מכירת חיסול

אין גבול לציניות: התזמורת, בלית ברירה ובהיעדר משאבים, העסיקה את נגניה כפרילאנסרים ולא כשכירים, הנגנים בהיעדר ברירה אחרת ומתוך צורך להתפרנס בחרו להיות מועסקים כך, ואז הגיעה העירייה ואמרה – "בגלל שממילא זו לא תזמורת קבועה אלא אוסף של פרילאנסרים המנגנים בתזמורות אחרות, אפשר לחסל אותה". על מצב המוסיקה, המוסיקאים והחינוך המוסיקלי בארץ, דרך סיפורה העצוב של תזמורת הרצליה שפורקה.

בכתבתו מ24.9.2012 מציג נעם בן זאב את מצבם העגום של המוסיקה ושל המוסיקאים בארץ, ואת העובדה המצערת שהממסד לא תומך בעשייה מוסיקלית אמנותית, וגרוע מכך – גם לא בחינוך למוסיקה.

מוסיקאים מעולים רבים מעדיפים את חיי ה"פרילאנס", שמשמעותם – התרוצצות מתזמורת להרכב קאמרי לאנסמבל להקלטה לתלמידים – על-פני האלטרנטיבה של נגינה כשכירים בתזמורת קבועה, שאמנם מעניקה "ביטחון כלכלי" (אם אפשר לכנות כך את תנאי השכר המחפירים בתזמורות) אך מאלצת את נגניה לעבוד קשה מאוד (בתמורה לשכר עלוב) וכתוצאה מכך הם אינם יכולים לנגן בהרכבים או במסגרות שנותנות להם סיפוק מקצועי.

למעשה, כל הנגנים באנסמבל סולני תל-אביב מעדיפים להיות פרילאנסרים ולשמור על שמחת עשייה וסיפוק מקצועי (גם אם זה כרוך בהתרוצצויות בין כמה גופים), על-פני נגינה בתזמורת קבועה. הנגנים באנסמבל היו יכולים להיות נגני תזמורת קבועים (ותזמורות רבות הציעו וממשיכות להציע להם לבוא לנגן אצלן כנגנים קבועים), אך בחרו באופציה ה"פחות גרועה" מבחינתם – נגינה באנסמבל שהם בחרו, עם נגנים טובים שכולם בערך ברמתם ובגילם, עם הרבה שמחה, אהבה, מסירות והתלהבות, אבל במחיר של סיכון כלכלי וצורך לעבוד במספר מקומות.

מתוך הכתבה של נעם בן זאב על תזמורת הרצליה:

"זו לא היתה תזמורת קבועה אלא אוסף של פרילנסרים, שנודדים מתזמורת לתזמורת" – הטיעון הזה, כהצדקה לחיסולה בן-לילה של תזמורת קלאסית שפועלת בסדירות יותר מ-30 שנה, היה אחד המרכזיים בפרשת תזמורת הרצליה, שפורקה על ידי העירייה ושלפני עשרה ימים, בקונצרט הפרידה שלה, המחישה שוב למנוייה ואוהדיה את ייחודה.

הרווי בורדוביץ, מנצח תזמורת הרצליה שפורקה

יותר מכל העיד הטיעון הזה על מצבן של התזמורות בישראל, ועל האידיאולוגיה של העסקת עובדים במגזר הציבורי בכלל: נגנים שכל אחד מהם נחשב למומחה בתחומו מועסקים לאורך עשרות שנים כפרילנסרים, ובמקרה הטוב בהסדר של עבודה קבועה – 19 מתוך עשרות נגני התזמורת הועסקו בהסדר כזה – אבל תוך חישוב השכר לפי שעות עבודה אפקטיביות ומתוך אי-קביעות וחוסר ביטחון תעסוקתי מוחלט. מצב עניינים זה לא רק שלא גרם לתרעומת, אלא בדרך אבסורדית אף היווה הצדקה לפיטורין.

לדעתי, אין שום סיבה שנגן שעובד קשה מאוד (ולא רק בשעות העבודה בפועל אלא גם בשעות האימון הרבות הנדרשות בבית) לא יקבל שכר קבוע, פנסיה, וביטחון מינימלי שגם אם הוא אינו יכול להופיע בקונצרט שעבד עבורו קשה (בשל מחלה, פציעה או כאבים בידיים) הוא יקבל את שכרו.

המצב הזה אמנם קיים גם אצלנו באנסמבל סולני תל-אביב, אבל ישנה אצלנו מודעות לכך שזה מצב שחייב להשתנות. לכן, התחלנו לפני מספר שנים להעניק לקבועים שבנגנינו מעמד של חברי אנסמבל, שיש בו הטבות רבות, בין היתר גם בגובה השכר. משנה לשנה התרבו מספר "חברי האנסמבל" ובעונה הקרובה יהיו לנו כבר 20 חברים. הצעד הבא הוא, שהחל מהעונה הקרובה אנחנו מתחילים בתהליך של הענקת "משרות נגינה באנסמבל" שמשמעותן שכר חודשי קבוע ובהמשך גם תנאים סוציאליים למספר נגנים. בסופו של התהליך (תוך כמה שנים) יהיו לנגנים הקבועים שלנו תנאים סוציאליים ושכר קבוע. כך הם יוכלו לשמור על נגינה במסגרת מקצועית שאותה הם בחרו ושנותנת להם סיפוק, הנאה ואתגר מוסיקלי, וגם לקבל איזשהו ביטחון של שייכות למקום עבודה שנותן להם את התנאים המינימליים הדרושים לעובד.

עוד מתוך הכתבה של נעם בן זאב, בהקשר של יחס הממסד בארץ למוסיקה, למוסיקאים ולחינוך המוסיקלי:

בינות לקונצרטים של פסטיבל "חג המוסיקה הישראלית", שנגמר זה עתה, הסתתר טקס: חלוקת פרס ראש הממשלה למלחינים, שבנוסף לכבוד וההערכה הוא גם מצייד את זוכיו במענק התפנות בגובה שכר מורה לשנה שלמה. שתי מלחינות וארבעה מלחינים זכו בו: הדס גולדשמידט-חלפון, מרינה גלר, יונתן קרן, רמי שולר וזהר שרון; והמבוגר מכולם, מנחם ויזנברג, נבחר גם לשאת דברים אחרי מילים נמלצות של פקידי הממשלה לפניו.

ויזנברג הודה כרגיל למעניקי הפרס, לחבר השופטים ולמשרד התרבות שתמך ב"חג" (הנציגות מטעם המשרד היתה מינורית והשרה לא נכחה) – אבל אז חרג מנתיב התודות: "אבל פרסים ואירועים משמחים אלו אינם משקפים, לצערי, את יחס החברה בישראל לאמנים החיים בה", הוא אמר, מפר את האווירה החגיגית הנדושה, "התקציבים המוקצים לאמנים, לגופי ביצוע ולפסטיבלים העוסקים במוסיקה אמנותית, הם דלים עד כאב. מקומה המידלדל והולך של המוסיקה במערכת החינוך ממחיש את יחסה לאמנויות היפות".

הכיסא הריק של לימור לבנת זעק. לא שמלים אלה היו מזיזות משהו, אבל רק כדי להיות עד לחוסר הנחת הרגעי התעורר הצער שהיא לא שם. "בכל אומה בת תרבות, מאז ימי יוון וסין העתיקים, מושם דגש גדול על החינוך המוסיקלי מתוך הבנה עמוקה של תרומתו לעיצוב אישיותו של האדם", השלים ויזנברג את דבריו, שנאמרו בלי התרסה אלא בפשטות. "דווקא במדינה החיה על לועו של הר געש, הרוויה מתחים רבים, יש צורך להעניק לאמנות ולאמנים מקום מרכזי יותר".

המצב העגום הזה מכריח את גופי הביצוע (תזמורות, הרכבים, מקהלות וכד') לעבוד בתנאים בלתי אפשריים. אבל גרוע מכך – הוא מחסל לאט לאט את החינוך המוסיקלי בארץ! הוא מחסל את האהבה של אלפי ילדים מנגנים, הוא מחסל מפעלים נפלאים המעניקים חינוך מוסיקלי איכותי (כמו מתא"ן שסיים את דרכו בקול ענות חלושה לפני כשנתיים). הוא מחסל את הסיכוי לכך שבנוסף למוסיקאים וחובבי מוסיקה מצויינים שיצמחו כאן, תהיה לנו גם חברה איכותית, טובה, יצירתית, קשובה, מתקשרת, אינטליגנטית. מה עוד ניתן לעשות חוץ מלכתוב, לזעוק ולמחות?

בפוסט הבא – על ההכנות שלנו לפתיחת העונה, וקצת על נסיעתי הקרובה למוסקבה לנצח באולם הגדול של קונסרבטוריון צ'ייקובסקי.

שנה טובה וגמר חתימה טובה.

שתי התחלות חדשות – חלק ב'

במגמת המוסיקה של ביה"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו (כיום שמו "רעות") בחיפה אני מדריך הרכבים קאמריים ומרכז את נושא המוסיקה הקאמרית מזה 9 שנים. על מגמת המוסיקה המיוחדת הזו, על האוירה המצויינת שבה, על המורים המעולים והסטנדרטים הגבוהים שלה כתבתי כאן לא מעט. אבל למרות שיש במגמה הזו כמות הרכבים מצויינים גדולה מאוד – לביה"ס לא היתה מעולם תזמורת. החל משנת-הלימודים הקרובה תהיה לנו לראשונה תזמורת בית-ספרית שעליה אנצח.

צוות המגמה למוסיקה בבית-הספר. עומדים מימין לשמאל: אירנה גלפנד, ינעם ליף, ברק טל, חיים פרמונט, זיו קוז'וקרו. יושבים מימין לשמאל: אמיר ברנהרד, דני עקיבא.

למרות שעברו כמעט 20 שנה מאז שסיימתי את לימודיי במגמת המוסיקה בתיכון לאמנויות ויצ"ו חיפה – הרכב המורים במגמה הזו לא השתנה: דני עקיבא המרכז, פרופ' חיים פרמונט ופרופ' ינעם ליף מהאקדמיה בירושלים, אמיר ברנהרד ואירנה גלפנד בתחום הסולפז'. לפני 9 שנים אני עצמי הצטרפתי לצוות הזה, כמרכז הוראת המוסיקה הקאמרית וכמדריך הרכבים קאמריים. הצוות הנפלא הזה, שיש בו הרכב אנושי נדיר מצד אחד, וסטנדרטים גבוהים מאוד מצד שני, בתוספת חוש הומור יוצא דופן (בעיקר אצל דני וחיים) והתייחסות אישית ואנושית לכל תלמיד ותלמיד, יוצר מגמת מוסיקה ייחודית מאוד, שאין דומה לה בארץ בקונספציה וברמה. כתלמיד ספגתי המון מהלימודים שם, ובשנותיי כמורה אני משתדל להמשיך ולהנחיל את האהבה הגדולה למוסיקה שספגתי שם, תוך שמירה על הסטנדרטים הגבוהים ביותר – לדורות התלמידים הבאים.

לאחרונה עזב אותנו פרופ' ינעם ליף, בשל מינויו לראשות האקדמיה בירושלים, שם הוא יצטרך להשקיע את מירב זמנו. במקומו יגיע אלינו המלחין, המעבד והמנצח זיו קוז'וקרו, שכמה מהעיבודים הנפלאים שלו ביצעתי בקונצרט עם יוני רכטר והתזמורת הקאמרית הישראלית בפברואר האחרון.

השנה החלטנו לעשות צעד מהפכני בביה"ס, ולראשונה תהיה לנו במגמת המוסיקה בביה"ס תזמורת! ולא סתם תזמורת – 31 נגנים בכלי קשת, כלי נשיפה וכלי הקשה. אמנם הבלאנס של הכלים בתזמורת לא מושלם, יש מעט מידי קשתנים ויותר מידי נשפנים – אבל עם עיבודים והעברות של תפקידים מכלי אחד לכלי אחר ניתן יהיה לנגן רפרטואר תזמורתי מאתגר, איכותי ומהנה. אנחנו משוכנעים שהתזמורת תתפוס תאוצה ותמשוך אליה בשנים הקרובות נגנים רבים ואיכותיים. כבר בשנה הקרובה אני מתכנן לשתף את התזמורת בקונצרט הגאלה של אנסמבל סולני תל-אביב עם שלמה גרוניך, וכן בקונצרטים חגיגיים בחיפה.

תהיה לתזמורת מפיקה מצויינת, מצוות המורים של ביה"ס – היידי ליפמן, שאיתה יש לי כימיה טובה מאוד בעבודה משותפת. כל התלמידים כבר קיבלו מכתב הכנה ממני בנושא לפני למעלה מחודש, בצרוף התוים שאותם עליהם ללמוד לחזרה הראשונה. נשאר לנו רק לצאת לדרך, ולעשות מוסיקה טובה ביחד ועם הרבה אהבה. התחלה חדשה ומאוד מרגשת, בלי ספק.

בפוסט הבא, לכבוד תחילת שנת הלימודים, אספר על התפיסה האישית שלי בנושא החינוך המוסיקלי. מה המטרות בחינוך מוסיקלי וכיצד אני חושב שניתן להשיג אותן בצורה הטובה ביותר. שווה לחכות.