חגיגה מוסיקלית בבית הספר

40 נגנים, 3 שעות חזרה, פעילות חברתית משותפת והרבה שמחה. החזרה המשותפת הראשונה של תזמורות חיפה וגבעתיים הצעירות התקיימה אתמול בחיפה. זו היתה חגיגה גדולה לכולם, ואנחנו כבר מחכים למפגש בשבוע הבא, לקראת הנסיעה לגרמניה בסוף החודש.

20140313_163604

חגיגה גדולה היתה אתמל אחה"צ בבית הספר התיכון לאמנויות "רעות", לשעבר ויצ"ו, חיפה. זו היתה החזרה הראשונה של התזמורת המשותפת חיפה-גבעתיים, לקראת נסיעתנו לפסטיבל תזמורות בינלאומי בגרמניה בסוף החודש. הכמות הגדולה של הנגנים, ביחד עם המפגש המשותף של נגנים משתי תזמורות שונות אלו עם אלו, יצרו התרגשות גדולה.

20140313_163322

במשך שלוש שעות עבדנו על היצירות שכל אחת מהתזמורות הכינה איתי לחוד מתחילת השנה – ולס "הקיסר" של שטראוס וסימפוניה מס' 102 של היידן. החיבור עבד בסך הכל טוב מאוד. העובדה שכל אחת מהתזמורות הגיעה לחזרה מוכנה, ועם אותה קונספציה מוסיקלית (מידי פעם גילינו קצת הבדלים בין שתי התזמורות בעיקר בפרטים קטנים או בקשתות שונות שביקשתי לגבי מקומות ספציפיים, והייתי צריך להחליט באחת משתי האפשרויות), גרמו לכך שמאוד מהר התזמורת נשמעה מגובשת. כיף גדול לכל הנגנים הצעירים, וכמובן שבשבילי.

20140313_163532

מעבר לצד המקצועי בשיתוף הפעולה הזה, היה גם הצד החברתי במפגש המשותף. נגנים צעירים, פחות או יותר בני אותם גילאים (בתזמורת הקונסרבטוריון מגבעתיים ישנם גם נגנים צעירים יותר אבל סה"כ הרוב באותו טווח גילאים של 13-17), נפגשו בפעם הראשונה לקראת פעילות מוסיקלית משותפת ששיאה יהיה בנסיעה של חמישה ימים לחו"ל ביחד. בהפסקה של החזרה ארגנו כמה מתלמידי ביה"ס בחיפה פעילות חברתית משותפת לכולם, וזה יצר איזשהו חיבור והיכרות ראשונה שתימשך במפגשים הבאים וכמובן בשהייה המשותפת בחו"ל.

20140313_180712

אני חושב שלכל המשתתפים בחזרה אתמול זה היה ארוע מרגש, וכולנו מצפים כבר לחזרה המשותפת הבאה שתתקיים ביום שלישי הקרוב, הפעם בגבעתיים. חגיגה אמיתית.

חג פורים שמח!

יש לנו תזמורת

אולם מלא ב500 איש; תפאורה חגיגית; התרגשות גדולה; מוסיקה נהדרת; 40 נגנים וזמרים בגילאי 15-18 על הבמה; הפקה ברמה הגבוהה ביותר; ורמת ביצוע מצויינת לכל אורך הערב. עכשיו זו כבר עובדה קיימת – לביה"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו ("רעות") חיפה יש תזמורת! המשימה הבאה – לאחד כוחות ולצרף אליה את תלמידי חטיבת הביניים רעות.

280120133886

חזרת הבלאנס באולם קריגר – המקהלה והתזמורת ביחד ב"לשיר זה כמו להיות ירדן". צילמה היידי ליפמן

אחרי ארבעה חודשי עבודה במתכונת של פעם בשבוע, אחרי שבועיים מאוד אינטנסיביים של חזרות קבוצתיות ומלאות מהבוקר עד שעות אחה"צ המאוחרות, ואחרי חזרות אינטנסיביות גם ביום הקונצרט עצמו – הגיע הערב הגדול. אולם קריגר בחיפה היה מלא לגמרי, בין היתר בזכות הרבה עבודת פייסבוק, אימיילים ושיווק של כל המשתתפים. קונצרט הבכורה יצא לדרך.

פתחה את הערב מקהלת בית-הספר בניצוחו של אמיר ברנהרד. היא הציגה רפרטואר מאוד מגוון – ממוסיקה מהרנסנס, דרך מוצרט, ורדי, אופנבך, וילה לובוס ועד יחזקאל בראון הישראלי. נדיר לראות מקהלה מעורבת גדולה שזמריה בגילאי 15-18. ועוד יותר נדיר לשמוע מקהלה כזו ששרה ברמת דיוק כזו – הן מבחינת אינטונציה, והן מבחינת אנסמבל, עם כל הניואנסים המוסיקליים. עבודה מוסיקלית וחינוכית לעילא ולעילא. כל הכבוד לאמיר ולכל זמרי המקהלה.

ואז הגיעה ההפסקה. זה היה הזמן שלי להתלבש, להתארגן ולהתכונן להופעת הבכורה של תזמורת ביה"ס לאמנויות ויצ"ו (רעות) חיפה. הנגנים כיוונו, התארגנו על הבמה (מאחורי ההמסך הסגור) והתכוננו. לאחר שהקהל התיישב המסך נפתח – וכולם ראו לראשונה את התזמורת החדשה. התרגשות גדולה. עליתי לבמה, השתחויתי לקהל והתחלנו. פתחנו עם הנדל – זיקוקי דינור, עם החגיגיות של החצוצרות והטימפני. הרגשתי שיש ריכוז שיא אצל הנגנים. הכל עבד מצוין. הם היו איתי לכל אורך הביצוע. זה היה ביצוע מאוד חגיגי ומגובש. אח"כ היצירה "ערבית מוסיקלית" של בריטן עפ"י רוסיני, שלה חמישה פרקים. יצירה תובענית עם קטעי סולו לחצוצרה, קלרינט, קסילופון, פיקולו ועוד כלים מתוך התזמורת. כאן כבר הרגשתי שאנחנו תזמורת ותיקה עם הרבה ניסיון. את פרק הטרנטלה המסיים לקחתי בטמפו מסחרר כי הרגשתי שהנגנים יוכלו לעמוד בזה, והם אכן עמדו בזה בצורה נהדרת. עם סיום ביצוע הבריטן הקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות.

לפני ביצוע הקטע המסיים עליתי לבמה לומר מספר דברים. לאחר תודות לאנשים שבזכותם הרמנו את הערב הזה (ובראשם צביקה רייטר מנכ"ל ביה"ס, דני עקיבא מרכז המגמה, והיידי ליפמן יוסף מפיקת ומנהלת התזמורת), פניתי אל אנשי חטיבת הביניים רעות בקריאה שאני מאוד מקוה שהפעם היא תיענה בחיוב. אמרתי שיש לנו כאן הזדמנות פז להקים בחיפה לראשונה אחרי עשרות שנים תזמורת נוער מפוארת ומכובדת. זה לא קרה במשך שנים רבות בעיקר בגלל "מלחמות היהודים" ובגלל שכל גוף ניסה להקים אצלו תזמורת, למרות המגבלות הרבות. פניתי אליהם בהצעה להצטרף אלינו לגוף משותף, ולשתף את תלמידי החטיבה של רעות בתזמורת שלנו. כדי לא להעכיר את החגיגיות של הערב, לא ציינתי שכבר נעשה ניסיון כזה לאחד כוחות בשנה שעברה, ניסיון שטורפד ע"י חטיבת הביניים רעות. אבל היה לי ברור שמי שהיה צריך להבין את קריאתי, הבין. אני מקוה שהפעם הניסיון יצליח ותלמידי חטיבת הביניים יצטרפו אלינו לתזמורת גדולה וחזקה.

לסיום הערב הצטרפו אל התזמורת זמרי המקהלה של ביה"ס לביצוע משותף לשיר של נעמי שמר "לשיר זה כמו להיות ירדן". זה היה מרגש מאוד גם עבורי. הקהל מחא כפיים עוד זמן רב לאחר סיום הקונצרט, ורק לאחר שכולם התפזרו הבנתי שזה היה ערב היסטורי.

BD4_0118

תמונות נוספות מהקונצרט יעלו בקרוב.

למה צריך להשבית מחר את המדינה?

עדכונים מחזרות התזמורת החדשה ויצ"ו ("רעות") חיפה, וכתבה לקראת קונצרט הבכורה שלנו ביום שני הבא באולם קריגר בעיר. וגם, שאלה-תהייה (וביקורת) לקראת הבחירות מחר: האם הכרחי שבשנת 2013 יום בחירות יהיה יום מבוזבז שעולה למשק הון תועפות ושרבים מאזרחי המדינה יתרוצצו בו שעות רבות בנסיעות (על חשבון המדינה), וזאת רק על מנת לבצע פעולה שצריכה לקחת מקסימום 10 דקות?

zikukim

ההזמנה לקונצרט הבכורה של התזמורת החדשה, שיתקיים ביום שני הבא באולם קריגר בחיפה

ההכנות לקונצרט הבכורה של התזמורת החדשה ויצ"ו ("רעות") חיפה, שיתקיים בשבוע הבא – בעיצומן. היום עבדתי בביה"ס במשך ארבע שעות עם קבוצות כלים שונות מהתזמורת (חלילים, חצוצרות, כלי קשת). לאחר מכן התאספו כל נגני התזמורת וזמרי מקהלת ביה"ס לחזרה על שירה הנפלא של נעמי שמר "לשיר זה כמו להיות ירדן". העבודה מאוד אינטנסיבית, אבל שיתוף הפעולה לו אני זוכה מצד הנגנים הצעירים – נפלא. תלמידי כיתה י"ב הגיעו הבוקר במיוחד לחזרות השונות, למרות שהיתה להם אחה"צ בחינת בגרות באזרחות.

בכתבה שהתפרסמה היום באתר "Zepo" נכתב על התזמורת החדשה ועל קונצרט הבכורה. הנה חלק מהכתבה:

"לאחר כעשור חזר המנצח ברק טל לחיפה עיר הולדתו. טל, השייך לצוות מורי המגמה למוסיקה מאז 2003, הקים השנה תזמורת קאמרית המורכבת מתלמידי החטיבה העליונה של "רעות לאמנויות".

בתזמורת החדשה מנגנים 25 נגנים צעירים מוכשרים בכלי קשת, כלי נשיפה, כלי הקשה ופסנתר. טל עצמו הינו בוגר המגמה למוסיקה, עוד כשהחטיבה העליונה בביה"ס לאמנויות הייתה שייכת לרשת ויצ"ו.

טל הופיע עם אנסמבל סולני תל-אביב על בימות מרכזיות בעולם, שיתף פעולה עם סולנים בינלאומיים, ניצח על תזמורות רבות בארץ ובעולם והופיע בפסטיבלים מרכזיים באירופה ובשידורי רדיו וטלוויזיה.בנוסף, טל כיהן כמנצח אורח ראשי של התזמורת הפילהרמונית הצעירה, כמנצח הבית של התזמורת הסימפונית חיפה וכמנהל מוסיקלי של התזמורת הסימפונית הצעירה חיפה. טל משמש כמנהל המוסיקלי של מקהלת זמרי קולגיום משנת 2012.

תזמורת החטיבה העליונה של "רעות לאמנויות" תקיים את קונצרט הבכורה שלה ביום שני, ה – 28.1.13 בשעה 19:30 במרכז קריגר לאמנויות הבמה. הכניסה חופשית. בתכנית מבחר פרקים מתוך הסוויטה "זיקוקי דינור" של הנדל, ו"ערבית מוסיקלית" של בריטן. בנוסף, תבצע מקהלת ביה"ס, המונה מעל ארבעים זמרות וזמרים, בניצוחו של אמיר ברנהרד (מנצח מקהלות ומורה בסגל מגמת המוסיקה של "רעות לאמנויות"), מיצירות מוצרט, ורדי ויחזקאל בראון. לסיום הקונצרט יבצעו התזמורת והמקהלה במשותף משירי נעמי שמר."

לקריאת הכתבה המלאה לחצו כאן

ולקראת הבחירות הכלליות שיתקיימו מחר, שאלה שמטרידה אותי כבר לא מעט זמן. מדוע צריך להשבית מחר את המשק? למה אלפי אנשים צריכים לנסוע יום שלם מעיר לעיר רק בשביל להצביע? למה לבזבז יום עבודה, מיליוני שקלים וזמן יקר של כל כך הרבה אנשים? הרי בשביל כל טיפול רפואי קטן אני יכול להגיע עם הכרטיס המגנטי שלי לכל סניף בארץ של קופ"ח בה אני חבר, ויזהו אותי שם במחשב בעזרת מספר תעודת הזהות שלי. למה אי אפשר לעשות סידור דומה בבחירות? שכל אזרח במדינה יוכל לבוא להצביע במקום שנוח לו, ושקרוב לביתו או לעבודתו. זה יקח מקסימום 10 דקות. יש היום מחשבים, ובעזרתם אפשר לפקח על כך שכל אדם יצביע רק פעם אחת. אנחנו בשנת 2013… כל כך הרבה אנשים שגרים בשכירות רשומים בכתובת שנמצאת רחוק מאוד ממקום מגוריהם ונאלצים לבזבז יום שלם. אני באופן אישי מצביע ממש קרוב לביתי, אבל רציתי מאוד לעבוד מחר, לקיים חזרות, פגישות ועניינים שונים שקשורים בעבודה, ואני לא יכול. ביה"ס סגור. הקונסרבטוריון סגור. יום שבתון. אני מקוה לפחות שהממשלה שתקום תהיה מספיק יציבה וחזקה, כדי שלא יהיה לנו עוד יום מבוזבז כזה בתוך שנה וחצי-שנתיים.

שיהיה לכולנו חופש (כפוי) נעים, וצאו להצביע.

 

 

 

 

התלהבות, ראש פתוח, זמן עבודה רב. על עולם התזמורות הצעירות

בעוד עשרה ימים יתקיים בחיפה קונצרט הבכורה של תזמורת חדשה שהוקמה רק לפני מספר חודשים – תזמורת התיכון לאמנויות ויצ"ו (כיום "רעות") חיפה. קצת מהחוויות של עבודה עם תזמורת צעירה חדשה.

543987_10151349310186306_137483354_n

התזמורת בחזרה לקראת קונצרט הבכורה. צילמה: היידי ליפמן יוסף

במשך כל שנותיי כמנצח של תזמורות מקצועיות שילבתי במקביל עבודה עם תזמורות צעירות. היתרונות שאני מוצא בעבודה עם תזמורות צעירות הם רבים. ראשית, יש הרבה זמן עבודה. בתזמורות צעירות לא קיים מצב של תכנית בשתי חזרות, כפי שקורה לא פעם בעולם המקצועי. על כל יצירה עובדים היטב, לומדים ביסודיות כל פרט, מלטשים כל משפט מוסיקלי, וכך ניתן להגיע לרמת ביצוע גבוהה. שנית, הנגנים בתזמורות צעירות מגיעים מתוך רצון לנגן, רצון ללמוד, רצון לעשות מוסיקה. הם אינם שחוקים ויש בהם הרבה להט לעשייה מוסיקלית טובה. כתוצאה מכך ישנה תמיד אנרגיה חיובית בחזרות, האוירה טובה ושיתוף הפעולה לו אני זוכה מהנגנים הוא מקסימלי. שלישית, הנגנים מגיעים לכל יצירה עם ראש פתוח ורצון ללמוד ולהכיר את המוסיקה. הם אינם מקובעים על אסכולה מסויימת של נגינה או סגנון מוסיקלי, ואין להם דרך נגינה מסויימת ובלתי ניתנת לשינוי. כך אני יכול ממש לעצב כל משפט מוסיקלי עד הפרטים הכי קטנים, ולקבל בדיוק את מה שאני רוצה מבחינה מוסיקלית. בנוסף לכל אלה, עבור הנגנים הצעירים כל קונצרט הוא מאורע גדול וחשוב, וההתייחסות אליו היא כאל ארוע יוצא דופן וחגיגי, בניגוד לנגנים מקצועיים שמנגנים הרבה קונצרטים, ועבורם הקונצרטים הם ענין שבשגרה.

9457_10151349306976306_163557732_n

צילמה: היידי ליפמן יוסף

ברשימת התזמורות הצעירות עליהן ניצחתי בעבר ניתן למצוא את התזמורת הסימפונית הצעירה חיפה (מרכז יובל), התזמורת הפילהרמונית הצעירה, תזמורות מתא"ן (הקאמריות והסימפונית),  תזמורת בני הקיבוצים, וכמובן תזמורת כלי הקשת של קונסרבטוריון גבעתיים, שעליה אני מנצח עד היום. לפני מספר חודשים חזרתי לחיפה עיר הולדתי, ושם הקמתי תזמורת צעירה חדשה, שכל נגניה הם תלמידי תיכון בביה"ס לאמנויות ויצ"ו (כיום "רעות") חיפה.

530581_10151349310416306_936417237_n

צילמה: היידי ליפמן יוסף

בתזמורת כ25 נגנים בכלי קשת, כלי נשיפה, כלי הקשה ופסנתר, בני 15-18, והיא עובדת החל מחודש ספטמבר האחרון. החזרות מתקיימות אחת לשבוע בבית הספר, למשך כשעתיים וחצי. בעוד עשרה ימים אנחנו מגיעים אל קונצרט הבכורה שלנו, שיתקיים באולם קריגר בחיפה. לקראת הקונצרט אנחנו נכנסים לקצב עבודה מואץ, שכולל שעות רבות של חזרות סקציות, בהן אני עובד עם כל קבוצה בתזמורת לחוד, עבודה אינטנסיבית בחזרות התזמורת המלאות, וגם חזרות משותפות עם המקהלה של ביה"ס התיכון, שגם היא תופיע בקונצרט ואיתה נבצע במשותף קטע יפהפה לסיום הקונצרט. פרטים נוספים על תכנית הקונצרט ועדכונים מחזרות התזמורת לקראתו – בפוסטים הבאים.

150095_10151349310606306_546529811_n

צילמה: היידי ליפמן יוסף

מחוייבים לדאוג לפני התרבות

"האם צריך לחזור ולהסביר את החשיבות הקריטית של מוסיקה ונגינה לילדים? לאדם בכלל? לחזור ולמנות את מה שהיא מעניקה? קואורדינציה, היכרות עם תרבויות, כישורים חברתיים, פיתוח המוח, האזנה לזולת." המלחין ינעם ליף בראיון להארץ

בכתבה של נעם בן זאב שמתפרסמת בעיתון "הארץ" מדבר המלחין ינעם ליף, הנשיא החדש של האקדמיה למוסיקה בירושלים, בין היתר על תפיסתו החינוכית המוסיקלית, וקצת על ביה"ס ויצ"ו חיפה ממנו פרש בשל מינויו החדש. אני מוצא לנכון להביא לקוראי הבלוג קצת מדבריו ומתפיסתו החינוכית של ינעם ליף, כמי שלמד מהאיש והמוסיקאי הנפלא הזה כ"כ הרבה, וגם בהקשר של הפוסט שכתבתי לפני שבועיים על התפיסה החינוכית האישית שלי (לקריאה לחצו כאן), אותה גיבשתי בין היתר בהשראתו.

מתוך דבריו של ליף, על החשיבות של החינוך המוסיקלי בכלל, על-פי גישתו: "האם צריך לחזור ולהסביר את החשיבות הקריטית של מוסיקה ונגינה לילדים? לאדם בכלל? לחזור ולמנות את מה שהיא מעניקה? קואורדינציה, היכרות עם תרבויות, כישורים חברתיים, פיתוח המוח, האזנה לזולת."

על הגישה של האקדמיה לחינוך המוסיקלי, מתוך הכתבה: "אילו מאפיינים עולים על הדעת כשמנסים לדמיין פרופיל של סטודנט לנגינה או ניצוח או הלחנה באקדמיה למוסיקה? אולי הראשון הוא הווירטואוזיות, המיומנות המושלמת האופיינית למוסיקאים מבצעים והידע הפנומנלי הנדרש ממלחינים; ובמלה אחת: מצוינות.

הגישה של הנשיא המיועד מנסה להיחלץ מהדימוי הזה: "אנחנו חייבים לסגל לעצמנו הסתכלות רחבה, הרבה מעבר למצוינות ולא רק מצוינות", אומר ליף. "רבים מבין הסטודנטים יהיו מורים, ואנחנו שואפים שהם יהיו מורים מעולים; ויש כאלה שיהיו מוסיקאים חובבים ברמה גבוהה, כאלה שדרך חייהם לא תהיה מוסיקלית מקצועית אבל הם יוכלו לנגן ולקרוא פרטיטורות."

על הקשר של האקדמיה לחברה ולקהילה: "במקביל להכנת הסטודנטים לעתיד המוסיקלי האישי שלהם, אנחנו כאקדמיה מחויבים לדאוג גם לפני התרבות, וזה אומר לחזק את הפעילות הקהילתית של המורים שלנו: יש תוכניות מאורגנות לשיתוף פעולה עם מרכזים וקונסרבטוריונים, והאקדמיה כבר זכתה בפרס המל"ג על מעורבות בקהילה."

על התלמידים שקיבלו אצלו חינוך מוסיקלי והחליטו לעסוק בתחומים אחרים: "אני גאה גם בתלמידים שלנו שהחליטו לא להיות מוסיקאים", הוא מבהיר, "היתה לי הזכות ללמד אותם, ואני מכבד את ההחלטה שלהם להיות רופאים או עובדים סוציאליים או חוקרי כימיה או תרפיסטים. גם הם שומרי הגחלת המוסיקלית, הם ירצו לתת את החינוך הזה לילדים שלהם ולקהילה שלהם."

על ההבדל בין האקדמיה למוסיקה לבין מוסדות מוסיקליים המייצרים נגנים וירטואוזיים (מכוני אימון לנגנים, כפי שאני מכנה אותם): "אנחנו לא מכון קרטיס", נותן ליף כדוגמה את בית הספר הגבוה למוסיקה בפילדלפיה, שמקבל לשורותיו רק את המצטיינים ביותר, "האקדמיה צריכה לראות את פעולתה בראייה חברתית ותרבותית: כן להצמיח מנצחים גדולים, זו מטרה נהדרת – אבל גם מנצחים שייתנו את נשמתם בניצוח על תזמורות כלי נשיפה ועל אנסמבלים בפריפריה ועל מקהלות ילדים, וכך יהיו בסופו של דבר פורצי דרך לא פחות".

וכמובן, על תחושותיו האישיות עם עזיבתו את ביה"ס לאמנויות ויצ"ו בחיפה, שם לימד 22 שנה (החל מהשנה שאני התחלתי ללמוד שם, בכיתה י'): "מבחינתו, הקורבן הכי גדול שהקריב בגלל התפקיד החדש הוא הפסקת ההוראה בבית הספר התיכון שבו הוא מלמד 22 שנה: "זה קרע אותי. זהו מחיר כבד שאני משלם". הגישה הנפוצה, שהוראה בתיכון נחותה לעומת ההוראה באקדמיה ומשמשת לה רק מקפצה, זרה לו: "כשחיים פרמונט, מלחין ופרופסור עמית באקדמיה, הביא אותי ללמד בוויצו בחיפה, זה היה אחרי שכבר לימדתי חמש שנים באקדמיה, אבל זו נראתה לי תוספת הכרחית לראייה החינוכית הכוללת. הרי הסטודנטים לא באים לאקדמיה משום-מקום. מהיכן הם באים? מהתיכון, והשפעה כמורה בשלב הטרום-אקדמי הזה היא מהותית".

 

חינוך מוסיקלי – חינוך לחיים

ההישגיות והשאיפה להוציא את התוצאות הטובות ביותר מהתלמידים, גורמות לדעתי לצוותי ההוראה ולמורים במוסדות החינוכיים המוסיקליים לפספס את העיקר. הצלחה של מוסד או של מורה נמדדים בימינו על-פי הציונים של התלמידים או ההישגים שלהם בתחום אותו הם למדו. פוסט מיוחד לכבוד פתיחת שנת-הלימודים: על התפיסה החינוכית-מוסיקלית שלי

חינוך מוסיקלי הוא קודם כל חינוך. באמצעות החינוך המוסיקלי, התלמיד מקבל כלים רבים, ערכים, מיומנויות ויכולות שאותם הוא יכול לקחת איתו לחיים ולהשתמש בהם ביומיום גם אם לא יהיה מוסיקאי מקצועי.

העבודה עם נגנים צעירים במסגרת של הרכב קאמרי, תזמורת או הוראה יחידנית של כלי הנגינה מקנה להם ללא ספק המון ידע בנגינה. הם לומדים להפיק צליל יפה ואיכותי, לנגן נקי, לנגן בקצב, הם לומדים לעצב משפט מוסיקלי ולחפש את דרך הביצוע המשכנעת ביותר שלו. הם מפתחים מיומנויות טכניות ופיזיות שבאמצעותן הם משפרים את רמת נגינתם, והם לומדים לעבוד קשה על-מנת להגיע לתוצאות ולהישגים. בלי ספק, אלה שממשיכים בתחום והופכים למוסיקאיים מקצועיים, לוקחים איתם את כל אלה ומשתמשים בהם ואף משפרים אותם  במשך שנות עיסוקם כמוסיקאים מקצועיים.

אבל מעבר לכל אלה, הנגנים הצעירים לומדים עוד המון דברים שאותם הם יכולים לקחת איתם לחיים גם אם לא יהפכו למוסיקאים מקצועיים. החינוך המוסיקלי עשוי לפתור לילדים בעיות ולשפר יכולות שאינן קשורות דווקא למוסיקה. חשוב לזכור: אלה שאינם הופכים למוסיקאים מקצועיים הם הרוב. מה הם לוקחים איתם משנות לימודי המוסיקה?

כל הנושא של המוטוריקה והקואורדינציה בנגינה הוא מאוד מורכב ומסובך. לילדים רבים ישנן בעיות מוטוריות מסוגים שונים, וכן בעיות של קואורדינציה בין שתי הידיים. החינוך לנגינה עשוי לשפר מאוד את היכולות האלה ואף לפתור בעיות מוטוריות.

במוסיקה כל הנושא הריתמי מבוסס למעשה על מתמטיקה. חינוך מוסיקלי מפתח מאוד את היכולות המתמטיות, ודרכו תלמידים המתקשים במתמטיקה יכולים לשפר מאוד את הישיגיהם בתחום. גם הזיכרון, שקשור במידה מסויימת למתמטיקה, מתפתח מאוד בזמן לימודי המוסיקה של התלמיד. למידה בעל-פה של קטע נגינה ארוך (10 עד 15 דקות) עשויה לפתח מאוד את הזיכרון, ולסייע בתחומים רבים אחרים.

נושא המשמעת הוא נושא מאוד חשוב בחינוך, ובמוסיקה זה אולי אחד הנושאים החשובים והעיקריים. ילד שלומד נגינה ועוסק בנגינה למעשה גוזר על עצמו להיכנס למסגרת שיש בה כללי משמעת נוקשים. ראשית כל, ישנו הצורך להתאמן באופן קבוע ויומיומי, בין אם יש זמן ובין אם אין זמן, בין אם יש כח ובין אם אין כח. שנית, ה"דדליין" של מועד הקונצרט מדרבן ומכריח את התלמיד להגיע למצב של הכנת קטע להופעה מול קהל. אצל ילדים עם בעיות משמעת, העיסוק בנגינה עשוי לחולל ניסים ונפלאות.

ישנו כמובן כל החלק הרגשי אמוציונלי, שמאוד מתפתח אצל תלמידים שמתעסקים במוסיקה. הצורך לבטא רגש כלשהו באמצעות נגינה של משפט מוסיקלי,  והחיפוש אחר הדרך הטובה ביותר לבטא את אותו הרגש, מפתחים מאוד את הצד הרגשי אצל תלמידי מוסיקה.

ובכלל, חינוך למוסיקה הוא קודם כל חינוך לאהבת המוסיקה ולאהבה בכלל. האושר שבעשייה המוסיקלית ובנגינה המשותפת עם נגנים נוספים, ההתלהבות מיצירה יפה או מפראזה מוסיקלית מרגשת, אלה הדברים החשובים שהתלמיד סופג.

אחד התחומים המשמעותיים ביותר שהחינוך המוסיקלי מפתח הוא תקשורת וחברה. נגינה בתזמורת (וגם בהרכב קאמרי) מפתחת מאוד את יכולות התקשורת, ההקשבה, הדיאלוג וההבנה של האחר. דוגמא אחת מאלפת ומרגשת שיש לי בתחום הזה – תלמיד שאני מאוד גאה בו, שיש לו בעיית תקשורת מלידה ולומד בחינוך מיוחד מילדותו. כשהצטרף אלי לתזמורת בקונסרבטוריון גבעתיים, הבעייה שלו לא ממש אפשרה לו לתפקד בתזמורת – היתה לו בעיה להבין את סימני הניצוח, את הכללים מתי לנגן ומתי לא, והוא בעצם "הפריע" להתקדמות התזמורת. אבל בזכות הנחישות שלו ושל הוריו ובזכות ההתמדה בנגינה בתזמורת הילד הזה למד היטב את כל כללי הנגינה בתזמורת, והיום כבר כמעט שאי אפשר להבחין שהוא ילד של חינוך מיוחד. העיסוק במוסיקה שיפר פלאים את יכולותיו בחיי היומיום. היום, כשהוא כבר בכיתה י"ב, הוא גם נגן מצויין, וגם אין לו בעיות תקשורת כפי שהיו בילדותו. האם זה בכלל משנה אם הוא יהפוך למוסיקאי מקצועי או לא?

מבחינתי, ההצלחה או הכישלון של ילד שלומד מוסיקה או שלי כמחנך למוסיקה אינם נמדדים בציון שאותו הוא קיבל במבחן הנגינה או בהחלטתו אם להמשיך להיות מוסיקאי מקצועי או לא. אלה ממש זניחים בעיני. מה שחשוב בעיני הוא אילו כלים קיבל התלמיד בשנות חינוכו המוסיקלי וכיצד הוא משתמש בהם בהמשך דרכו – כמוסיקאי, כמתמטיקאי, כרופא, כסוציולוג, כספורטאי, כאיש עסקים או כמחנך (או כל תחום אחר).

לצערי, ההישגיות והשאיפה להוציא את התוצאות הטובות ביותר מהתלמידים, גורמת לצוותי ההוראה ולמורים במוסדות החינוכיים המוסיקליים לפספס את העיקר. הצלחה של מוסד או של מורה נמדדים בימינו על-פי הציונים של התלמידים או ההישגים שלהם בתחום אותו הם למדו. בשל כך המורים והמוסדות המוסיקליים הופכים לעיתים למעין "מכוני אימון לנגנים". הנגן הצעיר נדרש להתאמן שעות רבות, הוא עובר מבחני נגינה ואודיציות עליהם הוא מקבל ציון, ואם הוא זכה בתחרות או ניגן סולו עם תזמורת בקונצרט חשוב – המורה או המוסד בו הוא למד מתפארים "הבחור הזה למד אצלנו". כך המורה יכול לפרסם את עצמו וכך המוסד המוסיקלי יכול למשוך אליו עוד תלמידים צעירים. ואם הוא לא קיבל ציון גבוה, לא זכה בתחרות או לא הופיע כסולן עם תזמורת? אז "זה כישלון" של התלמיד ושל המוסד, ויש להסתיר את אותו התלמיד שלא יבייש את המורה (ובינתיים הביטחון שלו ירד והוא מרגיש חוסר הערכה). הכתבה שפורסמה ב"הארץ" לפני מספר שבועות על החינוך באחד מבתי-הספר לאמנויות הנחשבים (הכתבה הספציפית הזו אינה בתחום המוסיקה אלא בתחום המחול דווקא), מבטאת בעיני את התפיסה המוטעית הזו, שבסופו של דבר פוגעת אך ורק בתלמידים.

שלא תבינו אותי לא נכון – אני תמיד אהיה גאה ומאושר אם מוסיקאי שלמד אצלי באיזושהי מסגרת יזכה במשרה מכובדת, בתחרות חשובה או בהצלחות כאלו או אחרות בנגינה. זה גם קורה מידי פעם וממלא אותי אושר. גם תמיד אני מלמד ומכוון לסטנדרטים הגבוהים ביותר. אבל ההישג של התלמיד בנגינה הוא בהחלט לא המטרה העיקרית בחינוך המוסיקלי.

את כל הערכים האלה ספגתי בשנותיי כתלמיד בביה"ס לאמנויות ויצ"ו חיפה (כיום שמו "רעות"), מצוות המורים המופלא בראשותו של דני עקיבא, מרכז המגמה למוסיקה עד עצם היום הזה. כיום אני משתדל להעביר את אותה "מורשת ויצ"ו" לתלמידיי במסגרות בהן אני עובד כמנצח תזמורת או כמדריך הרכבים קאמריים, הן בויצ"ו ("רעות") והן בקונסרבטוריון גבעתיים.

שבוע פתיחה מרגש

הפוסט בנושא הקונספציה החינוכית-מוסיקלית שלי, אותו הייתי אמור לפרסם היום, יידחה במספר ימים. במקומו אספר היום בקצרה כמה כיף לבנות גוף מוסיקלי חדש מצליליו הראשונים. מקהלת קולגיום אמנם קיימת כבר 14 שנה, אבל ההרכב הנוכחי הוא די חדש. בביה"ס לאמנויות ויצ"ו בחיפה (ששמו כיום "רעות") מדובר בתזמורת חדשה לגמרי. סיכום שבועי עם הרבה אושר

מאורע היסטורי – חזרה ראשונה של התזמורת החדשה בביה"ס התיכון לאמנויות בחיפה

 

לא בכל שבוע אני זוכה להתחיל לעבוד עם גוף מוסיקלי חדש. בודאי שלא עם שניים. השבוע החולף היה היסטורי עבורי – התחלתי בו עבודה עם שני גופים חדשים.

עבורי, הכיף הגדול שבעבודה עם גוף מוסיקלי חדש מההתחלה, הוא האפשרויות הרבות לעצב ולבנות אותו על-פי תפיסתי המוסיקלית. להקנות את ההרגלים שהייתי רוצה שיהיו לזמרים או לנגנים שלי, הן מבחינת דרך העבודה, המשמעת והתנהלות החזרות, והן מבחינת הסטנדרטים וסגנון הנגינה או השירה.

החזרה הראשונה שלי כמנהל המוסיקלי של מקהלת זמרי קולגיום, שהתקיימה ביום שלישי האחרון בקונסרבטוריון גבעתיים, היתה חויה גדולה עבורי. כ25 זמרים, שאת כולם שמעתי ובחרתי באודיציות אישיות במהלך הקיץ, התאספו ביחד לפרוייקט ראשון איתי, פרוייקט שבסיומו – בחודש אוקטובר – יתקיימו ארבעה קונצרטים עם אנסמבל סולני תל-אביב.

הרכב הזמרים איכותי מאוד וזה ניכר היטב בצליל של המקהלה. הזמרים הגיעו לחזרה עם הרבה רצון ומוטיבציה, וכך זכיתי לשיתוף פעולה נפלא במהלך העבודה. עשיתי הרבה עבודה על ארטיקולציה, אופי ובלאנס. ניסיתי לשמור על קלילות וריקודיות בקטעים שדורשים זאת, ובמקביל לפתח את ההקשבה לקולות השונים. לצידי עבדה המדריכה הקולית החדשה והמצויינת של המקהלה קטיה מזו, שהשלימה את עבודתי בעבודה על הפקה קולית, אינטונציה וצליל. עבדנו לסירוגין על כל קטע, כך שהחזרה זרמה היטב והחזיקה את הזמרים כל הזמן עם ריכוז ועניין. זה היה ממש תענוג, ואני רק מייחל לכולנו שימשיך כך.

יומיים אחר-כך, ביום חמישי אחה"צ, התקיים מאורע היסטורי בביה"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו ("רעות") חיפה. חזרת תזמורת ראשונה של התזמורת החדשה של ביה"ס. זה היה מרגש מאוד. הנגנים הצעירים היו נהדרים, וקצב ההתקדמות בחזרה היה מהיר מאוד. התזמורת הלכה והשתפרה, ובתוך שעתיים של עבודה כבר אפשר היה לשמוע תוצאות. בתזמורת הזו משתתפים כ30 נגנים.

בשני הגופים הנ"ל אני מקדיש חלק מזמן העבודה, באופן טבעי, לגיבוש ההרכב ולקביעת הסטנדרטים, ולאו דווקא להכנת היצירות הספציפיות. זאת מתוך הנחה שכאשר ההרכב יהיה מגובש ויכיר אותי היטב (ואת הדרישות הטכניות והמוסיקליות שלי), קצב ההתקדמות בכל יצירה יהיה מהיר יותר.

זה היה שבוע לא שגרתי עבורי. בסיומו אני רק יכול לקוות שהשבוע הבא יהיה מרגש לא פחות.

בפוסט הבא, כאמור, לכבוד פתיחת שנה"ל – על התפיסה החינוכית-מוסיקלית שלי.

 

שתי התחלות חדשות – חלק ב'

במגמת המוסיקה של ביה"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו (כיום שמו "רעות") בחיפה אני מדריך הרכבים קאמריים ומרכז את נושא המוסיקה הקאמרית מזה 9 שנים. על מגמת המוסיקה המיוחדת הזו, על האוירה המצויינת שבה, על המורים המעולים והסטנדרטים הגבוהים שלה כתבתי כאן לא מעט. אבל למרות שיש במגמה הזו כמות הרכבים מצויינים גדולה מאוד – לביה"ס לא היתה מעולם תזמורת. החל משנת-הלימודים הקרובה תהיה לנו לראשונה תזמורת בית-ספרית שעליה אנצח.

צוות המגמה למוסיקה בבית-הספר. עומדים מימין לשמאל: אירנה גלפנד, ינעם ליף, ברק טל, חיים פרמונט, זיו קוז'וקרו. יושבים מימין לשמאל: אמיר ברנהרד, דני עקיבא.

למרות שעברו כמעט 20 שנה מאז שסיימתי את לימודיי במגמת המוסיקה בתיכון לאמנויות ויצ"ו חיפה – הרכב המורים במגמה הזו לא השתנה: דני עקיבא המרכז, פרופ' חיים פרמונט ופרופ' ינעם ליף מהאקדמיה בירושלים, אמיר ברנהרד ואירנה גלפנד בתחום הסולפז'. לפני 9 שנים אני עצמי הצטרפתי לצוות הזה, כמרכז הוראת המוסיקה הקאמרית וכמדריך הרכבים קאמריים. הצוות הנפלא הזה, שיש בו הרכב אנושי נדיר מצד אחד, וסטנדרטים גבוהים מאוד מצד שני, בתוספת חוש הומור יוצא דופן (בעיקר אצל דני וחיים) והתייחסות אישית ואנושית לכל תלמיד ותלמיד, יוצר מגמת מוסיקה ייחודית מאוד, שאין דומה לה בארץ בקונספציה וברמה. כתלמיד ספגתי המון מהלימודים שם, ובשנותיי כמורה אני משתדל להמשיך ולהנחיל את האהבה הגדולה למוסיקה שספגתי שם, תוך שמירה על הסטנדרטים הגבוהים ביותר – לדורות התלמידים הבאים.

לאחרונה עזב אותנו פרופ' ינעם ליף, בשל מינויו לראשות האקדמיה בירושלים, שם הוא יצטרך להשקיע את מירב זמנו. במקומו יגיע אלינו המלחין, המעבד והמנצח זיו קוז'וקרו, שכמה מהעיבודים הנפלאים שלו ביצעתי בקונצרט עם יוני רכטר והתזמורת הקאמרית הישראלית בפברואר האחרון.

השנה החלטנו לעשות צעד מהפכני בביה"ס, ולראשונה תהיה לנו במגמת המוסיקה בביה"ס תזמורת! ולא סתם תזמורת – 31 נגנים בכלי קשת, כלי נשיפה וכלי הקשה. אמנם הבלאנס של הכלים בתזמורת לא מושלם, יש מעט מידי קשתנים ויותר מידי נשפנים – אבל עם עיבודים והעברות של תפקידים מכלי אחד לכלי אחר ניתן יהיה לנגן רפרטואר תזמורתי מאתגר, איכותי ומהנה. אנחנו משוכנעים שהתזמורת תתפוס תאוצה ותמשוך אליה בשנים הקרובות נגנים רבים ואיכותיים. כבר בשנה הקרובה אני מתכנן לשתף את התזמורת בקונצרט הגאלה של אנסמבל סולני תל-אביב עם שלמה גרוניך, וכן בקונצרטים חגיגיים בחיפה.

תהיה לתזמורת מפיקה מצויינת, מצוות המורים של ביה"ס – היידי ליפמן, שאיתה יש לי כימיה טובה מאוד בעבודה משותפת. כל התלמידים כבר קיבלו מכתב הכנה ממני בנושא לפני למעלה מחודש, בצרוף התוים שאותם עליהם ללמוד לחזרה הראשונה. נשאר לנו רק לצאת לדרך, ולעשות מוסיקה טובה ביחד ועם הרבה אהבה. התחלה חדשה ומאוד מרגשת, בלי ספק.

בפוסט הבא, לכבוד תחילת שנת הלימודים, אספר על התפיסה האישית שלי בנושא החינוך המוסיקלי. מה המטרות בחינוך מוסיקלי וכיצד אני חושב שניתן להשיג אותן בצורה הטובה ביותר. שווה לחכות.

עוד על החידושים וההפתעות לקראת העונה הקרובה

ערב יציאתנו לקונצרט בשוייץ, מחר אחה"צ, מתפרסמת היום באתר הבמה כתבה של יוסי שיפמן, שבה אני מדבר על המתכונת החדשה של הקונצרטים שלנו בעונת הקונצרטים הקרובה. וגם קצת על ביה"ס ויצ"ו בחיפה, מקהלת זמרי קולגיום והפועל רמת גן. תהנו

הסגירות שהקהל הוותיק כופה מביאה לפעמים לכך שלא מגיעים לקונצרט שבו למשל מנוגנת יצירה של יאן זלנקה, מלחין בארוק צ'כי שהלך לעולמו כעשור לפני שמוצרט נולד. למה לא מגיעים? כי לא מכירים את שם המלחין וחושבים שמדובר ביצירה עכשווית, מודרנית. גם המושג 'מודרני' הוא אבן נגף בתכנון התוכניות. מה זה מודרני? מה זה עכשווי? בעולמם של נאמני המוזיקה הקלאסית גם יצירה שנכתבה לפני 80 או 100 שנה היא חדשנית ומודרנית"
"הגיע הזמן שהקהל שנהנה מאיתנו גם יסמוך עלינו". ברק טל, מייסד אנסמבל סולני ת"א, מדבר

אנסמבל סולני תל-אביב מתחיל עונה חדשה. הקבוצה נמצאת בפתחו של העשור השני לקיומה, ועצם קיומה הוא עניין להשתבח בו.

השיחה עם ברק טל, מייסדו ומנהלו המוזיקלי של האנסמבל, מתקיימת סמוך לקבלת הידיעה על סגירתם של שני הרכבים מוזיקליים מוכרים – התזמורת הקאמרית הרצליה, שפעלה יותר משלושה עשורים, וסולני באך, שפעלו בנוף המוזיקלי הישראלי ארבע שנים. באנסמבל סולני תל-אביב המצב קצת יותר מעודד.

בעוד זמן קצר ייסע האנסמבל להשתתף בפסטיבל במערב שווייץ. "לא תאמין, אבל גילו אותנו דרך הפייסבוק", אומר טל.

מה תבצעו שם?

"בין היתר את 'על נהרות בבל' של מארק לברי, יצירה שגילינו לפני חודשים אחדים בלבד".

"הבקשה מאתגרת, וההשקעה של המזמין בהתאם"

אנסמבל סולני תל-אביב אינו תזמורת רגילה, בעיקר מבחינה כלכלית. חברי האנסמבל אינם נהנים ממשכורות קבועות ומהתנאים הנלווים לכך, כולם עצמאים. כל נגן מקבלים תשלום על-פי מספר החזרות וההופעות שהוא משתתף בהן.

"המשמעות של השיטה היא שעלותו של קונצרט למי שמזמין את האנסמבל משתנה", אומר טל. "אם מדובר בתוכנית שהאנסמבל מכיר היטב, ולכן ניתן להסתפק במספר מצומצם של חזרות, העלות תהיה נמוכה מקונצרט שאת כל יצירותיו צריך להכין.

ברק-טל-01.jpg
ברק טל, תמונת יח"צ

כך למשל האנסמבל הוזמן לנגן תוכנית מיצירות המלחין ז'אן סיבליוס, שיצירותיו אינן נמצאות בסל היצירות המוכר לנגנים. הבקשה מאתגרת, וההשקעה של המזמין בהתאם.

"עם זאת", מדגיש טל, "העובדה שלא מדובר בתזמורת במובן המקובל לא מלמדת על הכנה פחותה או נחותה בהשוואה לגופי ביצוע אחרים. ההיערכות שלנו שונה. הנגנים מקבלים את תווי היצירה זמן רב מראש ובאים לחזרה הראשונה מוכנים. כלומר, החזרה הראשונה אינה המקום שבו הנגנים נפגשים לראשונה עם היצירה.

"השיטה מוכיחה את עצמה בעיקר בשנה האחרונה ובזו המתקרבת. האנסמבל משנה מעט את פניו. כשקמנו היינו קבוצת חברים שמכירים היטב זה את זה. היום אנחנו הוותיקים כבר מתקרבים לגיל 40 ונכנסים נגנים חדשים.

אנחנו מקבלים נגנים, שומעים אותם, רואים אם הם מתאימים לנו במישור המוזיקלי, אם יש להם אוריינטציה שבין בארוק לקלאסי, צליל מבריק וריקודי, ללא עודפי ויברטו רומנטיים ודומיהם. אנחנו גם בודקים אם המועמדים החדשים מתאימים להיקלט בקבוצה גם במישור האישי.

היו מקרים שלא קיבלתם מוזיקאים מסיבות חברתיות?

"כן. מצד שני, בגלל שיטת העבודה, שמכינים יצירות זמן רב מראש, ולקראת ההופעה יש חזרות של כל קבוצת כלים בנפרד, עם ראשי הקבוצות, וחזרות עם כל הנגנים – הליך ההטמעה של הנגנים החדשים קל יותר".

"הקהל מוכן לטרוף מי שמוחא כפיים בסוף פרק"

האנסמבל פועל כבר יותר מעשור. מה השתנה?

"המון השתנה, ואני מתכונן בעונה הקרובה לבצע כמה מהפכים. דפוס הקונצרט, המופע שנקרא קונצרט, לא השתנה כבר יותר מ-80 שנה. מבנה הקונצרט כולל כמעט תמיד יצירה קצרה בפתיחה, אחריה יצירה עם סולן, הפסקה, ויצירה סימפונית גדולה. הנגנים באים באותן חליפות שחורות ושמלות שחורות, והקהל המכיר והוותיק אינו רגיל בחידושים.

"הקהל מוכן לטרוף מי שמוחא כפיים בסוף פרק ולא רק בסוף היצירה, הוא זוכה במבטים מזרי אימה. הוא מרשה להשתעל רק בין הפרקים, ועוד דפוסים קבועים שעושים שני דברים: מצד אחד הם דואגים לשמר את הקהל הוותיק, קהל נאמן, מכובד, שאינו מוכן לשמוע אלא את היצירות המוכרות לו זה כבר, קהל שאינו מוכן לקבל חידושים של שילוב מדיות אחרות בקונצרט, שלא ידברו בין היצירות, מן הבמה, שלא יקרינו צילומים, שלא יעירו הערות. מה שהיה הוא שיהיה.

"איפה הבעיה? הבעיה היא שהקהל הזה, שמתוך נאמנות אנחנו משתעבדים לרצונו, הקהל הזה הולך ופוחת, בדרך הטבע. קהל חדש, שונה, צעיר, שלא גדל על המסורת הנוקשה של תרבות צריכת הקונצרטים, בא לקונצרט אחד, נפגע, ולא שב יותר.

"השנה למשל בתוכנית שכולה מוצרט החלטתי לפרק את הסימפוניה מס' 40, המוכרת כל-כך, ובין פרק לפרק שילבנו שירים של מוצרט וקטעי קריאה ממכתביו. קיבלנו הרבה תגובות נלהבות על החידוש, אבל קיבלנו גם תגובות זועמות בנוסח של 'איך אתם מעיזים'.

אנסמבל-סולני-תא-יחצ.jpg
אנסמבל סולני ת"א, תמונת יח"צ

"הסגירות שהקהל הוותיק כופה מביאה לפעמים לכך שלא מגיעים לקונצרט שבו למשל מנוגנת יצירה של יאן זלנקה, מלחין בארוק צ'כי שהלך לעולמו כעשור לפני שמוצרט נולד. למה לא מגיעים? כי לא מכירים את שם המלחין וחושבים שמדובר ביצירה עכשווית, מודרנית.

"גם המושג 'מודרני' הוא אבן נגף בתכנון התוכניות. מה זה מודרני? מה זה עכשווי? בעולמם של נאמני המוזיקה הקלאסית גם יצירה שנכתבה לפני 80 או 100 שנה היא חדשנית ומודרנית. האם אותם מאזינים זוכרים למשל מי כיכב ב'כוכב נולד' לפני שנתיים, שלוש?".

"גיליתי שגם מוצרט וגם בטהובן פירקו יצירות שלהם"

"אני ער לכך שבשונה מספרות, קולנוע, מחול, שם הקהל רוצה רק את החדש, במוזיקה הקלאסית בעיקר רוצים את המוכר והידוע", אומר טל. "הדפוס המאובן הזה של הקונצרט לא תמיד היה. בדקתי תוכניות קונצרטים מזמנו של מוצרט וגיליתי שהוא, וגם בטהובן, פירקו יצירות שלהם ולא השמיעו סימפוניה ברצף. בין הפרקים שלבו יצירות אחרות.

"או למשל גיליתי שהיה מאוד מקובל להתחיל עם הסימפוניה בחלק הראשון, ובהמשך להשמיע יצירות קלילות יותר. אני מודה שגם אני כמאזין נהנה יותר משילובים. הערה של נגן, או גם של מי שאינו בהכרח מוזיקאי, יכולה להביא אותי להקשבה אחרת גם ליצירה שאני מכיר היטב.

"אני משוכנע שאילו הקהל היה שומע סמוך לביצוע של רביעיית כלי הקשת מס' 3 של שוסטקוביץ', שעובדה לתזמורת כלי קשת, על היותה בבואה ליחסי אמן-שלטון בתקופה שבתוך מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה, הוא היה מקשיב אחרת. כשאנחנו משמרים את המסורות המקובעות אנחנו למעשה מתנתקים מן המציאות. אנחנו בפירוש לא דואגים לקהל חדש".

אם כך, למה הקהל אמור לחכות בעונה הבאה?

"למהפך, להפתעות. למשל בקונצרט שתוכניתו פורסמה מראש, יופיע סולן ששמו אינו כלול בתוכנית, או יצירה שלא ידוע עליה מראש. יצירה חדשה, או יותר נכון יצירה חדשה לקהל השמרן, שלדעתי הוא יקבל היטב, כי היא יפה וראויה, אבל שמה או שמו של מחברה עלול להרתיע את רוכשי הכרטיסים.

"ייאמרו דברים על היצירה או על הקשרים שלה, ולא בהכרח על-ידי המנצח. המלים של יצירות מושרות יוקרנו בגב הבמה. לא בכל הקונצרטים תהיה הפסקה. טכנית יש גם רגעים שניתן למלאם בתוכן חדש, הרגעים שבהם מנהל הבמה משנה את מערך הכלים, מעלה או מוריד פסנתר סולני.

"במקום לראות את עבודות הבמה, אפשר לצפות בסרטון קצר על היצירה, על המלחין, על המבצעים… כללית נראה לי שלקהל של היום, תוכניות קונצרטים שנמשכות כשעתיים כולל הפסקה הן ארוכות מדי. מעשית, אני חושב על אמצעים שישפרו את החוויה האקוסטית.

אנסמבל-סולני-תא-01.jpg
אנסמבל סולני ת"א, תמונת יח"צ

"צילום וידיאו בזמן הנגינה למשל: לא תמיד קהל מאזינים מזהה שהקטע הסולני היפהפה שהוא שומע מנוגן על-ידי האבוב או הקלרנית. צילומי תקריב בזמן הנגינה ישפרו את ההקשבה".

"כל התזמורות הן שבויות של הקהל"

אינך חושש שמדיניות מהפכנית תגזול כמה מן המנויים?

"באשר למנויים אני פחות מודאג. בשלושת המקומות שבהם יש לנו סדרות קונצרטים – חיפה, כפר-שמריהו ותל-אביב – אנחנו נמצאים היום בדיוק באותו מספר מנויים שהיה לנו בזמן הזה לפני שנה. בכל זאת, ייתכן שיהיו מי שיחליטו שזה לא בשבילם. אבל אני משוכנע שאגיע לקהל חדש.

"המנצח הישראלי דוד גריילסמר, שיופיע בהמשך השנה עם התזמורת הסימפונית ראשון-לציון, שינה דפוסי קונצרטים בז'נבה, בשווייץ, שם הוא מנהל את התזמורת הקאמרית המקומית. הוא טוען שחל שינוי בקהל: יש מי שעזבו, אבל בסך-הכל יש לו היום אולמות מלאים בקהל שבעבר ככל הנראה לא היה מגיע לאולם קונצרטים.
"אני חושב שכל התזמורות הן שבויות של הקהל. אני חושב שהגיע הזמן שהקהל שנהנה מאיתנו גם יסמוך עלינו, על שיקול הדעת שלנו".

כיוונים נוספים בהבאת קהל חדש?

"רעיונות לא חסרים, אני עוד לא יודע אם ואיך נממש אותם. למשל, קהל שבא לשמוע יצירה בקונצרט אינו יכול להיות ער להתלבטות שלי, של הנגנים, עד שהגענו להחלטה על מהירות מסוימת, על עוצמה מסוימת ועל חלוקה פנימית בהבלטת כלי מסוים על פני חברו. אני משוכנע שקהל שיגיע לחזרות וישמע את ההתלבטויות שלנו יקשיב אחרת בערב.

"השנה בתל-אביב אנחנו חוזרים לאולם בקונסרבטוריון שברחוב שטריקר, ושם נפתח את החזרות לקהל. כיוון אחר הוא הגעה לקהל צעיר. אני לא מדבר דווקא על זאטוטים, אלא על חטיבות הביניים והתיכונים.

"בקונצרט שקיימנו במזרע לתלמידים, בלי קוסם ובלי ליצן, רק באמצעות שיחה, עוררנו עניין גדול. היה תהליך הכנה, תמיד יש תהליך הכנה. אז אני בעצמי נסעתי וניגנתי בכינור נושאים מתוך היצירות. הצעירים רצו לשמוע, אחרי שהנגינה הסתיימה, החל בינינו ויכוח פורה שהביא לכך שהם הכירו עוד כלים ועוד יצירות.

"השנה אני גם אנצח על תזמורת שכולה צעירים, תזמורת בית-הספר ויצ"ו צרפת בחיפה. הנגנים משמשים סוכנים מצוינים לעניין. התחלתי לראות בקהל, בינתיים במידה מועטה, גם כמה מחברי, שכמוני נמנים עם אוהדיה הפעילים של קבוצת הכדורגל הפועל רמת-גן, ששוב עלתה לליגה הראשונה. זו התחלה מבטיחה. הם יגיעו לקונצרט שבו מופיע שלמה גרוניך, אבל לא רק לקונצרט הזה.

"חידוש נוסף שאולי יביא קהל חדש הוא שילוב של אנסמבל הזמרים קולגיום, שאני מתחיל לנהל במקומו של אבנר איתי שפרש, ביצירות של מוצרט, מנדלסון ופורה לאורך השנה. נוסף לגרוניך שכבר הזכרתי צפויים קונצרטים מרתקים עם נגן הבסון סרג'ו אזוליני, עם הקלרניתן חן הלוי, עם הכנרת אנטייה וייטהאוס ועוד. זו מדיניות חדשה. מדיניות של הפתעות".