לשמור על הסטנדרטים הגבוהים

במאמר שפורסם לאחרונה במגזין אופוס, מספר הכנר הראשי של התזמורת הסימפונית של שיקגו רוברט צ'ן כיצד שומרים על סטנדרט גבוה בתזמורת. הוא מציין ארבע נקודות מרכזיות – משמעת, מחוייבות, מנהל מוסיקלי וחיבור בינו לבין התזמורת – כנקודות שיכולות לעשות את ההבדל בין תזמורת "טופ" לסתם תזמורת. הנה המאמר כלשונו, עם כמה תוספות שלי מנסיוני עם סולני תל-אביב.

"המנצח גיאורג שולטי אמר פעם ש"ניצוח על תזמורת הוא כמו כניסה לכלוב עם 100 אריות: אם תפגין סימני חולשה – הם יטרפו אותך". כאשר הצטרפתי לתזמורת הסימפונית של שיקגו התחלתי להבין את הכוונה שבדבריו. רוב תזמורות הצמרת בעולם רגילות לנגן עם המנצחים הטובים ביותר, ולכן כאשר מגיע מנצח שתפקודו אינו עולה, לדעת התזמורת, בקנה אחד עם הסטנדרטים הגבוהים שלה – טבעי שלא יזכה לכבוד בקרב הנגנים. כך גם לגבי נגני התזמורת – נגן שרמת נגינתו או רמת הכנתו אינה עולה בקנה אחד עם זו של שאר נגני התזמורת, יחוש מהר מאוד ביחס הבוז כלפיו.

אינני יכול לדבר אודות תזמורות אחרות, אך מניסיוני ככנר הראשי של התזמורת הסימפונית של שיקגו, הגעתי לכמה מסקנות בקשר לדברים שעשויים להשפיע על איכות של תזמורת:

המשמעת

כמה שזה עלול להישמע מוזר, למשמעת בדברים פשוטים, כגון שיחות חולין בין נגנים או הליכה על הבמה בזמן החזרות, יש השפעה גדולה מאוד על נגינת התזמורת. ההשפעה אולי אינה ישירה, אך זה פותח דלת לזלזול או חוסר תשומת לב בדברים אחרים, משמעותיים יותר. אני מוצא שאווירה חסרת פשרות במהלך החזרה משפיעה מאוד בטווח הרחוק, ויכולה להבדיל תזמורת מצויינת מתזמורת טובה.

המחויבות

איכות היא משהו שנבנה לאורך זמן, לעתים לאורך שנים ואף יותר, ובהקשר זה איכות התזמורת מושפעת במידה רבה בידי המחויבות של הנגנים לקראת החזרות. המחויבות של הנגנים משפיעה על איכות התזמורת בשתי דרכים: ראשית, הסיכוי לביצוע טוב גדל בשל העובדה שהכנה חסרות פשרות לקראת החזרות תחסוך זמן יקר במהלכן, מה שיאפשר יותר עבודה על פרטים ופרשנות. שנית, כאשר המחויבות להכנה טובה היא חלק בלתי נפרד מהפסיכולוגיה של חברי התזמורת, מופעל עליהם לחץ תמידי לעמוד ברמה הגבוהה שמציבים חבריהם לתזמורת, והחשש הזה מדרבן אותם לעמוד באותם הסטנדרטים. הדבר פועל גם בכיוון ההפוך – כאשר נגן התזמורת לא מוקף בסטנדרטים גבוהים מסביבו, האם יבחר בדרך הקשה או האם ייסחף עם העדר? ההימור שלי הוא שהסטטיסטיקה נוטה לכיוון האפשרות השנייה.

המנהל המוזיקלי

נהוג לומר שמנהל מוזיקלי טוב יכול להעלות את רמת התזמורת, וזה כנראה נכון, אך מעניין לראות שזה יכול לקרות במסגרת גישות שונות לחלוטין שנוקט המנהל המוזיקלי. למשל: טוסקניני הגדול נהג לדרוש מנגניו אחידות מוחלטת בכל הנוגע לקשיתות ואיצבועים, (וכך גם עם כלי הנשיפה) ואוי לו לנגן שלא ניגן באחידות לשאר הנגנים. המנצח לאופולד סטוקובסקי, לעומת זאת, ביקש מנגניו לנשוף ולהשתמש בקשיתות לפי תחושתם – ושני המנצחים השיגו תוצאות נפלאות. המסקנה הקלישאתית למדי היא שאין דרך אחת שהיא נכונה, אך הדבר שכן היה משותף לשני האישים הגדולים הללו הינו השכנוע הפנימי המוחלט בדרך שלהם. נראה שזה משהו שבהחלט עובר הלאה לנגנים.

החיבור

תופעה שתמיד ריתקה אותי היא ההתאמה של מנצח מסויים לתזמורת מסויימת – לפעמים יש דברים שפשוט לא קיים להם הסבר. כאשר הייתי נער, ניגנתי בכמה כתות אמן ושיעורים בפני יאשה חפץ הגדול. כאשר נגן כמו חפץ מנגן לידך, אתה מבין שקיים גבול מסויים לידע, ושצליל יכול להיות דבר מיסטי לחלוטין, שאין לו שום הסבר. כך גם עם מנצחים, מנצח מסויים יפיק צליל שונה לחלוטין ממנצח אחר, עם אותה תזמורת בדיוק. לעתים קרובות קורה שמנצח גדול כלשהו זוכה במשרה בתזמורת גדולה כלשהי, אך פשוט קיים איזשהו חוסר התאמה שלא ניתן להסביר אותו – ממש כמו כימיה בין זוג אנשים. או שהיא קיימת או שלא.

לעומת זאת, כאשר יש התאמה, כמו במקרה שלנו עם מאסטרו ריקרדו מוטי, מעניין לראות את הכיוונים החדשים אליהם יכולה להתפתח תזמורת. לא רבים יודעים זאת, אך למוטי הוצעה בזמנו אותה המשרה בפילהרמונית של ניו יורק ובתזמורת הסימפונית של שיקגו, בתנאים דומים. ללא לבטים רבים הוא בחר בנו, ואמר שעשה זאת כי הרגיש שהכימיה עם התזמורת שלנו תהיה טובה יותר. ביום שהוא הגיע, אכן חשנו כאילו אנחנו מסתכלים במראה, כי הגישות שלנו היו זהות לחלוטין. הוא צדק."

עד כאן דבריו של רוברט צ'ן. כמובן שאני מסכים עם כל דבריו, ולמעשה כשהקמתי את סולני תל-אביב, אלה היו עבורי נתוני פתיחה שעליהם לא הייתי מוכן להתפשר – הקמתי תזמורת קאמרית שאת כל נגניה אני מכיר אישית ומקצועית (את חלקם מתוך נגינה משותפת במוסיקה קאמרית), שבאים לנגן מתוך רצון, התלהבות ומחוייבות ליצור גוף תזמורתי קאמרי ברמה הגבוהה ביותר, כשכמובן כפועל יוצא גם המשמעת והחיבור בינם לביני היו מצויינים מהרגע הראשון.

MY4_1731

סולני תל-אביב ואני. צילם: סטנלי ווטרמן.

 

אבל על דבריו של רוברט צ'ן אני יכול להוסיף שתי נקודות, מתוך נסיוני עם סולני תל-אביב, שחשוב מאד להקפיד עליהן אם רוצים שהסטנדרטים יישארו גבוהים:

אתגר ועניין

כאשר לנגנים יש אתגר מכל סוג שהוא, רמת הריכוז והמוכנות עולה, וכתוצאה מכך רמת הנגינה עולה. על מנת לשמור על סטנדרטים גבוהים צריך לשמור כל הזמן על אתגרים לנגנים. האתגר יכול להיווצר בכמה דרכים:

1. תכנית יפה, עם מוסיקה מלהיבה, מרגשת, איכותית – כשהמוסיקה טובה, לנגנים יש יותר עניין והנאה. מוסיקה בינונית תוריד את רמת הריכוז, הקשב והנגינה.

2. תפקידים מאתגרים – כשלכל נגן "יש מה לנגן", הוא צריך להתכונן יותר, לשים לב לרמת הנגינה שלו, ובזמן החזרות להיות יותר קשוב ומרוכז. כשתזמורת מרבה לנגן רפטואר שאינו מאתגר, רמתה יורדת.

3. סולן או מנצח אורח שמאתגרים את התזמורת – בכל פרוייקט שהגיע אלינו אמן אורח מהשורה הראשונה שהדריך את האנסמבל (אנטיה וייטהאס, סרג'יו אזוליני, קתי דברצני, דוד גריילסאמר, טבאה צימרמן ואחרים) רמת האנסמבל עלתה, גם כתוצאה מהנוכחות של אמן ברמה כזו, וגם בגלל דרך עבודתו ודרישותיו הגבוהות.

563205_463194440403067_855657570_n

אנטיה וייטהאס מובילה ומדריכה את האנסמבל.

הקשבה

הקשבה היא לכאורה דבר מובן מאליו – מוסיקאי שמנגן מקשיב למה שהוא מנגן. אבל אני כל פעם מחדש מגלה שלא כך הוא, ושפעמים רבות צריך להזכיר לנגנים בתזמורת להקשיב על-מנת להכניס את ההקשבה לסטנדרטים של התזמורת. נגני תזמורת רבים, כולל ברמה הגבוהה ביותר, יושבים הרבה פעמים בתזמורת ומנגנים מבלי להקשיב. כשנגן מנגן מוסיקה קאמרית הוא מקשיב הרבה יותר, בעוד שכשהוא יושב בתזמורת רמת ההקשבה שלו יורדת. ההקשבה היא לא רק לנגינה של עצמו, אלא גם לנגינה שלו בתוך הקבוצה ולהתאמה ולהשתלבות בצליל של הקבוצה מבחינה ריתמית, מבחינת העוצמה ומבחינת האינטונציה. בנוסף, חשוב מאד להקפיד על הקשבה לקבוצה שמלווה את המנגינה, או לקבוצה שנותנת את הערכים הריתמיים המהירים, זו שאליה צריך להסתנכרן. אי הקשבה כזו גורמת לתזמורת לנגן לא ביחד ויוצרת חוסר יציבות ריתמית. גם הקשבה לקבוצה או לכלי שאיתו מנגנים ביחד היא חשובה מאד. פעמים רבות בתזמורת הקולות מוכפלים – צ'לו עם בסון, אבוב עם כינור, כינור ראשון עם כינור שני וכו' – וחשוב מאד להקשיב גם לסקציה המכפילה, בשביל ליצור נגינה אחידה ואינטונציה מושלמת. הקשבה לצליל שעליו נבנית ההרמוניה היא חשובה מאד ליצירת אינטונציה טובה, וגם עליה חשוב להקפיד בזמן נגינה בתזמורת. את כל הדברים האלה לא פעם הנגנים שוכחים ברגע שהם מתיישבים בתזמורת, וכשזה קורה – הרמה מיד יורדת. כאמור, במוסיקה קאמרית רמת ההקשבה בד"כ גבוהה יותר מאשר בתזמורת. הקשבה תזמורתית ברמה של מוסיקה קאמרית יכולה להעלות את רמת התזמורת בצורה משמעותית.

מודעות פרסומת

חוזרים לימק"א אחרי 5 שנים

האנסמבל הופיע באולם ימק"א בירושלים מספר פעמים במסגרת הסדרה ימקאמרי של המרכז למוסיקה ירושלים. היו לנו שם קונצרטים עם סרג'יו אזוליני, עם אנדראס שול ועם טבאה צימרמן. הפעם האחרונה שהופענו שם היתה במרץ 2007. מחר אנחנו חוזרים לשם.

האנסמבל באולם ימק"א במרץ 2007. מחר חוזרים לשם בפעם הראשונה מאז

 

בשנים האחרונות הופענו בירושלים במסגרות אחרות – בסדרת "אתנחתא" באולם הנרי קראון, בסדרה של האקדמיה בירושלים באולם וייז, בסדרה של אסתרית בלצן בהנרי קראון, ובסדרה משלנו שהתקיימה באולם בבית שמואל. מחר, לאחר יותר מ5 שנים, נשוב להופיע באולם ימק"א בירושלים, וזאת במסגרת הפסטיבל הווקאלי "פנטזיה כורלית" המתקיים שם. נבצע שם את התכנית שאיתה פתחנו את עונת הקונצרטים למנויים שלנו – מיצירות מנדלסון, מוצרט, היידן ויחזקאל בראון. יתארחו אצלנו הסולנים קרן הדר – סופרן, אלון ראובן – קרן יער, ומקהלת זמרי קולגיום. גם את ה"הפתעה", שלא היינו אמורים לבצע בירושלים, החלטנו לבצע בכל זאת מחר, וזאת לאור הצלחתה בקונצרטים למנויים – היצירה המשעשעת "אקטואלי" של המלחינה נעמה תמיר.

 

המלצה של חגי חיטרון לקראת הקונצרט הזה והפסטיבל כולו, פורסמה שלשום ב"הארץ":

"מדובר בשורת קונצרטים ווקאליים שתתקיים בסוף השבוע הזה, מיום חמישי עד מוצאי שבת, קצתם משלבים סיורים. הרעיון אינו חדש, אך הוא מתממש הפעם בצורה מרוכזת ומושכת במיוחד, בתמיכה כספית של גופים ציבוריים ובהשתתפות ימק"א ביוזמה (לא כמשכירת האולם). הקונצרטים ייערכו באולם הגדול היפהפה ובאולם הרצאות קטן בתוך הבניין עצמו, וגם בכנסייה הסקוטית, במערת צדקיהו (ליד שער שכם) ובכנסיית "המשיח" (ליד שער יפו). קצתם ייפתחו, בדומה לנהוג בפסטיבל הבינלאומי הסתווי למוסיקה קאמרית, בנגינת פעמוני המגדל (בידי הפסיכולוג ד"ר גבי שפלר).

את המיזם כולו מנהל חגי גורן והאטרקציה הראשונה מתרחשת ביום חמישי בערב: אנסמבל "סולני תל אביב", אנסמבל "זמרי קולגיום", הזמרת קרן הדר ונגן הקרן אלון ראובן, כולם בניצוחו של ברק טל, מגישים תוכנית עשירה גדושה (אך לא דחוסה), ולא שגרתית: במרכזה מככבת, הפלא ופלא, מוסיקה ישראלית מודרנית לכאורה: "אור גדול" מאת יחזקאל בראון ¬ לזמרת, קרן יער ומיתרים, שהטקסט שלה מספר ישעיהו. כדאי לשמוע את ה"אור" הזה של בראון, והדברים נכתבים בלשון המעטה.

עוד כלולים בקונצרט הקנטטה הנפלאה "הנותן לאל לבדו למשול" מאת מנדלסון (ההולכת בעקבות קנטטה באותו שם שחיבר באך ומבוססת על אותו כוראל ידוע שזה שמו), יצירות קצרות למקהלה ותזמורת מיתרים מאת היידן ומאת מוצרט וסימפוניית עלומים רבת חן של מנדלסון."

אנסמבל סולני תל אביב עם הזמרת קרן הדר והמנצח ברק טל

 

מה השתנה ב11 שנה?

שינויים רבים עבר האנסמבל ב11 שנות קיומו. היו תקופות טובות יותר, היו תקופות טובות פחות. דרכי העבודה השתנו, נגנים התחלפו, גם הרפרטואר והקונספציה המוסיקלית השתנו במשך השנים. איפה אנחנו עומדים היום? באיזה מצב מגיע אנסמבל סולני תל-אביב לעונה ה12 שלו?

סולני תל-אביב ב2003 – "דור המייסדים" של האנסמבל

בשנים הראשונות לקיומו של האנסמבל היתה אוירה חברתית מצויינת, נגנים מצויינים, התלהבות רבה ותחושה של חלוציות. היתה דמוקרטיה מלאה בכל תחום, כולל איך לנגן כל משפט מוסיקלי. זה דרש הרבה זמן עבודה, שכלל גם הרבה ויכוחים והרבה בזבוזי זמן. בכלל, למרות שבסופו של דבר התוצאות היו טובות, לא היה הרבה סדר וארגון בחזרות בראשית דרכנו. אבל היה כיף, וכאמור, היתה לנו הרגשה שיצרנו משהו שלא היה כמוהו. רק ההתלהבות מעצם הנגינה המשותפת בתזמורת קאמרית, הספיקה לנגנים בשביל ליהנות. הרפרטואר היה בסה"כ די שמרני. ניגנו בשנים הראשונות המון יצירות מוכרות, ולמרות שהקפדנו גם לבצע יצירות ישראליות, לא ממש חידשנו בצד של הרפרטואר. הייחוד העיקרי שלנו היה ברמה הגבוהה של הנגינה, בשמחת הנגינה ובהתלהבות מהעשייה המוסיקלית.

בסוף שנת 2003, כשהיינו כבר אחרי שני סיורי קונצרטים, החלה תחלופה של נגנים, כאשר שלושה נגנים מובילים באנסמבל, חברי רביעיית אביב, עזבו בגלל לוחות זמנים שלא איפשרו את השתתפותם באופן קבוע. במקביל לשינויים הפרסונליים, נעשו גם כמה שינויים קונספטואליים. ראשית, התחלתי לתכנן את החזרות בצורה מסודרת ומדוייקת מראש. לוחות הזמנים כובדו והמשמעת הכללית השתפרה. שנית, ההתפתחות המוסיקלית האישית שלי בשנים האלה, והנסיעות הרבות שלי ללימודים באירופה אצל מוסיקאים גדולים, גיבשו אצלי איזושהי קונספציה מוסיקלית מאוד ברורה, במיוחד לגבי יצירות מהתקופה הקלאסית (מוצרט, היידן, בטהובן וכד'). זה גם השפיע אצלי על בחירת הנגנים באנסמבל – חיפשתי נגנים שיש להם הרבה הבנה וניסיון בנגינה סגנונית של יצירות קלאסיות ובארוקיות. הגענו לתוצאות מצויינות, ובהחלט ניתן לומר שלאנסמבל היתה דרך נגינה ייחודית משלו לסימפוניות של היידן, וזה היה אחד ממאפייניו. יחד עם זאת, אני התחלתי להיות עקשן יותר, ולעבוד עם האנסמבל בצורה מאוד קפדנית ולא מתפשרת. האנסמבל כבר לא היה "אובר דמוקרטי" כמו בהתחלה, אלא יותר כמו תזמורת מסודרת עם לוחות זמנים ברורים והיררכיה ברורה. הרפרטואר נשאר באותו הקו השמרני יחסית, אם כי התחלתי גם קצת לחדש ולחפש יצירות טובות חדשות או כאלה שעדיין לא בוצעו בארץ. כך מצאתי את "אפולו הצעיר" של בריטן, "סצנה עם עגורים" של סיבליוס, וארבעה ריקודים טרנסילבניים של שאנדור ורש. במקביל, התחלתי להזמין אמנים אורחים בינלאומיים שהדריכו את האנסמבל והובילו אותו בנגינה – טבאה צימרמן, קתי דברצני, מקסים ונגרוב, וכמובן סרג'יו אזוליני, שהקשר איתו נמשך עד היום. כל אחד מהם הקפיץ את האנסמבל בכמה רמות, וכל פרוייקט מהסוג הזה הפך למעין סדנא שכל הנגנים שלנו מאוד נהנו ממנה, התקדמו ולמדו.

בסוף העשור הקודם עבר עלינו משבר. בצד הכלכלי נכנסנו לגרעון שחייב אותנו להתחיל בתכנית הבראה מאוד קשה. היו לזה השפעות מקצועיות – מספר החזרות ירד מ6 ל5 בכל תכנית, הנשפנים השתתפו רק בשתי החזרות האחרונות ולא היו שותפים לתהליך העשייה המשותפת, לא ביצענו יצירות להרכבים גדולים וכך גם הרפרטואר שלנו הצטמצם. ביטלנו הזמנות של כמה סולנים גדולים מהסיבה שלא יכולנו לעמוד בזה כלכלית. הקהל התחיל להרגיש בזה. בנוסף, בגלל השיפוצים בשטריקר עברנו להופיע באולם עינב, שהיה מאוד לא נוח לנו ומאוד לא נעים לקהל. היתה גם תקופה של מחסור בנגנים טובים, במיוחד בכינור (ב2009 וקצת ב2010), שאילצה אותנו להתפשר על הרמה. אבל למרות החסרונות הרבים שהיו במתכונת העבודה שנכפתה עלינו כתוצאה מתכנית ההבראה, המשכנו לשמור על דרך העבודה שלנו, המשכנו להביא אמנים אורחים שגם הובילו את האנסמבל, ועשינו את המקסימום במסגרת התנאים המגבילים. סרג'יו אזוליני המשיך לבוא בהתמדה, ובשנים האחרונות גם הכנר טרייה טונסן, הפסנתרן דוד גריילסאמר והכנרת אנטייה וייטהאס הגיעו אלינו להדריך ולהוביל. והדבר החשוב היה שהצלחנו לסגור את הגרעון ויכולנו להמשיך לחיות ולחזור לתנאי עבודה נורמליים. בשנתיים האחרונות האנסמבל נמצא בקו עלייה ברור. מבחינה מקצועית התגבש הרכב קבוע ומצויין, שיש בו נגנים טובים מאוד – שילוב מוצלח של ותיקים וצעירים. כתוצאה מההיכרות רבת השנים איתי ומההומוגניות ברמה ובתפיסה המוסיקלית של כולם – האנסמבל מתגבש מהר ומשתפר מפרוייקט לפרוייקט. בקונצרט מיצירות לברי  בו השתתפנו לפני כחודש, האנסמבל הגיע לרמת נגינה גבוהה מאוד בפרק זמן קצר מאוד של עבודה. מבחינת הרפרטואר, אני מרגיש שאני אישית מאוד נפתח ומחפש כל הזמן עוד ועוד יצירות חדשות ומעניינות לאנסמבל ולקהל. ומבחינת הפרסום והחשיפה – העונה האחרונה חשפה אותנו לכמות גדולה מאוד של קהל – בזכות קונצרט הגאלה, בזכות הקונצרטים עם אסתרית בלצן ובזכות הקונצרטים שהיו לנו בשידור חי ברדיו. רק שימשיך כך.

סולני תל-אביב מודל 2012: תמהיל טוב של ותיקים וחדשים

יש אצלנו כיום דור שלם של נגנים שהולכים ביחד כבר שנים רבות, באהבה ובמסירות – ביניהם הכנרות הדס פבריקנט, ליאה רייחלין, טלי גולדברג, נעם שוס, יוליה קליין, והכנר הראשי שלנו בשנים האחרונות מתן דגן, הויולנים שולי ווטרמן, יעל פטיש ועמית לנדאו, הצ'לנים יוני גוטליבוביץ' והילה אפשטיין, האבובנית הנפלאה תמר ענבר, נגנית הבסון אילינוי יוגב, והקרנן האחד והיחיד אלון ראובן. אליהם הצטרפו לאחרונה נגנים צעירים טובים מאוד, שיוצרים אצלנו דור חדש שגם הוא מאוד מגובש: הכנרים זהר אלון, אופיר שנר, אורי ויסנר לוי וחן רוזן, הויולנים דניאל תנחלסון ושירה מיוני, הצ'לנים דניאל מיטניצקי ויעל שפירא, וכמה קונטרבסיסטים צעירים מצויינים. נוצר אצלנו תמהיל טוב מאוד, גם חברתית וגם מקצועית, שמשלב בדיוק את מה שצריך בשביל תזמורת קאמרית מעולה. העונה נחזור לנגן בקונסרבטוריון שטריקר שבנייתו הושלמה, ובכך אני מאמין שהבעיות שנוצרו כתוצאה מהמעבר לעינב תיפתרנה. מבחינת הרפרטואר – כפי שכתבתי לא מזמן, אנחנו מתכננים בעונה הקרובה הרבה מאוד חידושים, זו בהחלט תהיה עונה מהפכנית (לקריאה על כך לחצו כאן). התחום הווקאלי יצבור תאוצה – גם בהיבט הסולני וגם בהיבט המקהלתי. נבצע הרבה יצירות נפלאות שלא זוכות בד"כ לביצועים רבים בארץ (ארבעה טמפרמנטים לפסנתר ותזמורת של הינדמית, סימפוניה מס' 7 של מנדלסון, סויטה לירית של אלבן ברג, אלוני דמברטון של סטרוינסקי, סימפוניה מס' 67 של היידן ועוד), תהיינה יצירות ישראליות טובות, ותהיה חויית האזנה שונה לקונצרטים שלנו.
בפוסט הבא, ביום שישי הקרוב – כמה מהחוויות המוסיקליות שאני חווה הקיץ.

לקראת עונת 2012-13 (4) -סולנים עם ערך מוסף

בזכות ההיכרות רבת השנים ובזכות הקשרים המיוחדים שקשרנו, אנחנו זוכים לארח אצלנו מוסיקאים ברמה עולמית, שחוץ מנגינתם הנהדרת הם גם מביאים לאנסמבל את הנסיון שלהם, מדריכים אותו, מקדמים אותו ומטביעים אצלו את חותמם. והם גם נהנים ושמחים לבוא אלינו (חצי בהתנדבות).

אנטיה וייטהאס. תשוב אלינו לנגינת יצירות של בטהובן, היידן ובריטן.

 

בתזמורות רבות בעולם מקובל שסולנים אורחים מגיעים לחזרה אחת עם התזמורת יום לפני הקונצרט הראשון, ובבוקר הקונצרט הם באים שוב כדי להריץ את היצירה בחזרה הגנרלית. זה במקרה הטוב. במקרים אחרים הם מגיעים ישר לחזרה הגנרלית, מנגנים פעם אחת, ומתראים שוב על הבמה בקונצרט. לאחר סדרת הקונצרטים עם התזמורת הם ממריאים לעבר התזמורת הבאה שלהם, על-מנת לחזור על אותו תהליך של חזרה אחת וסדרת קונצרטים (תהליך שנמשך לא יותר מארבעה ימים).

המצב הזה, שקורה במרבית התזמורות, לא ממש מאפשר לסולנים לתקשר עם התזמורת, וכמובן שלא להשפיע עליה. יש מנצח שמנהל את החזרות, והוא זה שנותן את הטון.  הסולן רק בא לנגן והולך. בגלל מיעוט החזרות איתו, גם אין לסולן זמן לנגן ביחד עם התזמורת ולהכיר אותה דרך המוסיקה. אין לו זמן להביא את הגישה שלו ליצירה או למוסיקה בכלל.

לשמחתי, מרבית הסולנים שלנו באנסמבל הם לא מהסוג הזה. אחת המטרות שלי בהבאת סולנים בינלאומיים לאנסמבל, היא לקדם את האנסמבל באמצעות הידע, ההבנה והניסיון שלהם. סולנים רבים באים אלינו כאורחים ל7-10 ימים, שבמהלכם הם גם מובילים את האנסמבל ומדריכים אותו, ולא רק מנגנים סולו. טבאה צימרמן הדריכה את האנסמבל, הובילה את סקציית הויולות שלנו וגם ניגנה סולו בשתי יצירות – בדצמבר 2005 ובדצמבר 2006.

טבאה צימרמן מובילה את סקציית הויולות של האנסמבל

 

קתי דברצני ממש לימדה את האנסמבל נגינה בארוקית על כלים אותנתיים עם מיתרי גיד, במשך חמישה ימי חזרות, וגם ניגנה סולו בשתי יצירות. אותו הדבר עם הכנר טרייה טונסן, הכנרת אנטייה וייטהאס, וכמובן – נגן הבסון סרג'יו אזוליני, שכל מפגש איתו הוא שיעור מאלף לאנסמבל. אני משתדל להביא לאנסמבל סולנים שיש להם, מעבר לרמת נגינה גבוהה, גם יכולת, זמן ורצון להוביל ולהדריך את האנסמבל במשך מספר ימי חזרות. עבורם זוהי חויה שונה מהחויה הרגילה של לבוא, לנגן וללכת. הם אוהבים לבוא אלינו גם מהסיבה שהם מרגישים שהם עושים מוסיקה ביחד. ועבור האנסמבל זוהי חויה מיוחדת של היכרות עם מוסיקאים נפלאים, ובניית שיתופי פעולה מוסיקליים אמיתיים איתם.

בעונה הקרובה יהיו לנו שלושה סולנים בינלאומיים מהסוג הזה, שלושתם אורחים ותיקים וקבועים שלנו. סרג'יו אזוליני יוביל את האנסמבל ביצירות של באך וסטרוינסקיֿ: סינפוניה מקנטטה וקונצ'רטו לבסון של באך, "אלוני דמברטון" והסויטה "פולצ'ינלה" של סטרוינסקי. אנטיה וייטהאס תתארח אצלנו לתכנית שלמה ללא ניצוח, בה היא תוביל את האנסמבל ברביעיית המיתרים אופ. 95 של בטהובן שתנוגן בתזמורת מיתרים, תנגן קונצ'רטו לכינור של היידן, ותשוב להוביל את האנסמבל בוריאציות "פרנק ברידג'" של בריטן. וחן הלוי, שניגן איתנו בעבר לא מעט יצירות מודרניות, יבצע איתנו בעונה הקרובה דוקא את הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט. בכל אחד מהמפגשים האלה צפויה לאסמבל חוויה של עשייה מוסיקלית מרתקת, למידה, אתגר, ונגינה של קונצרטים יוצאי דופן.

חן הלוי. יבצע את הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט

 

הקשרים יוצאי הדופן שהאנסמבל קשר עם המוסיקאים הנפלאים האלה מובילים לתוצאות מאוד מרגשות עבורנו ועבור הקהל.

בפוסט הבא שלי, ביום שישי הקרוב, אספר על היצירות הישראליות ועל הסולנים הישראלים שיופיעו איתנו העונה.

 

 

לקראת עונת 2012-2013 (1) – חוזרים הביתה

סדרת פוסטים לקראת העונה הקרובה של סולני תל-אביב. חלק א' – חוזרים הביתה לשטריקר. ביקור מרגש בבית החדש-ישן שלנו.

אודיטוריום שטריקר החדש. חוזרים הביתה.

זה היה האולם שחשף אותנו לראשונה אל הקהל הרחב. זה היה אולם הבית שלנו במשך מספר שנים, ובו ביצענו כמה מהקונצרטים המרגשים ביותר שלנו. הקירבה אל הקהל שמקיף אותנו מכל עבר וגם מלמעלה במרפסת יצרה אוירה מחשמלת שלא קיימת באף אולם. תוסיפו לזה את כמויות הקהל האינסופיות שנדחסו שם (הרבה מעבר לקיבולת של האולם), את הסולנים הבינלאומיים שהופיעו איתנו שם (טבאה צימרמן, סרג'יו אזוליני, מקסים ונגרוב) ואת הרעננות וההתלהבות שהיו באנסמבל מאז ומעולם – ותקבלו חוויות בלתי נשכחות שאנחנו מתגעגעים אליהן כבר כמה שנים.

הסימפוניה הראשונה של בטהובן. קונצרט שלנו בשטריקר בשנת 2004.

בשנת 2009 הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה עבר למשכן זמני בגלל שיפוץ הבנין, והקונצרטים עברו לאולם עינב. את החוויות שלנו משטריקר לא הצלחנו לשחזר בעינב, מהסיבה הפשוטה שאין שם את אותם התנאים – לא מבחינת האקוסטיקה ולא מבחינת האנרגיה שהמקום יוצר. גם לקהל לא היה שם קל, בגלל הכסאות שאינם נוחים לישיבה ובגלל החניה שמחירה גבוה בצורה לא הגיונית. מנויים עזבו אותנו בשנים האחרונות מהסיבה של אי הנוחות להאזין לקונצרטים בעינב. למרות שהיו לנו כמה קונצרטים מצויינים בעינב, ציפינו בכליון עיניים לרגע השיבה הביתה לשטריקר.

למרות שכבר דובר רבות על כך שבעונה הקרובה אנחנו חוזרים לשטריקר, החשש היה שיהיה עיכוב נוסף והבנין לא יהיה מוכן בזמן, וניאלץ להמשיך לנגן בעינב. לשמחתנו הרבה, הבנין החדש מוכן וכבר נפתח. לפני מספר ימים קפצתי לביקור בביתנו החדש-ישן. זה היה מרגש מאוד. המקום חדש, משופץ ויפה. הכל נראה מאוד אסתטי. הכיסאות באודיטוריום יפים ונוחים. ויחד עם זאת, מבנה האודיטוריום, כשהקהל יושב ממש "על המבצעים"  ומקיף אותם מכל הכיוונים – נשאר אותו הדבר, כך שיש סיכוי לשחזר את האוירה המחשמלת והמיוחדת של המקום. האקוסטיקה, מהמעט שהתרשמתי בהאזנה לכיתות אמן לזמרים, טובה מאוד. זאת הולכת להיות חוויה גדולה עבורנו לשוב ולנגן באולם הנפלא הזה.

ביום ראשון הקרוב נצלם את סרטון הפרומו לעונת הקונצרטים הקרובה 2012-2013, כאשר חלק מהצילומים יתקיימו בקונסרבטוריון שטריקר המחודש. הסרטון יופץ ברשת בעוד מספר שבועות.

בפוסט הבא (ביום שני הקרוב) – על הקונספט הויזואלי החדשני שיאפיין העונה את הקונצרטים שלנו.

תל-אביב-ברלין פרק חדש

בזכות הקשר המיוחד של האנסמבל עם מוסיקאים מברלין – סולנים, מנצחים ונגנים באנסמבלים מובילים – אנחנו זוכים לביקורים של אמנים מהשורה הראשונה, ומתעדכנים בנעשה בבירה האירופית מבחינת הסטנדרטים וסגנונות הנגינה. בתכנית הקרובה שלנו נארח את המנצח אנטונלו מנקורדה, שכיום מכהן כמנהל המוסיקלי של התזמורת הקאמרית פוטסדאם

אנטונלו מנקורדה

על הקשר של האנסמבל עם ברלין כתבתי כאן לא מעט. אחרי שיצרנו קשר עם סרג'יו אזוליני (ב2005), שלימים מונה ליועץ האמנותי של האנסמבל, וארחנו את המנצח קרל היינץ סטפנס מברלין, כעת אנחנו עומדים לארח אצלנו את המנצח אנטונלו מנקורדה. אנטונלו הוא כיום המנהל האמנותי של התזמורת הקאמרית פוטסדאם – אותה התזמורת שממנה הבאנו אלינו את סרג'יו, אותה התזמורת שנגנים רבים וטובים שלנו ניגנו ומנגנים בה, כולל הכנר הראשי שלנו מתן דגן. הרבה בזכות הקשר המיוחד שלנו עם ברלין, האנסמבל שומר על הסטנדרטים האירופאיים שלו ועל סגנון הנגינה המיוחד, שמקובל כיום בתרבות המוסיקלית האירופית.

את הקשר עם אנטונלו יצרתי בתיווכו של מתן דגן, ונפגשתי איתו בברלין לפני כשנה וחצי. התחלנו לדבר על מוסיקה, על כינור ועל ניצוח (שנינו כנרים לשעבר), ולאט לאט התחלנו לתכנן את הפרוייקט שבו האנסמבל יארח אותו. הכימיה בינינו היתה טובה מאוד, והפגישה היתה מפרה ויעילה. מאז אותה הפגישה תאריכי הקונצרטים שקבענו השתנו וגם התכנית השתנתה קצת, אבל למרות הכל הפרוייקט יוצא אוטוטו לדרך.

במשך שנות קיומו, האנסמבל הזמין לא מעט מנצחים ונגנים מובילים אורחים. מקסים ונגרוב ניצח וניגן סולו עם האנסמבל בשנת 2004, בהמשך הויולנית טבאה צימרמן הובילה פרוייקטים עם האנסמבל (2005 ו2006), הכנר הנורבגי טרייה טונסן ב2008 ו2011, הכנרת אנטייה וייטהאס (2009) שתשוב אלינו גם בעונה הבאה,  כנרת הבארוק קתי דברצני (2006), המנצח מנדי רודן ז"ל ב2006 , הפסנתרן והמנצח דוד גריילסאמר ב2012, סרג'יו אזוליני כמובן, ועוד. כל פרוייקט מהסוג הזה עם מנצח אורח או נגן מוביל שמדריך את האנסמבל, מביא כיוון חשיבה חדש, השראה, אינטרפרטציה אישית, הרגלי נגינה ועבודה משלו – גורם לאנסמבל להיות מאוד ממוקד ומרוכז ומעלה את הרמה שלו. אמנים אורחים בינלאומיים ברמה הגבוהה ביותר יוצרים עניין, רעננות והתלהבות אצל הנגנים.

אנטונלו מנקורדה ינצח אצלנו על המטמורפוזות של שטראוס, יצירות לכינור של בלוך והובאי עם הסולן חגי שחם, וריקודים רומניים של ברטוק. כולנו מצפים לבואו. בפוסטים הבאים אני אעדכן מהחזרות איתו.

כפר-שמריהו, סדרת מנויים חדשה

מוצרט, באך, שוברט ומוסיקה עממית לכינור – ארבעה נושאים, ארבעה קונצרטים. במרבית שנות פעילותו היו לאנסמבל שתי סדרות קונצרטים למנויים – אחת בתל-אביב (שנדדה משטריקר למוזיאון תל-אביב וחזרה לשטריקר) ואחת בחיפה. החל מהעונה הקרובה תהיה לנו סדרת מנויים שלישית – באודיטוריום וייל בכפר-שמריהו. פוסט רביעי בסדרה על העונה הקרובה

 

16.10.2003 – הפעם הראשונה שהאנסמבל הופיע באודיטוריום וייל בכפר-שמריהו. החל מהעונה הקרובה – סדרת קונצרטים למנויים

 

אחד הדברים המשמעותיים שיקרו העונה הוא הגדלת הפעילות וכמות הקונצרטים של האנסמבל. למעלה מ-40 קונצרטים צפויים לנו בעונה הקרובה (לעומת פחות מ-20 בעונה שעברה), 13 מהם במסגרת סדרות קונצרטים למנויים של האנסמבל. אז בנוסף לסדרות המנויים הקבועות של האנסמבל – בחיפה ובתל-אביב – אנחנו פותחים השנה סדרת מנויים חדשה, באודיטוריום וייל בכפר-שמריהו.

פתיחת סדרת קונצרטים עצמאית למנויים היא הרפתקאה כלכלית שבצידה סיכון לא קטן – האנסמבל צריך לשלם את הוצאות הקונצרטים הגבוהות בכל מקרה (שכר הנגנים, הסולנים, אולם החזרות, ההסעות וכו'), כאשר גובה ההכנסות אינו ידוע והוא תלוי במכירת המנויים והכרטיסים. בשביל שהסדרה תצליח יש למכור הרבה מנויים, ולשם כך דרושה עבודת שיווק ופרסום. היתרון שלנו בכפר-שמריהו, הוא שב8 השנים האחרונות הופענו שם לא מעט, כך שהקהל המקומי כבר קצת מכיר אותנו, ויש לנו איזשהו בסיס התחלתי של קהל. אני עדיין זוכר היטב את ההופעה הראשונה שלנו באודיטוריום וייל בכפר-שמריהו באוקטובר 2003 (בתמונה למעלה) ערב נסיעתנו לניו-יורק לקונצרט בקרנגי הול. זה היה קונצרט ההרצה שלנו ובו ניגנו את אותה התכנית של ניו-יורק: בריטן סימפוניה פשוטה, היידן קונצ'רטו לצ'לו בדו מז'ור עם צבי פלסר, יצירה חדשה של ליאור נבוק עם צמד "פרקדו" כסולנים, וסימפוניה מס' 29 של מוצרט. זה היה ערב מרגש מאוד, שבעקבותיו הנסיעה המרגשת לקונצרט בקרנגי הול. בהמשך האנסמבל הופיע בכפר-שמריהו כמה וכמה פעמים, בין היתר עם הויולנית טבאה צימרמן בדצמבר 2006.

טבאה צימרמן מובילה סקציית ויולות גדולה ומפוארת באנסמבל.

 

בעונה הקרובה, כאמור, נפתח בסדרה למנויים משלנו. הקונצרטים בסדרה בכפר-שמריהו אינם זהים בדיוק לקונצרטים בתל-אביב ובחיפה, וזאת משום שהעלויות של קונצרטים אלה גבוהות מאוד ואנחנו רוצים להקטין קצת את הסיכון הכספי. בד"כ הם יתקיימו יום או יומיים אחרי הקונצרט בתל-אביב, שבמהלכם נקיים חזרות על היצירות שאינן בתל-אביב. כל קונצרט בסדרה יהיה סביב מלחין או נושא מסוים: בפתיחת העונה – מוצרט, בקונצרט השני – באך, בקונצרט השלישי – שוברט, ובקונצרט הסיום – מוסיקה עממית לכינור, עם הסולן חגי שחם.

 

בקונצרט הפתיחה של הסדרה, ב2.11.2011, ננגן בעיקר מיצירות מוצרט – הדיברטימנטו למיתרים ברה מז'ור ק.136 וחמישיית המיתרים בדו מינור ק.406, אותה עיבדתי לתזמורת מיתרים. בנוסף, ננגן את סויטת הולברג של גריג ואת הסימפוניה הפשוטה של בריטן (אותה סימפוניה פשוטה שביצענו בהופעתנו הראשונה בכפר-שמריהו באוקטובר 2003).

הנה הפרק הראשון מהסימפוניה הפשוטה של בריטן, בביצוע של האנסמבל מיולי 2005

סדרה חדשה בכפר-שמריהו. אם אתם מכירים מישהו מהאזור, ספרו לו על הסדרה הזו