תזמורת שנשמעה כמו סופה

לשבת בעמוד הראשון של קבוצת הכינור השני, ולנגן את הסימפוניה החמישית של מאהלר במרחק של מטר אחד בלבד מלורין מאזל שמוביל וסוחף את התזמורת כאשר כל פרט בפרטיטורה נמצא אצלו בידיים – זו חוויה בלתי נשכחת שאני לוקח איתי לכל החיים. לורין מאזל הלך השבוע לעולמו בגיל 84, וכך, באותה שנה, נפרדנו משניים מגדולי המנצחים של המאה ה20 (קלאודיו אבאדו נפטר לפני מספר חודשים).

Lorin Maazel

כמוסיקאי צעיר, החוויות הזכורות לי ביותר היו תמיד קשורות בנגינה בתזמורת: נסיעות לחו"ל עם תזמורות צעירות שבהן ניגנתי, ומנצחים אורחים שהיתה לי הזכות לנגן תחת שרביטם. בדצמבר 1994 השתתפתי בתזמורת בינלאומית צעירה שהתכנסה בירושלים לחודש של חזרות וקונצרטים, כשאחת התכניות היתה בניצוחו של לורין מאזל. עבדנו איתו על הסימפוניה החמישית של מאהלר! למרות שהמאסטרו הגיע רק לשלושת ימי החזרות האחרונים לקראת הקונצרטים (לפני כן היתה עבודה בסקציות וחזרות עם האסיסטנטית שלו), כל חזרה איתו היתה חוויה. לי זה היה די מלחיץ כי ישבתי ממש קרוב אליו, בקדמת קבוצת הכינור השני, ויכולתי לראות שהוא מבחין בכל נגן שטועה… אבל העבודה שלו על פרטים, הניצוח הברור, השמיעה הפנומנלית והזיכרון שלו – כל אלה זכורים לי מאד מהחזרות איתו. החזרות היו מאד מתוכננות וקורקטיות, והוא התמקד בהן כמעט אך ורק על פרטים טכניים – הקפדה על כל דינמיקה וכל דגש, איך ומתי לסיים צלילים, הקצנה של הפרטים שכתובים בתוים כדי שיישמעו באופן ברור וכד'. היו לו גם כל מיני "טריקים" טכניים שמטרתם להוציא בצורה יותר ברורה את מה שכתוב, למשל במקומות מהירים של לגטו, הוא היה מבקש מחלק מהקבוצה לנגן כפי שכתוב בלגטו, ובאותו הזמן חלק אחר של הקבוצה מנגן כל צליל בנפרד. כך יצא ששמעו לגטו מאוד ברור שניתן להבחין היטב בכל אחד מהצלילים המנוגנים בו. בקונצרטים, לעומת זאת, הוא עזב את העניינים הטכניים ופשוט סחף את התזמורת לנגינה מלאת עוצמה ואנרגיה, ועד היום אני זוכר את התנועות הרחבות האופקיות שלו בתחילת הפרק השני, שגרמו לכל הנגנים לנגן תוך כדי תזוזה מצד לצד, ולתזמורת כולה להישמע כמו סופה. זה היה מדהים. באמת חוויה יוצאת דופן.

בשנים שאחרי אותו פרוייקט בלתי נשכח, בכל פעם שהוא הגיע לארץ הלכתי לשמוע את החזרות ואת הקונצרטים שלו. אני זוכר היטב קונצרט שלו בארץ עם תזמורת פיטסבורג, וקונצרט אחר שלו שבו הוא ביצע עם הפילהרמונית הישראלית שתי סימפוניות של בטהובן – השלישית (ארויקה) והשביעית. זה היה קונצרט כל כך סוחף ודרמטי, והיו בו רגעים מוסיקליים מהפנטים.

בשנת 2001 היתה לי הזכות לעבוד במשך חמישה ימים עם תזמורת בקראקוב שבפולין, תחת עיניו הבוחנות של המאסטרו מאזל, במסגרת פרוייקט שלו לחיפוש מנצח צעיר שיעבוד תחת חסותו. אני אמנם לא נבחרתי בסופו של דבר, אך אותם חמישה ימים זכורים לי היטב בזכות ההערות שלו אלי ולכל יתר המנצחים לפני ואחרי כל יום של ניצוח. הוא דיבר הרבה על הדברים החשובים בעבודה עם תזמורת: להוביל את התזמורת לתוצאה מוסיקלית שתהיה ברורה לכל הנגנים, גם כשההערות הן טכניות. להקשיב היטב למה שהתזמורת עושה על-מנת להעיר את ההערה האפקטיבית ביותר. להכיר היטב את הפרטיטורה בקבוצות של פראזות גדולות ולא בצלילים בודדים. לכל אחת מההערות שלו הוא נתן דוגמאות מתוך הרפרטואר, דוגמאות שהיו מאלפות. הוא היה שר את הפרטיטורות ב"זיגזג", תוך כדי ניצוח, כלומר עובר בין הקולות בקלות ובשליטה מלאה. זה היה שיעור לכל החיים.

בשנים האחרונות לורין מאזל לא הגיע כמעט לנצח בארץ, אך החוויות שלי מהחזרות, מהקונצרטים ומהעבודה איתו, זכורות לי היטב עד היום. לורין מאזל נפטר השבוע בגיל 84. יהי זכרו ברוך.

מודעות פרסומת

מרגש. חינוכי. מקסים

ילדים מאזורי מצוקה ומרקע סוציו-אקונומי נמוך, אשר בזכות פרוייקט "סולמות" זוכים ללמוד נגינה, התקבצו היום מכל רחבי הארץ בהיכל התרבות בתל-אביב וניגנו ביחד בניצוח זובין מהטה. מרגש. חינוכי. מקסים.

20131219_122819

ברחבת היכל התרבות בתל-אביב התקבצו מאות ילדים מבתי-ספר יסודיים מכל רחבי הארץ, אוחזים בכלי נגינה ולובשים חולצה לבנה שעליה הסמל של סולמות. זה היה מראה מרגש ביותר. מוסיקאים מקצועיים בכירים, סטודנטים באקדמיות למוסיקה וחיילים המשרתים כמוסיקאים מצטיינים בצבא ליוו את הילדים אל תוך היכל התרבות, שם הם כיוונו להם את הכלים והושיבו אותם בתוך האולם לפי קבוצות הכלים. ואז עלה לבמה המאסטרו זובין מהטה. כבוד גדול עבור ילדים שרק החלו ללמוד נגינה בשנה שעברה, שאלמלא הסיוע של התזמורת הפילהרמונית ואוניברסיטת תל-אביב, השותפות לפרוייקט סולמות, לא היו זוכים לנגן, לדעת מהי מוסיקה, מהו כינור, ובודאי שלא לשבת בהיכל התרבות בתל-אביב ולנגן בניצוחו של זובין מהטה.

20131219_132011

פרויקיט סולמות החל לפני כשנתיים ביוזמתה של שרה אלבז, בתמיכת התזמורת הפילהרמונית הישראלית ואוניברסיטת תל-אביב, במספר מצומצם של בתי ספר יסודיים בדרום תל-אביב. כיום הוא פועל בבתי ספר בכל רחבי הארץ ומונה כ-700 תלמידי נגינה בכלי קשת, כלי נשיפה, נבל וכלי הקשה.

20131219_132017

הילדים שמשתתפים בפרוייקט לא היו יכולים לזכות ללמוד נגינה אלמלא הפרוייקט הנפלא הזה. הם מקבלים כלי נגינה בבתי הספר שלהם, לשם מגיעים מורים מעולים ומלמדים אותם נגינה בקבוצות. הם מקבלים את כל זה ללא תשלום, פעם בשבוע, ובנוסף – בכל בית-ספר פועלת תזמורת.

השנה גם אני הצטרפתי לפרוייקט הנהדר הזה, ואני תורם שעה בשבוע מזמני על-מנת לנצח על תזמורת של כ40 נגני כלי קשת (כינור וצ'לו) בבית ספר יסודי בשכונת הדר בחיפה. הסיפוק בעבודה הזו הוא אדיר, זו תחושה של שליחות, של העברת המוסיקה לילדים שאין להם אפשרות ללמוד מוסיקה. חינוך מוסיקלי, חינוך לנגינה, להקשבה, לשיתוף פעולה. חינוך למשמעת, לפיתוח יכולות מוטוריות, קוגניטיביות, מתמטיות, רגשיות. וכל זה לא אצל הילדים שיקבלו זאת בכל מקרה כי משפחותיהם הן בעלות אמצעים – אלא דווקא אצל הילדים שלא יכולים לזכות בכל אלה.

20131219_133422

כאשר עלו לבמה בהיכל התרבות ילדים מצטיינים המשתתפים בפרוייקט – מנוה מיכאל, מעפולה ומחדרה, וניגנו כל אחד בתורו קטע סולו מול כל ילדי סולמות כאשר לידם עומד זובין מהטה, אני בכיתי. זה היה כל-כך מרגש. איזו חוויה מדהימה עבור ילד מהפריפריה שמנגן שנתיים בסך הכל, לעמוד על בימת היכל התרבות לצידו של המאסטרו ולנגן לקהל של 700 ילדים.

20131219_134354

שיאו של הארוע היה כאשר זובין מהטה בעצמו ניצח על כל הילדים ביחד (בליווי מורי הנגינה שעמדו לצדם), בקטע המפורסם מהסימפוניה התשיעית של בטהובן (בעיבוד המתאים לרמתם של הילדים) ובנגינת ההמנון "התקוה".

20131219_134746

כל הכבוד לשרה אלבז, לכל תומכי הפרוייקט ולתורמים שמאפשרים את קיומו. אין מילים

הכינור שחזר – סרט חובה

הכנר ברוניסלב הוברמן, שכילד פלא מנגן בביצוע הבכורה את הקונצ'רטו לכינור של ברהמס בנוכחות המלחין,  הופך לימים לאחד המוסיקאים בעלי ההשפעה בעולם ועם עליית הנאצים לשלטון מעלה לארץ את טובי הנגנים היהודים מאירופה על-מנת להצילם ולהקים בארץ את הפילהרמונית הישראלית; כינור הסטראדיווריוס של הוברמן נגנב בזמן קונצרט שלו לגיוס תרומות בקרנגי הול ורק כעבור יותר מ40 שנה נמצא ונרכש ע"י הכנר ג'ושוע בל; זיגמונט רולט, יליד העיר צ'נסטוחובה, עירו של הוברמן, שורד את השואה ולימים הופך לאיש עסקים אמריקאי שפועל להחייאת התרבות היהודית בפולין; ג'ושוע בל חוזר עם הכינור של הוברמן לבצע עם הפילהרמונית של צ'נסטוחובה את אותו הקונצ'רטו לכינור של ברהמס, באולם הקונצרטים שהוקם על חורבות בית הכנסת שנשרף ע"י הנאצים. סרטו המדהים, המרגש עד דמעות והמצמרר של חיים הכט, שמספר את סיפור הקמתה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית ואת סיפורו של ברוניסלב הוברמן, סיפורה של יהדות פולין שנכחדה וגם סיפורו האישי של חיים הכט עצמו, שאמו היתה בת צ'נסטוחובה. למי שלא ראה – פשוט חובה!!!

לצפייה בסרט לחצו כאן

Huberman

ברוניסלב הוברמן

Joshua Bell

ג'ושוע בל

IPO

התזמורת הפילהרמונית הישראלית

ביצוע בלתי רגיל בפילהרמונית

כבר בפתיחה האיטית של הסימפוניה החמישית של צ'ייקובסקי, עם המנגינה המלנכולית בקלרינטים, ניתן היה לחוש שהקהל נוכח בערב בלתי רגיל. הפיאניסימו החרישי, הטיימינג (תזמון) הרגיש של המנצח כריסטוף אשנבך, והאוירה שהוא יצר ביחד עם התזמורת הפילהרמונית באודיטוריום בחיפה בישרו על כך שאנחנו נוכחים בביצוע יוצא דופן ובלתי רגיל. כריסטוף אשנבך (בתמונה למעלה) הוא מוסיקאי ומנצח גדול. ענק. איזו שירתיות הוא יצר מהתזמורת, איזו אנרגיה, איזו התלהבות. אבל מעל לכל הוא החזיק מתח של ביצוע שלם של הסימפוניה מתחילתה ועד סופה. הוא קשר את הפרקים אחד לשני ב"אטאקה" (רצף נגינה) ללא הפוגה במתח, הגיע לדינמיקות קיצוניות בשני הכיוונים (פורטיסימו ופיאניסימו), הוציא קולות מעניינים בתוך המוסיקה, ובמיוחד – יצר אוירה מיוחדת בכל משפט מוסיקלי ביצירה. הטמפים שהוא בחר התאימו בדיוק לאופי ולאוירה שהוא ניסה להעביר, וכך גם הדינמיקות והצבעים הרבים שהוא הצליח ליצור בצליל התזמורתי. והתזמורת נענתה לו והלכה איתו בהתלהבות לכל אורך הביצוע. הסולנים בכל כלי הנשיפה היו נפלאים, ובאולם האודיטוריום, שהוא קשה לכל תזמורת מבחינה אקוסטית, הפילהרמונית צלצלה נפלא.

לא הצלחתי להגיע לחלק הראשון של הקונצרט, לכן שמעתי רק את הסימפוניה החמישית של צ'ייקובסקי. זו סימפוניה ששמעתי כבר עשרות פעמים בחיי, וגם ניצחתי עליה לא פעם, אבל ביצוע כמו ששמעתי אתמול – לא שמעתי מעולם. איזה כיף לשמוע יצירה שאתה מכיר היטב ולהיות מרותק כל-כך לביצוע, לגלות דברים חדשים ורעיונות מעניינים, ולהיסחף אל תוך האוירה שהמבצעים יוצרים. שאפו גדול למנצח כריסטוף אשנבך ולתזמורת הפילהרמונית הישראלית. תענוג.

גאווה ישראלית

התזמורת הפילהרמונית הישראלית הצעירה היא גוף שאנחנו צריכים להיות גאים בו מאוד. הקונצרט שלהם אתמול בהיכל התרבות בתל-אביב הוכיח זאת. איזו רמה, איזו נגינה, איזה ליטוש, איזו עשייה מוסיקלית, איזו אנרגיה!! קשה להאמין שמדובר בבני נוער מתחת לגיל 20. הם נשמעו יותר טוב מהרבה תזמורות מקצועיות. עוד לא אבדה תקוותנו.

אנחנו חיים במדינה שקשה מאוד לעסוק בה במוסיקה קלאסית. כל הזמן יש קיצוצים, הקהל הולך ונעלם, אין תקציבים, אין ענין לא מצד המדינה ולא מצד הקהל. ועוד יותר קשה לעסוק כאן בחינוך למוסיקה קלאסית. קונסרבטוריונים נאבקים בקשיים ובקיצוצים, משרד החינוך לא מעביר כספים (וכך קרה שמתא"ן – מפעל תרבות ואמנות לנוער – שהיה מוקד משיכה לאלפי בני נוער שוחרי תרבות ואמנות במשך קרוב ל30 שנה, חדל להתקיים), כמות הילדים שעדיין מעניין אותם לעסוק בנגינה ולהתאמן כמה שעות ביום הולכת וקטנה (ואין להתפלא על כך – בעידן "האח הגדול" ו"כוכב נולד" אפשר להתפרסם בשנייה בלי לעשות כלום, אז למה להשקיע שנים בלימודי נגינה?). 

ולמרות כל התנאים הבלתי אפשריים האלה, אתמול בהיכל התרבות בתל-אביב שמענו דבר מדהים שכולנו יכולים להתגאות בו: התזמורת הפילהרמונית הישראלית הצעירה. התזמורת הזו מונה כ-90 נגנים בגילאי 14-18, מהמצטיינים שבנגנים הצעירים בארץ. הם התכנסו לקורס שנמשך שלושה שבועות של עבודה אינטנסיבית, במהלכם קיימו חזרות תזמורתיות, חזרות חלקיות של הסקציות השונות, שיעורי מוסיקה קאמרית וסדנאות העשרה. הדריכו אותם טובי המוסיקאים בארץ וניצח עליהם המנצח האוסטרי הנס-פטר אוקסנהופר. הם ניגנו שתי יצירות קשות ותובעניות – מטמורפוזות של הינדמית, וסימפוניה מס' 7 של דבוז'אק. התוצאה היתה מדהימה: תזמורת שיש לה מצד אחד ליטוש טכני, צליל מגובש, ורמה גבוהה של כל אחת מקבוצות הכלים, ומצד שני יש לה התלהבות, ריכוז, התרגשות מהנגינה המשותפת, הנאה מהעשייה המוסיקלית (והמנצח בהחלט עשה מוסיקה והוציא צבעים יפים וניואנסים מוסיקליים), הקשבה ואנרגיה. התזמורת הזו צלצלה יותר טוב מהרבה תזמורות מקצועיות, ואין להתפלא על כך: הנגנים עבדו שעות על שעות באופן פרטני על כל תיבה ועל כל משפט מוסיקלי, הדריכו אותם טובי המוסיקאים, זוהי חוויה יוצאת דופן עבור נגנים צעירים אלה כך שהיה להם הרבה ריכוז, מוטיבציה ואנרגיה, וגם – הם צעירים, פתוחים ורוצים ללמוד, ואינם מקובעים על דרך נגינה ספציפית. 

האחראים לתזמורת הנפלאה הזאת הם בראש ובראשונה המרכז למוסיקה ירושלים והתזמורת הפילהרמונית הישראלית, שביחד עם תמיכות של קרן התרבות אמריקה-ישראל, קרן ריץ', קרן חנן זוז וברונו לנדסברג, הצליחו להרים את הפרוייקט הנהדר הזה. 

כמי שמקדיש זמן רב לחינוך מוסיקלי ולעבודה עם צעירים, הרגשתי גאווה גדולה לראות ולשמוע את הנגנים האלה, שרבים מהם עברו דרכי במסגרות שונות (בתזמורת הקונסרבטוריון בגבעתיים, במתא"ן, בביה"ס לאמנויות ויצ"ו חיפה ובפרוייקטים חינוכיים של סולני תל-אביב), וחלקם עדיין עובדים בהדרכתי – גדלים ומתפתחים ומגיעים להישגים כאלה. גאווה ישראלית!