מה היה המאורע הכי הזוי? איזה קונצרט היה הכי טוב? איזה קונצרט היה הכי גרוע? מה משך הכי הרבה קהל? ממה הקהל הכי נהנה? אילו יצירות היו הכי מאתגרות עבורנו? אילו יצירות גרמו לנו הכי הרבה הנאה? הסיכום שאציג כאן של הקונצרטים שהיו לנו העונה, הוא סיכום סובייקטיבי לגמרי. אתם מוזמנים להגיב אם אתם חושבים אחרת ממני
האנסמבל עם מקהלת זמרי קולגיום וקרן הדר. אולם מלא עד אפס מקום
הקונצרט האטרקטיבי ביותר לקהל
ללא ספק, באופן משמעותי, שני הקונצרטים הווקאליים שלנו העונה – קונצרט פתיחת העונה עם מקהלת זמרי קולגיום, קרן הדר ואלון ראובן, וקונצרט סיום העונה עם מקהלת זמרי קולגיום, אינאס מסאלחה ועודד רייך – היו האטרקטיביים ביותר לקהל, ונוגנו מול אולמות מלאים כשהכרטיסים לחלקם אזלו מראש. התכניות הווקאליות, השילוב של מקהלה ושל סולנים זמרים עם האנסמבל, והחגיגיות של פתיחת וסיום העונה – כל אלה הביאו את המאזינים בהמוניהם. גם קונצרט הגאלה, עם שלמה גרוניך, היה אטרקטיבי מאד ומילאנו בו את אולם נגה ביפו (שמכיל כמעט פי 3 מקומות מאשר אולם הקונסרבטוריון בתל-אביב).
היצירות שהכי נהנינו לנגן
בקטגוריה הזו, באופן חד-משמעי, הסרנדה מס' 2 של ברהמס מקונצרט סיום העונה זוכה במקום הראשון. כולנו נהנינו כל-כך בחזרות על היצירה הנפלאה הזאת. לפעמים חזרנו על קטע מסויים לא בשביל לתקן בו משהו אלא רק כי הוא פשוט יפה. לכולם היה כיף לנגן ולהקשיב למלודיות הנפלאות, לקטעי הסולו ולדיאלוגים בין כלי הנשיפה, לתזמור הנהדר ולהרמוניות המיוחדות. אין הרבה יצירות רומנטיות שמתאימות להרכב האנסמבל, בטח שלא עם כלי נשיפה. הסרנדה מס' 2 של ברהמס היא אחת הבודדות האלה, ונהנינו בה מכל רגע. יצירה נוספת שהיה כיף לבצע היא הסימפוניה מס' 67 של היידן שניגנו בקונצרט במרץ. ההומור של היידן, ההפתעות הרבות שהוא מספק בכל פרק (נגינה על העץ של הקשתות בפרק השני, דיאלוג בין שני כינורות שאחד מהם מכוון בטון יותר נמוך בפרק השלישי, פרק איטי בתוך הפרק המהיר המסיים, ועוד) והרעננות שיש ביצירה כולה – כל אלה גרמו הנאה גדולה לנגנים ולי.
היצירות המאתגרות ביותר
שתי יצירות שביצענו העונה דרשו גם ממני וגם מהנגנים ריכוז שיא בזמן הביצוע – הסויטה הלירית של אלבן ברג (בתכנית במרץ) והקונצ'רטו לצ'לו של שוסטקוביץ' (בתכנית במאי). בשתיהן ישנם קשיים רבים, גם טכנית אינדיבידואלית, גם ריתמית, וגם קשיים של אנסמבל. אלה יצירות שאם מאבדים בהם לשנייה אחת את הריכוז מיד טועים. בזמן הביצוע של יצירות מסוג זה קשה לנו להנות מהמוסיקה. רק הקהל יכול להנות. אנחנו נהנים אח"כ כשמקשיבים להקלטה.
נטליה גוטמן עם האנסמבל בקונצ'רטו לצ'לו של שוסטקוביץ'
היצירות שהקהל הכי נהנה מהן
בקטגוריה הזו יש כמה יצירות שזכו לתגובות נלהבות במיוחד (לפי מחיאות הכפיים והתגובות בכתב שקיבלתי לאחר הקונצרט), וכפי שניתן לראות אלה לא תמיד אותן היצירות או התכניות שהביאו את הקהל לקונצרט (בקטגוריה "הקונצרט הכי אטרקטיבי"), וגם לא אותן היצירות שאנחנו הכי נהנינו לבצע (שתי קטגוריות למעלה): בתכנית הראשונה אלה היו שתי היצירות הישראליות דווקא – "אור גדול" של יחזקאל בראון ו"אקטואלי" של נעמה תמיר. בתכנית השניה זו היתה יצירתו של צ'ייקובסקי "מזכרת מפירנצה". בתכנית השלישית – וריאציות פרנק ברידג' של בריטן. בתכנית הרביעית, במרץ – הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט עם חן הלוי. בתכנית החמישית, במאי – הקונצ'רטו לצ'לו של שוסטקוביץ' עם נטליה גוטמן. ובקונצרט סיום העונה ביוני – "לא אמרתי דבר" של אביה קופלמן, והרקויאם של פורה.
הקונצרט הטוב ביותר
קצת קשה לי לבחור קונצרט אחד שהיה הכי טוב מבחינת הנגינה והרמה של האנסמבל, כי היו לנו העונה כמה קונצרטים ממש מצויינים. בקונצרט במרץ, שבו ניגנו את הסויטה הלירית של אלבן ברג, סימפוניה מס' 67 של היידן, קונצ'רטו לקלרינט של מוצרט עם חן הלוי, ושלושה מדריגלים סתוויים לצ'לו ומיתרים של ינעם ליף, עם יוני גוטליבוביץ' – האנסמבל היה במיטבו. הסימפוניה של היידן נוגנה עם הרבה אנרגיה וחינניות, וכך גם הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט, שבוצע ללא ניצוח ובהובלתו של חן הלוי. בסויטה הלירית של ברג הצלחנו להתמודד עם האתגרים והקשיים הרבים שהיצירה הציבה, ואת "שלושה מדריגלים סתוויים" של ינעם ליף יוני ניגן נפלא והכניס את כולנו לאוירה המיוחדת שהמוסיקה הזו יצרה. זו היתה תכנית שמאד התאימה לאנסמבל והוציאה ממנו את המיטב.
קונצרט אחר, שבאופן מפתיע היה בסופו של דבר מוצלח במיוחד, היה הקונצרט בלוינסקי מיצירות סיבליוס (וסויטת הולברג של גריג). מפתיע, מכיוון שהיו לנו רק שתי חזרות לקראת הקונצרט, וגם בהן היתה לנו כמות גדולה של חולים ונעדרים, האולם עצמו בלוינסקי לא מצלצל טוב מבחינה אקוסטית, והיצירות של סיבליוס שביצענו בו הן לא יצירות מופת. בנוסף לכך קרו במהלך הקונצרט כמה דברים הזויים (בקטגוריה "הארוע ההזוי ביותר"), אבל למרות כל נתוני הפתיחה האלה, הביצוע של הסויטה הכפרית של סיבליוס וסויטת הולברג של גריג היו עם הרבה השראה, הבעה והתלהבות, והאנסמבל נשמע בהם מעולה.
שני קונצרטים נוספים שהיו מצויינים: הקונצרט בפברואר בהובלתה של אנטיה וייטהאס, שהביאה את האנסמבל לרמה גבוהה מאד של נגינה, עם המון תשומת לב לכל ניואנס מוסיקלי וטכני ברביעייה אופ' 95 של בטהובן ובוריאציות פרנק ברידג' של בריטן; והקונצרט בחודש מאי מיצירות שוסטקוביץ' ומוצרט. נוכחותה של הסולנית נטליה גוטמן בקונצרט זה, עשתה את כולנו יותר טובים בקונצ'רטו של שוסטקוביץ', וגם הרביעייה מס' 8 של שוסטקוביץ' נוגנה מצויין. שלוש היצירות הקצרות של מוצרט היו מאוד מלוטשות ומסוגננות.
הארוע ההזוי ביותר
כאן ישנם שלושה ארועים שקרו כולם בחודש דצמבר – שניים מהם באותו קונצרט מיצירות סיבליוס באודיטוריום בלוינסקי.
1. הפסקה לא צפויה במהלך הקונצרט בגלל שהנגנים הופתעו לגלות שערבבו להם את כל התוים: לאחר הביצוע של שלישיית הפסנתר של סיבליוס, כשהיינו אמורים להמשיך בקונצרט עם האנסמבל כולו, הבחנתי שנגנים רבים אינם יושבים במקומותיהם אלא נמצאים מאחורי המסך שעל הבמה. לאט לאט ובמשך זמן ממושך הצטרפו נגנים בודדים אל חבריהם שעל הבמה, בעוד הקהל ממתין בשקט ובסבלנות. מה הסתבר? כשעובדי הבמה סידרו את הבמה לפני ביצוע השלישייה, הם הזיזו את עמודי התוים של התזמורת כדי לפנות את הבמה. אבל בנוסף, הם גם הורידו את כל התוים מהעמודים ושמו אותם מעורבבים בערימה אחת מאחורי הבמה. כשהנגנים חזרו לבמה להמשך הקונצרט, הם גילו שהם צריכים להתחיל לחפש את התוים, כל אחד את התפקיד שלו, בתוך הערמה. למעשה, תוים של חמש יצירות שונות בתוך ערמה… וכך, לאט לאט חזרו הנגנים לבמה מאושרים שהם הצליחו למצוא את התוים ומשועשעים מהמאורע ההזוי.
2. אדם חצוף שנכנס לאולם במהלך נגינת ההדרן של הסולן: בזמן ביצוע ההדרן של הפסנתרן הפיני, כשישבתי להקשיב בקהל, נשמע קול של דלת נפתחת ואח"כ נטרקת. באופן טבעי הסתובבתי לכיוון של דלת הכניסה לאולם וראיתי אדם שנכנס לאולם באמצע הנגינה. אותו אדם לא הסתפק בכך שהוא הפריע למהלך הקונצרט בפתיחת וטריקת הדלת, אלא המשיך להתהלך באולם, מתעלם מהעובדה שהוא נמצא באולם קונצרטים בשעת נגינה, ולמרות שהיו באולם כיסאות ריקים שהיה יכול להתיישב בהם בשקט על מנת שלא להפריע עוד יותר, הוא ניגש דווקא אלי ואמר לי שזה המקום שלו. למרות שהייתי קצת המום, הגבתי מהר על מנת שלא לעורר מהומה, קמתי בזריזות והתיישבתי על המדרגות. אותו אדם התיישב במקומי והנגינה של הפסנתרן נמשכה. כמובן שנגני האנסמבל הבחינו בכך, מכיוון שהם לא ניגנו בהדרן אלא רק ישבו על הבמה והאזינו. וכך, במהלך ההדרן, ראיתי מהאולם כמה מנגני האנסמבל שיושבים על הבמה ומתקשים לעצור את התקפות הצחוק שמאיימות לפרוץ מתוכם לנוכח המאורע ההזוי שהתרחש מול עיניהם.
הארוע השלישי קרה בתכנית השניה למנויים, בקונצרט בכפר-שמריהו, לאחר ביצוע יצירתו של עמית גילוץ "בזמן שרקדנו". בנוסף למחיאות הכפיים, נשמעו גם קריאות בוז נמרצות ומתמשכות, ע"י אדם שישב באחת השורות הראשונות. זה בהחלט ארוע נדיר באולמות הקונצרטים בימינו (למרות שבמאות ה17 וה18 זה היה לגמרי מקובל באולמות הקונצרטים). אבל מעבר לסלידה של אותו אדם מהיצירה של עמית גילוץ, קריאות הבוז הצביעו על הרצון העז שלו למחות כנגד ביצועה ולא להישאר מאופק. תגובה בהחלט חזקה.
הקונצרט הכי גרוע
היו לנו העונה גם קונצרטים פחות טובים, אבל אני חושב שהקונצרט שעלה על כולם מהבחינה הזו היה בתחרות הקלרינטים בחודש דצמבר. בקונצרט הזה ניגנו את הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט שלוש פעמים אחת אחרי השניה עם שלושה קלרניטנים שונים, כאשר באותו הבוקר וביום שלפני גם היו לנו חזרות עם אותם שלושה נגנים. כל אחד מהם ניגן אחרת, מבחינת הטמפים והאינטרפרטציה, ואפילו מבחינת הצלילים: יש קטע שחוזר בפרק הראשון כמה פעמים, שיש בו שתי גרסאות שונות לאותו הצליל, והנגנים שלנו היו צריכים לזכור איזה סולן מנגן איזו גרסא, ולנגן כמוהו. בנוסף, כשכל אחד מהסולנים מקבל רק חזרה אחת, חייבים לעבור איתו על כל היצירה ואי אפשר ממש לעבוד. זאת בניגוד לפרוייקט רגיל, עם סולן אחד שאיתו יש זמן חזרה ארוך פי שלוש – ואז בכל שליש אפשר לעבור רק על חלק מהיצירה ולעבוד. ובמוצרט יש הרבה על מה לעבוד. כשמנגנים כל-כך הרבה פעמים ברצף את אותה היצירה, קשה מאד לשמור על ריכוז. ובזמן הקונצרט (שהיה שלב הגמר של התחרות) הגענו למצב שאנחנו כבר לא מצליחים לזכור עם מי אנחנו מנגנים, מה אנחנו מנגנים וכמה פעמים עוד נשאר לנו לנגן. הסטנדרטים ירדו מרגע לרגע, ובכל ביצוע צצו טעויות שנבעו מחוסר ריכוז.
הצד החיובי בפרוייקט של תחרות הקלרינטים היה שגיליתי קלרניטן נפלא, מוסיקלי ומוכשר שלא הכרתי לפני כן – עידו אזרד. הוא אמנם לא זכה אבל היה תענוג לעשות איתו מוסיקה ולהקשיב לנגינה הרגישה והיצירתית שלו. כעבור כמה חודשים, כשהיה חסר לי קלרניטן, צירפתי אותו לשורותינו כנגן ראשון באנסמבל ואני נהנה מאוד לשתף איתו פעולה.
גם בקונצרט הגאלה, בו אירחנו את שלמה גרוניך שסחף את הקהל שמילא את אולם נגה, בחלק מהיצירות האנסמבל לא היה ברמה הרגילה שלו. היו המון קטעים (סך הכל 15), ולא תמיד הספקנו ממש לעבוד כמו שהייתי רוצה כי היינו חייבים לעבור על הכל, וזה השפיע על התוצאה.
האנסמבל בתחרות הקלרינטים עם יונתן הדס, שזכה במקום הראשון
הקונצרט הכי מעורר מחלוקת
ללא ספק, קונצרט למנויים מס' 2 בדצמבר, עם יצירתו של עמית גילוץ "בזמן שרקדנו" היה הכי מעורר מחלוקת. לצד תגובות זועמות על היצירה של עמית גילוץ, קיבלנו המון תגובות משבחות, גם על התכנית, גם על הביצוע, וגם על האומץ לבחור יצירה אוונגרדית כזו. בהחלט תגובות קיצוניות לשני הכיוונים
סולני תל-אביב 