חוויה שכמוה לא היתה לי בעבר

חזרה אחת קצרה על יצירה שאף פעם לא ביצענו; מוסיקה נפלאה; אקוסטיקה נהדרת, במיוחד למקהלה; קונצרט שנבנה בקרשנדו ממקהלה א-קפלה, דרך מקהלה עם תזמורת ועד למקהלה עם תזמורת וסולנים. חוויות מהקונצרט אתמול בירושלים במסגרת פסטיבל פנטזיה קולית.

זאת היתה הפעם הראשונה שהגעתי לחזרה לפני קונצרט על יצירה חדשה שהנגנים מעולם לא ניגנו ואני אף פעם לא ניצחתי עליה לפני כן. בהחלט חוויה מעניינת ומאתגרת. את יצירתו של עודד זהבי "אשרי הזורעים ולא יקצורו" בגרסא למקהלה ותזמורת בלבד, ללא פסנתרים, ביצענו אתמול בפעם הראשונה, מבלי שהיו לנו חזרות עליה (פרט לאותה חזרה קצרה לפני הקונצרט). אמנם ישנם ביצירה כמה קטעים שזהים לגרסא הראשונה, זו שביצענו לפני שלושה שבועות עם פסנתרים. אבל בגלל היעדרם של הפסנתרים בגרסא הזו, התפקיד התזמורתי הוא גדול ומשמעותי יותר, וגם לא קל מבחינה טכנית. כהכנה לאתגר הגדול ביקשתי מכל הנגנים להגיע מוכנים באופן מקסימלי עם התפקידים. בנוסף, אני עצמי למדתי היטב את הפרטיטורה, ועברתי עם המלחין עודד זהבי על כל תיבה, לבדוק שאין טעויות ולעשות תיקונים ושינויים במידת הצורך. כתבתי בתפקידים את כל הקשתות לכולם, על מנת שלא לבזבז על זה זמן שאין לנו, והגעתי דרוך וממוקד לחזרה. בשעה 18:00 התיישבו נגני האנסמבל על הבמה באולם ימק"א בירושלים לנגינה ראשונה של היצירה בגרסתה החדשה. תחילה עבדתי רק עם האנסמבל, כאשר באותו הזמן המקהלה עבדה עם המדריכה הקולית קטיה מזו בחדר ההלבשה שמתחת לבמה. עברתי על הדברים במהירות, חזרנו על מקומות שהיו זקוקים לכך, וניסיתי לחדד גם את ענייני הבלאנס והכוונות המוסיקליות, על מנת שלא להגיע למצב של ביצוע שהוא רק "הישרדות" (כלומר ביצוע שמטרתו רק להצליח לנגן את הצלילים הנכונים), אלא שהמסר והאופי המוסיקלי יצאו בצורה הטובה ביותר בביצוע. אחרי כ30 דק' של חזרה עם האנסמבל לבד קראתי למקהלה להצטרף אלינו, וביצענו את היצירה ביחד. מכיוון שתפקיד המקהלה בגרסא זו זהה לגמרי לתפקידה בגרסא הראשונה, המקהלה יכלה לשיר בביטחון ובחופשיות, ויכולתי להתרשם גם מהאקוסטיקה המצויינת של אולם ימק"א, במיוחד למקהלה. זה היה הבדל משמעותי בצליל של המקהלה לעומת האולמות שבהם הופענו לפני כן (רפפורט בחיפה ושטריקר בת"א), והרגשנו שזה צריך להיות האולם הקבוע של המקהלה! פשוט תענוג. הכל מצלצל. לאחר שסיימנו את החזרה על יצירתו של עודד זהבי, חזרנו קצת על המיסה של שוברט, ובזמן הקצר שנשאר לפני הקונצרט עברתי עם המקהלה על קטעי הא-קפלה של בן חיים ומנדלסון, שאיתם פתחנו את הקונצרט. גם כאן זו היתה חזרה חשובה מאוד, למרות הזמן הקצר, מכיוון שגם ביצירות אלה זמן ההכנה של המקהלה היה גבולי והיינו זקוקים לכל דקה. וכך, אחרי חזרה של שעה ו45 דק' שנמשכה ממש כמעט עד לתחילת הקונצרט, עליתי לבמה לקונצרט מאתגר במיוחד, חוויה שכמוה לא היתה לי בעבר.

החלק הראשון של הקונצרט היה כאמור א-קפלה. המקהלה חשופה לגמרי, ללא תזמורת מלווה, ללא פסנתר, ללא סולנים. רק המקהלה ואני. מכיוון שלקהל לא היו הטקסטים בתכניה וגם לא שמות הפרקים והשירים, הצגתי את הקטעים מהבמה (אתמול בקונצרט הבנתי כמה משמעותי המסך שעליו אנחנו מקרינים בקונצרטים שלנו למנויים את שמות היצירות, שמות הפרקים, הטקסטים והתרגומים, וכמה הוא מסייע לקהל לעקוב ולהבין מה הוא שומע, במיוחד כשהטקסטים הם בשפות זרות כמו גרמנית ולדינו). נהניתי מאוד לנצח על המקהלה, ובסך הכל גם בשירים של בן חיים וגם בשירים של מנדלסון היו רגעים מוסיקליים מאד יפים. הרגשתי שהמקהלה הולכת איתי ויכולתי לעשות מוסיקה כרצוני, גם דברים ספונטניים שלא תוכננו בחזרות. גם האקוסטיקה המצויינת והמוסיקה הנפלאה של מנדלסון ושל בן חיים סייעו לחוויה הכוללת של חלקו הראשון של הקונצרט.

1425752_10201879696186858_1717893416_n

המקהלה א-קפלה . צילמה רוני שיר

 

תכנית הקונצרט נבנתה בקרשנדו, ובחלקו השני הצטרפו אל המקהלה נגני האנסמבל ליצירתו של עודד זהבי ואח"כ גם ארבעת הזמרים הסולנים – שרה אבן חיים, מירב אלדן, יובל גולן ונועם מור – למיסה של שוברט.

לפני ביצוע היצירה של עודד זהבי הקראתי לקהל את הטקסט של אברהם בן יצחק שאותו הלחין עודד. הביצוע היה יפה מאד, והייתי גאה באנסמבל ובעצמי על כך שעמדנו באתגר הגדול של הכנת היצירה בזמן קצר כל כך. אני חושב שהגרסא הזאת מצויינת. היא מאוד אספרסיבית. העובדה שהמיתרים לבדם משתתפים ביצירה עם המקהלה, ללא התפקיד היותר נקשני ריתמי של הפסנתרים, לוקחת את היצירה לכיוון מאד שירתי, לפעמים "בכייני", קצת מהורהר (הוראות המלחין בהתחלה היא thoughtful), ועם סיום מרגש.

1012486_10201879712547267_1908049558_n

ביצוע יצירתו של עודד זהבי. צילמה רוני שיר

לסיום הקונצרט הצטרפו, כאמור, אל האנסמבל והמקהלה ארבעת הסולנים שלנו. המיסה של שוברט בוצעה בחופשיות שאופיינית ליצירה שכולם מכירים היטב. בניגוד לקשתנים ביצירתו של עודד זהבי ולמקהלה בחלקו הראשון של הקונצרט, במיסה של שוברט כל המשתתפים היו משוחררים לגמרי, הכירו את היצירה היטב, ויכלו ליהנות גם מהמוסיקה וגם מהצליל הנהדר בסיוע האקוסטיקה הנפלאה של אולם ימק"א. ארבעת הסולנים היו מעולים, וגם אצלם ניכר שהיו משוחררים מאוד. הם צלצלו נפלא. היה לי כיף גדול.

1385768_10201879695506841_9520094_n

המקהלה, האנסמבל והסולניפ במיסה של שוברט. צילמה רוני שיר

כך למעשה הגיע לסיומו פרוייקט פתיחת העונה שלנו, שהחל לפני קרוב לחודש, ומחרתיים כבר מתחיל הפרוייקט השני בסדרת הקונצרטים שלנו למנויים, בניצוחו של פיליפ פיקט הבריטי שאמור לנחות מחר בלילה. על החזרות לפרוייקט הזה אדווח בפוסט הבא.

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

פותחים את פסטיבל פנטזיה קולית

מחר בשעה 20:00 באולם ימק"א בירושלים נפתח את הפסטיבל הווקאלי "פנטזיה קולית" בירושלים, בקונצרט של האנסמבל ושל מקהלת זמרי קולגיום.

מחר בערב ייפגשו נגני האנסמבל שלא התראו כמעט שלושה שבועות, לחזרה של שעה וחצי ואחריה קונצרט ביחד עם מקהלת זמרי קולגיום. היצירות שנבצע במשותף הן "אשרי הזורעים ולא יקצורו" למקהלה ותזמורת מאת עודד זהבי (זוהי גרסה שונה מזו שביצענו לפני שלושה שבועות – ללא פסנתרים), ומיסה מס' 4 של שוברט עם אותם הסולנים שהופיעו איתנו בקונצרטים למנויים – שרה אבן חיים, מירב אלדן, יובל גולן ונועם מור.

בחלק הראשון של הקונצרט המקהלה תבצע חומר נפלא למקהלה א-קפלה – שישה שירי לדינו של בן חיים, ומבחר שירים של מנדלסון למקהלה א-קפלה.

הנה ביצוע הפרק השני מהמיסה של שוברט, פרק הגלוריה, מהקונצרט שהיה בשטריקר ב13.10

וזהו אחד מהפרסומים הרבים בעיתונות הארצית והמקומית אודות הפסטיבל

39246094_2976_181013070154_9

הפרסום של הקונצרט באתר הפסטיבל

צפוי לנו אתגר גדול מאוד מחר – להצליח בחזרה של שעה וחצי להתגבש מחדש ולהיזכר ברפרטואר שביצענו לפני לא מעט זמן, ללמוד כמה חלקים חדשים לגמרי ביצירתו של עודד זהבי, לעבוד קצת וללטש את החלקים הדורשים ליטוש גם בחומר התזמורתי וגם בחומר המקהלתי, ולהגיע רעננים ומוכנים לקונצרט למרות החזרה האינטנסיבית שצפויה לנו לפניו. יהיה מעניין.

לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה

מידי שנה ביום הזיכרון כולנו תפילה שחזון אחרית הימים מספר ישעיהו (שהמשפט בכותרת לקוח מתוכו) יתגשם ושלא יהיו לנו עוד מלחמות. הערב, עם פתיחת ארועי יום העצמאות, נבצע בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, יצירה חדשה אותה הלחין שלמה גרוניך על הטקסט הזה. שלמה גרוניך עצמו ינגן בפסנתר וישיר ביחד עם נגני האנסמבל.

הערב תיפתחנה חגיגות יום העצמאות של ישראל. בטקס הדלקת המשואות שיתקיים בהר הרצל וישודר בטלביזיה בערוצים 1, 2 ו10, יבצע שלמה גרוניך עם נגני האנסמבל יצירה חדשה פרי עטו, המבוססת על הטקסט של חזון אחרית הימים.

הפסוקים אותם הלחין שלמה גרוניך הם פסוקים א, ב וד מספר ישעיהו פרק ב':

הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה, יְשַׁעְיָהוּ בֶּן-אָמוֹץ, עַל-יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם. וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה

את היצירה הקלטנו עם שלמה גרוניך לפני מספר שבועות, והערב היא תזכה לביצוע פומבי ראשון.

IMG_0006

האנסמבל עם גרוניך בעת הקלטת היצירה לפני מספר שבועות. הערב ביצוע פומבי בהר הרצל בירושלים

מצב רוח מרומם, קונצרט מלהיב וערב כדורסל מרגש

על היתרונות והחסרונות שבהפוגה ארוכה בין הקונצרטים, כפי שהיה אצלנו לפני הקונצרט בירושלים. וגם: איך השפיע ערב הכדורסל המדהים של הפועל רמת גן על הקונצרט שלנו?

הקונצרט בירושלים לפני כשבוע, שזכה להצלחה רבה ולביקורות משבחות, היה עבורי ערב מאוד מיוחד. חזרנו על התכנית הזו בפעם הרביעית, אבל הקונצרט בירושלים התקיים לאחר הפסקה ארוכה של עשרה ימים (שלושת הקונצרטים שלפניו התקיימו בסמיכות אחד לשני). להפסקות מסוג זה יש יתרונות ויש חסרונות. החסרון המובהק הוא שכשלא מנגנים יחד במשך זמן רב, הרמה הטכנית והמיומנות התזמורתית יורדות, בדיוק כמו שקורה בכושר גופני. חלק מהפסאז'ים דורשים רענון וחזרה, לא תמיד זוכרים את ה"מוקשים" שיש בכל יצירה, והזמן הרב ללא נגינה ביחד משכיח חלק מהניואנסים הטכניים והמוסיקליים. לכן, קיימנו חזרת "רענון" קצרה לפני הקונצרט, שמטרתה היתה להיזכר ביצירות וללטש את מה שהחליד בזמן ההפוגה. מצד שני, יש גם יתרון בקיום הפסקה לאחר שלושה קונצרטים: כאשר מנגנים ערב אחרי ערב, בשלב מסויים מתחילה תחושה של חזרתיות אוטומטית. הפסקה של עשרה ימים מאפשרת ליצירות להתבשל קצת, ואז כל אחד מהמבצעים מקשיב למוסיקה קצת אחרת ומגלה בה דברים חדשים. כך המוסיקה יכולה להישמע רעננה יותר, ולעיתים עם יותר עומק מוסיקלי.

בקונצרט בירושלים הרגשתי שהיה העומק הזה. ההפסקה הארוכה, שבמהלכה המשכתי ללמוד לעומק את הפרטיטורות (תהליך הלמידה של פרטיטורה הוא אינסופי ואינו מסתיים בקונצרט, למעשה הוא אינו מסתיים אף פעם), השפיעה עלי באופן אישי מאוד לטובה. הגעתי לקונצרט עם רעיונות מוסיקליים חדשים, עם טמפים שהרגישו יותר נכונים, ובכלל הייתי מאוד נינוח ומשוחרר. האקוסטיקה הנפלאה של אולם ימק"א בירושלים סייעה מאוד אף היא – גם לתזמורת וגם למקהלה – להישמע נפלא.

והיה עוד משהו שהשפיע מאוד על מצב הרוח המרומם שלי במשך כל הערב, והוא לא קשור למוסיקה. יומיים לפני הקונצרט, הייתי נוכח בערב כדורסל מרגש, בלתי נשכח ויוצא דופן. מדהים כמה ההתרגשות וההתלהבות שיש בארוע ספורטיבי יכולות להשפיע על מצב רוחו ומצבו הרגשי של אדם, ובמיוחד שלי… באותו ערב כדורסל שיחקו שתי הקבוצות המובילות של ליגה א' (שהיא הליגה הרביעית) זו מול זו – הפועל רמת גן (שאותה אני אוהד) והפועל חיפה. המשותף לשתי הקבוצות, הוא ששתיהן הוקמו על-ידי האוהדים ומנוהלות על-ידיהם, ובשתיהן יש משהו מאוד אותנטי ואמיתי. זה היה ערב כדורסל מדהים שנכחו בו כ700 אוהדים, וקדם לו טקס הוקרה לשחקני העבר הגדולים של הפועל רמת גן של שנות ה80 (סטיב קפלן, אריה מליניאק, סטיב שלכטר ושות').

האוירה היתה מחשמלת, ולאחר מותחן ארוך ומורט עצבים שכלל גם קאמבק מהסרטים של הפועל רמת גן והארכה (אחרי שהמשחק עצמו הסתיים בשוויון) ניצחה האימפריה מרמת גן ונתנה את האות לפתיחת חגיגות הניצחון. חזרתי מהערב הזה נרגש מאוד, בלי קול, וללא יכולת להירדם. יומיים שלמים התמונות המדהימות מהערב הזה רצו מול עיניי, ובקונצרט בירושלים עליתי לבמה כשהשמחה וההתרגשות מהמשחק מלווים אותי בכל צעד, ובכל ירידה מהבמה שרתי את השירים של האוהדים מאותו ערב כדורסל בלתי נשכח. כמובן שבזמן הביצוע של כל יצירה על הבמה הייתי מאוד מרוכז במוסיקה, אבל אין לי ספק שההתרגשות הגדולה מאותו הערב השפיעה, לטובה, הן על בחירת הטמפים של כל פרק והן על שפת הגוף שלי על הפודיום. אני חושב שהקונצרט בירושלים שסיים את הפרוייקט לפתיחת העונה שלנו, למרות שהוא לא היה מושלם טכנית, היה הטוב ביותר מבחינה מוסיקלית מכל ארבעת הקונצרטים.

עכשיו, כשאנחנו כבר יותר משבוע אחרי הקונצרט האחרון, אני כבר עובד במרץ רב על הפרוייקטים הרבים הצפויים לאנסמבל, למקהלה ולי בחודשיים הקרובים. על חודש דצמבר המטורף הצפוי לנו אכתוב בפוסט הבא. כדאי לחכות.

הוידאו של ההפתעה

אחרי שלושה ביצועים, וממש לפני הקונצרט הרביעי והאחרון שיתקיים הערב בירושלים – הנה חשיפה פומבית ראשונה של הוידאו של יצירת "ההפתעה", מהקונצרט שהיה בתל-אביב בשבוע שעבר. נעמה תמיר – "אקטואלי" לסופרן, מקהלה ותזמורת. תהנו.

חוזרים לימק"א אחרי 5 שנים

האנסמבל הופיע באולם ימק"א בירושלים מספר פעמים במסגרת הסדרה ימקאמרי של המרכז למוסיקה ירושלים. היו לנו שם קונצרטים עם סרג'יו אזוליני, עם אנדראס שול ועם טבאה צימרמן. הפעם האחרונה שהופענו שם היתה במרץ 2007. מחר אנחנו חוזרים לשם.

האנסמבל באולם ימק"א במרץ 2007. מחר חוזרים לשם בפעם הראשונה מאז

 

בשנים האחרונות הופענו בירושלים במסגרות אחרות – בסדרת "אתנחתא" באולם הנרי קראון, בסדרה של האקדמיה בירושלים באולם וייז, בסדרה של אסתרית בלצן בהנרי קראון, ובסדרה משלנו שהתקיימה באולם בבית שמואל. מחר, לאחר יותר מ5 שנים, נשוב להופיע באולם ימק"א בירושלים, וזאת במסגרת הפסטיבל הווקאלי "פנטזיה כורלית" המתקיים שם. נבצע שם את התכנית שאיתה פתחנו את עונת הקונצרטים למנויים שלנו – מיצירות מנדלסון, מוצרט, היידן ויחזקאל בראון. יתארחו אצלנו הסולנים קרן הדר – סופרן, אלון ראובן – קרן יער, ומקהלת זמרי קולגיום. גם את ה"הפתעה", שלא היינו אמורים לבצע בירושלים, החלטנו לבצע בכל זאת מחר, וזאת לאור הצלחתה בקונצרטים למנויים – היצירה המשעשעת "אקטואלי" של המלחינה נעמה תמיר.

 

המלצה של חגי חיטרון לקראת הקונצרט הזה והפסטיבל כולו, פורסמה שלשום ב"הארץ":

"מדובר בשורת קונצרטים ווקאליים שתתקיים בסוף השבוע הזה, מיום חמישי עד מוצאי שבת, קצתם משלבים סיורים. הרעיון אינו חדש, אך הוא מתממש הפעם בצורה מרוכזת ומושכת במיוחד, בתמיכה כספית של גופים ציבוריים ובהשתתפות ימק"א ביוזמה (לא כמשכירת האולם). הקונצרטים ייערכו באולם הגדול היפהפה ובאולם הרצאות קטן בתוך הבניין עצמו, וגם בכנסייה הסקוטית, במערת צדקיהו (ליד שער שכם) ובכנסיית "המשיח" (ליד שער יפו). קצתם ייפתחו, בדומה לנהוג בפסטיבל הבינלאומי הסתווי למוסיקה קאמרית, בנגינת פעמוני המגדל (בידי הפסיכולוג ד"ר גבי שפלר).

את המיזם כולו מנהל חגי גורן והאטרקציה הראשונה מתרחשת ביום חמישי בערב: אנסמבל "סולני תל אביב", אנסמבל "זמרי קולגיום", הזמרת קרן הדר ונגן הקרן אלון ראובן, כולם בניצוחו של ברק טל, מגישים תוכנית עשירה גדושה (אך לא דחוסה), ולא שגרתית: במרכזה מככבת, הפלא ופלא, מוסיקה ישראלית מודרנית לכאורה: "אור גדול" מאת יחזקאל בראון ¬ לזמרת, קרן יער ומיתרים, שהטקסט שלה מספר ישעיהו. כדאי לשמוע את ה"אור" הזה של בראון, והדברים נכתבים בלשון המעטה.

עוד כלולים בקונצרט הקנטטה הנפלאה "הנותן לאל לבדו למשול" מאת מנדלסון (ההולכת בעקבות קנטטה באותו שם שחיבר באך ומבוססת על אותו כוראל ידוע שזה שמו), יצירות קצרות למקהלה ותזמורת מיתרים מאת היידן ומאת מוצרט וסימפוניית עלומים רבת חן של מנדלסון."

אנסמבל סולני תל אביב עם הזמרת קרן הדר והמנצח ברק טל

 

מחוייבים לדאוג לפני התרבות

"האם צריך לחזור ולהסביר את החשיבות הקריטית של מוסיקה ונגינה לילדים? לאדם בכלל? לחזור ולמנות את מה שהיא מעניקה? קואורדינציה, היכרות עם תרבויות, כישורים חברתיים, פיתוח המוח, האזנה לזולת." המלחין ינעם ליף בראיון להארץ

בכתבה של נעם בן זאב שמתפרסמת בעיתון "הארץ" מדבר המלחין ינעם ליף, הנשיא החדש של האקדמיה למוסיקה בירושלים, בין היתר על תפיסתו החינוכית המוסיקלית, וקצת על ביה"ס ויצ"ו חיפה ממנו פרש בשל מינויו החדש. אני מוצא לנכון להביא לקוראי הבלוג קצת מדבריו ומתפיסתו החינוכית של ינעם ליף, כמי שלמד מהאיש והמוסיקאי הנפלא הזה כ"כ הרבה, וגם בהקשר של הפוסט שכתבתי לפני שבועיים על התפיסה החינוכית האישית שלי (לקריאה לחצו כאן), אותה גיבשתי בין היתר בהשראתו.

מתוך דבריו של ליף, על החשיבות של החינוך המוסיקלי בכלל, על-פי גישתו: "האם צריך לחזור ולהסביר את החשיבות הקריטית של מוסיקה ונגינה לילדים? לאדם בכלל? לחזור ולמנות את מה שהיא מעניקה? קואורדינציה, היכרות עם תרבויות, כישורים חברתיים, פיתוח המוח, האזנה לזולת."

על הגישה של האקדמיה לחינוך המוסיקלי, מתוך הכתבה: "אילו מאפיינים עולים על הדעת כשמנסים לדמיין פרופיל של סטודנט לנגינה או ניצוח או הלחנה באקדמיה למוסיקה? אולי הראשון הוא הווירטואוזיות, המיומנות המושלמת האופיינית למוסיקאים מבצעים והידע הפנומנלי הנדרש ממלחינים; ובמלה אחת: מצוינות.

הגישה של הנשיא המיועד מנסה להיחלץ מהדימוי הזה: "אנחנו חייבים לסגל לעצמנו הסתכלות רחבה, הרבה מעבר למצוינות ולא רק מצוינות", אומר ליף. "רבים מבין הסטודנטים יהיו מורים, ואנחנו שואפים שהם יהיו מורים מעולים; ויש כאלה שיהיו מוסיקאים חובבים ברמה גבוהה, כאלה שדרך חייהם לא תהיה מוסיקלית מקצועית אבל הם יוכלו לנגן ולקרוא פרטיטורות."

על הקשר של האקדמיה לחברה ולקהילה: "במקביל להכנת הסטודנטים לעתיד המוסיקלי האישי שלהם, אנחנו כאקדמיה מחויבים לדאוג גם לפני התרבות, וזה אומר לחזק את הפעילות הקהילתית של המורים שלנו: יש תוכניות מאורגנות לשיתוף פעולה עם מרכזים וקונסרבטוריונים, והאקדמיה כבר זכתה בפרס המל"ג על מעורבות בקהילה."

על התלמידים שקיבלו אצלו חינוך מוסיקלי והחליטו לעסוק בתחומים אחרים: "אני גאה גם בתלמידים שלנו שהחליטו לא להיות מוסיקאים", הוא מבהיר, "היתה לי הזכות ללמד אותם, ואני מכבד את ההחלטה שלהם להיות רופאים או עובדים סוציאליים או חוקרי כימיה או תרפיסטים. גם הם שומרי הגחלת המוסיקלית, הם ירצו לתת את החינוך הזה לילדים שלהם ולקהילה שלהם."

על ההבדל בין האקדמיה למוסיקה לבין מוסדות מוסיקליים המייצרים נגנים וירטואוזיים (מכוני אימון לנגנים, כפי שאני מכנה אותם): "אנחנו לא מכון קרטיס", נותן ליף כדוגמה את בית הספר הגבוה למוסיקה בפילדלפיה, שמקבל לשורותיו רק את המצטיינים ביותר, "האקדמיה צריכה לראות את פעולתה בראייה חברתית ותרבותית: כן להצמיח מנצחים גדולים, זו מטרה נהדרת – אבל גם מנצחים שייתנו את נשמתם בניצוח על תזמורות כלי נשיפה ועל אנסמבלים בפריפריה ועל מקהלות ילדים, וכך יהיו בסופו של דבר פורצי דרך לא פחות".

וכמובן, על תחושותיו האישיות עם עזיבתו את ביה"ס לאמנויות ויצ"ו בחיפה, שם לימד 22 שנה (החל מהשנה שאני התחלתי ללמוד שם, בכיתה י'): "מבחינתו, הקורבן הכי גדול שהקריב בגלל התפקיד החדש הוא הפסקת ההוראה בבית הספר התיכון שבו הוא מלמד 22 שנה: "זה קרע אותי. זהו מחיר כבד שאני משלם". הגישה הנפוצה, שהוראה בתיכון נחותה לעומת ההוראה באקדמיה ומשמשת לה רק מקפצה, זרה לו: "כשחיים פרמונט, מלחין ופרופסור עמית באקדמיה, הביא אותי ללמד בוויצו בחיפה, זה היה אחרי שכבר לימדתי חמש שנים באקדמיה, אבל זו נראתה לי תוספת הכרחית לראייה החינוכית הכוללת. הרי הסטודנטים לא באים לאקדמיה משום-מקום. מהיכן הם באים? מהתיכון, והשפעה כמורה בשלב הטרום-אקדמי הזה היא מהותית".