באר שבע – לא רק כדורגל

השקעה חריגה ויוצאת דופן

 

באר שבע היא עיר שתומכת מאד בתרבות ומקדמת את נושא החינוך לאמנויות בכלל ולמוסיקה בפרט. העיר זכתה פעמיים בפרס שרת התרבות, וראש העיר מקצה משאבים רבים לחינוך לאמנויות ולמוסיקה. הקונסרבטוריון בבאר שבע, שאותו מנהל נגן המנדולינה יקי ראובן, הוא דוגמה מצויינת לכך. בשנים האחרונות הקונסרבטוריון מביא מוסיקאים מצויינים מרחבי הארץ ללמד שם. הקונסרבטוריון השקיע הרבה מאד בפרוייקט חינוכי מרגש שבמסגרתו אנסמבל סולני תל אביב חנך את תזמורת הקשתנים של הקונסרבטוריון לפני כשנתיים. והחל משנה זו, על אותה תזמורת קשתנים של הקונסרבטוריון בבאר שבע אני מנצח באופן קבוע, דבר שהתאפשר בזכות השקעה חריגה ויוצאת דופן של מנהל הקונסרבטוריון. עד עכשיו אני נהנה מאד מהעבודה עם הנגנים הצעירים שם, ואני זוכה לשיתוף פעולה נהדר הן מצידם והן מצד ההנהלה של הקונסרבטוריון. כתוצאה מכך התזמורת מתקדמת מאד יפה בחזרות, ובקצב מהיר מאד.

 

עם הילדים מתזמורת הקונסרבטוריון בבאר שבע, לפני שנתיים

אחד הדברים היפים בקונסרבטוריון הוא הקשר לתזמורת הסינפונייטה של באר שבע. מעבר לעובדה שהמבנים של הקונסרבטוריון ושל הסינפונייטה סמוכים זה לזה, קיים גם שיתוף פעולה בין הגופים.

כך למשל, בעוד כשבועיים אנצח על הסינפונייטה באר שבע בקונצרט שיוקדש לקונסרבטוריון. פרט לסימפוניה השביעית של בטהובן ולפתיחה מערת פינגל של מנדלסון, שאותם אבצע עם הסינפונייטה לבד, שני הסולנים שיופיעו בקונצרט הם נגנים מצטיינים בכינור ובצ'לו מתזמורת הקונסרבטוריון. בסיום הקונצרט תצטרף אל הסינפונייטה תזמורת הקונסרבטוריון לנגינה משותפת של הריקודים הרומניים של ברטוק. הערב כולו הוא ערב התרמה שהכנסותיו מיועדות לקונסרבטוריון באר שבע.

 

 

 

כמובן ששיתוף פעולה שכזה הוא מבורך ותורם רבות לקונסרבטוריון. הקשר המיוחד שלי עם מנהל הקונסרבטוריון יקי ראובן בא לידי ביטוי לא רק בעבודתנו החינוכית, אלא גם בשיתופי פעולה על במות הקונצרטים. לפני כשנתיים ביצענו ביחד עם סולני תל אביב את הקונצ'רטו לכינור ומנדולינה של ויולדי, כאשר עבורי זו היתה אחת מהופעותיי הבודדות כסולן בכינור. הנה הפרק השני מאותו ביצוע.

 

 

על חשיבות החינוך המוסיקלי

 

את תפיסתי בנושא חשיבות החינוך המוסיקלי חלקתי לא פעם כאן בבלוג, אך תמיד משמח אותי למצוא מאמרים נוספים המדברים על הנושא. הנה מאמר נפלא שמצאתי על נושא החינוך המוסיקלי וחשיבותו. כמה משפטים מתוך המאמר –

"בעולם של היום, חשיבותו של הידע כשלעצמו פחתה, ואילו מה שבאמת חשוב הם כישורי הלמידה: היכולת לאסוף מגוון רחב של נתונים, לחקור, להיות מוכן להתאמץ ולהתאמן גם כשלא פשוט, לחשוב בצורה עצמאית ויצירתית, להיות ביקורתי ולפתור בעיות. כישורים אלה מתפתחים במיוחד בלימודים ההומניים ובאופן מובהק – במוסיקה… מחקר שנערך באוניברסיטת מישיגן מצא כי מדענים מאופיינים בנטייה מובהקת לעיסוק במוסיקה כתחביב. נמצא כי מגמה זו חזקה במיוחד בקרב זוכי פרס נובל בתחומי המדעים (ר' הגרף למטה). במחקר אחר נמצא כי עיסוק אומנותי מפתח כישורים ההכרחיים להפתחות כמדען יצירתי… חוקרים מצאו כי מוסיקה מועילה לתלמידים בארבע קטגוריות עיקריות: (1) הצלחה חברתית והפחתת התנהגויות אלימות; (2) הצלחה בבית הספר, במיוחד בתחומי המדעים והמתמטיקה; (3) פיתוח אינטלגנציה; (4) הצלחה בחיים. למעשה, מוסיקה היא אחד המקצועות החשובים ביותר שניתן ללמד בבתי הספר מבחינה פיזית, רגשית, אינטלקטואלית, חברתית ורוחנית. חוקרי מוח מצאו כי נגינה בכלי מוסיקלי היא המקבילה המוחית להתעמלות לכל הגוף, שכן הנגינה מפעילה את מרבית המרכזים המוחיים…"

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן

מודעות פרסומת

להציל את החינוך המוסיקלי – הצעה לשי פירון

את הפוסט היום אקדיש לכתבה שפורסמה ב"הארץ" ע"י נעם בן זאב, אשר עוסקת בנושא מצב החינוך המוסיקלי בארץ, עם מינויו של שי פירון לשר החינוך החדש. כמי שהחינוך המוסיקלי יקר לו, לא נותר לי אלא להסכים עם דבריו של נעם ולהביא את הכתבה כלשונה. הלואי והדברים שנכתבים בה יתגשמו ויתממשו.

פירון. רגע האמת

פירון. רגע האמת. צילום: ניר קידר

שי פירון אוהב מוסיקה. בביתו מערכת סטריאו משוכללת, כפי שהראה באחד הראיונות בעיתונות, וספריית דיסקים מרשימה ובה גם מוסיקה קלאסית וג'ז. גם פסיקותיו ההלכתיות של הרב פירון – חרדי מודרני – מעידות על אהבתו זו, ושיטוט קצר באינטרנט מגלה תשובות שהוא נותן לסוגיות אודות מוסיקה ויהדות, וכולן מקלות ומפשרות: מותר לדידו תמיד לשמוע כל סוג של מוסיקה, ואפילו ז'אנרים מסוימים של מוסיקה כנסייתית.

פירון אף נראה באחת התמונות בראיון עם גיטרה בידיו, וזו לא רק פוזה: הוא מופיע עם אנסמבל של מוסיקאים ובהם הכנר ניצן חן רז־אל, מנגן, וגם שר – ואפילו מקפיץ מדי פעם בקלילות את קולו באוקטבה.

בהיותו מבצע ומוסיקאי פעיל, שי פירון נימנה אפוא על אלה שיצאו מהמערה האפלטונית וגילו את סוד השפעת המוסיקה על נפש האדם. הוא חווה בעצמו את המגע הבלתי אמצעי של אדם עם רגשותיו באמצעות במוסיקה, את המשמעת שתובעת המוסיקה מהעוסקים בה, את החתירה אל היופי, את המשמעות שהיא מקנה לחיים – וגם את החוויה החברתית העמוקה שמקופלת בה: המוסיקה היא תמצית ההקשבה לזולת וההכרה בזולת. בלעדיהן אי אפשר לבצע אותה.

והנה הגיע רגע האמת של שי פירון, שר החינוך החדש. עתה בידיו הכוח להוציא את המוסיקה מדל"ת אמותיו ולהנחילה לכלל, לשתף בסוד המוני בני אדם – אלה התלמידים בבתי הספר בארץ.

שישה שיעורים קלים

למראית עין נדמה שההידרדרות בקרב התלמידים בישראל לבורות מוסיקלית כמעט מוחלטת ב-30 השנה האחרונות היא בלתי הפיכה. אבל קל מאוד לצאת ממנה אל פריחה מוסיקלית, ועל הדרך לזכות בפתרונות לעוד בעיות מעיקות במערכת החינוך: התנהגותיות, פדגוגיות, בריאותיות וחברתיות – והכל בזכות המוסיקה. הנה אפוא מתווה של סילבוס לשר החינוך החדש, ובו שישה שיעורים קלים שיובילו למהפכה חינוכית אמיתית.

1. המודל הבריטי. אפשר להתחיל בביבליוגרפיה. בעל התפקיד המקביל לפירון בבריטניה, שר החינוך של הממלכה מייקל גוב, הורה לפני שנתיים וחצי לדארן הנלי, אישיות מוסיקלית בכירה, להכין לו דו"ח על מצב החינוך המוסיקלי במדינה. לא יהיה ילד בריטי, מגן חובה ועד כיתה י"ג, שלא יזכה לחינוך מוסיקלי ברמה הגבוהה ביותר – ובסבסוד ממשלתי. מצא דרך לעשות זאת, הורה שר החינוך וציין שלא מדובר רק בעמדתו שלו: "כל שרי הממשלה תומכים לחלוטין בחינוך מוסיקלי – לכל הילדים".

הדו"ח של הנלי, שהתפרסם בפברואר 2011, מסביר את החשיבות החובקת־כל של המוסיקה לילדים, בין היתר בשיפור הלימודים, בהעצמה האישית ובחיברות. בין עשרות מסקנותיו: על כל בית ספר לספק חינוך מוסיקלי רחב שכולל ביצוע, הלחנה, האזנה וביקורת; השירה חייבת להיות חלק מרכזי בלימודים; על כל ילד ללמוד לנגן בכלי נגינה; על בתי הספר לספק קונצרטי מוסיקה חיה; על הממשלה ואגפי האמנות לממן כל זאת; ויש להנחיל להורים את ההכרה בחשיבות המוסיקה לילדיהם. כל זאת במסגרת תוכנית לאומית למוסיקה (The National Music Plan).

שר החינוך הבריטי, מייקל גוב. "בלי מוסיקה, החיים הם טעות", נחתם הדו"ח בציטוט האפלטוני

שר החינוך הבריטי, מייקל גוב. "בלי מוסיקה, החיים הם טעות", נחתם הדו"ח בציטוט האפלטוני. צילום: Reuters

המוטו של התוכנית, שאפשר לקוראה באינטרנט, הוא ציטוטים של אפלטון ואריסטו על פלאי המוסיקה ונחיצותה במערכת החינוך: "בלי מוסיקה, החיים הם טעות", מסתיים הציטוט האפלטוני.

2. סיעור מוחות. כדי להתאים את המודל הבריטי לישראל, עומדים לרשות שר החינוך החדש מומחים ישראלים בינלאומיים לחינוך מוסיקלי. פועלים כאן חוקרים וחוקרות שכתבו מאמרים וספרים וצברו ניסיון עשיר בהוראה מגן הילדים ועד י"ב וכן בהשכלה הגבוהה, ואף פיתחו קשרים עם עמיתים ברחבי העולם. כמה פגישות עם פאנל נבחר מחוקרות וחוקרים אלה, בין היתר ממכללת לוינסקי, האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים והמחלקה למוסיקה באוניברסיטת בר אילן, ינהירו לשר החדש את העקרונות הכלליים של החינוך המוסיקלי, את צדדיו המעשיים ואת השלכותיו מרחיקות הלכת.

מה בדיוק קורה בבתי הספר היום? מי מפקח על לימודי המוסיקה בגני הילדים ובגיל הרך? מהו "בית ספר מנגן" ומהי "עיר מנגנת"? מהן מגמות המוסיקה בתיכון ומה כוללות בחינות הבגרות בהן? האם הילדים שרים ומנגנים באנסמבלים? ומה אומרים המחקרים העדכניים בתחום: על כל אלה יוכל ללמוד השר בשתיים־שלוש פגישות עם האישים הרלוונטיים, כולל העובדות הכפופות לו ישירות: המפקחת הראשית (מפמ"רית) על לימודי המוסיקה והמפקחות האזוריות.

3. קערת הסלט. צעד גדול לקראת מהפכה חינוכית שבסיסה מוסיקלי יעשה השר החדש אם ירפא את המערכת ממחלת הילדות הקשה שלה, והיא הניסיון של קברניטי החינוך המוסיקלי לדורותיהם ללמד ולקדם מוסיקה ישראלית־כביכול בדרך של כור היתוך תרבותי. הסוציולוגיה כבר הראתה ש"כור היתוך" הוא מושג תיאורטי בלבד, ושמשמעותו המעשית היא השתלטות תרבות אחת על כל האחרות – והכחדתן. כך הושתקו בישראל והועלמו תרבויות מוסיקליות שלמות, בעיקר של יוצאי מדינות ערב.

כדי להחליף את האידיאולוגיה ההרסנית של כור ההיתוך לגישה המתקדמת של "קערת הסלט" – משמע: עירוב בין התרבויות תוך שמירה על העצמאות והייחוד של כל אחת מהן – על פירון לכלול מחנכים וחוקרים מזרחים בפאנל המומחים, וכן מזרמים יהודיים שונים כולל החרדים. אלה יציגו בפניו את העולם העשיר של מוסיקה מהמקורות ומארבע כנפות המזרח, וכך יוחזר ההון התרבותי־מוסיקלי לקהילות שנעשקו.

יתרון הקונסרבטוריון

4. אחרי הלימודים. בישראל יש 41 בתי ספר שבין כתליהם אין סמים ואין אלימות. 15 אלף הילדים הלומדים בהם באים אליהם מרצונם, אחרי שעות הלימודים הרשמיות בבית הספר היסודי או בתיכון. גם הוריהם משלמים כסף רב בעבורם. ובעיקר – בתי הספר האלו לא פועלים על פי תוכנית לימודים ארצית נוקשה: הם גמישים, מתאימים עצמם לרמת הילדים, לא עורכים בחינות כניסה ומקבלים כל אחד, ופילוסופיית החינוך שלהם היא שכל ילד ניחן בכישרון. אלה הם הקונסרבטוריונים למוסיקה.

הקונסרבטוריון מגלה לילדים שהמוסיקה היא לא רק אמצעי לפיתוח אינדיבידואלי ולא רק הקשבה פנימית, אלא גם הקשבה לזולת ויצירה משותפת: באנסמבלים קאמריים, בתזמורות ומקהלות. לשר התרבות החדש תהיה משימה ראשונה במעלה: להעניק למוסדות יקרי הערך האלה, שמתפקדים כבתי ספר לכל דבר ונתבעים לאמות המידה המחמירות של משרד החינוך, "סמל מוסד" – משמע מעמד בית־ספרי לכל דבר. כך יהיה תקציבם קשיח ולא יתנודד כעלה נידף ברוח מדי שנה, נתון לגחמת סעיף ה"תמיכות" שמעניק המשרד לגופים שונים שלעתים אין הם מוסדות חינוך כלל.

היום 41 קונסרבטוריונים חיים מתקציב שמספיק ל-3 בלבד – מה שאומר שחלק המימון של ההורים הולך ועולה, ולימודי המוסיקה הופכים לפריבילגיה לעשירים בלבד. זכור את המודל הבריטי, שר החינוך: לכל ילד, מגיל הגן ועד י"ב, הזכות ללמוד מוסיקה ברמה הגבוהה ביותר – לא רק לעשירים!

5. הקהילה השקופה. עם הכרזת העצמאות וכינון משרד החינוך הישראלי, החלו נסיונות ללמד את הערבים־פלסטינים שנותרו בגבולות הארץ על פי השיטה שעבדה כל כך טוב בהנחלת הזמר העברי ליהודים: השירונים. המפקחים על לימודי המוסיקה, בעזרת איש קשר ערבי, כתבו שירונים לתפארת לשימוש הילדים ומוריהם. היום למראה שירונים אלה נתקפים אנשים חלחלה: השירים בהם, חלקם לאומיים־ציוניים, מעולם לא היו רלוונטים, ובמקרה הטוב נזנחו עוד לפני שנפתחו כלל.

עתה צריך להבין שר החינוך שאת לימודי המוסיקה האלה יש לבנות מהתחלה – ועל ידי מוסיקאים ומחנכים אנשי הקהילה עצמה. זה 20 שנה שהתחום מתפתח בעזרת מורים ומורות ערביות צעירות, בוגרות מוסיקה במכללות ואוניברסיטאות – ואף נוסד בשפרעם קונסרבטוריון ערבי ראשון. טיפוח התחום, השתלמויות, כנסים, משאבים – אלה צריכים לזרום לאוכלוסיה הערבית כדי להשוות את תנאיה ליהודית.

6. הליבה. בישראל, לעומת בריטניה, המוסיקה אינה חלק ממקצועות הליבה בבתי הספר, אלא מקצוע מומלץ בלבד במסגרת "אשכול אמנויות" שמתוכו רשאים המנהלים לבחור שעה שבועית גם בתיאטרון, מחול, קולנוע, אמנות פלסטית, טלוויזיה או תקשורת. כל זאת רק בבתי הספר היסודיים – בעוד חצי מיליון תלמידי חטיבות הביניים והתיכון בישראל, מגיל 12 עד 18, לא מקבלים אפילו דקה של מוסיקה, למעט אלפים בודדים במגמות המוסיקה בתיכונים היהודיים.

תלמידים מנגנים. זן הולך ונכחד

תלמידים מנגנים. זן הולך ונכחד . צילום: דודו בכר

הואיל והמנהלים נהנים מדרגה גבוהה של אוטונומיה, גם בבתי הספר היסודיים הולכות ומתמעטות שעות המוסיקה לטובת המקצועות שנחשבים יוקרתיים יותר בעיני משרד החינוך, ובראשם מתמטיקה ולימודי דת ומורשת. כך גם נכחדים האנסמבלים שפעם פרחו – תזמורות ומקהלות ילדים בכל בית ספר – וזן המורים למוסיקה נכחד יחד אתם. זו צריכה להיות מטרת השר פירון: להחזיר את המוסיקה ללימודי הליבה, ואתה את הנפש והנשמה של מערכת החינוך.

מכירת חיסול

אין גבול לציניות: התזמורת, בלית ברירה ובהיעדר משאבים, העסיקה את נגניה כפרילאנסרים ולא כשכירים, הנגנים בהיעדר ברירה אחרת ומתוך צורך להתפרנס בחרו להיות מועסקים כך, ואז הגיעה העירייה ואמרה – "בגלל שממילא זו לא תזמורת קבועה אלא אוסף של פרילאנסרים המנגנים בתזמורות אחרות, אפשר לחסל אותה". על מצב המוסיקה, המוסיקאים והחינוך המוסיקלי בארץ, דרך סיפורה העצוב של תזמורת הרצליה שפורקה.

בכתבתו מ24.9.2012 מציג נעם בן זאב את מצבם העגום של המוסיקה ושל המוסיקאים בארץ, ואת העובדה המצערת שהממסד לא תומך בעשייה מוסיקלית אמנותית, וגרוע מכך – גם לא בחינוך למוסיקה.

מוסיקאים מעולים רבים מעדיפים את חיי ה"פרילאנס", שמשמעותם – התרוצצות מתזמורת להרכב קאמרי לאנסמבל להקלטה לתלמידים – על-פני האלטרנטיבה של נגינה כשכירים בתזמורת קבועה, שאמנם מעניקה "ביטחון כלכלי" (אם אפשר לכנות כך את תנאי השכר המחפירים בתזמורות) אך מאלצת את נגניה לעבוד קשה מאוד (בתמורה לשכר עלוב) וכתוצאה מכך הם אינם יכולים לנגן בהרכבים או במסגרות שנותנות להם סיפוק מקצועי.

למעשה, כל הנגנים באנסמבל סולני תל-אביב מעדיפים להיות פרילאנסרים ולשמור על שמחת עשייה וסיפוק מקצועי (גם אם זה כרוך בהתרוצצויות בין כמה גופים), על-פני נגינה בתזמורת קבועה. הנגנים באנסמבל היו יכולים להיות נגני תזמורת קבועים (ותזמורות רבות הציעו וממשיכות להציע להם לבוא לנגן אצלן כנגנים קבועים), אך בחרו באופציה ה"פחות גרועה" מבחינתם – נגינה באנסמבל שהם בחרו, עם נגנים טובים שכולם בערך ברמתם ובגילם, עם הרבה שמחה, אהבה, מסירות והתלהבות, אבל במחיר של סיכון כלכלי וצורך לעבוד במספר מקומות.

מתוך הכתבה של נעם בן זאב על תזמורת הרצליה:

"זו לא היתה תזמורת קבועה אלא אוסף של פרילנסרים, שנודדים מתזמורת לתזמורת" – הטיעון הזה, כהצדקה לחיסולה בן-לילה של תזמורת קלאסית שפועלת בסדירות יותר מ-30 שנה, היה אחד המרכזיים בפרשת תזמורת הרצליה, שפורקה על ידי העירייה ושלפני עשרה ימים, בקונצרט הפרידה שלה, המחישה שוב למנוייה ואוהדיה את ייחודה.

הרווי בורדוביץ, מנצח תזמורת הרצליה שפורקה

יותר מכל העיד הטיעון הזה על מצבן של התזמורות בישראל, ועל האידיאולוגיה של העסקת עובדים במגזר הציבורי בכלל: נגנים שכל אחד מהם נחשב למומחה בתחומו מועסקים לאורך עשרות שנים כפרילנסרים, ובמקרה הטוב בהסדר של עבודה קבועה – 19 מתוך עשרות נגני התזמורת הועסקו בהסדר כזה – אבל תוך חישוב השכר לפי שעות עבודה אפקטיביות ומתוך אי-קביעות וחוסר ביטחון תעסוקתי מוחלט. מצב עניינים זה לא רק שלא גרם לתרעומת, אלא בדרך אבסורדית אף היווה הצדקה לפיטורין.

לדעתי, אין שום סיבה שנגן שעובד קשה מאוד (ולא רק בשעות העבודה בפועל אלא גם בשעות האימון הרבות הנדרשות בבית) לא יקבל שכר קבוע, פנסיה, וביטחון מינימלי שגם אם הוא אינו יכול להופיע בקונצרט שעבד עבורו קשה (בשל מחלה, פציעה או כאבים בידיים) הוא יקבל את שכרו.

המצב הזה אמנם קיים גם אצלנו באנסמבל סולני תל-אביב, אבל ישנה אצלנו מודעות לכך שזה מצב שחייב להשתנות. לכן, התחלנו לפני מספר שנים להעניק לקבועים שבנגנינו מעמד של חברי אנסמבל, שיש בו הטבות רבות, בין היתר גם בגובה השכר. משנה לשנה התרבו מספר "חברי האנסמבל" ובעונה הקרובה יהיו לנו כבר 20 חברים. הצעד הבא הוא, שהחל מהעונה הקרובה אנחנו מתחילים בתהליך של הענקת "משרות נגינה באנסמבל" שמשמעותן שכר חודשי קבוע ובהמשך גם תנאים סוציאליים למספר נגנים. בסופו של התהליך (תוך כמה שנים) יהיו לנגנים הקבועים שלנו תנאים סוציאליים ושכר קבוע. כך הם יוכלו לשמור על נגינה במסגרת מקצועית שאותה הם בחרו ושנותנת להם סיפוק, הנאה ואתגר מוסיקלי, וגם לקבל איזשהו ביטחון של שייכות למקום עבודה שנותן להם את התנאים המינימליים הדרושים לעובד.

עוד מתוך הכתבה של נעם בן זאב, בהקשר של יחס הממסד בארץ למוסיקה, למוסיקאים ולחינוך המוסיקלי:

בינות לקונצרטים של פסטיבל "חג המוסיקה הישראלית", שנגמר זה עתה, הסתתר טקס: חלוקת פרס ראש הממשלה למלחינים, שבנוסף לכבוד וההערכה הוא גם מצייד את זוכיו במענק התפנות בגובה שכר מורה לשנה שלמה. שתי מלחינות וארבעה מלחינים זכו בו: הדס גולדשמידט-חלפון, מרינה גלר, יונתן קרן, רמי שולר וזהר שרון; והמבוגר מכולם, מנחם ויזנברג, נבחר גם לשאת דברים אחרי מילים נמלצות של פקידי הממשלה לפניו.

ויזנברג הודה כרגיל למעניקי הפרס, לחבר השופטים ולמשרד התרבות שתמך ב"חג" (הנציגות מטעם המשרד היתה מינורית והשרה לא נכחה) – אבל אז חרג מנתיב התודות: "אבל פרסים ואירועים משמחים אלו אינם משקפים, לצערי, את יחס החברה בישראל לאמנים החיים בה", הוא אמר, מפר את האווירה החגיגית הנדושה, "התקציבים המוקצים לאמנים, לגופי ביצוע ולפסטיבלים העוסקים במוסיקה אמנותית, הם דלים עד כאב. מקומה המידלדל והולך של המוסיקה במערכת החינוך ממחיש את יחסה לאמנויות היפות".

הכיסא הריק של לימור לבנת זעק. לא שמלים אלה היו מזיזות משהו, אבל רק כדי להיות עד לחוסר הנחת הרגעי התעורר הצער שהיא לא שם. "בכל אומה בת תרבות, מאז ימי יוון וסין העתיקים, מושם דגש גדול על החינוך המוסיקלי מתוך הבנה עמוקה של תרומתו לעיצוב אישיותו של האדם", השלים ויזנברג את דבריו, שנאמרו בלי התרסה אלא בפשטות. "דווקא במדינה החיה על לועו של הר געש, הרוויה מתחים רבים, יש צורך להעניק לאמנות ולאמנים מקום מרכזי יותר".

המצב העגום הזה מכריח את גופי הביצוע (תזמורות, הרכבים, מקהלות וכד') לעבוד בתנאים בלתי אפשריים. אבל גרוע מכך – הוא מחסל לאט לאט את החינוך המוסיקלי בארץ! הוא מחסל את האהבה של אלפי ילדים מנגנים, הוא מחסל מפעלים נפלאים המעניקים חינוך מוסיקלי איכותי (כמו מתא"ן שסיים את דרכו בקול ענות חלושה לפני כשנתיים). הוא מחסל את הסיכוי לכך שבנוסף למוסיקאים וחובבי מוסיקה מצויינים שיצמחו כאן, תהיה לנו גם חברה איכותית, טובה, יצירתית, קשובה, מתקשרת, אינטליגנטית. מה עוד ניתן לעשות חוץ מלכתוב, לזעוק ולמחות?

בפוסט הבא – על ההכנות שלנו לפתיחת העונה, וקצת על נסיעתי הקרובה למוסקבה לנצח באולם הגדול של קונסרבטוריון צ'ייקובסקי.

שנה טובה וגמר חתימה טובה.

מחוייבים לדאוג לפני התרבות

"האם צריך לחזור ולהסביר את החשיבות הקריטית של מוסיקה ונגינה לילדים? לאדם בכלל? לחזור ולמנות את מה שהיא מעניקה? קואורדינציה, היכרות עם תרבויות, כישורים חברתיים, פיתוח המוח, האזנה לזולת." המלחין ינעם ליף בראיון להארץ

בכתבה של נעם בן זאב שמתפרסמת בעיתון "הארץ" מדבר המלחין ינעם ליף, הנשיא החדש של האקדמיה למוסיקה בירושלים, בין היתר על תפיסתו החינוכית המוסיקלית, וקצת על ביה"ס ויצ"ו חיפה ממנו פרש בשל מינויו החדש. אני מוצא לנכון להביא לקוראי הבלוג קצת מדבריו ומתפיסתו החינוכית של ינעם ליף, כמי שלמד מהאיש והמוסיקאי הנפלא הזה כ"כ הרבה, וגם בהקשר של הפוסט שכתבתי לפני שבועיים על התפיסה החינוכית האישית שלי (לקריאה לחצו כאן), אותה גיבשתי בין היתר בהשראתו.

מתוך דבריו של ליף, על החשיבות של החינוך המוסיקלי בכלל, על-פי גישתו: "האם צריך לחזור ולהסביר את החשיבות הקריטית של מוסיקה ונגינה לילדים? לאדם בכלל? לחזור ולמנות את מה שהיא מעניקה? קואורדינציה, היכרות עם תרבויות, כישורים חברתיים, פיתוח המוח, האזנה לזולת."

על הגישה של האקדמיה לחינוך המוסיקלי, מתוך הכתבה: "אילו מאפיינים עולים על הדעת כשמנסים לדמיין פרופיל של סטודנט לנגינה או ניצוח או הלחנה באקדמיה למוסיקה? אולי הראשון הוא הווירטואוזיות, המיומנות המושלמת האופיינית למוסיקאים מבצעים והידע הפנומנלי הנדרש ממלחינים; ובמלה אחת: מצוינות.

הגישה של הנשיא המיועד מנסה להיחלץ מהדימוי הזה: "אנחנו חייבים לסגל לעצמנו הסתכלות רחבה, הרבה מעבר למצוינות ולא רק מצוינות", אומר ליף. "רבים מבין הסטודנטים יהיו מורים, ואנחנו שואפים שהם יהיו מורים מעולים; ויש כאלה שיהיו מוסיקאים חובבים ברמה גבוהה, כאלה שדרך חייהם לא תהיה מוסיקלית מקצועית אבל הם יוכלו לנגן ולקרוא פרטיטורות."

על הקשר של האקדמיה לחברה ולקהילה: "במקביל להכנת הסטודנטים לעתיד המוסיקלי האישי שלהם, אנחנו כאקדמיה מחויבים לדאוג גם לפני התרבות, וזה אומר לחזק את הפעילות הקהילתית של המורים שלנו: יש תוכניות מאורגנות לשיתוף פעולה עם מרכזים וקונסרבטוריונים, והאקדמיה כבר זכתה בפרס המל"ג על מעורבות בקהילה."

על התלמידים שקיבלו אצלו חינוך מוסיקלי והחליטו לעסוק בתחומים אחרים: "אני גאה גם בתלמידים שלנו שהחליטו לא להיות מוסיקאים", הוא מבהיר, "היתה לי הזכות ללמד אותם, ואני מכבד את ההחלטה שלהם להיות רופאים או עובדים סוציאליים או חוקרי כימיה או תרפיסטים. גם הם שומרי הגחלת המוסיקלית, הם ירצו לתת את החינוך הזה לילדים שלהם ולקהילה שלהם."

על ההבדל בין האקדמיה למוסיקה לבין מוסדות מוסיקליים המייצרים נגנים וירטואוזיים (מכוני אימון לנגנים, כפי שאני מכנה אותם): "אנחנו לא מכון קרטיס", נותן ליף כדוגמה את בית הספר הגבוה למוסיקה בפילדלפיה, שמקבל לשורותיו רק את המצטיינים ביותר, "האקדמיה צריכה לראות את פעולתה בראייה חברתית ותרבותית: כן להצמיח מנצחים גדולים, זו מטרה נהדרת – אבל גם מנצחים שייתנו את נשמתם בניצוח על תזמורות כלי נשיפה ועל אנסמבלים בפריפריה ועל מקהלות ילדים, וכך יהיו בסופו של דבר פורצי דרך לא פחות".

וכמובן, על תחושותיו האישיות עם עזיבתו את ביה"ס לאמנויות ויצ"ו בחיפה, שם לימד 22 שנה (החל מהשנה שאני התחלתי ללמוד שם, בכיתה י'): "מבחינתו, הקורבן הכי גדול שהקריב בגלל התפקיד החדש הוא הפסקת ההוראה בבית הספר התיכון שבו הוא מלמד 22 שנה: "זה קרע אותי. זהו מחיר כבד שאני משלם". הגישה הנפוצה, שהוראה בתיכון נחותה לעומת ההוראה באקדמיה ומשמשת לה רק מקפצה, זרה לו: "כשחיים פרמונט, מלחין ופרופסור עמית באקדמיה, הביא אותי ללמד בוויצו בחיפה, זה היה אחרי שכבר לימדתי חמש שנים באקדמיה, אבל זו נראתה לי תוספת הכרחית לראייה החינוכית הכוללת. הרי הסטודנטים לא באים לאקדמיה משום-מקום. מהיכן הם באים? מהתיכון, והשפעה כמורה בשלב הטרום-אקדמי הזה היא מהותית".