מאסטר קלס בנגינת סולו

התרגשות בחמישייה של שוברט

הקונצרטים עם החמישייה של שוברט היו מאד יוצאי דופן ומיוחדים עבורי. זו זכות גדולה לבצע יצירה כל כך גדולה, שמיימית, רוחנית, מרגשת,  אלוהית. כמובן שכשמבצעים מוסיקה כל כך נפלאה גם כל הנגנים יותר מעורבים, יותר משתדלים, יותר דרוכים, יותר קשובים מאשר בדרך כלל, וזה השפיע מאד על ההתקדמות בחזרות וכמובן על התוצאה הסופית בקונצרט. הקונצרט האחרון בסדרה, זה שהתקיים בחיפה, היה המוצלח ביותר. ביצוע החמישייה בקונצרט הזה היה הטוב ביותר גם מבחינה טכנית וגם מוסיקלית. היו רגעים מיוחדים שכל נגני האנסמבל ממש "יצרו" את האוירה המוסיקלית ביחד איתי. גם הקהל בחיפה היה הגדול והנלהב ביותר בסדרה, וכלל קבוצה גדולה של צעירים, מתלמידי ובוגרי המגמה למוסיקה בביה"ס התיכון לאמנויות רעות (לשעבר ויצ"ו) חיפה, שניגנו ומנגנים אצלי בתזמורת הצעירה. בהחלט זכות גדולה לבצע מוסיקה נשגבת שכזו מול קהל נהדר כזה.

בנוסף ביצענו בקונצרט את הסימפוניה מס.1 למיתרים של מנדלסון, אותה הוא כתב בגיל 12, ואת הקונצ'רטו לפסנתר וחליל של שולהוף, עם הפסנתרנית מיכל טל והחלילן נעם בוכמן. היצירה של שולהוף קשה מאד לתזמורת, גם למיתרים וגם לשני הקרננים. הקרננים גל רביב ובן דיויס ביצעו אותה היטב,  וביחד עם הקשתנים והסולנים הנהדרים בחליל ובפסנתר, הביצוע של יצירה זו הלהיב מאד את הקהל.

 

סולנים צעירים עם האנסמבל בשטריקר

הסולנים הצעירים משטריקר בתמונה משותפת לאחר הקונצרט

כמו בעונה שעברה, גם העונה קיימנו קונצרט עם סולנים צעירים מבין התלמידים המצטיינים של קונסרבטוריון שטריקר. עשרה מוסיקאים צעירים ניגנו הפעם עם התזמורת – בחליל, חלילית, קרן יער, פסנתר, כינור וויולה. החזרות לפרוייקט מסוג זה הן תמיד מאתגרות עבור התזמורת ועבורי. בגלל ריבוי הסולנים, כל סולן מקבל כ-25 דקות בלבד בחזרה, שבמהלכן התזמורת חייבת להיות בשיא הריכוז, ללמוד מהר את החלק שלה, ללוות היטב ובמלוא המסירות את הסולן, שלא תמיד הוא  מספיק מנוסה כדי להוביל בעצמו את התזמורת. בנוסף, ניסיתי לנצל את זמן החזרות המועט על מנת לתת לסולנים מאסטר קלס בנגינת סולו עם תזמורת. השתדלתי לתת להם את הכלים וההדרכה בשיתוף פעולה עם תזמורת ועם מנצח, ובניצול מקסימלי של זמן החזרות המועט. ניסיתי לעזור להם להוביל את התזמורת ואותי על מנת שנלווה אותם בצורה הכי טובה. זה היה פרוייקט מאתגר ומאד מספק. הקונצרט היה מרגש. בזה אחר זה עלו הנגנים להופיע כסולנים (חלקם בפעם הראשונה) עם התזמורת, לקול תשואות הקהל, שהיה נלהב ואנרגטי יותר מאשר בדרך כלל בקונצרטים "רגילים", בגלל שהוא היה מורכב בעיקר מ"אוהדים" של הסולנים. הפרוייקטים מהסוג הזה הם חלק מהאג'נדה החינוכית של האנסמבל. אנחנו מקיימים כמה כאלה בעונה, ומתכננים להרחיב את הפעילות הזו בעתיד.

 

בדרך לרומניה

הנוף מהדרך מבוקרשט לבראשוב

לקראת קונצרט ביום חמישי עם הפילהרמונית של בראשוב ברומניה, אני עושה את דרכי לשם ממש ברגעים אלה, בעיצומו של יום הזיכרון. אנצח שם על תכנית רומנטית יפה ומאתגרת – הקונצ'רטו לפסנתר של צ'ייקובסקי והסימפוניה השנייה של שומאן. יצא לי בשנים האחרונות להופיע בהרבה ארצות ב"אזור" – צ'כיה, פולין, הונגריה, רוסיה. אבל ברומניה זו תהיה הופעתי הראשונה. מצפה לזה מאד.

 

עונת הקונצרטים הבאה באנסמבל

הכנרת רייצ'ל ברטון פיין

בחודשים האחרונים עמלתי על בניית תכנית הקונצרטים של האנסמבל לעונה הבאה. מלאכת הבנייה היא תמיד קשה ומורכבת. יש לנו מעט תכניות, ולעומת זאת הרבה סולנים, מלחינים ומנצחים מצויינים שראויים ומתאימים להתארח בתכניותינו, ומתוכם צריך בסופו של דבר לסנן. הסינון נעשה מכל מיני שיקולים – איזון בין יצירות, תקופות, ז'אנרים, מלחינים, כלים סולניים, סולנים ישראלים לעומת אורחים מחו"ל, ובנוסף לכל אלה ישנם גם לצד השיקולים האמנותיים שלי את השיקולים השיווקיים. התכנית צריכה להיראות טובה ואטרקטיבית גם לקהל ולא רק לי… ישנם שיקולים תקציביים, שלעיתים "מסננים" סולן או יצירה בשל עלויות גבוהות מידי. ולפעמים גם סולן אורח נופל בגלל שהתאריכים לא מסתדרים. בסופו של דבר זה פאזל די גדול ומורכב, שהרכבתו נמשכת מספר חודשים. כעת, משהסתיימה מלאכת התכנון והבנייה אני יכול לבשר שיצאה תכנית מאד יפה, עם כמה סולנים נהדרים והרבה יצירות מעניינות.

הפסנתרן איתמר גולן ישוב אלינו אחרי למעלה מעשור, וביחד עם אשתו הפסנתרנית נטסוקו אינווה יבצעו קונצ'רטי לשני פסנתרים של באך ושל מוצרט. הכנרת האמריקאית הנפלאה רייצ'ל ברטון פיין, שכבר מספר שנים אני מנסה להביאה אלינו, תגיע לשמחתי בעונה הבאה ותבצע איתנו את קונצ'רטו "לה קמפנלה" של פגניני, הקיץ של ויולדי, נעימות צועניות של סרסטה ועוד כמה יצירות וירטואוזיות מהבארוק ומהמאה ה19. שלושה סולנים צעירים זוכי תחרויות יפתחו איתנו את עונת הקונצרטים בקונצרט ע"ש אסתר בלשה – הפסנתרנים מוחמד אלשיך בן ה-14 מרמאללה, ועדן לורנצן בת ה-17, והכנרת בת ה-14 ליר וגינסקי, שניגנה העונה ביחד עם איתמר זורמן בקטע ההפתעה את "נבארה" של סרסטה והלהיבה את הקהל. ובתכנית אחרת – את הסימפוניה הקונצרטנטית של מוצרט לכינור וויולה יבצעו הכנרת אליזבת' באסוף מארה"ב והויולן אלכסיי לודוויג מרוסיה.

בסדרה "קצת אחרת" נארח שוב את אנדרס מוסטונן שיגיע הפעם עם כינור חשמלי ועם להקתו "מוסטונן ארט ג'אז", עם נגני גיטרות חשמליות וכלי הקשה, וביחד הם יבצעו קונצ'רטי ברנדנבוגיים של באך בסגנון ג'אז. צפוי להיות מחשמל… בתכנית בסגנון יהודי-כלייזמרי נארח את החזן שי אברמסון, ביחד עם הכנר קובי רובינשטיין והקלרניתנית אורית אורבך, והם יבצעו, ביחד ולחוד קטעים מתוך "כנר על הגג", קטעי חזנות מוכרים וקטעי כלייזמר. אנחנו חוזרים לשתף פעולה עם מקהלת מורן וביחד איתם נבצע את הרקויאם של פורה ואת היצירה "ממעמקים קראתיך" של דני עקיבא, אותה ביצענו בעבר במסגרת חג המוסיקה הישראלית. גם זמרת הסופרן קלייר מגנאנג'י תתארח אצלנו, ותבצע את אקזולטטה יובילטה של מוצרט.

אני מאמין שתכנית העונה הבאה, שתתפרסם בקרוב באופן רשמי, היא תכנית טובה, מלהיבה, איכותית וגם מקורית ומעניינת. מוזמנים להגיב ולהביע דעתכם.

חג עצמאות שמח מבראשוב, רומניה

אגדה שהלכה לעולמה

"אתה לא יכול להעיר לנגן על שלא ביצע משהו שלא הראית לו"

 

קורט מאזור

 

עוד אגדה הלכה לעולמה היום! אחרי לורין מאזל וקלאודיו אבאדו, גם המנצח האגדי קורט מאזור נפטר, בגיל 88. מאזור היה אחד מגדולי המנצחים של המאה ה-20. זכיתי ללמוד אצלו בקורס מנצחים בפולין, עם התזמורת הסימפונית של ורוצלאב, לפני 10 שנים. אני עדיין זוכר רגעים ספציפיים מהקורס, רגעים מעוררי השראה, רגעים של התעלות, רגעים שבהם, בזכותו, הצלחתי להשפיע על התזמורת ברמה שלא חשבתי שהיא אפשרית. אי אפשר לשכוח את הרגעים שבהם הוא עצמו נעמד מול התזמורת על מנת להדגים משהו לאחד מהסטודנטים. ובכל יום, בסיום העבודה של כל סטודנט עם התזמורת בהדרכתו, הוא עצמו עבד עם התזמורת כ 20-25 דק' על הפתיחה ליאונורה 3 של בטהובן (ובקונצרט הסיום הוא ניצח עליה בפתיחה ואח"כ כל סטודנט ניצח על פרק מסימפוניה מס' 1 של שוסטקוביץ' או סימפוניה מס' 4 של שומאן). במשך החזרות שלו עם התזמורת, יכולנו לשבת מאחורי התזמורת, בתוך התזמורת או בכל מקום באולם שרצינו, על מנת לחוות את ההשפעה שלו על התזמורת. ואיזו השפעה היתה לו בכל תנועה קטנה שבקטנות על התוצאה, זה היה מחשמל! הייתי יוצא נרגש לאחר כל חזרה כזו שלו. איתנו, הסטודנטים, הוא היה מתעקש על "משמעות מוסיקלית" בכל תנועה ותנועה, ולא היה אכפת לו אם התנועה היתה עם האף או עם העיניים ולא עם הידיים – העיקר שהכוונה המוסיקלית תעבור לתזמורת. הוא דרש מכל סטודנט להבין את האופי ואת הכיוון של כל משפט מוסיקלי לפני שהוא ניצח עליו. הוא דרש מכל אחד מאיתנו להראות בצורה הכי ברורה ומובנת מה אנחנו רוצים לפני שאנחנו אומרים לתזמורת במילים מה אנחנו רוצים. "אתה לא יכול להעיר לנגן שלא ביצע משהו שלא הראית לו, ולבד הוא לא יכול לנחש", היה נוהג לומר לנו. הוא אהב לעשות איתנו ניסיונות על התזמורת – לבקש שננצח רק עם יד אחת, ואפילו בלי ידיים בכלל, וכך נהיה חייבים להראות את הכוונה המוסיקלית ע"י הבעת הפנים ולא את הפעמות בלבד, כפי שלפעמים קורה כשמנצחים עם הידיים. בכל יום לאחר סשן החזרות, שהיה פתוח לקהל, היה מקיים סשן רק עם שמונת הסטודנטים של הקורס ועובר איתנו אחד אחד על העבודה שעשינו עם התזמורת, מעיר הערות, ובעיקר מרבה לדבר על המוסיקה. היה לו תמיד חשוב שמה שכתוב בפרטיטורה יישמע בצורה הכי ברורה למאזין. מדהים כמה למדתי ממנו בקורס אחד קצר. בנוסף הייתי יושב בחזרות שלו בארץ עם הפילהרמונית (וגם עם הפילהרמונית הצעירה פעם אחת), וזה היה מהפנט. הוא תמיד הגיע אל התוצאה מתוך המוסיקה, הראה בידיים שלו את המוסיקה, דיבר על המוסיקה ועל משמעויותיה. אני זוכר חזרה שלו על סימפוניית "העולם החדש" של דבוז'אק, שבה הוא דיבר עם  התזמורת על כך שזו מוסיקה של געגועים – געגועים למולדתו בוהמיה (ולא מוסיקה של "העולם החדש" כפי שמפרשים אותה), וביקש מהתזמורת להביע את הגעגוע הביתה בנגינתם. בפתיחה אגמונט של בטהובן, הוא עבד עם התזמורת על האקורד הראשון ביצירה, עד שהוא יביע את הטראגיות שבסיפור. וכך, בכל  יצירה שעליה הוא עבד, הוא ניסה להוציא את האופי והמשמעות המוסיקלית. מנצח גדול, מוסיקאי גדול, בעל השפעה עצומה על התזמורות שעליהן ניצח, ודמות נערצת. אגדה שהלכה לעולמה.

 

הפרס האמיתי

 

 

הבכי החזק, הקולני, האמוציונלי, הממושך וחסר המעצורים שבקע מבית החולים כרמל בחיפה ביום ראשון בערב, ולווה בנהרות של דמעות – לא היה הבכי של התינוקת שזה עתה נולדה. היא דווקא יצאה די שקטה. זה גם לא היה הבכי של האמא החדשה, שעברה את לידתה הראשונה בגבורה. זה היה בכי בלתי נשלט שלי, בכי שאני לא זוכר דומה לו בכל חיי. לא יכולתי לשלוט בעצמי מרוב התרגשות. השבוע נולדה בתי הבכורה, וההתרגשות היתה עצומה. הפכתי לאבא! אני רוצה להודות לכל מי שברך אותי בפייסבוק, במייל, בווטסאפ, בסמס ובטלפון, ריגשתם אותי ושימחתם אותי מאד. כתבתי כאן לאחרונה בשמחה על הפרס שזכיתי בו עם האנסמבל – פרס לנדאו לאמנויות הבמה. בקרוב אספר גם על פרס נוסף שאני עומד לקבל (עדיין לא לפרסום), גם כן בשמחה רבה. אבל השבוע קיבלתי את הפרס האמיתי -הפרס לכל החיים. בתי הבכורה דניאלה! שמחה שאין דומה לה בעולם.

 

 

 

 

 

 

ממריאים

במהלך יום חמישי נגני האנסמבל יגיעו לסט. פטרסבורג מאוסטריה, גרמניה, צ'כיה וישראל, והסולן עמית פלד שיגיע מארה"ב יצטרף אף הוא. אחרי יום התארגנות וביקור בקהילה היהודית – יהיו לנו יומיים אינטנסיביים של חזרות ובסיומם הקונצרט באולם הפילהרמונית בסט. פטרסבורג, במוצ"ש 1.11.2014

אולם הפילהרמונית בסט. פטרסבורג. אנחנו בדרך לשם

אמנם זוהי נסיעה קצרה, לקונצרט אחד בלבד, אבל קונצרט מרגש והיסטורי: אנסמבל סולני תל-אביב ברוסיה! נגני האנסמבל "יתקבצו" בסט. פטרסבורג מרחבי אירופה במהלך יום חמישי. הקבוצה המרכזית תצא מהארץ כבר מחר בלילה, ובמהלך יום חמישי יצטרפו אלינו הנגנים המתגוררים באוסטריה, גרמניה וצ'כיה. הצ'לן עמית פלד, יגיע מארה"ב ביום חמישי ומיום שישי בבוקר אנחנו מתחילים לעבוד. מוצרט – סימפוניה מס' 29, היידן – קונצ'רטו לצ'לו בדו מז'ור, אלגר – סרנדה למיתרים, אריה ברדרומא – "L'estro melodico" לתזמורת מיתרים (יצירה שנכתבה במיוחד עבור הקונצרט הזה ובוצעה על-ידינו בארץ לפני מספר שבועות), והדרנים כמובן. יום שישי יהיה יום אינטנסיבי של חזרות, ולמחרת בבוקר חזרה גנרלית באולם הפילהרמונית. במוצ"ש 1.11.2014 בשעה 20:00 נפתח את פסטיבל Silver Lyre בסט. פטרסבורג בקונצרט שיתקיים באולם הפילהרמונית.

בנוסף, צפויים לנו במהלך ימי שהותנו בסט. פטרסבורג – סיור בקהילה היהודית ובבית הכנסת הגדול, מסיבת עיתונאים, קבלות פנים ומעט זמן חופשי להסתובב בעיר. במהלך יום ראשון יתפזרו נגני האנסמבל חזרה לארצות מגוריהם, אנחנו ננחת בארץ ביום ראשון בלילה.

ההכנות שלנו בעיצומן. אני עוסק בהכנת הפרטיטורות, וגם בליטוש הרוסית שלי, הנגנים מכינים את כל המסמכים וענייני הבירוקרטיה הקשורים בכניסה לרוסיה, ומחר בלילה נצא לדרך.

אמשיך לדווח משם.

בחברת הצ'לנים הגדולים

ביצוע האנסמבל עם הצ'לן עמית פלד, של הקונצ'רטו לצ'לו של שומאן, פורסם ביחד עם ביצועים של הצ'לן מישה מאיסקי (עם מרתה ארחריץ') ודיויד פינקל (לשעבר רביעיית אמרסון) באתר The Violoncello Foundation לכבוד Valentine's Day שחל אתמול. כבוד גדול עבורנו להיות בחברה כזו!!!

לצפייה באתר The Violoncello Foundation לחצו כאן

הנה הביצוע שלנו עם עמית פלד מקונצרט הגאלה באפריל האחרון.

המפגש הבא שלנו עם הצ'לן עמית פלד יהיה בסט. פטרסבורג ברוסיה בקונצרט שנקיים באולם הפילהרמונית של סט. פטרסבורג בנובמבר הקרוב. הוא ינגן איתנו את הקונצ'רטו לצ'לו בדו מז'ור של היידן.

עמית פלד

ואת הקונצ'רטו לצ'לו של שומאן נבצע שוב בקונצרט הקרוב שלנו למנויים, והפעם זה יהיה עם הצ'לן גבריאל ליפקינד. שלושה קונצרטים בסוף מרץ, עליהם אספר באחד הפוסטים הקרובים.

גם עם הצ'לן מישה מאיסקי, שבחברתו אנחנו מופיעים באתר שלמעלה, מתוכננים לנו קונצרטים בחו"ל, אבל על זה אספר בבוא העת.

מרגש. חינוכי. מקסים

ילדים מאזורי מצוקה ומרקע סוציו-אקונומי נמוך, אשר בזכות פרוייקט "סולמות" זוכים ללמוד נגינה, התקבצו היום מכל רחבי הארץ בהיכל התרבות בתל-אביב וניגנו ביחד בניצוח זובין מהטה. מרגש. חינוכי. מקסים.

ברחבת היכל התרבות בתל-אביב התקבצו מאות ילדים מבתי-ספר יסודיים מכל רחבי הארץ, אוחזים בכלי נגינה ולובשים חולצה לבנה שעליה הסמל של סולמות. זה היה מראה מרגש ביותר. מוסיקאים מקצועיים בכירים, סטודנטים באקדמיות למוסיקה וחיילים המשרתים כמוסיקאים מצטיינים בצבא ליוו את הילדים אל תוך היכל התרבות, שם הם כיוונו להם את הכלים והושיבו אותם בתוך האולם לפי קבוצות הכלים. ואז עלה לבמה המאסטרו זובין מהטה. כבוד גדול עבור ילדים שרק החלו ללמוד נגינה בשנה שעברה, שאלמלא הסיוע של התזמורת הפילהרמונית ואוניברסיטת תל-אביב, השותפות לפרוייקט סולמות, לא היו זוכים לנגן, לדעת מהי מוסיקה, מהו כינור, ובודאי שלא לשבת בהיכל התרבות בתל-אביב ולנגן בניצוחו של זובין מהטה.

פרויקיט סולמות החל לפני כשנתיים ביוזמתה של שרה אלבז, בתמיכת התזמורת הפילהרמונית הישראלית ואוניברסיטת תל-אביב, במספר מצומצם של בתי ספר יסודיים בדרום תל-אביב. כיום הוא פועל בבתי ספר בכל רחבי הארץ ומונה כ-700 תלמידי נגינה בכלי קשת, כלי נשיפה, נבל וכלי הקשה.

הילדים שמשתתפים בפרוייקט לא היו יכולים לזכות ללמוד נגינה אלמלא הפרוייקט הנפלא הזה. הם מקבלים כלי נגינה בבתי הספר שלהם, לשם מגיעים מורים מעולים ומלמדים אותם נגינה בקבוצות. הם מקבלים את כל זה ללא תשלום, פעם בשבוע, ובנוסף – בכל בית-ספר פועלת תזמורת.

השנה גם אני הצטרפתי לפרוייקט הנהדר הזה, ואני תורם שעה בשבוע מזמני על-מנת לנצח על תזמורת של כ40 נגני כלי קשת (כינור וצ'לו) בבית ספר יסודי בשכונת הדר בחיפה. הסיפוק בעבודה הזו הוא אדיר, זו תחושה של שליחות, של העברת המוסיקה לילדים שאין להם אפשרות ללמוד מוסיקה. חינוך מוסיקלי, חינוך לנגינה, להקשבה, לשיתוף פעולה. חינוך למשמעת, לפיתוח יכולות מוטוריות, קוגניטיביות, מתמטיות, רגשיות. וכל זה לא אצל הילדים שיקבלו זאת בכל מקרה כי משפחותיהם הן בעלות אמצעים – אלא דווקא אצל הילדים שלא יכולים לזכות בכל אלה.

כאשר עלו לבמה בהיכל התרבות ילדים מצטיינים המשתתפים בפרוייקט – מנוה מיכאל, מעפולה ומחדרה, וניגנו כל אחד בתורו קטע סולו מול כל ילדי סולמות כאשר לידם עומד זובין מהטה, אני בכיתי. זה היה כל-כך מרגש. איזו חוויה מדהימה עבור ילד מהפריפריה שמנגן שנתיים בסך הכל, לעמוד על בימת היכל התרבות לצידו של המאסטרו ולנגן לקהל של 700 ילדים.

שיאו של הארוע היה כאשר זובין מהטה בעצמו ניצח על כל הילדים ביחד (בליווי מורי הנגינה שעמדו לצדם), בקטע המפורסם מהסימפוניה התשיעית של בטהובן (בעיבוד המתאים לרמתם של הילדים) ובנגינת ההמנון "התקוה".

כל הכבוד לשרה אלבז, לכל תומכי הפרוייקט ולתורמים שמאפשרים את קיומו. אין מילים

ביצוע בלתי רגיל בפילהרמונית

כבר בפתיחה האיטית של הסימפוניה החמישית של צ'ייקובסקי, עם המנגינה המלנכולית בקלרינטים, ניתן היה לחוש שהקהל נוכח בערב בלתי רגיל. הפיאניסימו החרישי, הטיימינג (תזמון) הרגיש של המנצח כריסטוף אשנבך, והאוירה שהוא יצר ביחד עם התזמורת הפילהרמונית באודיטוריום בחיפה בישרו על כך שאנחנו נוכחים בביצוע יוצא דופן ובלתי רגיל. כריסטוף אשנבך (בתמונה למעלה) הוא מוסיקאי ומנצח גדול. ענק. איזו שירתיות הוא יצר מהתזמורת, איזו אנרגיה, איזו התלהבות. אבל מעל לכל הוא החזיק מתח של ביצוע שלם של הסימפוניה מתחילתה ועד סופה. הוא קשר את הפרקים אחד לשני ב"אטאקה" (רצף נגינה) ללא הפוגה במתח, הגיע לדינמיקות קיצוניות בשני הכיוונים (פורטיסימו ופיאניסימו), הוציא קולות מעניינים בתוך המוסיקה, ובמיוחד – יצר אוירה מיוחדת בכל משפט מוסיקלי ביצירה. הטמפים שהוא בחר התאימו בדיוק לאופי ולאוירה שהוא ניסה להעביר, וכך גם הדינמיקות והצבעים הרבים שהוא הצליח ליצור בצליל התזמורתי. והתזמורת נענתה לו והלכה איתו בהתלהבות לכל אורך הביצוע. הסולנים בכל כלי הנשיפה היו נפלאים, ובאולם האודיטוריום, שהוא קשה לכל תזמורת מבחינה אקוסטית, הפילהרמונית צלצלה נפלא.

לא הצלחתי להגיע לחלק הראשון של הקונצרט, לכן שמעתי רק את הסימפוניה החמישית של צ'ייקובסקי. זו סימפוניה ששמעתי כבר עשרות פעמים בחיי, וגם ניצחתי עליה לא פעם, אבל ביצוע כמו ששמעתי אתמול – לא שמעתי מעולם. איזה כיף לשמוע יצירה שאתה מכיר היטב ולהיות מרותק כל-כך לביצוע, לגלות דברים חדשים ורעיונות מעניינים, ולהיסחף אל תוך האוירה שהמבצעים יוצרים. שאפו גדול למנצח כריסטוף אשנבך ולתזמורת הפילהרמונית הישראלית. תענוג.

ריקרדו מוטי – חוויה מוסיקלית נדירה

על הבמה ישבו קרוב ל200 איש, ועוד כמה עשרות בקהל. כולם הרעישו בדרכים שונות – חלקם בנגינה אינדיבידואלית ובאימון, חלקם בכיוון הכלים, חלקם בדיבורים ובצחוקים, וחלקם בהזזה של כיסאות ובהליכה על הבמה. אבל כשריקרדו מוטי עלה לבמה על מנת להתחיל בחזרה, השתררה דממת אלחוט מתוחה מאין כמוה. ניתן היה לשמוע רק את צעדיו של מוטי לעבר הפודיום.

ריקרדו מוטי. שיעור ניצוח מאלף

 

החזרה הגנרלית של ריקרדו מוטי על הרקויאם של ורדי, עם הפילהרמונית הישראלית, וביחד עם מקהלה אמריקאית וסולנים, היתה חוויה מדהימה עבורי. זה היה בראש ובראשונה שיעור ניצוח, שהוכיח לי שוב שבניצוח יש מצד אחד ידע, שמיעה ומיומנויות אחרות, אבל מצד שני – כריזמה, פסיכולוגיה ואישיות.

על הבמה ישבו קרוב ל200 איש, ועוד כמה עשרות בקהל. כולם הרעישו בדרכים שונות – חלקם בנגינה אינדיבידואלית ובאימון, חלקם בכיוון הכלים, חלקם בדיבורים ובצחוקים, וחלקם בהזזה של כיסאות ובהליכה על הבמה. אבל כשריקרדו מוטי עלה לבמה על מנת להתחיל בחזרה, השתררה דממת אלחוט מתוחה מאין כמוה. ניתן היה לשמוע רק את צעדיו של מוטי לעבר הפודיום. באיזשהו שלב מישהו מהנגנים החל למחוא לו כפיים ותוך מספר שניות כל הנוכחים – על הבמה ובאולם – הצטרפו במחיאות כפיים סוערות. וכשמוטי הגיע לפודיום שוב השתררה דממה. כולם חיכו למוצא פיו של המאסטרו. והוא לא מיהר לפתוח את פיו. נהנה מהשקט הזה. איזו כריזמה, איזו אישיות, איזה מעמד. אדם שמצליח לגרום לדממה שכזו מבלי לומר מילה.

ואז החלה החזרה. זה היה למעשה ביצוע מלא של היצירה מתחילתה עד סופה, עם עצירה אחת בלבד בדרך על מנת לחזור על קטע מסויים. אבל לכל אורך הביצוע, מאסטרו מוטי ניהל חזרה של ממש רק באמצעות ידיו ושפת הגוף שלו. הוא הראה כל פרט מוסיקלי, הגיב לכל דבר שלא היה לשביעות רצונו, לפעמים גם אמר כמה מילים תוך כדי הנגינה, מבלי לעצור את הביצוע. כאשר הוא הרגיש שזה לא 100% ביחד הוא התמקד יותר בשליטה ריתמית ובניצוח מדוייק, ברגעים אחרים הוא לא ניצח בכלל על הפעמות והראה רק את האופי המוסיקלי, לפעמים הוא פנה לקבוצה מסויימת וניצח רק עליה, על מנת להדגיש ולהבליט את הקו שלה. הוא הצליח ליצור ממש חזרה פוריה ומועילה בתוך ביצוע קונצרטי רצוף. וכל זאת כמעט מבלי לזוז על הפודיום, ובתנועות ניצוח לא גדולות. בכך הוא הרויח מצד אחד את הרצף של החזרה ושל הנגינה, ומצד שני הצליח "לומר" את כל מה שרצה באמצעות הניצוח בלבד.

הפעם היחידה שבה הוא הפסיק היתה בפרק ה"סנקטוס" (קדוש, קדוש, קדוש), כאשר המקהלה שרה יותר מהר מהטמפו שלו ובכך היתה לפני התזמורת ונוצר בלגן. זה קטע פוגאלי עם כניסות שונות בקולות שונים, והוא דורש עבודה של סדר ודיוק. ברגע הזה ציפיתי שמוטי יקח 2-3 דקות לסדר את הקטע הזה מבחינה ריתמית: להדגיש את נושא הקצב ולעשות עבודת אנסמבל רק של הקבוצות הרלוונטיות במקהלה ובתזמורת. אבל מאסטרו מוטי הגיע לתוצאה המיוחלת מבלי להשתמש אפילו פעם אחת במילים "מהר מדי, לאט מדי, לא ביחד, להקשיב, להסתכל עלי" וכד'. הוא העיר למקהלה הערה מוסיקלית נטו – לבטא כל מילה וכל הברה עם כוונה מוסיקלית ומשמעות מוסיקלית עד הסוף. לדבר כל הברה ולתת לה תוכן. זה כבר עשה את העבודה לבד. כאשר שמים לב לכל הברה ולכל צליל ומנסים לתת להם תוכן – אי אפשר לרוץ ואי אפשר לחלוף על-פניהם מהר יותר מהנדרש. חייבים להתרכז יותר בהגייה ובארטיקולציה. כאשר מוטי ביצע את הקטע הזה בפעם השניה זה היה מושלם. למעשה, מה שהוא עשה איתם באותם רגעים, היה לא יותר מאשר לסדר מקום שלא היה ביחד, אבל הוא עשה זאת במסווה של השראה מוסיקלית והערות מוסיקליות. אם הוא היה מפסיק ומעיר להם שהם לא מקשיבים, שהם ממהרים, שהם לא ביחד, שהם לא איתו, או הערות נוספות מסוג זה – הוא היה יוצר איזשהו אנטגוניזם, גם אם זה היה משתפר בסופו של דבר. אבל הוא בחר בדרך המוסיקלית ובדרך של לתת השראה ולדרבן, ובכך הוא הצליח בפרק זמן קצר לשפר את הקטע הזה מצד אחד, ולזכות באהדה ובמוטיבציה של הנגנים והזמרים. בהמשך החזרה הוא לא הפסיק יותר, אך המשיך להראות כל מה שהוא רצה, הגיב לכל דבר שדרש תגובה, ונתן המון השראה. בסיום הביצוע הוא לא חזר על שום קטע, אלא רק דיבר כמה דקות, ובעיקר התבדח. היה לי קשה לשמוע בדיוק מה הוא אמר, אבל לפי הטון שלו ולפי הצחוקים של הנגנים והזמרים, הבנתי שהוא במצב רוח קליל והומוריסטי. החזרה הסתיימה בערך 45 דקות לפני המועד שהיתה אמורה להסתיים. בכך למעשה זכו כל הנגנים בזמן מנוחה רב יותר והלכו הביתה שמחים ומלאי ציפייה לקראת הקונצרט.

מדהים כמה רמת הביצוע מושפעת מהאהדה וההערכה שלה זוכה המנצח מצד הנגנים והזמרים. ובשביל לזכות באהדה הזו – צריך מצד אחד להיות מוסיקאי פנומנלי, אבל מצד שני גם להיות חיובי, נינוח, נעים הליכות ואנושי. מוטי הצליח בכך ללא שום ספק, וזכה לקונצנזוס מקיר לקיר בקרב כל מי שהשתתף בביצוע הרקויאם של ורדי. לצערי לא הצלחתי להשיג כרטיס לקונצרט ונאלצתי להסתפק רק באותה חזרה גנרלית.

אני מאוד נהנה ללכת לשמוע קונצרטים, חזרות, שיעורים וכיתות אמן. אני נוהג ללכת לשמוע קונצרטים רבים, ומסיבות שונות ומגוונות. לפעמים – כדי לראות מנצחים שונים וללמוד מהם. לפעמים – כדי לשמוע מבצעים סולנים שונים ולבחון אם הם מתאימים לשיתוף פעולה איתי ועם האנסמבל. לפעמים אני הולך לראות איך נראים ונשמעים קונצרטים של תזמורות אחרות, כדי לדעת מה הרמה שלהן, כמה קהל יש להן, איך הקהל מקבל אותן, אילו תכניות עובדות טוב על הקהל ואילו לא. לפעמים אני מנסה לשים לב לתגובות הקהל ולשמוע את הדיבורים והרחשים בהפסקה. מכל אלה אני לומד ומנסה להסיק מסקנות לגבי האנסמבל ולגבי עצמי. לפעמים אני הולך כדי לכבד חברים וקולגות שמזמינים אותי. ולפעמים – אני בא לקונצרט רק בשביל להנות. בחודש האחרון שמעתי די הרבה קונצרטים וחזרות. אמשיך לספר על כך בפוסט הבא.