"כיפת זהב של כישרון, יצירה, התמסרות…"

התזמורת הפילהרמונית הצעירה הוכיחה בקונצרט ביום שישי בצהריים עד כמה הדברים שבכותרת (שאותם אמר בתחילת הקונצרט מנהל המרכז למוסיקה ירושלים הד סלע) נכונים.

YIPO7 (3)

מהקונצרט של התזמורת הפילהרמונית הצעירה שהתקיים ביום שישי בהיכל התרבות בתל-אביב, נהניתי כפי שאני נהנה רק לעיתים רחוקות בקונצרטים של תזמורות מקצועיות. באמצע ימי מבצע "צוק איתן", ובין אזעקה לאזעקה, עבדו המוסיקאים המוכשרים האלה במשך שבועות באינטנסיביות ובמסירות מבוקר עד ערב בהדרכת טובי המוסיקאים בארץ ובניצוחו של הספרדי סלבדור ברוטונס. התוצאה ששמענו בהיכל התרבות היתה – נגינה נקייה, מגובשת, עם צליל יפה ואחיד הן כתזמורת והן של כל קבוצה לחוד. שמענו נגנים אינדיבידואליים נפלאים בקטעי סולו בכלי הנשיפה, רמה טכנית ויכולות וירטואוזיות של נגנים צעירים בכלי הקשת, ומעל הכל שמענו התלהבות נעורים, מסירות לעשייה המוסיקלית, תזמורת מלאה חיים ואנרגיה, רגש ונשמה. ואת כל אלה הם הפגינו בנגינה של רפרטואר קשה, מאתגר ותובעני ביותר – הסימפוניה החמישית של שוסטקוביץ', סימפוניה בדו של ביזה, והפאוואן לנסיכה שהלכה לעולמה של ראוול.

עבורי באופן אישי זו גאווה גדולה. את מרבית נגני התזמורת הפילהרמונית הצעירה אני פוגש עוד בשלב מוקדם יותר בלימודיהם – למעלה ממחצית מנגני כלי הקשת בתזמורת שהופיעה ביום שישי "עברו" אצלי בתזמורות הצעירות בקונסרבטוריון גבעתיים, במתא"ן או בביה"ס לאמנויות בחיפה. ובשלב מאוחר יותר, כעבור כמה שנים – אני פוגש את המצטיינים מביניהם, כאשר הם נבחנים לנגן באנסמבל סולני תל-אביב וחלקם בסופו של דבר אף מצטרפים אליו, כפי שכבר קרה עם מספר דוגמאות בשנים האחרונות. וכך מהווה התזמורת הפילהרמונית הצעירה שכבה חשובה ומשמעותית ביותר ב"פירמידה" של החינוך המוסיקלי בארץ, פירמידה שמתחילה עם אלפי תלמידים צעירים שלומדים נגינה בבתי-הספר ובקונסרבטוריונים, ומסתיימת לאחר סיום לימודיהם הגבוהים באקדמיות למוסיקה בארץ ובחו"ל, עם אותם האחוזים הבודדים של המצטיינים ש"שרדו" את כל התהליך ארוך השנים, בעת שהם מחליטים להיות מוסיקאים מקצועיים ומצטרפים לאנסמבלים ולתזמורות המקצועיות כמו סולני תל-אביב.

מי שאחראי על השכבה הזו בפירמידה הוא המרכז למוסיקה ירושלים, בניהולו של הד סלע. ראש תחום כלי-הקשת בתזמורת הפילהרמונית הצעירה הוא אורי דרור (שבעבר ניהל בהצלחה רבה את תחום המוסיקה במתא"ן), וראש תחום כלי-הנשיפה הוא יוסי ארנהיים, החלילן הראשי בתזמורת הפילהרמונית הישראלית. שאפו גדול מגיע לשלושתם על ההשקעה העצומה במפעל הזה ועל הרמה הגבוהה אליו הם הביאו אותו, כפי שניתן היה לשמוע בקונצרט.

בתחילת הקונצרט אמר הד סלע מהבמה, בין היתר, את הדברים הבאים: "כיפת הברזל מגנה על חיינו, וזה דבר גדול. אבל יש לנו גם כיפת זהב – של כישרון, יצירה, התמסרות, כיפה של מיטב הרוח האנושית, והיא הנותנת טעם ומשמעות לחיינו. וזה בדיוק מה שמייצגים 90 הצעירים המחוננים היושבים על הבמה." כל כך נכון ומרגש.

מיד אחר כך הנגנים האלה הוכיחו שהם אכן מייצגים את כיפת הזהב הזו.

מודעות פרסומת

גאווה ישראלית

התזמורת הפילהרמונית הישראלית הצעירה היא גוף שאנחנו צריכים להיות גאים בו מאוד. הקונצרט שלהם אתמול בהיכל התרבות בתל-אביב הוכיח זאת. איזו רמה, איזו נגינה, איזה ליטוש, איזו עשייה מוסיקלית, איזו אנרגיה!! קשה להאמין שמדובר בבני נוער מתחת לגיל 20. הם נשמעו יותר טוב מהרבה תזמורות מקצועיות. עוד לא אבדה תקוותנו.

אנחנו חיים במדינה שקשה מאוד לעסוק בה במוסיקה קלאסית. כל הזמן יש קיצוצים, הקהל הולך ונעלם, אין תקציבים, אין ענין לא מצד המדינה ולא מצד הקהל. ועוד יותר קשה לעסוק כאן בחינוך למוסיקה קלאסית. קונסרבטוריונים נאבקים בקשיים ובקיצוצים, משרד החינוך לא מעביר כספים (וכך קרה שמתא"ן – מפעל תרבות ואמנות לנוער – שהיה מוקד משיכה לאלפי בני נוער שוחרי תרבות ואמנות במשך קרוב ל30 שנה, חדל להתקיים), כמות הילדים שעדיין מעניין אותם לעסוק בנגינה ולהתאמן כמה שעות ביום הולכת וקטנה (ואין להתפלא על כך – בעידן "האח הגדול" ו"כוכב נולד" אפשר להתפרסם בשנייה בלי לעשות כלום, אז למה להשקיע שנים בלימודי נגינה?). 

ולמרות כל התנאים הבלתי אפשריים האלה, אתמול בהיכל התרבות בתל-אביב שמענו דבר מדהים שכולנו יכולים להתגאות בו: התזמורת הפילהרמונית הישראלית הצעירה. התזמורת הזו מונה כ-90 נגנים בגילאי 14-18, מהמצטיינים שבנגנים הצעירים בארץ. הם התכנסו לקורס שנמשך שלושה שבועות של עבודה אינטנסיבית, במהלכם קיימו חזרות תזמורתיות, חזרות חלקיות של הסקציות השונות, שיעורי מוסיקה קאמרית וסדנאות העשרה. הדריכו אותם טובי המוסיקאים בארץ וניצח עליהם המנצח האוסטרי הנס-פטר אוקסנהופר. הם ניגנו שתי יצירות קשות ותובעניות – מטמורפוזות של הינדמית, וסימפוניה מס' 7 של דבוז'אק. התוצאה היתה מדהימה: תזמורת שיש לה מצד אחד ליטוש טכני, צליל מגובש, ורמה גבוהה של כל אחת מקבוצות הכלים, ומצד שני יש לה התלהבות, ריכוז, התרגשות מהנגינה המשותפת, הנאה מהעשייה המוסיקלית (והמנצח בהחלט עשה מוסיקה והוציא צבעים יפים וניואנסים מוסיקליים), הקשבה ואנרגיה. התזמורת הזו צלצלה יותר טוב מהרבה תזמורות מקצועיות, ואין להתפלא על כך: הנגנים עבדו שעות על שעות באופן פרטני על כל תיבה ועל כל משפט מוסיקלי, הדריכו אותם טובי המוסיקאים, זוהי חוויה יוצאת דופן עבור נגנים צעירים אלה כך שהיה להם הרבה ריכוז, מוטיבציה ואנרגיה, וגם – הם צעירים, פתוחים ורוצים ללמוד, ואינם מקובעים על דרך נגינה ספציפית. 

האחראים לתזמורת הנפלאה הזאת הם בראש ובראשונה המרכז למוסיקה ירושלים והתזמורת הפילהרמונית הישראלית, שביחד עם תמיכות של קרן התרבות אמריקה-ישראל, קרן ריץ', קרן חנן זוז וברונו לנדסברג, הצליחו להרים את הפרוייקט הנהדר הזה. 

כמי שמקדיש זמן רב לחינוך מוסיקלי ולעבודה עם צעירים, הרגשתי גאווה גדולה לראות ולשמוע את הנגנים האלה, שרבים מהם עברו דרכי במסגרות שונות (בתזמורת הקונסרבטוריון בגבעתיים, במתא"ן, בביה"ס לאמנויות ויצ"ו חיפה ובפרוייקטים חינוכיים של סולני תל-אביב), וחלקם עדיין עובדים בהדרכתי – גדלים ומתפתחים ומגיעים להישגים כאלה. גאווה ישראלית!