לזהות את הקשיים

קונצרט מאתגר למבצעים, מהנה לקהל

חמש יצירות חדשות, קשות ושונות זו מזו, בשלושה ימי חזרות בלבד – זה היה הקונצרט שלי בחג המוסיקה הישראלית במוזיאון תל אביב בתחילת השבוע. מגיע שאפו גדול לתזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית על ההשקעה והנכונות להכין את היצירות בצורה מיטבית. אני חושב שכשאין אף יצירה מוכרת לנגנים, והיצירות כל כך שונות זו מזו – נדרש בכל חזרה ריכוז הרבה יותר גבוה מאשר, למשל, בחזרה שלמה על סימפוניה של בטהובן. ונגני התזמורת אכן שמרו על הריכוז הנדרש לאורך ימי החזרות. גם עבורי זה היה מאתגר מאד. על כל היצירות ניצחתי בפעם הראשונה, ובכל היצירות הנגנים היו ממש תלויים במנצח, כך שאסור היה לי לטעות… בהכנת תכנית כזאת עם תזמורת, המשימה שלי היא לזהות מהר (ועד כמה שניתן מראש) את הקשיים בכל יצירה ובכל פראזה, ולהתמקד קודם כל בהם במהלך החזרות. בחלקים מסויימים הקשיים הם ריתמיים, ובהם עלי לגרום לנגנים להבין במהירות האפשרית היטב את הקצב כדי שינגנו ביחד, בחלקים אחרים הכניסות רבות ומבלבלות וצריך לתרגל אותן עם התזמורת כמה פעמים, בחלקים מסויימים ישנם פסז׳ים קשים עם צלילים רבים שצריך ללמוד, לפעמים ע"י נגינה איטית יותר, ובחלקים אחרים ישנם שינויי טמפי, האטות, האצות, פרמטות וכו׳, שצריך להסביר לנגנים. האתגר היה גדול במיוחד כי זמן החזרות היה מוגבל. בנוסף, באופן טבעי, גם למלחינים ולסולנים הרבים היו בקשות משלהם, וניסיתי להתחשב בהם מבלי לעכב או לפגוע בהכנה. ובנוסף, הקונצרט עצמו התקיים די הרבה זמן לאחר החזרה האחרונה (יומיים וחצי), כך שהאינפורמציה הרבה משלושת ימי החזרות היתה עלולה להישכח. בחזרה הקצרה שלפני הקונצרט, על הבמה במוזיאון תל אביב, ניסיתי לרכז ולמקד את התזמורת, בעיקר בקטעים שהיה לי נחוץ להזכיר מה קורה בהם או לתרגל אותם שוב.

בסופו של דבר, בקונצרט, ניתן היה להבין עד כמה התכנית המורכבת והמאתגרת הזו היתה טובה ומהנה לקהל. המפתח לכך לדעתי היה בשבירות, בשילובים, בגיוון, ובאורך היצירות. חמש היצירות לא היו ארוכות – 10 עד 15 דקות ליצירה. בכל יצירה היתה התרחשות שונה על הבמה. ביצירה חזיונות של פרטוש היו סולן בחליל (נעם בוכמן שניגן מצוין) ופסנתרן שניגן גם הוא תפקיד סולני (אולג יקרביץ׳). בשירי לורקה של אריה לבנון היה זמר סולן ששר את הטקסטים של לורקה מתורגמים לעברית (עופר כלף). ביצירה סוגיהארה של מאיר מינדל היו בקדמת הבמה שני סולנים בכלים מסורתיים יפניים, שלא רואים לעיתים קרובות על במות הקונצרטים – שאקוהצ׳י (חליל יפני) וכלי הקשה מסורתיים מהמזרח, כפי שניתן לראות בתמונה למעלה. ביצירה סויטה גלילית של משה זורמן, היה אקורדיון בתזמורת, עליו ניגן המלחין בעצמו. ובאקוסיסטמה של נעה הרן, למרות שלא היה סולן, קרו המון דברים בתזמורת בו זמנית, ואני משוכנע שהיה מרתק להאזין ליצירה (למרות שלבצע אותה נדרש המון ריכוז). כל אלה יצרו תכנית מרתקת עם מוסיקה מצויינת של חמישה מלחינים שונים מאד זה מזה.

האולם במוזיאון תל אביב היה מלא כמעט לגמרי, תוצאה של עבודה שיווקית מצויינת ותכנית אטרקטיבית. ומהתגובות ששמעתי וקיבלתי, הקהל מאד נהנה.

מגיעות הרבה תודות וברכות למארגני הפסטיבל הייחודי הזה, ובראשם למנהלו האמנותי עודד זהבי שבנה, הגה, תכנן והוציא לפועל את כל מה שקרה על הבמה בכל ימי הפסטיבל. בנוסף, למפיק הפסטיבל איתן פאר, לאנשי ההנהלה וההפקה בתזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית, לכל הסולנים והמלחינים ששיתוף הפעולה שלהם איתי היה נהדר (למרות שלא קל לעבוד איתי), ולנגני תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית, שהתמסרו להכנת התכנית ועשו את המקסימום למרות הקשיים הרבים.

על התפר שבין הקלאסי למוסיקה הקלה

קרן הדר ואני, בפעם הקודמת שהופענו יחד (אוקטובר 2012), עם אלון ראובן

אחרי שסיימתי עם הפרוייקט המאתגר של חג המוסיקה הישראלית, התפניתי להתכונן לפתיחת העונה עם התזמורת שלי – סולני תל אביב. קונצרט פתיחת העונה שלנו, שיתקיים בתחילת נובמבר, נקרא "משייקספיר עד רייכל", ובו אנחנו מארחים את הזמרת הנפלאה קרן הדר. לפי שם הקונצרט ובחירת הסולנית שלו, ניתן להבין שמדובר בתכנית שמשלבת את עולם המוסיקה הקלאסית עם עולם המוסיקה הקלה. קרן הדר היא זמרת רב גונית ששולטת במקביל בכמה סגנונות, הן כזמרת אופרה קלאסית והן כזמרת של מוסיקה קלה, זמר עברי, מיוזיקלס וכד׳. היצירה שתהווה את הגשר בין העולמות בתכנית הזו היא יצירה חדשה שהאנסמבל הזמין מהמלחין בעז בן משה – "התפוח המתוק", שירי אהבה לטקסטים של שייקספיר, אוסקר ויילד, אמילי דיקנסון, קתרין פיליפס ואחרים. היצירה של בעז כתובה לזמרת, תזמורת כלי קשת (שבה, שלא כמקובל, לכל אחד מהקשתנים תפקיד עצמאי סולני, כלומר לא תהיה קבוצה שלמה של כנרים שתנגן אותו דבר אלא כל כנר ינגן תפקיד אחר), והכלי שמבשר על כך שזו לא יצירה לגמרי "קלאסית" – גיטרה חשמלית. בגיטרה החשמלית ינגן המלחין, בעז בן משה, בעצמו. היצירה מרתקת בעיני, ואני נהנה ללמוד ולהכין אותה. היא תבוצע כולה בעברית. זה יהיה ביצוע בכורה עולמי ליצירה זו. בנוסף, תשיר קרן הדר שניים משיריו המפורסמים של גרשוין – it ain't necessarily soo, ו- summertime, שבו נשלב גם את העיבוד של ג׳ון סיימון. בשני השירים האלה ילוו את קרן הדר נגני כלי הקשת של האנסמבל ביחד עם גיטרה חשמלית, בה ינגן בעז בן משה. את העיבודים כתב עבורנו תום בר. ובנוסף, יהיו בתכנית שני שירים נפלאים של סשה ארגוב – "שמרי נפשך" (שיר משמר) ו"זה לא בשבילי". נסיים את הערב המיוחד הזה עם שני שירים של עידן רייכל בעיבודים של רפי קדישזון – ממעמקים ומחכה.

בקונצרטים בחיפה ובתל אביב, שהם ע"ש אסתר ואליעזר בלשה, יופיע איתנו בחלק הראשון כמיטב המסורת פסנתרן ישראלי, והפעם יהיה זה תום בורו שזכה לאחרונה במקום השני בתחרות פסנתרנים בינלאומית, ולפני כן הופיע איתנו כסולן בפסטיבל בדרום קוריאה. הוא ינגן איתנו את הקונצ׳רטו לפסנתר בלה מז׳ור ק.414 של מוצרט. נפתח את התכנית בשיר ערש לתזמורת כלי קשת של גרשוין. הקונצרטים יתקיימו בחיפה ובתל אביב, ובהמשך גם בעכו ובגוש עציון. כרטיסים לקונצרט בתל אביב (בקונסרבטוריון הישראלי שטריקר) ב10.11.19 בקישור הזה.

בפעם הקודמת שקרן ואני שיתפנו פעולה, ביצענו יחד, בין היתר, את יצירתו של יחזקאל בראון "אור גדול", עם אנסמבל סולני תל אביב והקרנן אלון ראובן. הנה הביצוע ההוא.

שובו של קנון – קונצרט לילדים

קנון ואני, כשרק הכרנו…

מיד לאחר סוכות האנסמבל יפתח את העונה עם קונצרט מרגש ונוסטלגי, הקונצרט לילדים "מה זה התנועות האלה". אל האנסמבל יחזור קנון – הבובה האהובה אותה מפעיל הבובנאי דותן אלעד, וביחד נציג לילדים את כלי התזמורת, ננסה להבין את ההבדל בין מנגינה לליווי, ונראה מה בכלל עושה המנצח כשהוא מנפנף בידיו. מרגש מאד לחזור אל קונצרט ואל תכנית לילדים שפעם היינו מופיעים איתה באופן קבוע. את הסדרה שלנו לילדים "בובה של קונצרט" יזמה, כתבה והפיקה המלחינה דקלה בניאל (שלאחרונה זכתה בפרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים). הופענו עם הסדרה הזו בתל אביב, במודיעין ובאולמות נוספים בארץ. לצערי, כבר מספר שנים הסדרה הזו לא קיימת, אבל לאחרונה קיבלנו הזמנה להופיע עם הקונצרט הזה, הזמנה שאולי תביא בעקבותיה הזמנות נוספות. הקונצרט יתקיים ב29.10 ברחובות, באולם הקטן של היכל התרבות בעיר. מצפה מאד למפגש המחודש עם קנון, עם דותן, עם דקלה, ועם קהל של ילדים חדשים.

קנון, הבובנאי דותן אלעד ואני, בחזרות

זכרונות מקוריאה

כזכור, לפני כחודש חזרנו מסיור קונצרטים בעיר בוסאן בקוריאה, שבו הופענו בארבעה קונצרטים במסגרת פסטיבל בינלאומי. בימים האחרונים קיבלתי את קטעי הוידאו מהקונצרטים, שצולמו והוקלטו באופן מקצועי ע"י צוות קוריאני, הנה כמה קטעים נבחרים מהסימפוניה מס׳ 7 של בטהובן, להנאתכם.

פרק שני

פרק רביעי

 

מאחל לקוראי הבלוג חג סוכות שמח!

 

שלכם,

ברק

 

גם בסלוניקי הטלפונים זזו שעה לאחור

נסיעה בראש השנה לקונצרט בסלוניקי, וקונצרט בחג המוסיקה הישראלית מיד עם שובנו ארצה – כך התחילו הימים הנוראים לפני שנתיים. ארבעת ימי החופש שהיו עכשיו בחג הזכירו לי ימים לחוצים במיוחד שעברנו בדיוק באותה תקופת חגים. וגם בסלוניקי הטלפונים זזו שעה לאחור מבלי שביקשנו מהם… שתהיה שנה טובה, שנת רוגע

תקופה לחוצה במיוחד עברנו בימים הנוראים לפני שנתיים. ביומיים שלפני ראש השנה קיימנו שתי חזרות אינטנסיביות מאד שבהן היה עלינו להספיק ללמוד יצירה חדשה של דניאל עקיבא לתזמורת מיתרים, אבוב ומקהלה, יצירה חדשה של איתן שטיינברג לזמרת ותזמורת מיתרים, יצירה חדשה של גורי אגמון לחליל, אבוב, בסון, קרן ומיתרים, ואת יצירתו של נעם סיוון "ביתן הבדידות" אותה ביצענו כבר לפני כן.

במוצאי החג יצאנו לסלוניקי לנגן תכנית שונה לחלוטין שבה היצירה הישראלית היחידה היתה של ברדנשוילי – אלגיה למיתרים, ואליה התווספו ריקודים יווניים של סקלקוטס וכן מיצירות מוצרט, גריג וברטוק. במהלך שהייתנו בסלוניקי עברנו לא מעט חוויות, וגם שם היינו צריכים להכין את התכנית בזמן קצר מאד – חזרת ערב, למחרת חזרת בוקר, ובערב קונצרט. על החוויות מסלוניקי כתבתי בפרוט בבלוג, לקריאה ניתן ללחוץ כאן.

971_0590

האנסמבל בסלוניקי

ביצוע האלגיה למיתרים של ברדנשוילי בקונצרט בסלוניקי

הגענו ארצה ב5:00 בבוקר ובאותו היום בשעה 2 בצהריים כבר קיימנו חזרה בתל-אביב על התכנית לקונצרט חג המוסיקה הישראלית ומיד אחריו נסענו לחיפה לחזרת בלאנס ולקונצרט, ששודר בשידור חי בקול המוסיקה. הקונצרט, למרות כל האינטנסיביות והעייפות, היה בסך הכל מוצלח מאד.

307427_10150315236153282_580448281_8077997_1255112742_n

הקונצרט בחיפה בחג המוסיקה הישראלית, עם מקהלת זמרי מורן, ועם הסולנית הנפלאה שלנו תמר ענבר באבוב, בסיום יצירתו של דני עקיבא "ממעמקים"

הנה הביצוע של ביתן הבדידות מאת נעם סיוון, מקונצרט אחר

למרות שאת ימי החג האחרונים העברתי במנוחה טוטאלית, לא יכולתי שלא להיזכר באותם ימים אינטנסיביים לפני שנתיים. אבל דבר אחד היה זהה – הבוקר הטלפון שלי זז שעה אחת לאחור, כאילו עברנו לשעון חורף. זה קרה גם כשהיינו בסלוניקי. אלא שאז הטלפון צדק לפי שעון ישראל – בזמן שבארץ עברו לשעון חורף בסלוניקי עדיין היה שעון קיץ. כך יצא שמרבית הנגנים כמעט פספסו את ארוחת הבוקר. היום לעומת זאת הטלפון זז שעה לאחור שלא בצדק – עד כמה שידוע לי אנחנו נשארים בשעון קיץ עד סוף אוקטובר.

שתהיה לכולנו שנה נפלאה, שנה של רוגע, שלווה, בריאות, אהבה והרבה מוסיקה.

מכירת חיסול

אין גבול לציניות: התזמורת, בלית ברירה ובהיעדר משאבים, העסיקה את נגניה כפרילאנסרים ולא כשכירים, הנגנים בהיעדר ברירה אחרת ומתוך צורך להתפרנס בחרו להיות מועסקים כך, ואז הגיעה העירייה ואמרה – "בגלל שממילא זו לא תזמורת קבועה אלא אוסף של פרילאנסרים המנגנים בתזמורות אחרות, אפשר לחסל אותה". על מצב המוסיקה, המוסיקאים והחינוך המוסיקלי בארץ, דרך סיפורה העצוב של תזמורת הרצליה שפורקה.

בכתבתו מ24.9.2012 מציג נעם בן זאב את מצבם העגום של המוסיקה ושל המוסיקאים בארץ, ואת העובדה המצערת שהממסד לא תומך בעשייה מוסיקלית אמנותית, וגרוע מכך – גם לא בחינוך למוסיקה.

מוסיקאים מעולים רבים מעדיפים את חיי ה"פרילאנס", שמשמעותם – התרוצצות מתזמורת להרכב קאמרי לאנסמבל להקלטה לתלמידים – על-פני האלטרנטיבה של נגינה כשכירים בתזמורת קבועה, שאמנם מעניקה "ביטחון כלכלי" (אם אפשר לכנות כך את תנאי השכר המחפירים בתזמורות) אך מאלצת את נגניה לעבוד קשה מאוד (בתמורה לשכר עלוב) וכתוצאה מכך הם אינם יכולים לנגן בהרכבים או במסגרות שנותנות להם סיפוק מקצועי.

למעשה, כל הנגנים באנסמבל סולני תל-אביב מעדיפים להיות פרילאנסרים ולשמור על שמחת עשייה וסיפוק מקצועי (גם אם זה כרוך בהתרוצצויות בין כמה גופים), על-פני נגינה בתזמורת קבועה. הנגנים באנסמבל היו יכולים להיות נגני תזמורת קבועים (ותזמורות רבות הציעו וממשיכות להציע להם לבוא לנגן אצלן כנגנים קבועים), אך בחרו באופציה ה"פחות גרועה" מבחינתם – נגינה באנסמבל שהם בחרו, עם נגנים טובים שכולם בערך ברמתם ובגילם, עם הרבה שמחה, אהבה, מסירות והתלהבות, אבל במחיר של סיכון כלכלי וצורך לעבוד במספר מקומות.

מתוך הכתבה של נעם בן זאב על תזמורת הרצליה:

"זו לא היתה תזמורת קבועה אלא אוסף של פרילנסרים, שנודדים מתזמורת לתזמורת" – הטיעון הזה, כהצדקה לחיסולה בן-לילה של תזמורת קלאסית שפועלת בסדירות יותר מ-30 שנה, היה אחד המרכזיים בפרשת תזמורת הרצליה, שפורקה על ידי העירייה ושלפני עשרה ימים, בקונצרט הפרידה שלה, המחישה שוב למנוייה ואוהדיה את ייחודה.

הרווי בורדוביץ, מנצח תזמורת הרצליה שפורקה

יותר מכל העיד הטיעון הזה על מצבן של התזמורות בישראל, ועל האידיאולוגיה של העסקת עובדים במגזר הציבורי בכלל: נגנים שכל אחד מהם נחשב למומחה בתחומו מועסקים לאורך עשרות שנים כפרילנסרים, ובמקרה הטוב בהסדר של עבודה קבועה – 19 מתוך עשרות נגני התזמורת הועסקו בהסדר כזה – אבל תוך חישוב השכר לפי שעות עבודה אפקטיביות ומתוך אי-קביעות וחוסר ביטחון תעסוקתי מוחלט. מצב עניינים זה לא רק שלא גרם לתרעומת, אלא בדרך אבסורדית אף היווה הצדקה לפיטורין.

לדעתי, אין שום סיבה שנגן שעובד קשה מאוד (ולא רק בשעות העבודה בפועל אלא גם בשעות האימון הרבות הנדרשות בבית) לא יקבל שכר קבוע, פנסיה, וביטחון מינימלי שגם אם הוא אינו יכול להופיע בקונצרט שעבד עבורו קשה (בשל מחלה, פציעה או כאבים בידיים) הוא יקבל את שכרו.

המצב הזה אמנם קיים גם אצלנו באנסמבל סולני תל-אביב, אבל ישנה אצלנו מודעות לכך שזה מצב שחייב להשתנות. לכן, התחלנו לפני מספר שנים להעניק לקבועים שבנגנינו מעמד של חברי אנסמבל, שיש בו הטבות רבות, בין היתר גם בגובה השכר. משנה לשנה התרבו מספר "חברי האנסמבל" ובעונה הקרובה יהיו לנו כבר 20 חברים. הצעד הבא הוא, שהחל מהעונה הקרובה אנחנו מתחילים בתהליך של הענקת "משרות נגינה באנסמבל" שמשמעותן שכר חודשי קבוע ובהמשך גם תנאים סוציאליים למספר נגנים. בסופו של התהליך (תוך כמה שנים) יהיו לנגנים הקבועים שלנו תנאים סוציאליים ושכר קבוע. כך הם יוכלו לשמור על נגינה במסגרת מקצועית שאותה הם בחרו ושנותנת להם סיפוק, הנאה ואתגר מוסיקלי, וגם לקבל איזשהו ביטחון של שייכות למקום עבודה שנותן להם את התנאים המינימליים הדרושים לעובד.

עוד מתוך הכתבה של נעם בן זאב, בהקשר של יחס הממסד בארץ למוסיקה, למוסיקאים ולחינוך המוסיקלי:

בינות לקונצרטים של פסטיבל "חג המוסיקה הישראלית", שנגמר זה עתה, הסתתר טקס: חלוקת פרס ראש הממשלה למלחינים, שבנוסף לכבוד וההערכה הוא גם מצייד את זוכיו במענק התפנות בגובה שכר מורה לשנה שלמה. שתי מלחינות וארבעה מלחינים זכו בו: הדס גולדשמידט-חלפון, מרינה גלר, יונתן קרן, רמי שולר וזהר שרון; והמבוגר מכולם, מנחם ויזנברג, נבחר גם לשאת דברים אחרי מילים נמלצות של פקידי הממשלה לפניו.

ויזנברג הודה כרגיל למעניקי הפרס, לחבר השופטים ולמשרד התרבות שתמך ב"חג" (הנציגות מטעם המשרד היתה מינורית והשרה לא נכחה) – אבל אז חרג מנתיב התודות: "אבל פרסים ואירועים משמחים אלו אינם משקפים, לצערי, את יחס החברה בישראל לאמנים החיים בה", הוא אמר, מפר את האווירה החגיגית הנדושה, "התקציבים המוקצים לאמנים, לגופי ביצוע ולפסטיבלים העוסקים במוסיקה אמנותית, הם דלים עד כאב. מקומה המידלדל והולך של המוסיקה במערכת החינוך ממחיש את יחסה לאמנויות היפות".

הכיסא הריק של לימור לבנת זעק. לא שמלים אלה היו מזיזות משהו, אבל רק כדי להיות עד לחוסר הנחת הרגעי התעורר הצער שהיא לא שם. "בכל אומה בת תרבות, מאז ימי יוון וסין העתיקים, מושם דגש גדול על החינוך המוסיקלי מתוך הבנה עמוקה של תרומתו לעיצוב אישיותו של האדם", השלים ויזנברג את דבריו, שנאמרו בלי התרסה אלא בפשטות. "דווקא במדינה החיה על לועו של הר געש, הרוויה מתחים רבים, יש צורך להעניק לאמנות ולאמנים מקום מרכזי יותר".

המצב העגום הזה מכריח את גופי הביצוע (תזמורות, הרכבים, מקהלות וכד') לעבוד בתנאים בלתי אפשריים. אבל גרוע מכך – הוא מחסל לאט לאט את החינוך המוסיקלי בארץ! הוא מחסל את האהבה של אלפי ילדים מנגנים, הוא מחסל מפעלים נפלאים המעניקים חינוך מוסיקלי איכותי (כמו מתא"ן שסיים את דרכו בקול ענות חלושה לפני כשנתיים). הוא מחסל את הסיכוי לכך שבנוסף למוסיקאים וחובבי מוסיקה מצויינים שיצמחו כאן, תהיה לנו גם חברה איכותית, טובה, יצירתית, קשובה, מתקשרת, אינטליגנטית. מה עוד ניתן לעשות חוץ מלכתוב, לזעוק ולמחות?

בפוסט הבא – על ההכנות שלנו לפתיחת העונה, וקצת על נסיעתי הקרובה למוסקבה לנצח באולם הגדול של קונסרבטוריון צ'ייקובסקי.

שנה טובה וגמר חתימה טובה.

מקומו של המנצח באנסמבל סולני תל-אביב

בהקשר לכתבה של נעם בן זאב מלפני כמה ימים בעיתון הארץ, על הספר "מיתוס המאסטרו" שנכתב לפני 20 שנה ע"י המבקר הבריטי נורמן לברכט (ומצורפת כאן בהמשך) – כמה מחשבות, זכרונות והרהורים על היחסים בין אנסמבל סולני תל-אביב לביני ב10 שנות קיומנו. איך זה עובד אצלנו באנסמבל?

הכתבה של נעם בן-זאב מלפני כמה ימים, על הספר "מיתוס המאסטרו", המתאר את העולם ההולך ונעלם של מנצחים כל-יכולים, רודנים, טוטאליטריים – גרמה לי לחשוב על השינויים שהעולם הקלאסי התזמורתי עובר, בכל הקשור לאופי התזמורות ולסמכויותיו של המנצח. אני משתכנע יותר ויותר שמנצח שזוכה לשיתוף פעולה ולאהבה מצד נגניו יקבל תוצאה יותר טובה בקונצרט. מנצח שיעודד את נגניו, יחמיא להם מידי פעם ויצור אוירה טובה ונעימה בחזרות, יזכה לשיתוף פעולה גדול ולמוטיבציה מצידם לתת 100% בקונצרט.

כשהקמתי את האנסמבל לפני 10 שנים, זה היה גוף  דמוקרטי לגמרי. החזרות היו מתנהלות בשיתוף מלא עם הנגנים, נגנים היו מציעים דרכים לביצוע ומקומות לחזור עליהם והעבודה התנהלה תוך ביטוי אישי לכל נגן ונגן. מכיוון שהאוירה היתה מאוד טובה וחברית, גם שעות ההתחלה והסיום לא היו ממש מוחלטות, הפסקות התארכו, חזרות החלו באחור, ולפעמים נמשכו מעבר לשעת הסיום.

האנסמבל בימיו הראשונים (2001): אוירה נהדרת, דמוקרטיה מוחלטת

התפקיד שלי בתוך כל זה היה לנווט את החזרות, להנחות ולהציע את רעיונותיי המוסיקליים, להקפיד על לוח הזמנים, ולדאוג להביא את האנסמבל לרמת ביצוע גבוהה מבלי לקפח או לדכא את האינדיבידואליות של הנגנים. היתרון הגדול היה שנוצר גוף תזמורתי יוצא דופן – גוף שבו כל נגן מעורב באופן אינדיבידואלי, ויש לו הזדהות מלאה ומוטיבציה להצליח. החיסרון היה שהדברים לקחו הרבה יותר זמן מהמקובל, כאשר לפעמים על כל קשת, דינמיקה או ארטיקולציה נפתח דיון ארוך, שגם אם בסופו התקבלה החלטה שמקובלת על כולם, הוא בזבז זמן חזרות יקר. שיטת העבודה הזו נמשכה כשנתיים וחצי, כאשר לאט לאט החלו להישמע קולות מצד הנגנים הקוראים לקצת פחות דמוקרטיה ולקצת יותר החלטיות מצידי, אשר תוביל ליותר יעילות. לקחתי את ההערות האלה מאוד ברצינות, והתחלתי להכין לפני כל פרוייקט לוח זמנים מפורט לכל חזרה, כתבתי בעצמי את הקשתות לכולם, גיבשתי בעצמי את האינטרפרטציה, סימנתי פרטים רבים של ביצוע בתוים, על-מנת לחסוך זמן חזרות יקר. התחלתי להקפיד על שעות התחלה וסיום, וניהלתי את החזרות בצורה הרבה יותר חד-צדדית. בגלל לוח הזמנים המוקפד, לא אפשרתי יותר מדי ביטוי אישי לנגנים שהיו להם רעיונות להציע, מכיוון שפחדתי שיתבזבז לנו הזמן היקר. כתוצאה מהתהליך הזה, גם שיתפתי את הנגנים פחות ברעיונות ובהצעות לרפרטואר, ובנושאים הקשורים להתנהלות האנסמבל. התוצאה המקצועית היתה ללא ספק טובה בהרבה, והיעילות בחזרות השתפרה פלאים, ומעידות על כך כמה מההקלטות הנפלאות של האנסמבל בשנים 2004-2007 (מוצרט סימפוניה מס' 33, פרוקופייב הסימפוניה הקלאסית, ברטוק דיברטימנטו למיתרים). אבל יחד עם זה גם נוצר קצת ריחוק בין הנגנים לביני, שכתוצאה ממנו הצטברו גם תסכולים אצל חלק מהנגנים.

שנת 2005: עבודה מקצועית ויעילה ביותר, על חשבון הביטוי האישי והאינדיבידואליות של הנגנים

בשנים האחרונות, בזכות תהליך אישי שעברתי, וגם בזכות ההרכב האנושי הנהדר באנסמבל, אני חושב שהאנסמבל הגיע לדרך העבודה הנכונה, היעילה והטובה ביותר. החזרות מתנהלות באוירה טובה, ותוך מעורבות של הנגנים בתהליך, אבל גם תוך יעילות וניצול של כל דקה לשיפור האנסמבל. יעידו על כך הפרוייקטים האחרונים שעשינו – קונצרט בחג המוסיקה הישראלית עם תכנית קשה מאוד – בשלוש חזרות; קונצרט בסלוניקי בשתי חזרות; קונצרט בכפר-שמריהו בשתי חזרות; תכנית עם אסתרית בלצן בשתי חזרות; בכל הפרוייקטים האלה העבודה בחזרות מאוד ממוקדת ומרוכזת, אבל יחד עם זאת לכל סקציה יש גם זמן עבודה נפרד בקבוצה שבו המובילים מנהלים את החזרה ולנגנים יש מקום לביטוי אישי. התוצאה מצויינת, וגם האוירה בחזרות, בקונצרטים ומחוצה להם – יוצאת מהכלל.

שנת 2010: סקציית הויולות שלנו בחזרת סקציה – אוירה מצויינת!!

אני חושב שכל אחד צריך שיציבו לו גבולות על-מנת שהוא יהיה מרוצה ומסופק. חופש מוחלט, ללא יד מכוונת החלטית, לא יגרום בסופו של דבר אושר לנגנים, כי הוא לא יוביל לתוצאה טובה. יד מכוונת החלטית נחוצה מאוד בגוף המורכב מהרבה אנשים, אך יחד עם זאת דיכוי וסרוס הנגנים עלול ליצור גם הוא תוצאה לא רצויה – בגלל תסכולים וחוסר רצון לשתף פעולה. החיים מלמדים אותי שמנצח הוא בראש ובראשונה – פסיכולוג!!! ואת זה לא מלמדים באקדמיה למוסיקה…

סולני תל-אביב, אוקטובר 2011: פרוייקטים מוצלחים בשתי חזרות בלבד

הנה המאמר של נעם בן זאב:

סוף שלטונו של המאסטרו המוסיקלי

מי שביקר בסיאול בירת דרום קוריאה שם לב ודאי לתופעה הייחודית לה: בכל יום מתקיימות ברחבי העיר שביתות מלוות בהפגנות, לעתים עשרות מהן. המחזה דומה בכולן: בטיול רגלי בעיר נתקלים לפתע בשרשרת שוטרים שספק חוסמת ספק מגינה על חבורת מפגינים – פקידות בנק, עובדי מסעדה, קופאיות או פועלים – שיושבים על המדרכה בפתח העסק שאותו נטשו, קוראים קריאות קצביות, שרים, מקישים בכלי הקשה ומניפים כרזות. העוברים ושבים נעצרים, מביעים הזדהות, משוחחים – ואחרי זמן כולם מתפזרים לדרכם.

לפני כשבועיים, בסוף אוקטובר, הצטרפה קהילה יוצאת דופן אל מעגל המפגינים – זו של נגני התזמורת הסימפונית של רשות השידור הקוריאנית (KBS), תזמורת שהוקמה בשנות ה-50 ונהפכה למובילה במדינה. הנגנים לבשו טישירטס ועליהן סיסמאות הקוראות לפיטוריו של המנהל המוסיקלי שלהם, האמריקאי ממוצא קוריאני האהם שיניק.

טוסקניני. איך להעיף נגן באמצע החזרה

טוסקניני. איך להעיף נגן באמצע החזרה . צילום: אי-פי

מקצת הטענות נגדו היו מקצועיות ("הוא לא מבחין בין צליל אבוב לקרן יער"), אבל רובן נסובו סביב יחסו האדנותי לנגנים, אמצעי המשמעת הלא הוגנים שנקט, והדרך שבה פיטר נגנים ראשיים והחליפם באחרים. ובסיכום: התנגדות של קהילה מדוכאת לרוח ה"מאסטרו", השליט הכל-יכול שעל פיו יישק דבר, הרודה בנגניו ורשאי להשפילם ולפטרם כרצונו.

על הרודנות של המאסטרו ועל דיכוי הנגנים במוסד התזמורת הסימפונית, כבר נכתב בספר שהשבוע מלאו 20 שנה להוצאתו, "מיתוס המאסטרו", מאת מבקר המוסיקה הבריטי נורמן לברכט. בביקורת על הספר הזה שפורסמה לפני כמה ימים נטען, כי הוא "חולל מהפכה בתודעת הציבור, ושינה מהיסוד את דימויו של המנצח על תזמורת סימפונית: ממנהיג בעל כוחות על-טבעיים לשחקן מובהק בשדות הכוח. הספר נמכר ברבע מיליון עותקים", ממשיכה הביקורת האוהדת, "וניבא אז את העתיד – שאולי הוא זמננו-אנו – שבו שלטון המאסטרו יבוא סוף סוף אל קצו".

לא לגמרי מפתיע לגלות, כי מי שמפרגן בנדיבות כזו לספר "מיתוס המאסטרו", ומי שאף מוסיף ומספר איך הספר ממש שינה את חייהם של מנצחים ("ולדימיר יורובסקי, עכשיו המנצח על הפילהרמונית של לונדון, סיפר לי שהחליט לנטוש את שרביט הניצוח אחרי שקרא אותו") – הוא לא אחר מאשר המחבר, נורמן לברכט עצמו. מי שקרא את ספרו זה, או ריפרף על ספריו האחרים או עקב אחרי הקריירה הנוסקת של לברכט, שכותב באינספור עיתונים ומפרנס בלוג שנקרא על ידי מיליונים – מכיר היטב הסגנון והתוכן היהירים של הכותב: זה חלק משפתו, ויש אומרים חלק מהחן שלו.

קשה לצלוח את הספר, אבל בכל זאת אפשר לקרוא בו כמה דברים מעניינים על עלייתו של מוסד המנצח במאה ה-19 ועל המנצחים הגדולים (מאסטרי) שנולדו מאז ונהפכו לסופרסטארים, לדמויות מרכזיות בתרבות המערבית.

המשמעות האמיתית של המאסטרו, מונח שמתאר גבר נערץ ועריץ, כל יכול, נתון לגחמות, מין אמן טוטאלי שמפסל את המוסיקה במו ידיו – היא, לדברי לברכט, פוליטית-חברתית, ומטרתה היא אגירת כוח וכסף. הרברט פון קאריאן, המנצח האגדי של תזמורת ברלין ושל פסטיבלים חשובים, לאונרד ברנשטיין האגדי מניו יורק, וגאורג שולטי משיקאגו, אגדי לא פחות, הם שלושה דינוזאורים, על פי לברכט, שעוד התהלכו על פני האדמה בשנות ה-80, מושכים בחוטי התעשייה המוסיקלית הבינלאומית ושולטים בהון עתק, אחרוני דור שהלך ופס מן העולם.

באותו זמן כבר פעלו בסביבה מנצחים צעירים מהדור החדש: סיימון ראטל בברמינגהאם שסירב לקבל תזמורות גדולות ויוקרתיות; מנצחים רוסים צעירים בסוף העידן הסובייטי ומיד אחריו – יורובסקי למשל – שנרתעו גם הם מריכוז של כוח; ובפינלנד, בראשותו של אסה פקה סאלונן, דור של מנצחים מוכשרים, צנועים, נעדרי כל אקסטרווגנצה ותסביך שליטה, שכבר לא רדו בנגנים ולא השפילו אותם. זה דור שבקרבו לא ייתכן מקרה כמו האנקדוטה המסופרת על טוסקניני, רודן מפחיד ואכזר, ולפיה הוא הפסיק חזרה ודרש מנגן שכנראה טעה לומר לו באיזה תאריך נולד, לתשובתו המשיך ושאלו "באיזה יום זה היה?", וכשקיבל את התשובה קבע "זהו יום שחור לעולם המוסיקה" – ופיטר אותו.

בארנבוים למשל

האם ימים אלה חולפים, כנבואת לברכט? באופטימיות זהירה ניתן לומר שכן. אמנם למרות המצוקה הכלכלית של תזמורות וקריסת חברות התקליטים הגדולות, שצימצמו מאסטרי רבים לגודלם הטבעי, עדיין יש מנצחים שבידיהם עוצמה חובקת עולם. למשל, אותו סיימון ראטל הצנוע שעלה לגדולה ולניהול המוסיקלי של הפילהרמונית הברלינאית, או דניאל בארנבוים ותזמורותיו – האופרה של ברלין, "דיוואן מזרח-מערב" ועתה גם בית האופרה "לה סקאלה". ואמנם גם בתחומים שבהם נוצר מופת של מנצחים מסוג חדש – תזמורות הבארוק, ומנגד אנסמבלים של מוסיקה חדישה – עדיין מוצאים מאסטרי בתבנית הישנה כמו ג'ון אליוט גרדינר, או פייר בולז.

אבל בכל זאת ניכר שינוי בכיוון הרוח: תזמורות הבארוק והמוסיקה החדישה, ועלייתן של נשים מנצחות, מעוררים תקווה לזן אחר של מנצח, מאסטרו או מאסטרה: דמוקרטית, משתפת ואדיבה בעשייה המוסיקלית עצמה; ובמעגל הפוליטי-כלכלי: בלי גחמות ושגעונות, בלי דרישות מופרזות, מנצחת או מנצח שיודעים את מקומם בתוך מערכת חברתית ועסקית ושלא על פיהם יישק דבר.

המרד נגד המנהל המוסיקלי של התזמורת הקוריאנית מצד נגנים שכבר לא מוכנים לקבל את מרותו בלי ערעור מתיישב איפוא עם הרוח הזאת, ועם רוח המחאה החברתית והתביעה לצדק חברתי בכלל; ותגובתו למחאה, ששיקפה סירוב מוחלט להכיר בה – "לא ייתכן שחברי תזמורת ימרו את פיו של המנהל המוסיקלי", אמר – היא שירת ברבור של מי שיטואטא כנראה מהר מאוד מהבמה.

ובישראל – האם כאן פועלת גם כן דמות מאסטרו כל יכול שכזה? בסצינה קטנה ורחוקה כל כך, העוצמה המרוכזת בידי מאסטרו היא אפסית ביחס למוקדי הכוח העולמיים, אבל עלולה להיות כמעט אבסולוטית בתוכה-עצמה. האנסמבלים הבארוקיים בישראל, למשל, הם דוגמה להתנהלות שיתופית ושוויונית, וכך גם רוב הקבוצות למוסיקה חדישה. ובקרב התזמורות הסימפוניות, קשה לומר שדן אטינגר מראשון לציון, פרדריק שאזלן, מנהלה המוסיקלי החדש של הסימפונית ירושלים, ואפילו נועם שריף מתזמורת חיפה, הבולט בנוף הישראלי כבר יותר מחצי מאה – מייצגים את מיתוס המאסטרו.

יש אמנם גברים בעלי כוח שפועלים בסצינה: גיל שוחט, למשל, שחולש על שלושה פסטיבלים, על היכל תרבות בצפון ועל סדרות אינספור של קונצרטים מוסברים; ודן יוהס, שמנהל קבוצה למוסיקה חדישה ("אנסמבל המאה ה-21"), אולם קונצרטים ("התיבה") והוא גם ראש איגוד הקומפוזיטורים. אבל דמות המאסטרו בישראל, בעיקר מבחינה מוסיקלית, שמורה באמת רק לאחד: זובין מהטה, המנהל המוסיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שעתה מציינים 50 שנה להופעותיו עם התזמורת.

אשר לעתיד – אולי פעילותן של שתי מנצחות מצוינות, טליה אילן וקארין בן יוסף, ושל רבות אחרות שלומדות ומתמחות בניצוח, מחישה גם היא את בוא עידן הדמוקרטיה בתזמורות.

סלוניקי, חג המוסיקה, חג שמח

האנסמבל ואני מאחלים לכל קוראי הבלוג שנה טובה, מתוקה, מאושרת, מלאה בדבש ובמוסיקה נפלאה.

בחג הזה אנחנו עסוקים מאוד בפעילותנו המוסיקלית. במשך השבוע עבדנו קשה על התכנית של חג המוסיקה הישראלית, והלילה נצא לסלוניקי, שם נופיע במוצ"ש הקרוב 1.10.2011 במסגרת פסטיבל Demetria עם תכנית שונה לחלוטין. החזרות לקונצרט הזה תתקיימנה שם. ביום שני, מיד עם שובנו, נקיים חזרה אחה"צ על התכנית הישראלית ואז ניסע לחיפה, שם נופיע בערב בקונצרט בשידור חי בקול המוסיקה. עבודה קשה.

אז שתהיה שנה נפלאה וחג שמח

חגיגה חיפאית בחג המוסיקה הישראלית

מה משותף לנעם סיוון, דניאל עקיבא, איתן שטיינברג, דני כהן ז"ל, וכן לכמה מנגני האנסמבל ולי? זוהי רשימה מכובדת של מוסיקאים, מלחינים, משוררים ומבצעים אשר עברו במגמת המוסיקה הנפלאה של ביה"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו חיפה, כתלמידים, כמורים, כמחנכים. בקונצרט של האנסמבל במסגרת חג המוסיקה הישראלית ב3.10.2011, מיד עם שובנו מסלוניקי, כל השמות האלה יככבו. הקונצרט יתקיים בחיפה ויועבר בשידור חי בקול המוסיקה. פוסט שני בסדרה על העונה הקרובה של האנסמבל

סולני תל-אביב עם אנסמבל זמרי מורן לאחר הביצוע הקודם של "ביתן הבדידות" של נעם סיוון פברואר 2010

כפי שכתבתי בפוסט הקודם, העונה הקרובה צפויה להיפתח באינטנסיביות. למחרת שובנו מהקונצרט בסלוניקי, עליו כתבתי כאן, כבר נהיה על הבמה באודיטוריום רפפורט בחיפה לקונצרט שיחתום את יום הארועים של חג המוסיקה הישראלית בחיפה ויועבר בשידור חי בקול המוסיקה.

הקשר של הקונצרט לעיר חיפה אינו רק במיקומו הפיזי, אלא גם בתכנית, במלחינים ובמבצעים. למעשה זו תהיה חגיגה חיפאית של ממש, שבמרכזה דמויות מפתח ממגמת המוסיקה של ביה"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו חיפה. אני עצמי יליד חיפה ובה גדלתי והתחנכתי. את החינוך המוסיקלי שלי קיבלתי, בין היתר, בביה"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו חיפה. מגמת המוסיקה בבי"ס זה היא לדעתי הטובה בארץ, הן בזכות צוות המורים הנפלא שכולל מוסיקאים בכירים כמו פרופ' חיים פרמונט ופרופ' ינעם ליף מהאקדמיה בירושלים, הן בזכות תכנית הלימודים המצויינת שאינה מתמקדת רק בצד האינסטרומנטלי-ביצועי, אלא שמה דגש גם על תחומים מוסיקליים חשובים לא פחות כמו אילתור, קצב, קומפוזיציה, ניצוח וכו', והן בזכות האוירה החיובית, התומכת והמעודדת, אוירה שיוצרת אצל התלמידים אהבה אמיתית למוסיקה, אותה הם לוקחים איתם לכל חייהם. כיום יש לי גם הזכות להיות חלק מצוות המורים במגמת המוסיקה הזו, כמדריך הרכבים קאמריים וכמרכז המוסיקה הקאמרית. מרכז המגמה, אשר הקים אותה לפני 25 שנה הוא דניאל עקיבא. רבים מנגני אנסמבל סולני תל-אביב בעבר ובהווה הם בוגרים של בי"ס זה – תמי ושולי ווטרמן, עמית לנדאו, ניר קומפורטי, יעל שפירא, נעם חיימוביץ', שי גליק, עופר קנטי, ועוד.

נעם סיוון, מהבוגרים המוכשרים ביותר של המגמה בויצ"ו, אשר השלים את לימודי הדוקטורט שלו בביה"ס ג'וליארד בניו-יורק, כתב את יצירתו "ביתן הבדידות" לטקסטים של חברו דני כהן ז"ל. דני כהן – מוסיקאי, קלרניטן, מלחין ומשורר מחונן, בוגר ביה"ס לאמנויות ויצ"ו חיפה אף הוא, נפל בעת שרותו הצבאי, כחודש לפני השחרור (בינואר 1999). את היצירה "ביתן הבדידות" ביצענו בפברואר 2010 במסגרת "עלי שיר" מפגשים מוסיקליים ע"ש דני כהן ז"ל, ועל הביצוע המרגש ההוא כתבתי כאן בבלוג.

נעם סיוון

יצירתו של המלחין דניאל עקיבא, מרכז מגמת המוסיקה בבי"ס ויצ"ו, "ממעמקים קראתיך" למקהלה, מיתרים ואבוב אובליגטו, עפ"י טקסטים מספר תהילים קי"ז וקי"ח, תבוצע בבכורה עולמית בקונצרט זה. בעונה שעברה ביצעתי שתיים מיצירותיו של דניאל עקיבא – "סרינה מזמרת" עם תזמורת נתניה הקאמרית-הקיבוצית וזמרת הסופרן רונית וידמן-לוי, וביצוע בכורה ליצירתו "קדושה ומלכות" עם אנסמבל סולני תל-אביב וזמרת הסופרן רונית וידמן-לוי. זו תהיה היצירה המקהלתית הראשונה של דניאל עקיבא עליה אני מנצח, ואני מאוד נרגש לקראת ביצועה.

דניאל עקיבא

מלחין נוסף עם קשר חיפאי שישתתף בחגיגה הוא איתן שטיינברג, לשעבר חבר בצוות ההוראה במחלקה למוסיקה באוניברסיטת חיפה וכמובן – איך לא – בתיכון ויצ"ו חיפה. יצירתו "רעוא דרעוין" (Rava Deravin) לטקסטים בשפה הארמית, תבוצע בבכורה עולמית בגרסתה התזמורתית ע"י הזמרת אתי בן-זקן עם האנסמבל.

וגם יצירתו של גורי אגמון, קונצ'רטו גרוסו לחליל, אבוב, בסון, קרן ומיתרים, שתבוצע בבכורה עולמית בקונצרט, קשורה למגמת המוסיקה הנפלאה של תיכון ויצ"ו, שכן היא נכתבה בפיקוחו ובהדרכתו של פרופ' ינעם ליף (מצוות המורים של המגמה), והוקדשה לו. עוד בתכנית – יצירות למקהלה של איל באט ויחזקאל בראון.

זו תכנית קשה ומאתגרת מאוד – שלוש יצירות בביצועי בכורה, שלכל אחת מהן קשיים טכניים ומוסיקליים רבים. נצטרך לעבוד קשה, כאשר באמצע העבודה נעשה כאמור פסק זמן לשלושה ימים וניסע להופיע בסלוניקי עם תכנית שונה לחלוטין. לא פשוט בכלל…

סלוניקי, אנחנו מגיעים

עונת העשור החגיגית והאינטנסיבית של האנסמבל תיפתח דוקא בקונצרט ביוון במסגרת פסטיבל Demetria Festival & Megaron בסלוניקי. זו תהיה נסיעת בזק ליומיים וחצי בלבד. טיסה ולינה, למחרת חזרות בבוקר וקונצרט בערב, ולמחרת טיסה חזרה לארץ. כל זה יקרה באמצע החזרות לקונצרט שלנו במסגרת חג המוסיקה הישראלית, כך שמיד למחרת שובנו מסלוניקי נקיים עוד חזרה בבוקר וקונצרט בערב, בחיפה, עם התכנית הישראלית. פוסט ראשון בסדרה על העונה הקרובה של אנסמבל סולני תל-אביב

אולם הקונצרטים בסלוניקי בו נופיע ב1.10.11

פתיחת העונה שלנו צפויה להיות עמוסה במיוחד, עם שתי תכניות שונות מעורבבות זו בזו, קונצרט בסלוניקי ומיד אח"כ קונצרט בחיפה. האנסמבל יבצע בקונצרט בסלוניקי יצירות לכלי קשת, שאת כולן, פרט לאחת מאת מלחין יווני, כבר ביצענו לא מעט. הסולן יהיה הפסנתרן היווני Theodor Tzovanakis, שיבצע איתנו את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 14 ק.449 במי במול מז'ור מאת מוצרט. עוד בתכנית – דיברטימנטו למיתרים ברה מז'ור ק. 136 של מוצרט (ביצוע של הפרק הראשון שלו בוידאו כאן בהמשך), ריקודים רומניים של ברטוק, אלגיה למיתרים של ברדנשוילי, סויטת הולברג של גריג, וכאמור – יצירה מאת המלחין היווני  Nikos Skalkottas – ריקודים יווניים. הנגנים ייפגשו ישר בסלוניקי, מרביתם יגיעו מהארץ אך חלקם ממקומות אחרים באירופה (בזל, ברלין). למחרת בבוקר נגיע לאולם הקונצרטים, ובו נקיים חזרות אינטנסיביות, כולל חזרה עם הסולן היווני שאותו נפגוש שם בפעם הראשונה. בערב נעלה לבמה לנגן בפעם הראשונה בקונצרט בסלוניקי.

למחרת כאמור נחזור לארץ ונחזור לפרוייקט של חג המוסיקה הישראלית, עליו אכתוב בפוסט הבא.

הדיברטימנטו של מוצרט ק.136 בביצוע של האנסמבל משנת 2005