעבר באנסמבל. היה מאד משמח ומרגש לשוב ולשתף פעולה איתם ועם עוד כמה חברים ותיקים שלא ראיתי זמן רב.

פגישת איחוד אחרי הרבה זמן. האבובנית שירה בן יהושע. צילם יואל לוי.

היו לנו גם שני סולנים בתכנית – הפסנתרן ישי שאער שביצע נהדר את הקונצ'רטו של מוצרט, והזמרת המצויינת הצעירה נירי בועזסון שביצעה את קטע ההפתעה.

נירי בועזסון

ישי שאער

כל אלה, ביחד עם ההרגשה שאנחנו עושים משהו מאד יוצא דופן לתקופה הזו – מנגנים יחד באנסמבל – הפכו את הפרוייקט הזה למשהו מיוחד. ביום שני בערב ביצענו את ה"קונצרט".

הזמרת נירי בועזסון בקהל. צילם יואל לוי.

הוא התקיים כמובן ללא קהל פורמלי, אלא רק מול "אנשי הצוות" – המפיקה של האנסמבל נאוה סהר, שני המלחינים הישראליים, שני הסולנים, צלמי הוידאו והסטילס אלון הראל ויואל לוי, המקליט ירון אלדמע, ועוד כמה אנשים שקשורים לאנסמבל.

למרות שכולנו היינו לבושים בבגדי הקונצרטים החגיגיים, ואפילו ישבו כמה אנשים באולם, זו לא היתה הרגשה אמיתית של קונצרט. גם העובדה שזה לא היה בשידור חי (שידור הבכורה יתקיים רק בשבוע הבא), הורידה מהמתח לו אנו רגילים בקונצרטים חיים בימי שגרה. יכולתי "לנצל" את האוירה הבלתי פורמלית ולשוחח עם הקהל המועט בין היצירות, להציג לתזמורת את הקהל, ולשאול את הצלמים אם הם מוכנים לפני התחלת כל קטע…

שני מלחינים בקהל. צילם יואל לוי.

כל ה"טקסיות" של קונצרט עם קהל בעצם לא היתה קיימת – עלייה לבמה, השתחוות, לחיצות ידיים, מחיאות כפיים וכד'. וכל אלה יחזרו רק כשיחזירו את הקהל לאולמות. אבל בינתיים, בנסיבות הקיימות, הפרוייקט כולו, העבודה הטובה והרצינית, המפגש המקצועי והחברתי המשמח בחזרות, התכנית היפה והמעניינת, הסולנים הנהדרים והתוצאה המצויינת – כל אלה היו מאד מרגשים ונתנו לכולנו הרבה אנרגיה, שמחה והתלהבות. בתקופה הזו, כל פרוייקט של האנסמבל הוא מבורך, ואני מקוה שנצליח להרים עוד כאלה גם אם לא יחזירו את הקהל לאולמות בקרוב.

בקונצרט כולו ניתן יהיה לצפות ללא תשלום, בשידור הבכורה ביום ו' 4.12.2020, בהרשמה מראש בלחיצה על הקישור הזה

כמה מילים על היצירות הישראליות בתכנית:

עמוס אלקנה. צילם יואל לוי.

עמוס אלקנה כתב את היצירה "מעבר לאבק העולם" בהזמנתי ועבור אנסמבל סולני תל אביב. כבר כשהוא שלח לי את הפרטיטורה הראשונה ראיתי שזו יצירה מצויינת. ככל שנכנסתי יותר לעומקה גיליתי יותר היגיון וסדר ממה שנראה היה במבט ראשון. המוסיקה כתובה בתבניות מלודיות וריתמיות שחוזרות על עצמן. מלודית – סדרות של 12 טונים בסדר קבוע עוברות בין הכלים, לפעמים כלי אחד מנגן מלודיה שלמה עם 12 הטונים, לפעמים כמה כלים יחד יוצרים מלודיה כזו, ולפעמים נוצר קלסתר כאשר בו זמנית מנוגנים כל הטונים בסדרה. ריתמית – ישנן ביצירה תבניות שמבוססות על משכי צליל החוזרים בסדר קבוע, למשל: 7 חלקי 16, 4 חלקי 16, 4 חלקי 16, 3 חלקי 16, 6 חלקי 16. זה נותן תחושה ריתמית מאד ליצירה. ולמרות כל ה"היגיון" הקומפוזיטורי שביצירה – המוסיקה לא נשמעת "מתמטית" או "שכלתנית", זו מוסיקה מאד קיצבית, ריתמית, מרגשת, מגוונת, צבעונית. היה תענוג גדול ללמוד אותה, ולעבוד עליה עם האנסמבל. התוצאה, לדעתי הלא אובייקטיבית, היתה מצויינת!

כשעודד זהבי שלח לי את הטקסטים של "שירים לנעה" שאותם הוא כתב והלחין, לא האמנתי. שאלתי אותו אם הוא באמת הלחין את הטקסטים האלה? כשאמר לי שכן, אמרתי שזה מספיק מטורף בשביל להיות מבוצע כקטע ההפתעה בקונצרט של סולני תל אביב. עודד כתב את השירים לקול ופסנתר, ולכבוד הביצוע של סולני תל אביב הוא תזמר את היצירה, ולמעשה היינו אמורים לבצע אותה במרץ האחרון, כשרק התחילה הקורונה… הטקסטים הם מעין סיפורים קצרים מחיי היומיום של מוסיקאים בארץ, יש בהם מצד אחד רגש וגעגועים לדמויות חשובות בחיי המוסיקה בארץ, ומצד שני גם לא מעט הומור ולא מעט ביקורת. המוסיקה כתובה מצוין, ובאופן שמשרת את הטקסט ולפעמים ממש מתאר אותו באמצעות צלילים (קוורטה בירידה). נהניתי מאד ללמוד את היצירה הזו, ולא פחות מכך – לעבוד עליה עם האנסמבל ועם הזמרת הנפלאה נירי בועזסון, שאותה עודד עצמו "גילה".

 

הנה הטקסטים:

שיר מס' 1

קוורטה בירידה יוצרת גוון כהה.

חשוב למנן צעדים וקפיצות

יש טעם לשמור על המנעד הווקאלי הסביר

אם רוצים שמישהו יבין את הטקסט.

רגישויות של מורים לקומפוזיציה, במקצב שמזכיר את פול דסאו, מלחין שנשכח.

אם מבקשים מזמרת לשיר בפיאנו

כדאי להשקיט את הפסנתר

דרגה שישית מהפכת ויוצרת קטרזיס

אפילו ב"פרח בגני" זה עבד

גם אם נלחש ונלאט וננהם, בסופו של דבר כדאי שתהיה שם מלודיה

רגישויות של מורים לקומפוזיציה, במקצב שמזכיר את פול דסאו, מלחין שנשכח.

שיר מס' 2

אני אוהב את המוסיקה של ארי בן שבתאי, מלחין נועז, מיומן ורב דמיון, שמשכיל להשתמש באמצעים הצורניים שהוא מכיר, לצעוק צעקה, לזעוק זעקה חזקה, אפלה, מצמררת.

אני זוכר את פמלה ג'ונס, אשה נדיבה, בודדה, חזקה, בונה בשביל ארי בן שבתאי, עץ גונגים, בוהקים להדהד את אנה פרנק.

אני מתגעגע לפמלה ג'ונס, ולאפרת אופק ולמנדי רודן.

שיר מס' 3

שלוש אימהות צעירות ישבו בחדרן

הנר רעד, הגשם תופף על הגג.

אי שם מעבר לים, שלוש תלמידות צעירות ניגנו במקומן.

שלוש אימהות, שלוש תופרות, שלושה קורבנות, שלושה עורבים.

שוטף פלוס תשעים…

בהחלט טקסטים יוצאי דופן ונועזים. את התוצאה המולחנת והמתוזמרת, ניתן יהיה לשמוע, כאמור, בשידור הבכורה של הקונצרט, ביום ו' 4.12.20 בשעה 13.00, ללא תשלום ובהרשמה מראש בלחיצה על הקישור הזה

הנה עוד כמה תמונות מהקונצרט, שאותן צילם באמנותיות וביצירתיות יואל לוי.

נגן על התרבות

אחרי ההפגנה הראשונה של המוסיקאים, שהיתה מרגשת מאד ועליה כתבתי כאן בהרחבה בפוסט הקודם, מול ביתו של שר התרבות חילי טרופר, מחאת המוסיקאים, שקיבלה את הכותרת "נגן על התרבות", נמשכה ועדיין נמשכת במלוא הכוח. הפגנות נוספות התקיימו מול ביתו של שר הבריאות יולי אדלשטיין בהרצליה, מול הכנסת בירושלים, וליד היכל התרבות בתל אביב, וגם הפגנת תמיכה בתזמורת הסימפונית ראשון לציון מול עיריית ראשון לציון. בנוסף, מובילי המחאה צביקי מורן, אלון ראובן, יובל שפירא, הילה צברי ושירה אליסף, נפגשו עם שר התרבות חילי טרופר ועם חברי כנסת, ובהחלט ניתן לראות כבר תוצאות ראשונות למחאה, וגם סיקור יפה באמצעי התקשורת. אמנם, הזהירות הננקטת כרגע ע"י הממשלה בהתקדמות בשלבי מתווה היציאה מהסגר בשל נתוני התחלואה מעכבת את ההתקדמות, אבל כרגע לפחות מתוכנן שבכל אחד משלבי המתווה משהו מעולם התרבות ייפתח. וזה כבר מעודד. אבל, למרות זאת, אני עדיין חושב שאין שום סיבה להשאיר את אולמות הקונצרטים סגורים, במיוחד לאור הנתונים שמראים שאין שום הדבקה באולמות הקונצרטים. לא מזמן כתב על כך אמיר מנדל ב"הארץ":

"באולם קונצרטים שמאורגן ב"מתכונת קורונה" — רווחים של שני מושבים לצד כל צופה, או "קפסולה" של צופים, וסידור אלכסוני בין השורות — לא מתרחשת הדבקה. כך התברר בבדיקות בגרמניה, כולל באולם במינכן שאותרו בו נשאים של הנגיף, ואיש לא נדבק מהם. אלא שבתקופות של מגפה — במאה ה–21 בדיוק כמו בימי הביניים — העובדות והשכל הישר משתתקים ומפנים את מקומם לערבוביה של פאניקה, אינטואיציות עקומות ואמונות טפלות. אולמות הקונצרטים סגורים איפוא ברובם ואלה שעדיין פתוחים באירופה ייסגרו במהרה כשהתחלואה תעלה…

רווח והצלה לא יגיעו משר התרבות, או ממענה קרוב כלשהו. סימני החיים, מאמצי ההתחדשות, מההתעניינות של הפילהרמונית במוזיקה ישראלית, דרך הזמנה של יצירות מקוריות על ידי האופרה, וכינון של אולמות קונצרטים דיגיטליים משופרים, מאותתים על כוח ההישרדות של המוזיקה. הם מזכירים ששנים אחדות אחרי שריפות יער, מופיעה צמיחה חדשה ומעניינת באזורי השריפה.

ספק אם יש בכך עידוד למוזיקאים הרבים שקולם הושתק, או לקבוצה בין חובבי המוזיקה שלא יזכו עוד לפקוד אולם קונצרטים. אין הדבקה באולמות כאלה, כשננקטים אמצעי הזהירות המתאימים, אבל אובדן עשתונות של בני אדם וערפול השכל הישר הם חלק מן המציאות של מגפה. טוב לפחות לזהות כוח הישרדות, פעילות והתחדשות בעת המפולת."

 

חינוך מוסיקלי – חינוך לחיים

 

עצוב מאד לשמוע על הכוונה של משרד החינוך לקצץ סכומים נכבדים מתמיכתו בקונסרבטוריונים בישראל. קיצוץ התמיכה פירושו מכת מוות לקונסרבטוריונים ומכת מוות לחינוך המוסיקלי בישראל. לאחר הקיצוץ, הקונסרבטוריונים שישרדו יהיו הבודדים שיוכלו להעלות את שכר הלימוד, הגבוה ממילא, כלומר אלה שנמצאים באזורים של אוכלוסיות עשירות, או אלה שיוכלו להשיג תמיכות פרטיות או תמיכות עירוניות (שוב, בערים בעלות עיריות עשירות). עצם המחשבה על קיצוץ תקציבי החינוך המוסיקלי, מלמדת שוב על כך שיש כאן תפיסה שגויה שלפיה חינוך לתרבות, לאמנות, למוסיקה – הוא מותרות. ואני טוען שחינוך למוסיקה הוא חינוך לחיים. הנה קטע ממאמר שכתבתי פה בבלוג לפני שמונה שנים, לכבוד פתיחת שנת הלימודים תשע"ג.

חינוך מוסיקלי הוא קודם כל חינוך. באמצעות החינוך המוסיקלי, התלמיד מקבל כלים רבים, ערכים, מיומנויות ויכולות שאותם הוא יכול לקחת איתו לחיים ולהשתמש בהם ביומיום גם אם לא יהיה מוסיקאי מקצועי.

העבודה עם נגנים צעירים במסגרת של הרכב קאמרי, תזמורת או הוראה יחידנית של כלי הנגינה מקנה להם ללא ספק המון ידע בנגינה. הם לומדים להפיק צליל יפה ואיכותי, לנגן נקי, לנגן בקצב, הם לומדים לעצב משפט מוסיקלי ולחפש את דרך הביצוע המשכנעת ביותר שלו. הם מפתחים מיומנויות טכניות ופיזיות שבאמצעותן הם משפרים את רמת נגינתם, והם לומדים לעבוד קשה על-מנת להגיע לתוצאות ולהישגים. בלי ספק, אלה שממשיכים בתחום והופכים למוסיקאיים מקצועיים, לוקחים איתם את כל אלה ומשתמשים בהם ואף משפרים אותם  במשך שנות עיסוקם כמוסיקאים מקצועיים.

תזמורת ברלין גבעתיים (איחוד של התזמורת הייצוגית של קונסרבטוריון גבעתיים ותזמורת צעירה מקונסרבטוריון בברלין) בקונגרס ישראלי-גרמני בברלין, מאי 2015.

אבל מעבר לכל אלה, הנגנים הצעירים לומדים עוד המון דברים שאותם הם יכולים לקחת איתם לחיים גם אם לא יהפכו למוסיקאים מקצועיים. החינוך המוסיקלי עשוי לפתור לילדים בעיות ולשפר יכולות שאינן קשורות דווקא למוסיקה. חשוב לזכור: אלה שאינם הופכים למוסיקאים מקצועיים הם הרוב. מה הם לוקחים איתם משנות לימודי המוסיקה?

כל הנושא של המוטוריקה והקואורדינציה בנגינה הוא מאוד מורכב ומסובך. לילדים רבים ישנן בעיות מוטוריות מסוגים שונים, וכן בעיות של קואורדינציה בין שתי הידיים. החינוך לנגינה עשוי לשפר מאוד את היכולות האלה ואף לפתור בעיות מוטוריות.

תזמורת "ארץ הקודש"  התזמורת הייצוגית של קונסרבטוריון גבעתיים ביחד עם תזמורת ביה"ס לאמנויות ויצ"ו חיפה, מרץ 2016.

במוסיקה כל הנושא הריתמי מבוסס למעשה על מתמטיקה. חינוך מוסיקלי מפתח מאוד את היכולות המתמטיות, ודרכו תלמידים המתקשים במתמטיקה יכולים לשפר מאוד את הישיגיהם בתחום. גם הזיכרון, שקשור במידה מסויימת למתמטיקה, מתפתח מאוד בזמן לימודי המוסיקה של התלמיד. למידה בעל-פה של קטע נגינה ארוך (10 עד 15 דקות) עשויה לפתח מאוד את הזיכרון, ולסייע בתחומים רבים אחרים.

נושא המשמעת הוא נושא מאוד חשוב בחינוך, ובמוסיקה זה אולי אחד הנושאים החשובים והעיקריים. ילד שלומד נגינה ועוסק בנגינה למעשה גוזר על עצמו להיכנס למסגרת שיש בה כללי משמעת נוקשים. ראשית כל, ישנו הצורך להתאמן באופן קבוע ויומיומי, בין אם יש זמן ובין אם אין זמן, בין אם יש כח ובין אם אין כח. שנית, ה"דדליין" של מועד הקונצרט מדרבן ומכריח את התלמיד להגיע למצב של הכנת קטע להופעה מול קהל. אצל ילדים עם בעיות משמעת, העיסוק בנגינה עשוי לחולל ניסים ונפלאות.

ישנו כמובן כל החלק הרגשי אמוציונלי, שמאוד מתפתח אצל תלמידים שמתעסקים במוסיקה. הצורך לבטא רגש כלשהו באמצעות נגינה של משפט מוסיקלי,  והחיפוש אחר הדרך הטובה ביותר לבטא את אותו הרגש, מפתחים מאוד את הצד הרגשי אצל תלמידי מוסיקה.

ובכלל, חינוך למוסיקה הוא קודם כל חינוך לאהבת המוסיקה ולאהבה בכלל. האושר שבעשייה המוסיקלית ובנגינה המשותפת עם נגנים נוספים, ההתלהבות מיצירה יפה או מפראזה מוסיקלית מרגשת, אלה הדברים החשובים שהתלמיד סופג.

התזמורת הצעירה של קונסרבטוריון גבעתיים ביחד עם תזמורת צעירה מברלין, ינואר 2012, תיאטרון גבעתיים.

אחד התחומים המשמעותיים ביותר שהחינוך המוסיקלי מפתח הוא תקשורת וחברה. נגינה בתזמורת (וגם בהרכב קאמרי) מפתחת מאוד את יכולות התקשורת, ההקשבה, הדיאלוג וההבנה של האחר. דוגמא אחת מאלפת ומרגשת שיש לי בתחום הזה – תלמיד שאני מאוד גאה בו, שיש לו בעיית תקשורת מלידה ולומד בחינוך מיוחד מילדותו. כשהצטרף אלי לתזמורת בקונסרבטוריון גבעתיים, הבעייה שלו לא ממש אפשרה לו לתפקד בתזמורת – היתה לו בעיה להבין את סימני הניצוח, את הכללים מתי לנגן ומתי לא, והוא בעצם "הפריע" להתקדמות התזמורת. אבל בזכות הנחישות שלו ושל הוריו ובזכות ההתמדה בנגינה בתזמורת הילד הזה למד היטב את כל כללי הנגינה בתזמורת, והיום כבר כמעט שאי אפשר להבחין שהוא ילד של חינוך מיוחד. העיסוק במוסיקה שיפר פלאים את יכולותיו בחיי היומיום. היום, כשהוא כבר בכיתה י"ב, הוא גם נגן מצויין, וגם אין לו בעיות תקשורת כפי שהיו בילדותו. האם זה בכלל משנה אם הוא יהפוך למוסיקאי מקצועי או לא?

תלמידים מצטיינים מקונסרבטוריון שטריקר אחרי שהופיעו כסולנים עם אנסמבל סולני תל אביב, יוני 2020.

מבחינתי, ההצלחה או הכישלון של ילד שלומד מוסיקה או שלי כמחנך למוסיקה אינם נמדדים בציון שאותו הוא קיבל במבחן הנגינה או בהחלטתו אם להמשיך להיות מוסיקאי מקצועי או לא. אלה ממש זניחים בעיני. מה שחשוב בעיני הוא אילו כלים קיבל התלמיד בשנות חינוכו המוסיקלי וכיצד הוא משתמש בהם בהמשך דרכו – כמוסיקאי, כמתמטיקאי, כרופא, כסוציולוג, כספורטאי, כאיש עסקים או כמחנך (או כל תחום אחר).

 

ממריאים

במשך חודשים רבים התכוננתי לסיור הזה, וציפיתי לו בהתרגשות. הכנות רבות שכללו גיוס נגנים (אנחנו נוסעים עם 40 נגנים), הזמנת טיסות, תאומי לוחות זמנים לחזרות מול הקוריאנים, תוים – סימון, הדפסה וצילום (של 14 יצירות שונות), בניית תקציב, גיוס כספים (ערב ההתרמה עם שלמה גרוניך ביולי היה חלק מקמפיין גיוס הכספים הזה), וחשוב מכל – הכנת הפרטיטורות עליהן בסופו של דבר אני צריך לנצח. כבוד גדול עבורי לנסוע להופיע בפעם השנייה לפסטיבל הבינלאומי בבוסאן, דרום קוריאה, אבל הפעם עם התזמורת שלי – סולני תל אביב. אנחנו נהיה תזמורת הבית של הפסטיבל, ונבצע ארבע תכניות שונות בארבעה מתוך שבעת הקונצרטים התזמורתיים של הפסטיבל.

לפני חמישה ימים התכנסנו כולנו בתל אביב לתחילת החזרות לקראת הנסיעה. ההתרגשות היתה גדולה. התחלנו את החזרות עם הסימפוניה השביעית של בטהובן והסימפוניה האיטלקית של מנדלסון, ומשם המשכנו ליתר 12 היצירות. ימי החזרות ארוכים ואינטנסיביים מאד, וכוללים הרבה מאד יצירות שונות בכל חזרה. האנסמבל מאד צעיר, תוסס ורענן, ומזכיר מאד בהרבה מובנים את האנסמבל שהיה בימיו הראשונים (ב2001, כשחלק גדול מהנגנים כיום עוד היו בחיתולים), מבחינת הרוח והאופי.

אלא שכיום יש כמה יתרונות שלא היו לפני 18 שנה. אני עצמי כבר מנוסה יותר, וגם יש לי קבוצת נגנים מובילים מנוסים, שבראשם הכנר הראשי קובי רובינשטיין, שביחד מרימים את האנסמבל לרמות הגבוהות ביותר.

וגם רבים מהנגנים הצעירים באנסמבל ניגנו אצלי בצעירותם בתזמורות צעירות שונות, כך שהם מכירים היטב את הגישה המוסיקלית שלי. האוירה בחזרות בסך הכל מצויינת, יש הרבה שמחה והתלהבות, והרגשה טובה שיהיה סיור מוצלח.

הבוקר תתקיים החזרה הגנרלית בתל אביב, וכבר הלילה תצא קבוצה ראשונה של נגנים לדרום קוריאה, ואליהם יצטרפו שאר הנגנים בטיסה שתצא מחר בצהריים. ביום רביעי כולם כבר אמורים להגיע לבוסאן, ואם נצליח להתגבר על הבדלי השעות ולקום בזמן, אז ביום חמישי בבוקר תתקיים החזרה הראשונה שלנו שם, לקראת הקונצרטים שיחלו ביום שישי. ארבעה קונצרטים יתקיימו מיום שישי ועד יום רביעי הבא, כולם בבוסאן, באולמות שונים.

שמחה גדולה והתרגשות גדולה לכולנו. הנה פרסום הקונצרטים של הפסטיבל.

ונציה, בואנוס איירס, רוסיה, כינור, מנדולינה והפתעות

מעברים חדים והרבה יצירות קצרות בקונצרט לא שגרתי

קובי רובינשטיין

את עונות השנה של ויולדי כל חובב מוסיקה יכול לשמוע בהרבה קונצרטים ברחבי הארץ והעולם, ובתדירות גבוהה, עם תזמורות שונות ובהרכבים שונים.  גם באנסמבל סולני תל אביב אנחנו מכינים עכשיו (ולמעשה כבר ביצענו פעם אחת בשבוע שעבר) קונצרט של עונות השנה. אבל הקונצרט הזה יהיה יוצא דופן ולא שגרתי. בקונצרט הזה לא נבצע את עונות השנה של ויולדי ברצף, אלא בין העונות נבצע עונות שנה של מלחינים אחרים – "עונות השנה בבואנוס איירס" של פיאצולה והעונות של צ'ייקובסקי. הבדל משמעותי נוסף – תפקידי הסולו בעונות השנה של ויולדי לא יבוצעו אך ורק בכינור כמקובל, אלא מידי פעם תפקיד הסולו יבוצע במנדולינה. וכך ייווצר ערב מאד מיוחד שבו נקפוץ מויולדי לפיאצולה ולצ'ייקובסקי, ובחזרה לפיאצולה ולויולדי, נעבור מכינור למנדולינה, וגם נפגיש את שני הכלים הסולניים יחד לביצוע לא שגרתי של הקונצ'רטו לשני כינורות של ויולדי בכינור ובמנדולינה. לסיום נבצע כמה יצירות מוכרות של פיאצולה, כמו הליברטנגו המפורסם. הקונצרט כולו יבוצע ברצף אחד, ללא הפסקה, וכל הקטעים בו קצרים (אין בו אף יצירה שאורכה יותר מ-12 דקות).

את התכנית הזאת ביצענו כבר, כאמור, לפני כשבוע בגוש עציון, והיא זכתה להצלחה גדולה.

הסולנים בקונצרט יהיו הכנר קובי רובינשטיין, שהוא הכנר הראשי שלנו, ונגן המנדולינה יקי ראובן.

יקי ראובן ואני עם האנסמבל

את יקי אירחתי כסולן עם האנסמבל כבר מספר פעמים בעבר. בפעם הקודמת שזה קרה גם הצטרפתי אליו בכינור וביחד ביצענו את הקונצ'רטו לכינור ולמנדולינה של ויולדי. הנה הפרק הראשון מהביצוע ההוא מדצמבר 2015. את הוידאו צילם וערך אלון הראל.

הקונצרטים יתקיימו במוצ"ש הקרוב, 16.3.2019 בחיפה (אודיטוריום רפפורט, 20:30), ביום א', 17.3.2019 בת"א (אודיטוריום הקונסרבטוריון הישראלי, 20:30), וביום ג' 19.3.2019 בעכו (הקונסרבטוריון העירוני, 19:00). לרכישת כרטיסים לתל אביב לחצו כאן. קוראי הבלוג יכולים ליהנות מכרטיסים מוזלים לתל אביב במחיר של 80 ש"ח בלבד עם קוד 1218.

 

קהל חם, מרקים חמים והרבה חוויות

סיימנו את סדרת הקונצרטים שלנו בגוש עציון לעונה זו. זו היתה העונה הראשונה שבה הופענו עם סדרת קונצרטים מלאה בגוש עציון, וזכינו שם להצלחה גדולה, לקהל חם ואוהד, ולתגובות נלהבות. שלושת הקונצרטים שלנו שם – עם שלמה גרוניך, עם ליאה ז'ו, ועונות השנה, היו מול קהל רב, וזכינו שם לחוויות נפלאות (המרקים החמים, הפינג פונג ופיסות השלג הם רק חלק מהחוויות שהיו לנו שם). הרבה תודות מגיעות למנהלת האמנותית והמפיקה של סדרת הקונצרטים שלנו שם סימה גל, שנתנה לנו להרגיש נפלא ואירחה אותנו בצורה נהדרת, ולמרות הנסיעות הארוכות תמיד הגענו לשם עם הרבה שמחה. מקוים לחזור לשם גם בעונה הבאה.

האנסמבל עם שלמה גרוניך בגוש עציון, דצמבר 2018

דור הולך ונעלם

אליעזר בלשה ז"ל

 

עם אסתר בלשה ז"ל היה לי קשר במשך קרוב ל-20 שנה. ראשית היכרותנו היתה כשהיא הדריכה אותי בהרכבים קאמריים במגמת המוסיקה בבית הספר לאמנויות ויצ"ו חיפה. היא היתה מורה מסורה, עם הרבה להט ואהבה למוסיקה ולתלמידיה. בהמשך נפגשנו די הרבה כאשר ניגנתי מוסיקה קאמרית עם פסנתרנים שלמדו אצלה. אחר כך, כאשר הייתי מנצח הבית בתזמורת חיפה והיא היתה בועדה המוסיקלית של התזמורת. גם עם תזמורת חיפה יצא לי לא פעם לנצח על קונצ'רטי לפסנתר בנגינה של תלמידיה כסולנים. במהלך היכרותנו היכרתי גם את בעלה אליעזר שנהג להצטרף אליה לקונצרטים. כשהקמתי את סולני תל אביב ב-2001, אסתר בלשה היתה מגיעה כמעט לכל הקונצרטים, והיא הפכה מהר מאד ל"אוהדת" ותומכת נלהבת של האנסמבל. ב-2006, לאחר פטירתה, במפגש עם בעלה אליעזר ובנותיהם, החלטנו להנציח את שמה של אסתר בקונצרט שנתי של האנסמבל. מאז, בכל שנה, אנחנו פותחים את עונת הקונצרטים שלנו בקונצרט על שמה של אסתר בלשה ז"ל. כמובן שעם השנים, הקשר שלי עם אליעזר ומשפחתו התהדק. בנוסף, לפני מספר שנים הצטרף לאנסמבל נגן האבוב ניר גבריאלי, שהוא הנכד של אליעזר ואסתר, וניגן באנסמבל באופן קבוע עד שנסע לאירופה ללימודים. אליעזר ומשפחתו הפכו לתומכים קבועים ונלהבים של האנסמבל, והגיעו למרבית הקונצרטים. בקונצרט פתיחת העונה הזו, על שמה של אסתר בלשה ז"ל, שהתקיים באוקטובר 2018, פגשתי את אליעזר בלשה בפעם האחרונה. הוא הגיע כבר על כיסא גלגלים ועם מטפל צמוד, ומצבו הרפואי כבר לא היה כמו בעבר. זה היה הקונצרט האחרון שבו הוא נכח בחייו. לפני מספר שבועות, בגיל 95, הוא נפטר. בהלוויה שלו נאמרו דברי הספד נוגעים ללב ומרגשים, שציירו את דמותו בדיוק כפי שהכרתי אותו – איש יוצא דופן, חם, איש משפחה, אוהב תרבות, אמנות ומוסיקה, מאד יסודי ומאד פרקטי, ובעיקר אדם שהיה נעים להיות בחברתו. בקונצרט הקרוב של האנסמבל – עונות השנה – אקדיש לזכרו של אליעזר את הביצוע של "אוקטובר" (שיר סתיו) של צ'ייקובסקי. יהי זכרו ברוך.

סל מטורף מכל המגרש – בטניס

על עיסוקי כטניסאי חובב ועל אימוני הטניס שלי אני לא מספר הרבה, בעיקר כי אין הרבה מה לספר. בילדותי התאמנתי בטניס באופן קבוע, השתתפתי בתחרויות, שיחקתי גם כמה שנים בליגה, ולפני כ12 שנים חזרתי לשחק ולהתאמן. בשנים האחרונות אני מתאמן באופן קבוע אצל מי שאימן אותי בילדותי, אמנון כסיף (שהוציא כמאמן כמה טניסאים ישראליים בכירים בהם יוני ארליך, תומר דנק, ליאור מור ואחרים, עם כולם אגב התאמנתי ושיחקתי בילדותי). האימונים מאד מהנים, ואני עושה מאמצים גדולים להתמיד. לפני כשבועיים באימון טניס רגיל, כשאנחנו מתמסרים מהקו האחורי, קרה דבר מדהים שלצערי הרב לא צולם (כי בד"כ אין מה לצלם כשאני משחק טניס) כך שאין לי שום דרך להוכיח שהוא אכן קרה… התמסרנו מהקו האחורי עם הכדור האחרון שנשאר בסל, ואחרי כמה מסירות החטאתי את הכדור בהחטאה "מעצבנת". בשלב הזה באימון בד"כ אוספים את הכדורים ומביאים אותם אל הסל הריק. אבל בגלל שלא רציתי לסיים בכזאת החטאה "מעצבנת", אז מיד, במקום לאסוף את הכדורים ביקשתי מאמנון להתחיל עוד כדור, כי היה לי אחד בכיס. הוא הסכים, אבל סל הכדורים הריק כבר היה בתוך המגרש (ולא מאחורי הקו האחורי כמו בדרך כלל) כי הוא כבר הכין אותו לאיסוף. התחלנו להתמסר עם הכדור הרזרבי שהחזקתי, ואחרי כמה מסירות לכל כיוון יצא לי כדור גבוה ולא בכיוון, והבנתי שעכשיו סופית אני הולך לאסוף את הכדורים. עקבתי במבטי אחרי הכדור הגבוה ולאט לאט אני מבחין איך בדרכו מטה הוא מתקרב לכיוון סל הכדורים הריק. באופן מדהים ולמרות סיכוי אפסי שדבר כזה יקרה (במיוחד לאור העובדה שבד"כ הסל בכלל לא נמצא בתוך המגרש), הכדור צלל ישר לתוך הסל. שנינו נדהמנו, אני צעקתי "וואו" כלא מאמין, רצתי לצד השני של המגרש לראות שאכן יש שם כדור אחד, זה שחבטתי מצידו השני של המגרש. אז אמנם גם הכדור הזה הסתיים בהחטאה "מעצבנת" שלי, אבל עם סל מדהים ממגרש שלם. רגע מיוחד לשמור ולנצור בזיכרון – לעצמי בלבד.

 

 

 

למה החלטתי להיות מנצח…

קונצרט הבוקר בערד בפני תלמידי התיכון בעיר (במסגרת סל תרבות), שסיים את הפרוייקט האינטנסיבי שלנו, היה אחד הקונצרטים החשובים והמספקים שביצענו. התלמידים התעניינו, שאלו שאלות יפות, הם הביעו סקרנות והקשיבו לנגינת היצירה "מזכרת מפירנצה" של צ'ייקובסקי במלואה ברצף (למעלה מחצי שעה). חוויות מהמפגש והקונצרט

צילום: יוסי זמיר (באדיבות סל תרבות ארצי)

 

"מה זה התנועות האלה שאתה עושה?" זו היתה השאלה הראשונה של אחד התלמידים מהקהל עם סיום הנגינה בקונצרט. "אלו הן תנועות הניצוח המקובלות," עניתי מהבמה, "כאשר כל פעמה במוסיקה מסומנת על-ידי תנועה." ואז הדגמתי בפני הקהל באמצעות התזמורת את המשמעות של התנועות של המנצח – ביצענו ארבע תיבות מהפרק השני של היצירה של צ'ייקובסקי פעמיים, כאשר בכל פעם ניצחתי אחרת – בטמפו שונה ובדינמיקה שונה. ניתן היה לשמוע בבירור את ההבדל בנגינה של התזמורת בין שתי הפעמים, ובכך למעשה קיבל התלמיד תשובה ברורה לשאלתו. חלק השאלות והתשובות בקונצרט, היה החלק המסיים (ואחד המרתקים בקונצרט), והוא נעשה לאחר הנגינה של כל היצירה של צ'ייקובסקי במלואה. עבורנו, זה לא היה סתם קונצרט. לא רק ביצענו מוסיקה בפני קהל אלא גם חינכנו קהל צעיר, שעבור רובו זו היתה הפעם הראשונה שהוא נוכח בקונצרט. עוד לפני ביצוע היצירה, הדגמנו כמה מוטיבים ומנגינות מיתוך ארבעת פרקי היצירה, על מנת להכין את התלמידים לביצוע המלא. גם בחלק הזה היה קשב יפה והתעניינות של התלמידים.

צילום: יוסי זמיר (באדיבות סל תרבות ארצי)

 

לאחר הביצוע של היצירה, כאמור, התלמידים החלו לשאול שאלות רבות ומעניינות. "למה הנגנים יושבים על הבמה בצורה ובסדר הזה של הכלים, והאם הכרחי שהם ישבו דווקא כך?" שאלה תלמידה צעירה. "ראשית," פתחתי את תשובתי, "כל הנגנים שמנגנים את אותו התפקיד ובאותה הקבוצה צריכים לשבת ביחד, על מנת לשמוע היטב אחד את השני ולנגן ביחד. מעבר לכך," המשכתי, "יש היגיון גם בסדר שהקבוצות יושבות על הבמה. כאן, למשל, הכלים יושבים לפי גובה הצלילים." ואז ביקשתי מהכנר הראשי שלנו לנגן את הצלילים הגבוהים בכינור, אח"כ מנגן הויולה להשמיע את צלילי הויולה במנעד האמצעי, המשכתי עם הדגמה בצ'לו ולסיום בצלילים הנמוכים של הקונטרבס. וכך ניתן היה לשמוע כיצד הכלים בתזמורת מסודרים לפי גובה הצליל – מהגבוה ביותר לנמוך ביותר. "למה אין כלי נשיפה בתזמורת?" שאל אחד התלמידים. "בתזמורת סימפונית," השבתי, "יש ארבע משפחות כלים – כלי קשת, כלי נשיפה מעץ, כלי נשיפה ממתכת וכלי הקשה. בתזמורת קאמרית, לעומת זאת, לא תמיד כל קבוצות הכלים משתתפות, תלוי ביצירה ובדרישות המלחין. בכל תזמורת, קבוצת כלי הקשת היא הקבוצה הגדולה ביותר, מכיוון שכל תפקיד בה מנוגן ע"י קבוצת נגנים (בניגוד לכלי הנשיפה, שם כל תפקיד מנוגן ע"י נגן אחד), וישנן לא מעט יצירות שנכתבו לתזמורת של כלי קשת בלבד, כמו היצירה שהבאנו לכם היום – מזכרת מפירנצה של צ'ייקובסקי."

צילום: יוסי זמיר (באדיבות סל תרבות ארצי)

 

"למה החלטת להיות מנצח?" התקיל אותי אחד התלמידים. "ניצוח זה תחום שבשביל לעסוק בו צריך הרבה שנים של הכנה. צריך לדעת מוסיקה, צריך לדעת תוים, צריך שמיעה טובה, וצריך להכיר הרבה יצירות וסגנונות. אני עוסק במוסיקה מגיל מאוד צעיר, ובמשך הרבה שנים ניגנתי בכינור. בשלב מסויים החלטתי שאני רוצה להיות מוסיקאי מקצועי, בגלל האהבה שלי לתחום, ואחרי שלמדתי ניצוח הבנתי שהדרך הטובה ביותר לבטא את עצמי כמוסיקאי היא בניצוח ולא בנגינה. הקמתי את התזמורת הנפלאה הזאת, סולני תל-אביב, ומא אני מנצח." השאלות נמשכו, והתלמידים הסקרנים יכלו להישאר איתנו עוד זמן ממושך, אם לא הייתי נאלץ לסיים בשלב מסויים את המפגש המרתק והמרגש.

צילום: יוסי זמיר (באדיבות סל תרבות ארצי)

 

חשוב מאוד לציין כמובן את מפגשי ההכנה שקדמו לקונצרט, לפני מספר שבועות, ובמהלכם עברנו כמה מנגני האנסמבל ואני בכל הכיתות שבפניהן הופענו, כיתה כיתה, והכנו אותם לקונצרט. למפגשים האלה היתה חשיבות גדולה, כי הם עוררו את הסקרנות ויצרו ציפייה אצל התלמידים לקראת הקונצרט.

הקונצרט בערד סיים פרוייקט מאוד אינטנסיבי וארוך, שבמהלכו ניגנו שבעה קונצרטים עם תכניות שונות ברחבי הארץ. בפוסט הבא אביא תגובות נבחרות מתוך התגובות הרבות שהגיעו (ועדיין מגיעות) אלינו בעקבות הקונצרטים.

 

שתהיה שבת שקטה ורגועה

 רציתי לספר בפוסט הזה על התכניות של האנסמבל, של המקהלה ושלי, על העומס הרב הצפוי לנו בדצמבר, על היצירות הרבות שאני צריך ללמוד, על הפרוייקטים המעניינים הצפויים בקרוב. אבל הראש היום לא ממש בענייני מוסיקה וקונצרטים, אלא בדאגה לשלום אזרחינו. לאור המצב הבטחוני, החלטתי לדחות את הפוסט בכמה ימים. בינתיים תוכלו להאזין לפרק הראשון של סימפוניה מס' 52 של היידן, בביצוע של סולני תל-אביב מדצמבר 2008

שתהיה שבת שקטה ורגועה לכולם

חינוך מוסיקלי – חינוך לחיים

ההישגיות והשאיפה להוציא את התוצאות הטובות ביותר מהתלמידים, גורמות לדעתי לצוותי ההוראה ולמורים במוסדות החינוכיים המוסיקליים לפספס את העיקר. הצלחה של מוסד או של מורה נמדדים בימינו על-פי הציונים של התלמידים או ההישגים שלהם בתחום אותו הם למדו. פוסט מיוחד לכבוד פתיחת שנת-הלימודים: על התפיסה החינוכית-מוסיקלית שלי

חינוך מוסיקלי הוא קודם כל חינוך. באמצעות החינוך המוסיקלי, התלמיד מקבל כלים רבים, ערכים, מיומנויות ויכולות שאותם הוא יכול לקחת איתו לחיים ולהשתמש בהם ביומיום גם אם לא יהיה מוסיקאי מקצועי.

העבודה עם נגנים צעירים במסגרת של הרכב קאמרי, תזמורת או הוראה יחידנית של כלי הנגינה מקנה להם ללא ספק המון ידע בנגינה. הם לומדים להפיק צליל יפה ואיכותי, לנגן נקי, לנגן בקצב, הם לומדים לעצב משפט מוסיקלי ולחפש את דרך הביצוע המשכנעת ביותר שלו. הם מפתחים מיומנויות טכניות ופיזיות שבאמצעותן הם משפרים את רמת נגינתם, והם לומדים לעבוד קשה על-מנת להגיע לתוצאות ולהישגים. בלי ספק, אלה שממשיכים בתחום והופכים למוסיקאיים מקצועיים, לוקחים איתם את כל אלה ומשתמשים בהם ואף משפרים אותם  במשך שנות עיסוקם כמוסיקאים מקצועיים.

אבל מעבר לכל אלה, הנגנים הצעירים לומדים עוד המון דברים שאותם הם יכולים לקחת איתם לחיים גם אם לא יהפכו למוסיקאים מקצועיים. החינוך המוסיקלי עשוי לפתור לילדים בעיות ולשפר יכולות שאינן קשורות דווקא למוסיקה. חשוב לזכור: אלה שאינם הופכים למוסיקאים מקצועיים הם הרוב. מה הם לוקחים איתם משנות לימודי המוסיקה?

כל הנושא של המוטוריקה והקואורדינציה בנגינה הוא מאוד מורכב ומסובך. לילדים רבים ישנן בעיות מוטוריות מסוגים שונים, וכן בעיות של קואורדינציה בין שתי הידיים. החינוך לנגינה עשוי לשפר מאוד את היכולות האלה ואף לפתור בעיות מוטוריות.

במוסיקה כל הנושא הריתמי מבוסס למעשה על מתמטיקה. חינוך מוסיקלי מפתח מאוד את היכולות המתמטיות, ודרכו תלמידים המתקשים במתמטיקה יכולים לשפר מאוד את הישיגיהם בתחום. גם הזיכרון, שקשור במידה מסויימת למתמטיקה, מתפתח מאוד בזמן לימודי המוסיקה של התלמיד. למידה בעל-פה של קטע נגינה ארוך (10 עד 15 דקות) עשויה לפתח מאוד את הזיכרון, ולסייע בתחומים רבים אחרים.

נושא המשמעת הוא נושא מאוד חשוב בחינוך, ובמוסיקה זה אולי אחד הנושאים החשובים והעיקריים. ילד שלומד נגינה ועוסק בנגינה למעשה גוזר על עצמו להיכנס למסגרת שיש בה כללי משמעת נוקשים. ראשית כל, ישנו הצורך להתאמן באופן קבוע ויומיומי, בין אם יש זמן ובין אם אין זמן, בין אם יש כח ובין אם אין כח. שנית, ה"דדליין" של מועד הקונצרט מדרבן ומכריח את התלמיד להגיע למצב של הכנת קטע להופעה מול קהל. אצל ילדים עם בעיות משמעת, העיסוק בנגינה עשוי לחולל ניסים ונפלאות.

ישנו כמובן כל החלק הרגשי אמוציונלי, שמאוד מתפתח אצל תלמידים שמתעסקים במוסיקה. הצורך לבטא רגש כלשהו באמצעות נגינה של משפט מוסיקלי,  והחיפוש אחר הדרך הטובה ביותר לבטא את אותו הרגש, מפתחים מאוד את הצד הרגשי אצל תלמידי מוסיקה.

ובכלל, חינוך למוסיקה הוא קודם כל חינוך לאהבת המוסיקה ולאהבה בכלל. האושר שבעשייה המוסיקלית ובנגינה המשותפת עם נגנים נוספים, ההתלהבות מיצירה יפה או מפראזה מוסיקלית מרגשת, אלה הדברים החשובים שהתלמיד סופג.

אחד התחומים המשמעותיים ביותר שהחינוך המוסיקלי מפתח הוא תקשורת וחברה. נגינה בתזמורת (וגם בהרכב קאמרי) מפתחת מאוד את יכולות התקשורת, ההקשבה, הדיאלוג וההבנה של האחר. דוגמא אחת מאלפת ומרגשת שיש לי בתחום הזה – תלמיד שאני מאוד גאה בו, שיש לו בעיית תקשורת מלידה ולומד בחינוך מיוחד מילדותו. כשהצטרף אלי לתזמורת בקונסרבטוריון גבעתיים, הבעייה שלו לא ממש אפשרה לו לתפקד בתזמורת – היתה לו בעיה להבין את סימני הניצוח, את הכללים מתי לנגן ומתי לא, והוא בעצם "הפריע" להתקדמות התזמורת. אבל בזכות הנחישות שלו ושל הוריו ובזכות ההתמדה בנגינה בתזמורת הילד הזה למד היטב את כל כללי הנגינה בתזמורת, והיום כבר כמעט שאי אפשר להבחין שהוא ילד של חינוך מיוחד. העיסוק במוסיקה שיפר פלאים את יכולותיו בחיי היומיום. היום, כשהוא כבר בכיתה י"ב, הוא גם נגן מצויין, וגם אין לו בעיות תקשורת כפי שהיו בילדותו. האם זה בכלל משנה אם הוא יהפוך למוסיקאי מקצועי או לא?

מבחינתי, ההצלחה או הכישלון של ילד שלומד מוסיקה או שלי כמחנך למוסיקה אינם נמדדים בציון שאותו הוא קיבל במבחן הנגינה או בהחלטתו אם להמשיך להיות מוסיקאי מקצועי או לא. אלה ממש זניחים בעיני. מה שחשוב בעיני הוא אילו כלים קיבל התלמיד בשנות חינוכו המוסיקלי וכיצד הוא משתמש בהם בהמשך דרכו – כמוסיקאי, כמתמטיקאי, כרופא, כסוציולוג, כספורטאי, כאיש עסקים או כמחנך (או כל תחום אחר).

לצערי, ההישגיות והשאיפה להוציא את התוצאות הטובות ביותר מהתלמידים, גורמת לצוותי ההוראה ולמורים במוסדות החינוכיים המוסיקליים לפספס את העיקר. הצלחה של מוסד או של מורה נמדדים בימינו על-פי הציונים של התלמידים או ההישגים שלהם בתחום אותו הם למדו. בשל כך המורים והמוסדות המוסיקליים הופכים לעיתים למעין "מכוני אימון לנגנים". הנגן הצעיר נדרש להתאמן שעות רבות, הוא עובר מבחני נגינה ואודיציות עליהם הוא מקבל ציון, ואם הוא זכה בתחרות או ניגן סולו עם תזמורת בקונצרט חשוב – המורה או המוסד בו הוא למד מתפארים "הבחור הזה למד אצלנו". כך המורה יכול לפרסם את עצמו וכך המוסד המוסיקלי יכול למשוך אליו עוד תלמידים צעירים. ואם הוא לא קיבל ציון גבוה, לא זכה בתחרות או לא הופיע כסולן עם תזמורת? אז "זה כישלון" של התלמיד ושל המוסד, ויש להסתיר את אותו התלמיד שלא יבייש את המורה (ובינתיים הביטחון שלו ירד והוא מרגיש חוסר הערכה). הכתבה שפורסמה ב"הארץ" לפני מספר שבועות על החינוך באחד מבתי-הספר לאמנויות הנחשבים (הכתבה הספציפית הזו אינה בתחום המוסיקה אלא בתחום המחול דווקא), מבטאת בעיני את התפיסה המוטעית הזו, שבסופו של דבר פוגעת אך ורק בתלמידים.

שלא תבינו אותי לא נכון – אני תמיד אהיה גאה ומאושר אם מוסיקאי שלמד אצלי באיזושהי מסגרת יזכה במשרה מכובדת, בתחרות חשובה או בהצלחות כאלו או אחרות בנגינה. זה גם קורה מידי פעם וממלא אותי אושר. גם תמיד אני מלמד ומכוון לסטנדרטים הגבוהים ביותר. אבל ההישג של התלמיד בנגינה הוא בהחלט לא המטרה העיקרית בחינוך המוסיקלי.

את כל הערכים האלה ספגתי בשנותיי כתלמיד בביה"ס לאמנויות ויצ"ו חיפה (כיום שמו "רעות"), מצוות המורים המופלא בראשותו של דני עקיבא, מרכז המגמה למוסיקה עד עצם היום הזה. כיום אני משתדל להעביר את אותה "מורשת ויצ"ו" לתלמידיי במסגרות בהן אני עובד כמנצח תזמורת או כמדריך הרכבים קאמריים, הן בויצ"ו ("רעות") והן בקונסרבטוריון גבעתיים.

פרופ' מרק קופיטמן 1929-2011

הרבה ידע מוסיקלי, השראה והבנה קיבלתי מהמוסיקאי הענק הזה. מרק קופיטמן הלך לעולמו הבוקר בגיל 82. מעבר לידע העצום שלו, הוא גם נתן לי הרבה עצות טובות ועידוד בדרכי המוסיקלית. למעשה הוא עודד אותי להקים את אנסמבל סולני תל-אביב ותמך בי לכל הדרך. מחר בקונצרט למנויים של סולני תל-אביב בחיפה נקדיש את הרומנסה של סיבליוס לזכרו.

מרק קופיטמן ז"ל

השיעורים באקדמיה למוסיקה בירושלים עם פרופ' מרק קופיטמן היו תמיד חוויה. הוא דרש מאיתנו הרבה, העמיס עלינו המון עבודות, אבל בכל שיעור למדתי כל-כך הרבה מהאיש הזה. קונטרפונקט, הרמוניה, סגנון באך, אנליזה מוסיקלית ועוד כל-כך הרבה דברים שאותם אני לוקח איתי לכל יצירה מוסיקלית שאני לומד, מלמד או מבצע.

ב6 בדצמבר 1999, ביום הולדתו ה70, היה לי הכבוד לנגן בקונצרט אתנחתא חגיגי לכבודו את יצירתו "הקדשה" לכינור סולו. בשנת 2000, כשהתחלתי לחלום על הקמת האנסמבל, הוא היה הראשון שעודד אותי ותמך בי. תמיד נתן עצות טובות, תמיד עזר וסייע. בקונצרט הבכורה של האנסמבל, במאי 2001, ביצענו את יצירתו "קדיש" לצ'לו ולתזמורת עם הצ'לן עמית פלד (ההקלטה של ביצוע זה נכנסה לדיסק האוסף אותו נשיק בקונצרט הגאלה שלנו בעוד כשבועיים). בתכנייה של אותו קונצרט הוא כתב לאנסמבל את דברי הברכה הבאים:

אנסמבל סולני תל-אביב הוקם בעידודי ובתמיכתי המלאה. טובי הנגנים הצעירים בארץ חברו יחדיו לאנסמבל תזמורתי בעל פוטנציאל עצום. הרעיון של אנסמבל צעיר ומקצועי ברמה גבוהה הוא רעיון שעדיין לא בא לידי מימוש בנוף המוסיקה בארץ, ואני משוכנע שבניהולו המסור ובניצוחו של ברק טל – כנר ומנצח בעל יכולות מוסיקליות יוצאות מן הכלל ובעל כושר ארגון וניהול מצויינים – אנסמבל סולני תל-אביב יפרח וישגשג ויגיע לרמות האמנותיות הגבוהות ביותר.

כולי תקווה שהאנסמבל יכלול ברפרטואר מגוון רחב של יצירות ישראליות, ושנגנים צעירים מצטיינים ימצאו בו את מקומם ואת דרכם האמנותית.

אני נותן בזאת את ברכתי לאנסמבל סולני תל-אביב ומאחל לו הצלחה רבה בקונצרטי הבכורה ובהמשך הדרך.

בברכה,

פרופ' מרק קופיטמן,

האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בירושלים

הבוקר נפטר מרק קופיטמן בגיל 82. עצב גדול לעולם המוסיקה באופן כללי, ולי באופן אישי. מחר אנחנו פותחים את הקונצרטים שלנו למנויים בחיפה, תל-אביב וירושלים, ואת הרומנסה בדו מז'ור של סיבליוס אותה נבצע בקונצרטים אלו, נקדיש לזכרו של קופיטמן. יהי זכרו ברוך.

הבלוג חוגג 20,000 צפיות

תודה לכל קוראי הבלוג הקבועים והמזדמנים, תודה לכל המנויים של הבלוג ולכל אותם חובבי מוסיקה וחובבי כדורגל שהסיפורים המובאים כאן מעניינים אותם. 20,000 צפיות במשך שנה וקצת מאז הקמתי את הבלוג זה בהחלט מספר מרשים, וזה נותן לי כוח ומוטיבציה להמשיך לכתוב ולהביא לכם את סיפוריי האישיים וחוויותיי מפעילותי כמוסיקאי (וכאוהד כדורגל).

להיסחף אל תוך היצירה – המנצח קרלוס קלייבר

צפייה בקטעי וידאו בניצוחו של קרלוס קלייבר האגדי היא חוויה מעוררת השראה לכל מוסיקאי. הוא חי את המוסיקה, מצייר את המוסיקה, רוקד את המוסיקה, ו"מנגן" על התזמורת כאילו היתה כלי נגינה של ממש. קטע וידאו מפורסם שלו עם הפילהרמונית של וינה בו הוא מנצח על הסימפוניה השנייה של ברהמס – בתוך הפוסט.  

במפגש האינטרנטי באתר u-sophia בו אשוחח ביום שני הקרוב (18.7.11) ב21:30 בשידור חי על תפיסת עולמי המוסיקלית, אציג בין היתר את אחד המנצחים הכי מעוררי השראה בהיסטוריה – קרלוס קלייבר. מנצח שיש בהקרנה שלו על התזמורת אור, שמחה, זרימה, גמישות. מנצח שמסוגל לצייר את המוסיקה בשתי ידיו ולהקרין כל אלמנט מהפרטיטורה באמצעות שפת הגוף, ובו בזמן לשמור על זרימה מוסיקלית וקוים ארוכים. מנצח שהניצוח שלו הוא כמו ריקוד המתאר את המוסיקה, אשר גורם לנגנים להיסחף אל תוך היצירה.

מוסיקאי זקוק להשראה כדי ליצור משהו יוצא דופן. לפעמים ההבדל בין ביצוע טוב לבין ביצוע מרגש, סוחף, בלתי נשכח – הוא בהשראה שהיתה לנגן, להרכב או לתזמורת. כאשר מדובר בתזמורת – מי שנותן את ההשראה לנגנים הוא המנצח. הוא עושה זאת באמצעות הבעות הפנים, שפת הגוף, ההקרנה, האישיות, הידיים. קשה להסביר מה המנצח בדיוק עושה, שמעורר השראה אצל הנגנים, אבל צפייה בניצוח של קרלוס קלייבר אולי יכולה להסביר זאת. אז הנה ביצוע של קרלוס קלייבר עם התזמורת הפילהרמונית של וינה – ברהמס סימפוניה מס' 2 פרק ראשון. תהנו, ונתראה במפגש ביום שני הקרוב ב21:30.