ערב עם הרבה השראה, וגם רגעים משעשעים והזויים

חזרת בוקר (גנרלית) בלי הכנרת הראשית והויולנית המובילה; יום שלם בסמינר לוינסקי כולל אימון קליעות באולם הספורט; הפסקה לא צפויה במהלך הקונצרט בגלל שהנגנים הופתעו לגלות שערבבו להם את כל התוים; אדם חצוף שנכנס לאולם במהלך נגינת ההדרן של הסולן והקים את המנצח ממושבו; שר הביטחון (אהוד ברק) שישב בקהל ולא מחא כף אחרי אף יצירה; ולמרות הכל – אחד הקונצרטים המהנים, המלהיבים ומעוררי ההשראה שלנו. על היום המוזר שעברנו, שבסיומו הקונצרט מיצירות סיבליוס (וגריג)

2012-12-09 21.09.24

לא תמיד יש הסבר לדברים האלה – תכנית שהכנו בשתי חזרות בלבד, קונצרט באולם יבש מבחינה אקוסטית, חזרת בוקר גנרלית ללא הכנרת הראשית שלנו (הדס פבריקנט) שהגיעה לקונצרט בערב חולה – כל תנאי הפתיחה האלה היו אמורים להוביל לקונצרט רע מאוד. אבל למרות כל אלה היה קונצרט עם המון השראה, שמחה, התלהבות ורגעים מיוחדים.

התחלנו את היום ללא שתי נגניות מובילות שלנו – הכנרת הראשית הדס פבריקנט שהיתה חולה, והויולנית הראשית שולי ווטרמן שביתה היתה חולה. וכך קיימנו חזרת בוקר ללא שתי הנגניות שמנגנות את קטע הסולו המפורסם בפרק המסיים של סויטת הולברג של גריג. למרות שהיו רק שלושה נגני כינור ראשון (יוליה קליין הובילה במקום הדס ועשתה את זה מצוין) החזרה היתה יעילה מאוד, ובה ליטשנו הרבה מקומות בעייתיים ועברנו על כל התכנית. הנגנים התפזרו לאחר החזרה, אבל אני נשארתי בלוינסקי על מנת לקיים פגישות ואודיציה לנגן שמעוניין להצטרף לשורותינו. אחרי שסיימתי את כל אלה ואת ארוחת הצהריים בקפטריה של לוינסקי, היו לי כמה שעות עד חזרת הבלאנס, ובהן תכננתי ללמוד ולנוח. אלא שלפעמים יש בחיים פיתויים חיצוניים שמשנים לנו את התכניות. בדרך מהקפיטריה לאודיטוריום עברתי באולם הספורט של לוינסקי, שיש בו מגרש כדורסל. להפתעתי (ולשמחתי) ראיתי שעל הרצפה של האולם היה מונח כדור. החלטתי להיכנס, לזרוק לסל כמה דקות וללכת ללמוד כפי שתכננתי. אלא שאחרי כמה דקות לא ממש יכולתי להפסיק, כי כל כך נהניתי לזרוק לסל. המשכתי לזרוק עוד ועוד, זרקתי מקרוב, מרחוק, מהעונשין, מהשלוש, רצתי (עם נעלי הקונצרטים) לקחת את הכדור אחרי כל זריקה על מנת לזרוק שוב ושוב. רק אחרי 45 דק', כשהתעייפתי (בגיל 14 זה היה קורה אחרי מינימום 3 שעות, אבל הגיל…) יצאתי מהאולם והלכתי לאודיטוריום. למדתי מעט מאוד כי כבר לא נשאר הרבה זמן (למעשה, רק עברתי על היצירות של הערב ולא על התכנית לתחרות הקלרינטים כפי שתכננתי), ואז הלכתי לישון על אחד המושבים שבאולם האודיטוריום. התעוררתי כשהגיעו לאולם עובדי הבמה ואחריהם חלק מהנגנים שלנו, לקראת חזרת הבלאנס.

אחרי חזרת הבלאנס, הקפה וההתארגנות, התחיל הקונצרט. לאחר הפתיחה באנדנטה פסטיבו של סיבליוס, שנשמע כמו המנון יותר מאשר כמו יצירה קונצרטית רצינית, המשכנו לסויטה הכפרית של סיבליוס. הביצוע היה מאוד מלוטש, והרגשתי שיש ריכוז טוב ואנרגיה טובה של הנגנים. לאחר הסויטה, התזמורת ואני ירדנו מהבמה על מנת לפנות אותה לביצוע שלישיית הפסנתר של סיבליוס. את השלישייה ניגנו הדס פבריקנט בכינור, הילה אפשטיין בצ'לו והפסנתרן האורח פולקה גרסבק. הביצוע היה נהדר, מאוד מוסיקלי ואספרסיבי. הדס אמנם ניגנה כשהיא חולה, אבל היא עשתה את זה כמו גדולה. היה ממש כיף להאזין לה ולהילה, שביחד עם הפסנתרן האורח נתנו ביצוע כל כך מהנה.

2012-12-09 20.08.47

הדס והילה עם הפסנתרן פולקה גרסבק בשלישיית הפסנתר של סיבליוס

 

אחרי ביצוע השלישייה היינו אמורים לבצע את חמישיית הפסנתר של סיבליוס בעיבוד לפסנתר ותזמורת מיתרים, ואז קרה הארוע המשעשע הראשון של הערב. עוד לפני ביצוע השלישייה הקהל כבר המתין זמן רב – לסידור הבמה ולהעלאת הפסנתר. אחרי ביצוע השלישייה הוא המתין שוב לסידור הבמה מחדש, להזזת הפסנתר ולעלייתה של התזמורת לבמה. אבל אחרי שכל אלה כבר הסתיימו, וחשבתי שכבר אפשר לעלות לבמה, הבחנתי שנגנים רבים אינם יושבים במקומותיהם אלא נמצאים מאחורי המסך שעל הבמה. לאט לאט ובמשך זמן ממושך הצטרפו נגנים בודדים אל חבריהם שעל הבמה, בעוד הקהל ממתין בשקט ובסבלנות. מה הסתבר? כשעובדי הבמה סידרו את הבמה לפני ביצוע השלישייה, הם הזיזו את עמודי התוים של התזמורת כדי לפנות את הבמה. אבל בנוסף, הם גם הורידו את כל התוים מהעמודים ושמו אותם מעורבבים בערימה אחת מאחורי הבמה. כשהנגנים חזרו לבמה להמשך הקונצרט, הם גילו שהם צריכים להתחיל לחפש את התוים, כל אחד את התפקיד שלו, בתוך הערמה. למעשה, תוים של חמש יצירות שונות בתוך ערמה… וכך, לאט לאט חזרו הנגנים לבמה מאושרים שהם הצליחו למצוא את התוים ומשועשעים מהמאורע ההזוי.

לאחר ביצוע הגרסה התזמורתית של חמישיית הפסנתר, לחש לי הפסנתרן האורח פולקה גרסבק שהוא רוצה לנגן הדרן. מכיוון שאין שם מאחורי הבמה חדר או מקום לשבת, העלייה והירידה מהבמה הם אל ומהקהל. וכך ירדתי מהבמה ומצאתי מקום פנוי לשבת בו בקהל ולהאזין לנגינת יצירתו של סיבליוס "פינלנדיה" בגרסתה לפסנתר, שהיא בעיני הרבה פחות מוצלחת מהגרסה התזמורתית. ואז קרה הארוע המשעשע (או ההזוי) השני. בזמן ביצוע ההדרן נשמע קול של דלת נפתחת ואח"כ נטרקת. באופן טבעי הסתובבתי לכיוון של דלת הכניסה לאולם וראיתי אדם שנכנס לאולם באמצע הנגינה. אותו אדם לא הסתפק בכך שהוא הפריע למהלך הקונצרט בפתיחת וטריקת הדלת, אלא המשיך להתהלך באולם, מתעלם מהעובדה שהוא נמצא באולם קונצרטים בשעת נגינה, ולמרות שהיו באולם כיסאות ריקים שהיה יכול להתיישב בהם בשקט על מנת שלא להפריע עוד יותר, הוא ניגש דווקא אלי ואמר לי שזה המקום שלו. למרות שהייתי קצת המום, הגבתי מהר על מנת שלא לעורר מהומה, קמתי בזריזות והתיישבתי על המדרגות. אותו אדם התיישב במקומי והנגינה של הפסנתרן נמשכה. כמובן שנגני האנסמבל הבחינו בכך, מכיוון שהם לא ניגנו בהדרן אלא רק ישבו על הבמה והאזינו. וכך, במהלך ההדרן, ראיתי מהאולם כמה מנגני האנסמבל שיושבים על הבמה ומתקשים לעצור את התקפות הצחוק שמאיימות לפרוץ מתוכם לנוכח המאורע ההזוי שהתרחש מול עיניהם.

בשורה השניה בקהל ישב שר הביטחון אהוד ברק עם רעייתו. כמובן שנגני האנסמבל הבחינו בו ובאופן טבעי הסתכלו על תגובותיו לאחר כל יצירה. מהדיווחים שקיבלתי מהם, הוא לא מחא כפיים לאחר אף יצירה… אולי זה לא היה לרמתו או לכבודו, אולי הוא היה שקוע במחשבות על קאמבק לזירה הפוליטית, בכל מקרה הוא לא הראה איזושהי התלהבות מהחוויה שעבר, במידה ועבר חוויה כלשהי. אנחנו מצידנו, דווקא ניגנו את שתי היצירות האחרונות של הערב – הרומנסה של סיבליוס וסויטת הוברג של גריג – עם המון התלהבות ואנרגיה. הביצוע של סויטת הולברג היה מאוד מיוחד, ולמרות שכבר ביצענו את היצירה עשרות פעמים – היו בביצוע של אתמול רעננות וספונטניות יוצאי דופן. הרבה ניואנסים מוסיקליים יצאו מאוד יפה, היתה הרבה השראה לנגנים ולי, והרגשנו טוב ביחד על הבמה. באריה הנפלאה של היצירה (פרק רביעי) הרגשתי שהנגנים ביחד איתי בכל פרט הכי קטן, ושהם ממש יוצרים ביחד איתי צבעים מיוחדים ועושר דינמי. פרק הסיום זכה לביצוע נפלא ואנרגטי של קטעי הסולו של הדס ושולי, ובכך חתם קונצרט מאוד מיוחד, שגרם לכולנו אושר. הקהל ברובו היה מאוד איכותי וכלל לא מעט מוסיקאים וסטודנטים למוסיקה, והתגובות הנלהבות שקיבלנו באופן אישי מהרבה מהמאזינים חיממו את הלב.

וכעת, למשימה הבאה – תחרות הקלרינטים הבינלאומית. מחרתיים בבוקר אנחנו מצטרפים אל שלב הגמר של התחרות שמתקיימת בקונסרבטוריון שטריקר. אמשיך לדווח בימים הקרובים.

 

מודעות פרסומת

מה השתנה ב11 שנה?

שינויים רבים עבר האנסמבל ב11 שנות קיומו. היו תקופות טובות יותר, היו תקופות טובות פחות. דרכי העבודה השתנו, נגנים התחלפו, גם הרפרטואר והקונספציה המוסיקלית השתנו במשך השנים. איפה אנחנו עומדים היום? באיזה מצב מגיע אנסמבל סולני תל-אביב לעונה ה12 שלו?

סולני תל-אביב ב2003 – "דור המייסדים" של האנסמבל

בשנים הראשונות לקיומו של האנסמבל היתה אוירה חברתית מצויינת, נגנים מצויינים, התלהבות רבה ותחושה של חלוציות. היתה דמוקרטיה מלאה בכל תחום, כולל איך לנגן כל משפט מוסיקלי. זה דרש הרבה זמן עבודה, שכלל גם הרבה ויכוחים והרבה בזבוזי זמן. בכלל, למרות שבסופו של דבר התוצאות היו טובות, לא היה הרבה סדר וארגון בחזרות בראשית דרכנו. אבל היה כיף, וכאמור, היתה לנו הרגשה שיצרנו משהו שלא היה כמוהו. רק ההתלהבות מעצם הנגינה המשותפת בתזמורת קאמרית, הספיקה לנגנים בשביל ליהנות. הרפרטואר היה בסה"כ די שמרני. ניגנו בשנים הראשונות המון יצירות מוכרות, ולמרות שהקפדנו גם לבצע יצירות ישראליות, לא ממש חידשנו בצד של הרפרטואר. הייחוד העיקרי שלנו היה ברמה הגבוהה של הנגינה, בשמחת הנגינה ובהתלהבות מהעשייה המוסיקלית.

בסוף שנת 2003, כשהיינו כבר אחרי שני סיורי קונצרטים, החלה תחלופה של נגנים, כאשר שלושה נגנים מובילים באנסמבל, חברי רביעיית אביב, עזבו בגלל לוחות זמנים שלא איפשרו את השתתפותם באופן קבוע. במקביל לשינויים הפרסונליים, נעשו גם כמה שינויים קונספטואליים. ראשית, התחלתי לתכנן את החזרות בצורה מסודרת ומדוייקת מראש. לוחות הזמנים כובדו והמשמעת הכללית השתפרה. שנית, ההתפתחות המוסיקלית האישית שלי בשנים האלה, והנסיעות הרבות שלי ללימודים באירופה אצל מוסיקאים גדולים, גיבשו אצלי איזושהי קונספציה מוסיקלית מאוד ברורה, במיוחד לגבי יצירות מהתקופה הקלאסית (מוצרט, היידן, בטהובן וכד'). זה גם השפיע אצלי על בחירת הנגנים באנסמבל – חיפשתי נגנים שיש להם הרבה הבנה וניסיון בנגינה סגנונית של יצירות קלאסיות ובארוקיות. הגענו לתוצאות מצויינות, ובהחלט ניתן לומר שלאנסמבל היתה דרך נגינה ייחודית משלו לסימפוניות של היידן, וזה היה אחד ממאפייניו. יחד עם זאת, אני התחלתי להיות עקשן יותר, ולעבוד עם האנסמבל בצורה מאוד קפדנית ולא מתפשרת. האנסמבל כבר לא היה "אובר דמוקרטי" כמו בהתחלה, אלא יותר כמו תזמורת מסודרת עם לוחות זמנים ברורים והיררכיה ברורה. הרפרטואר נשאר באותו הקו השמרני יחסית, אם כי התחלתי גם קצת לחדש ולחפש יצירות טובות חדשות או כאלה שעדיין לא בוצעו בארץ. כך מצאתי את "אפולו הצעיר" של בריטן, "סצנה עם עגורים" של סיבליוס, וארבעה ריקודים טרנסילבניים של שאנדור ורש. במקביל, התחלתי להזמין אמנים אורחים בינלאומיים שהדריכו את האנסמבל והובילו אותו בנגינה – טבאה צימרמן, קתי דברצני, מקסים ונגרוב, וכמובן סרג'יו אזוליני, שהקשר איתו נמשך עד היום. כל אחד מהם הקפיץ את האנסמבל בכמה רמות, וכל פרוייקט מהסוג הזה הפך למעין סדנא שכל הנגנים שלנו מאוד נהנו ממנה, התקדמו ולמדו.

בסוף העשור הקודם עבר עלינו משבר. בצד הכלכלי נכנסנו לגרעון שחייב אותנו להתחיל בתכנית הבראה מאוד קשה. היו לזה השפעות מקצועיות – מספר החזרות ירד מ6 ל5 בכל תכנית, הנשפנים השתתפו רק בשתי החזרות האחרונות ולא היו שותפים לתהליך העשייה המשותפת, לא ביצענו יצירות להרכבים גדולים וכך גם הרפרטואר שלנו הצטמצם. ביטלנו הזמנות של כמה סולנים גדולים מהסיבה שלא יכולנו לעמוד בזה כלכלית. הקהל התחיל להרגיש בזה. בנוסף, בגלל השיפוצים בשטריקר עברנו להופיע באולם עינב, שהיה מאוד לא נוח לנו ומאוד לא נעים לקהל. היתה גם תקופה של מחסור בנגנים טובים, במיוחד בכינור (ב2009 וקצת ב2010), שאילצה אותנו להתפשר על הרמה. אבל למרות החסרונות הרבים שהיו במתכונת העבודה שנכפתה עלינו כתוצאה מתכנית ההבראה, המשכנו לשמור על דרך העבודה שלנו, המשכנו להביא אמנים אורחים שגם הובילו את האנסמבל, ועשינו את המקסימום במסגרת התנאים המגבילים. סרג'יו אזוליני המשיך לבוא בהתמדה, ובשנים האחרונות גם הכנר טרייה טונסן, הפסנתרן דוד גריילסאמר והכנרת אנטייה וייטהאס הגיעו אלינו להדריך ולהוביל. והדבר החשוב היה שהצלחנו לסגור את הגרעון ויכולנו להמשיך לחיות ולחזור לתנאי עבודה נורמליים. בשנתיים האחרונות האנסמבל נמצא בקו עלייה ברור. מבחינה מקצועית התגבש הרכב קבוע ומצויין, שיש בו נגנים טובים מאוד – שילוב מוצלח של ותיקים וצעירים. כתוצאה מההיכרות רבת השנים איתי ומההומוגניות ברמה ובתפיסה המוסיקלית של כולם – האנסמבל מתגבש מהר ומשתפר מפרוייקט לפרוייקט. בקונצרט מיצירות לברי  בו השתתפנו לפני כחודש, האנסמבל הגיע לרמת נגינה גבוהה מאוד בפרק זמן קצר מאוד של עבודה. מבחינת הרפרטואר, אני מרגיש שאני אישית מאוד נפתח ומחפש כל הזמן עוד ועוד יצירות חדשות ומעניינות לאנסמבל ולקהל. ומבחינת הפרסום והחשיפה – העונה האחרונה חשפה אותנו לכמות גדולה מאוד של קהל – בזכות קונצרט הגאלה, בזכות הקונצרטים עם אסתרית בלצן ובזכות הקונצרטים שהיו לנו בשידור חי ברדיו. רק שימשיך כך.

סולני תל-אביב מודל 2012: תמהיל טוב של ותיקים וחדשים

יש אצלנו כיום דור שלם של נגנים שהולכים ביחד כבר שנים רבות, באהבה ובמסירות – ביניהם הכנרות הדס פבריקנט, ליאה רייחלין, טלי גולדברג, נעם שוס, יוליה קליין, והכנר הראשי שלנו בשנים האחרונות מתן דגן, הויולנים שולי ווטרמן, יעל פטיש ועמית לנדאו, הצ'לנים יוני גוטליבוביץ' והילה אפשטיין, האבובנית הנפלאה תמר ענבר, נגנית הבסון אילינוי יוגב, והקרנן האחד והיחיד אלון ראובן. אליהם הצטרפו לאחרונה נגנים צעירים טובים מאוד, שיוצרים אצלנו דור חדש שגם הוא מאוד מגובש: הכנרים זהר אלון, אופיר שנר, אורי ויסנר לוי וחן רוזן, הויולנים דניאל תנחלסון ושירה מיוני, הצ'לנים דניאל מיטניצקי ויעל שפירא, וכמה קונטרבסיסטים צעירים מצויינים. נוצר אצלנו תמהיל טוב מאוד, גם חברתית וגם מקצועית, שמשלב בדיוק את מה שצריך בשביל תזמורת קאמרית מעולה. העונה נחזור לנגן בקונסרבטוריון שטריקר שבנייתו הושלמה, ובכך אני מאמין שהבעיות שנוצרו כתוצאה מהמעבר לעינב תיפתרנה. מבחינת הרפרטואר – כפי שכתבתי לא מזמן, אנחנו מתכננים בעונה הקרובה הרבה מאוד חידושים, זו בהחלט תהיה עונה מהפכנית (לקריאה על כך לחצו כאן). התחום הווקאלי יצבור תאוצה – גם בהיבט הסולני וגם בהיבט המקהלתי. נבצע הרבה יצירות נפלאות שלא זוכות בד"כ לביצועים רבים בארץ (ארבעה טמפרמנטים לפסנתר ותזמורת של הינדמית, סימפוניה מס' 7 של מנדלסון, סויטה לירית של אלבן ברג, אלוני דמברטון של סטרוינסקי, סימפוניה מס' 67 של היידן ועוד), תהיינה יצירות ישראליות טובות, ותהיה חויית האזנה שונה לקונצרטים שלנו.
בפוסט הבא, ביום שישי הקרוב – כמה מהחוויות המוסיקליות שאני חווה הקיץ.