כינור שנשמע כמו גיטרה חשמלית

קורלי עם אנרגיה של מוסיקת רוק

 

20151111_205006

 

פורמט אחר של קונצרט קלאסי, שילובים חדשניים בין מוסיקה קלאסית למוסיקת ג'אז, טנגו, רוק ומוסיקה קלה, קונצרטים בראש אחר, בראש צעיר ופתוח – זה הרעיון העומד מאחורי הסדרה החדשה של סולני תל-אביב "קצת אחרת", קונצרטים קלאסיים בראש אחר. גם האולם שבו מתקיימים הקונצרטים, מרכז עינב לתרבות, איננו האולם הרגיל שבו אנחנו מקיימים את הקונצרטים שלנו בסדרה הקלאסית למנויים. זהו אולם שמזוהה עם מוסיקה מסוגים שונים, ומתקיימות בו הופעות מוסיקליות מגוונות ממוסיקה קלאסית ועד מוסיקה קלה. השבוע פתחנו את סדרת הקונצרטים החדשה הזו, ובקונצרט הפתיחה ארחנו את הכנר והמנצח האסטוני אנדרס מוסטונן, שהוביל והלהיב את האנסמבל ואת הקהל בתכנית לא שגרתית שכללה מוסיקה מהבארוק ועד רוק. הקונצרט כולו היה עם אנרגיה של מופע רוק, החל מהקונצ'רטו לכינור של באך, דרך ה"מילונגה למלאך" של פיאצולה, לה פוליה של קורלי (שבאחת הוריאציות הקונטרבס החל לנגן בפיציקטו את קו הבס ואיתו כל הנגנים ניגנו בסגנון ג'אז, כשאנדרס מוסטונן בכינור מאלתר מעליהם בגבהים של הכינור, שנשמע  כמו גיטרה חשמלית בלהקת רוק), יצירה של קנצ'לי שבה הקולות המשונים שהנגנים השמיעו בזמן נגינתה גרמו לצחוק בקהל, ויצירות מוכרות של סקוט ג'ופלין ולד זפלין. הקהל היה מעורב ומרותק לכל אורך הערב, והגיב בהתלהבות לכל יצירה. המופע כולו נוגן ברצף וללא הפסקה, כ-70 דקות נגינה. כהדרן בוצעה יצירה נוספת של פיאצולה – קפה 1930. לפי הקונצרט הראשון, נראה שהסדרה החדשה מצליחה יפה – האולם היה מלא, ורבים מבין הנוכחים לא שמעו לפני כן את האנסמבל, כלומר הסדרה מצליחה להביא גם קהל חדש, כפי שרצינו. מקוה מאד שכך זה יימשך. בקונצרט הבא בסדרה, בינואר, תתארח המנצחת הישראלית ממוצא אורוגוואיי ג'יזל בן דור, בתכנית שכותרתה מאירופה הקלאסית לבואנוס איירס. בתכנית זו אני אופיע כסולן בכינור ביחד עם מנכ"ל האנסמבל, אריה ברדרומא בויולה, בקונצ'רטו כפול של פיאצולה שעובד ע"י ברדרומא לכינור וויולה.

 

מפגש מיוחד בסדרה באור עקיבא

 

מקהלת מורן

 

השבוע יתקיים המפגש השני שלי בסדרת ההרצאות והמפגשים המוסיקליים בהיכל התרבות אור עקיבא. במפגש הזה אני אארח לראשונה 40 משתתפים – מקהלת מורן הייצוגית עם המנהלת המוסיקלית שלהם נעמי פארן. כנראה שבגלל כמות המשתתפים הגדולה, וגם כמות הקהל הגדולה הצפויה להגיע (שכוללת גם זמרים ממקהלות ילדים אחרות מהאזור) הפעם הקהל לא ישב על הבמה אלא באולם. במהלך המפגש תופיע המקהלה בניצוחה של נעמי פארן ברפרטואר מגוון החל מויולדי ועד לעידן רייכל. שני קטעים יבוצעו בניצוחי – מתוך יצירתו הנפלאה של חיים פרמונט "ישרא וישמע". כמובן שהמפגש ילווה בשיחה עם נעמי פארן ובהדגמות מתוך הקטעים שיבוצעו והסברים, והקהל יוזמן גם לשאול שאלות. ביום רביעי הקרוב, 18.11, בשעה 18:30 בהיכל התרבות אור עקיבא.

 

הלב והנשמה ניצחו את הכסף

 

12241035_927274077358572_7710052178230198389_o

צילום: ענר גרא

 

כך נכתב השבוע בעיתון הארץ (אריה ליבנת) למחרת משחק הדרבי הרמת גני במסגרת הליגה הלאומית בכדורסל: "רבע שעה לפחות אחרי המשחק, המשיכו שחקני הפועל לחגוג עם האוהדים במקום לרדת לחדר ההלבשה. עירוני היא עדיין הקבוצה המתוקצבת יותר של העירייה, אבל הפועל היא הדבר ברמת גן". ועוד מדבריו: "למרות שלעירוני היה רוב ביציעים, קולם של האדומים נשמע הרבה יותר. במשך שעתיים ורבע לא הפסיקה חבורה של 200 אוהדים לשיר שירים כמו 'ברמת גן יש רק הפועל, מה זה מה זה עירוני?'". חשוב לציין שהסיבה היחידה שבגללה לעירוני היה רוב ביציעים היא שההנהלה שלה הקצתה רק 200 כרטיסים לאוהדי הפועל, משום שלא רצתה שבמשחק דרבי שהיא מארחת ומשודר ישירות בטלביזיה יהיה יותר קהל אדום. אז איך הם מילאו את האולם בשאר המקומות? הרי זו קבוצה "שרגילה לשחק לעיני חברות של שחקנים ובני משפחה", על-פי אותה כתבה בהארץ. ובכן התשובה היא, כפי שנכתב בכתבה: "'חברים יקרים וסגולים. כל אחד, אבל כל אחד, מגיע ביום ג' הקרוב לאולם זיסמן יחד עם אבא, אמא, אח ואחות, חבר, חברה וגם עם השכנה! יחד, אבל רק ביחד, נצבע את זיסמן אולמנו הביתי בסגול. רמת גן סגולה מאז ולעולם', כתב מנכ"ל עירוני רמת גן, ליאור וילהלם, בדף הפייסבוק שלו לקראת הדרבי הראשון נגד הפועל מאז 1987." וכל הקהל הסגול נכנס למשחק בחינם! העיקר למלא את האולם. אוהדי הפועל, לעומתם, נדרשו לשלם 50 ש"ח לכרטיס. אף פעם לא ראיתי בארץ אפליה כזו במחירי הכרטיסים בין אוהדי (או ליתר דיוק "מקורבי") המארחת לאוהדי האורחת. רק פעם אחת חויתי דבר דומה, כשהייתי ברוסיה במקרה בתקופה שבמהלכה התקיים משחק כדורגל בין ישראל לרוסיה, שאליו כמובן הלכתי. הקהל הרוסי שילם סכום שהיה שווה בערך 15 ש"ח, בעוד שהקהל הישראלי שילם כ-80 ש"ח לכרטיס. פי 5! אבל זה היה ברוסיה. אצל עירוני רמת גן זה אפילו לא היה מחירים שונים – זה היה חינם לעומת מחיר גבוה יחסית לליגה לאומית. אז אם אין לעירוני רמת גן הכנסות ממכירת כרטיסים, על מה מתבסס התקציב שלה? עירוני רמת גן לא צריכה לדאוג, היא מקבלת מעיריית רמת גן כמיליון ומאתיים אלף ש"ח בשנה. והפועל, ששייכת לאותה העיר ומשחקת באותה הליגה? הפועל מקבלת מהעירייה רק כ-200 אלף ש"ח בשנה. איך זה ייתכן? כנראה שעיריית רמת גן לא ממש מעודדת קבוצות אוהדים. הפועל רמת גן כדורסל היא קבוצה שהוקמה לפני ארבע שנים על-ידי אוהדי קבוצת הכדורגל של הפועל רמת גן. אותם האוהדים רצו להחזיר לחיים את הקבוצה שהיתה פעם אימפריה בכדורסל הישראלי והתפרקה לפני כמעט 30 שנה. בעבודה קשה מאד ובמסירות אין קץ הם עבדו בהתנדבות, גייסו כספים, הביאו שחקנים ששיחקו בהתנדבות בליגה ב', הביאו את האוהדים של הקבוצה לנסוע ולעודד בכל מגרש בליגה ב', אח"כ בליגה א' ובליגה הארצית. העונה הקבוצה כבר משחקת בליגה הלאומית, וזקוקה לתקציבים גבוהים יותר. כמובן שהאוהדים נותנים את חלקם ברכישת מנוי, רכישת מוצרי הקבוצה,  תשלום דמי חבר לעמותה וכו', ומגיעים לכל משחק לעודד. אבל התקציב גדול יותר ונדרשת גם תמיכה עירונית משמעותית יותר, וזו, כאמור, לא מגיעה. אז עם נתוני הפתיחה האלה, השבוע כאמור התקיים משחק הדרבי של רמת גן, לראשונה מאז 1987. הקבוצה המארחת, עירוני, קישטה את אולמה בבלונים סגולים, הביאה כמה מתופפים שיעשו הרבה רעש, הביאה את כל ילדי מחלקות הילדים והנוער של הקבוצה לאולם, והשמיעה ברמקול רעש של קהל בפול ווליום אחרי כל סל של הקבוצה. העיקר שתיווצר מראית עין של אוירה ביתית (שהיתה מאד מאד מלאכותית). ואצל הפועל, כיאה לקבוצת אוהדים, 200 האורדונים שהיו באולם עודדו ללא הפסקה, והשחקנים החזירו להם במשחק הקרבה, לחימה, השתטחות לכל  כדור, הגנת לחץ, והמון לב ונשמה. בסיום המשחק, חגגו האוהדים האמיתיים, אלו של קבוצת האוהדים, את הניצחון של הפועל על עירוני 72:69. הלב והנשמה ניצחו את הכסף.

 

12240838_927275067358473_1663763827535665302_o

צילום: ענר גרא

 

חוזר אל אהבת ילדותי

בתכנית "אינטרמצו עם אריק" ששודרה בטלביזיה החינוכית לא מזמן, התארחתי ודיברתי על עבודתי עם סולני תל-אביב, על הקונספציה האמנותית של האנסמבל, על שיתוף הפעולה המיוחד שהיה לנו עם שלמה גרוניך, על עבודתי עם מקהלת זמרי קולגיום, על העבודה החינוכית שאני עושה בחיפה ובגבעתיים, וגם על הנגינה בכינור, שאיתו התחלתי את דרכי האמנותית. במהלך התכנית ניגנתי בכינור באולפן ביחד עם נעם סיון קטע אילתור המבוסס על יצירתו "מוות ולידה", וגם הוקרן קטע שניגנתי בגיל 16 עם התזמורת הסימפונית הצעירה של  חיפה, מתוך הסימפוניה הספרדית של לאלו. הנה הקישור לתכנית, מוזמנים לצפות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הפתעה מרגשת, גלוריה משובחת ופנקייק טעים

אחרי איזה קונצרט הקהל ניגש אלי בזמן שניגבתי חומוס? מה היתה ההפתעה המרגשת שעליה לא כתב המבקר? ועם מי ישבתי לאכול אחרי סיום הפרוייקט? חוויות מפרוייקט ה"גלוריה" שהסתיים השבוע, והיה אחד האינטנסיביים שהיו לי עם האנסמבל.

10835284_10152396209862237_3421864246762279472_o

האנסמבל ומקהלת זמרי קולגיום בחזרה על הגלוריה של ויולדי בשטריקר. צילם ערן זהבי.

הרבה זמן לא היה לי פרוייקט אינטנסיבי כל כך עם האנסמבל כמו זה שהסתיים השבוע. שלושה קונצרטים שהגיעו לאחר שבוע חזרות עם האנסמבל, וחזרות נפרדות עם המקהלה ועם הסולנים, וכמובן חזרות של כולם ביחד. והרבה מאד שעות למידה של הפרטיטורות המורכבות – בבית ובנסיעות ברכבת.

בניצוח על רפרטואר שכולל מקהלה, ההכנה היא תמיד קשה יותר עבורי. גם בשל העובדה שיש טקסט ללמוד ולא רק תוים, וגם בשל העובדה שזמרי מקהלה זקוקים הרבה יותר למבט שלי, ולעיתים גם לתנועות השפתיים שלי – ולא רק לתנועות הידיים – על מנת להיות במיטבם. זה למעשה מכריח אותי לדעת את הפרטיטורה בעל-פה ולהיות כל הזמן עם המבט אל המקהלה ולשיר איתם באופן חלקי את היצירה, עם הכניסות של הקולות השונים. ובגלוריה של ויולדי יש שלושה פרקי פוגה מהירים שאינם פשוטים ללמידה.

לאחר שבוע החזרות האינטנסיבי הגיעו שלושת הקונצרטים, שהיו שונים מאד זה מזה. הקונצרט הראשון היה בחיפה, בכנסייה היוונית אורתודוכסית. האקוסטיקה שם, כמו בכנסייה – מהדהדת מאד ונעימה מאד להאזנה עבור הקהל, במיוחד במוסיקה ווקאלית. לנגן באקוסטיקה כזו, לעומת זאת, זה לא פשוט בכלל, כי הנגנים לא יכולים לדעת מהאזנה לקולות האחרים איפה הפעמה, מכיוון שהכל מהדהד ושומעים את הקולות האחרים בדיליי ומעורבבים זה בזה. זה הכריח אותי לנצח יותר כמו "שוטר תנועה" על מנת שכולם יסתנכרנו לפעמה שלי, ללא קשר למה שהם שומעים.

10846479_10152400993242237_3266487442441945404_n

הקונצרט בכנסייה היוונית אורתודוכסית בחיפה. צילם ערן זהבי.

בקונצרט בחיפה היתה הכמות הגדולה ביותר של קהל. הכנסייה היתה מלאה לגמרי, כולל אנשים שישבו על המדרגות. זה היה קהל מאד נלהב שמחא כפיים ממושכות לאחר כל יצירה. בשנתיים האחרונות הקהל שלנו בחיפה גדל, וכולל גם לא מעט צעירים, שמרביתם תלמידים ובוגרים של ביה"ס לאמנויות "רעות" (לשעבר ויצ"ו) חיפה. מאד מרגש אותי תמיד לראות את תלמידיי בקהל, ובמיוחד את אלה שכבר סיימו לפני שנה ושנתיים את התיכון, וממשיכים להגיע לקונצרטים גם בזמן שירותם הצבאי ולימודיהם האקדמיים. לאחר הקונצרט בחיפה חוויתי מקרוב את ההתלהבות הגדולה של הקהל בחיפה, כאשר ישבתי לנגב חומוס במסעדה בקרבת מקום ביחד עם כמה מתלמידיי לשעבר (שכיום משרתים בצבא), וכל כמה דקות ניגשו אלי אנשים שהיו בקונצרט והביעו את התלהבותם הרבה מהקונצרט, מהמוסיקה ומהביצוע.

למחרת הופענו בשטריקר – אולם שבו האקוסטיקה מהדהדת הרבה פחות, אך מצד שני הנגנים והסולנים שומעים הרבה יותר טוב אלו את אלו. הקונצרט בשטריקר היה טוב מאד, וזכה לביקורת משבחת מאד מנעם בן זאב, המבקר של עיתון הארץ.

10680117_379088115591621_6981729188950790261_o

הביקורת המשבחת של נעם בן זאב בעיתון הארץ.

 

אגב, קטע ההפתעה בקונצרט, שדווקא עליו לא כתב נעם בן זאב בביקורת, היה מרגש מאד עבורי. הזמנתי זמרת צעירה (בת 16) לשיר קטע של ויולדי עם האנסמבל. הזמרת, המאד מוכשרת – תכלת לוין שמה – היתה תלמידתי לכינור במשך למעלה משש שנים (היא החלה ללמוד עוד לפני שהיתה בת שבע), וגם ניגנה כמה שנים אצלי בתזמורת הקונסרבטוריון של גבעתיים וגם בקורסים של מתא"ן שהדרכתי בהם. הכישרון המוסיקלי שלה בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בשירה, ובשנים האחרונות, לאחר שכבר עזבה את הכינור והויולה, השירה היא הכלי המרכזי שלה. שיתוף הפעולה שלנו על הבמה עם סולני תל-אביב היה מרגש מאד בפני עצמו, במיוחד לאור העובדה ש"גידלתי" אותה מגיל צעיר וראיתי מקרוב את התפתחותה המוסיקלית. שירתה היתה נהדרת, סגנונית וצלולה מאד.

10475432_378962748937491_5514133564033113491_oהגלוריה של ויולדי בקונצרט בשטריקר. צילם אורי צור.

הקונצרט השלישי והאחרון היה באולם וייל בכפר-שמריהו. שם יש אקוסטיקה טובה מאד, וזה מצלצל מאד יפה עם מקהלה. הקונצרט הזה גם הוקלט וצולם בוידאו, ואני מקוה שיצא טוב על-מנת שאוכל להשתמש בהקלטה.

עבורי הפרוייקט הזה היה מיוחד גם בגלל שחזרתי לעבוד עם מקהלת הקולגיום לאחר זמן רב שלא התראינו (והתגעגעתי אליהם). החוויה של העבודה עם המקהלה הזו היתה נהדרת, והזכירה לי את הימים הטובים של עבודתנו המשותפת בשנתיים שהייתי מנצחם הקבוע. בחזרות ובקונצרטים התגובה שלהם אלי היתה מצויינת, ואפשרה לי להיות ספונטני ולשנות מקונצרט לקונצרט ניואנסים של דינמיקות, ארטיקולציות וטמפי.

לאחר סיום הפרוייקט, בדרך הביתה מכפר-שמריהו, עצרתי לאכול ביחד עם שניים מנגני האנסמבל שגרים אף הם בצפון, ולשניהם היה תפקיד משמעותי בפרוייקט – הצ'לן עדיאל שמיט וזוגתו האבובנית שירה בן-יהושע. ישבנו בפנקייק של כפר-ויתקין, וטרפנו וזללנו (במיוחד אני) שיפודים ואח"כ פנקייקים (הם כל-כך טעימים שם), וקשקשנו אל תוך הלילה. זו היתה התפרקות של אחרי פרוייקט אינטנסיבי, שהיה בסופו של דבר מאד מהנה ומספק.

 

 

 

 

נאמנות לאידאלים מוסיקליים

כתבה שפרסם אתמול נעם בן זאב בעיתון הארץ מציגה את האנסמבל, ביחד עם שני גופים ישראליים נוספים, כגוף יוצא דופן שנוקט בדרך הנועזת והנדירה של "נאמנות לאידאלים מוזיקליים ואותנטיות בביצוע", וגם "רפרטואר מעניין, ומסירות לביצוע, ואתגר אינטלקטואלי שיתבע קשב ומחשבה". עוד הוא מספר על האנסמבל, שהוא הוקם "כתגובת נגד צעירה ועצמאית לתזמורות הממוסדות… שמיתדרדרות לעיתים ליחסי עבודה גרועים ולהתרופפות בערכי המוסר האמנותי שלהן". רוב הקהל אולי לא מבחין בהבדל הגדול והמשמעותי הזה בין האנסמבל לבין לא מעט תזמורות אחרות. אני שמח שנעם בן זאב הבחין בכך וכתב על כך. הכתבה המלאה בפנים.

לא פעם אני נתקל בקונפליקט הגדול בין הרצון ללכת עם האני מאמין האמנותי שלי, שלשמו הקמתי את האנסמבל, לבין הצורך להביא לאנסמבל עוד קהל, ללכת על המכנה המשותף הרחב ביותר, וכתוצאה מכך לייצר לאנסמבל עוד קונצרטים ועוד כסף. לא פעם התכניות שאני מציג נתקלות בהתנגדות, בטענה שהן לא מספיק אטרקטיביות ולא ימשכו קהל בהמונים. כמובן שמדי פעם אני נאלץ לשנות יצירה פה ושם על-מנת למשוך יותר קהל, כי ללא קהל לא יהיה אנסמבל, אבל יותר ויותר אני נוכח לראות שהנאמנות לאמת האמנותית שלי, בסופו של דבר "תופסת".

העונה אנחנו מבצעים שש יצירות ישראליות בשבע התכניות למנויים שלנו, מתוכן חמש בבכורה עולמית. הרבה מהמלחינים הם צעירים ולא מוכרים. ודווקא העונה יש לנו יותר קהל מאשר בעונה הקודמת. למרות אילוצים תקציביים אני לא מוותר על כמות החזרות הנדרשת על-מנת להביא את האנסמבל לליטוש מקסימלי. אני נוהג להזמין לאנסמבל נגנים עם ראש פתוח, אישיות חיובית, התלהבות ורצון לעשייה מוסיקלית אמנותית אמיתית. נגנים שלא מפחדים להתמודד עם יצירות מודרניות מסובכות, נגנים שמוכנים להשקיע בחיפוש ובנסיונות מוסיקליים בדרך למציאת אופן הביצוע הטוב והמשכנע ביותר, ולא רק לחזור על יצירות מוכרות. ולמרות הקשיים הכספיים, אחד הדברים שנשמרים באנסמבל במשך כל 13 שנותיו, הוא האוירה החיובית והפרגון בין הנגנים, היחסים הנפלאים בינם לביני ובינם לבין עצמם, אשר יוצרים בסופו של דבר גם ביצועים עם הרבה שמחה, התלהבות ותחושה של עשייה מוסיקלית אמיתית.

לא כל הקהל מבחין תמיד בהבדל הגדול הזה בין האנסמבל לבין חלק מהתזמורות ה"ממוסדות", והרבה פעמים כשאני מספר למנהלים ולמארגני קונצרטים על האנסמבל, אני נתקל בחוסר ההבנה או בחוסר ההבחנה במאפיינים האלה שמייחדים את האנסמבל. אבל אתמול, לשמחתי , פרסם נעם בן זאב כתבה ב"הארץ" על האנסמבל ועל עוד שני גופים ישראליים (אנסמבל "מיתר" ו"בארוקדה"), ובה הוא מציין בדיוק את הנקודות האלה, אשר מבדילות ומייחדות אותנו בנוף המוסיקלי בארץ. בכתבה הוא מציין את הקונצרט הנפלא שהיה לאנסמבל עם דוד גריילסאמר, אמן שמרחיק לכת הרבה יותר ממני בהעזה שלו, וללא ספק נותן לי השראה וכוח להמשיך בדרך זו. הנה הכתבה במלואה.

41147098_2976_170214080208_241147103_2976_170214080208_4

 

בפוסט הבא אספר על הקונצרט הנפלא שהיה אתמול בערב בחיפה, ובו הופעתי עם תזמורת ביה"ס התיכון לאמנויות "רעות", לשעבר ויצ"ו חיפה, לקראת נסיעתנו לפסטיבל בגרמניה.

יום היסטורי

12 שנה בדיוק חלפו מקונצרט הבכורה של אנסמבל סולני תל-אביב. יום היסטורי, שבו הוקמה תזמורת חדשה שהביאה משהו חדש לנוף המוסיקלי בארץ. הביקורת שנכתבה בהארץ לאחר הקונצרט, וגם סרטון על הימים הראשונים של האנסמבל – בתוך הפוסט. היום הזה עשוי להיות יום היסטורי גם עבור אוהדי הפועל רמת גן שתעלה בשעה 20:00 לשחק בגמר גביע המדינה בכדורגל נגד קרית שמונה. תחזיקו אצבעות!!!

הנה הביקורת של נעם בן זאב, שפורסמה למחרת קונצרט הבכורה של אנסמבל סולני תל-אביב, שהתקיים ב8.5.2001 במרכז עינב בת"א.

הארץ מאי 2001

בקונצרט הגאלה הקודם, בדצמבר 2011, הקרנו סרטון על הימים הראשונים של האנסמבל, הנה הוא כאן.

תמונה שצולמה בחזרה הראשונה של האנסמבל, בקונסרבטוריון נוה שרת. שולי ווטרמן, תמר ענבר והילה אפשטיין (שהיום זה גם יום הולדתה. מזל טוב!!!) איתנו באנסמבל מאז ועד היום.

Recovered_JPEG_267

הערב עשוי להיות גם יום היסטורי עבורי ועבור יתר אוהדי הפועל רמת גן בכדורגל – הקבוצה תשחק בשעה 20:00 במשחק הגמר של גביע המדינה. תחזיקו אצבעות

 

 

להציל את החינוך המוסיקלי – הצעה לשי פירון

את הפוסט היום אקדיש לכתבה שפורסמה ב"הארץ" ע"י נעם בן זאב, אשר עוסקת בנושא מצב החינוך המוסיקלי בארץ, עם מינויו של שי פירון לשר החינוך החדש. כמי שהחינוך המוסיקלי יקר לו, לא נותר לי אלא להסכים עם דבריו של נעם ולהביא את הכתבה כלשונה. הלואי והדברים שנכתבים בה יתגשמו ויתממשו.

פירון. רגע האמת

פירון. רגע האמת. צילום: ניר קידר

שי פירון אוהב מוסיקה. בביתו מערכת סטריאו משוכללת, כפי שהראה באחד הראיונות בעיתונות, וספריית דיסקים מרשימה ובה גם מוסיקה קלאסית וג'ז. גם פסיקותיו ההלכתיות של הרב פירון – חרדי מודרני – מעידות על אהבתו זו, ושיטוט קצר באינטרנט מגלה תשובות שהוא נותן לסוגיות אודות מוסיקה ויהדות, וכולן מקלות ומפשרות: מותר לדידו תמיד לשמוע כל סוג של מוסיקה, ואפילו ז'אנרים מסוימים של מוסיקה כנסייתית.

פירון אף נראה באחת התמונות בראיון עם גיטרה בידיו, וזו לא רק פוזה: הוא מופיע עם אנסמבל של מוסיקאים ובהם הכנר ניצן חן רז־אל, מנגן, וגם שר – ואפילו מקפיץ מדי פעם בקלילות את קולו באוקטבה.

בהיותו מבצע ומוסיקאי פעיל, שי פירון נימנה אפוא על אלה שיצאו מהמערה האפלטונית וגילו את סוד השפעת המוסיקה על נפש האדם. הוא חווה בעצמו את המגע הבלתי אמצעי של אדם עם רגשותיו באמצעות במוסיקה, את המשמעת שתובעת המוסיקה מהעוסקים בה, את החתירה אל היופי, את המשמעות שהיא מקנה לחיים – וגם את החוויה החברתית העמוקה שמקופלת בה: המוסיקה היא תמצית ההקשבה לזולת וההכרה בזולת. בלעדיהן אי אפשר לבצע אותה.

והנה הגיע רגע האמת של שי פירון, שר החינוך החדש. עתה בידיו הכוח להוציא את המוסיקה מדל"ת אמותיו ולהנחילה לכלל, לשתף בסוד המוני בני אדם – אלה התלמידים בבתי הספר בארץ.

שישה שיעורים קלים

למראית עין נדמה שההידרדרות בקרב התלמידים בישראל לבורות מוסיקלית כמעט מוחלטת ב-30 השנה האחרונות היא בלתי הפיכה. אבל קל מאוד לצאת ממנה אל פריחה מוסיקלית, ועל הדרך לזכות בפתרונות לעוד בעיות מעיקות במערכת החינוך: התנהגותיות, פדגוגיות, בריאותיות וחברתיות – והכל בזכות המוסיקה. הנה אפוא מתווה של סילבוס לשר החינוך החדש, ובו שישה שיעורים קלים שיובילו למהפכה חינוכית אמיתית.

1. המודל הבריטי. אפשר להתחיל בביבליוגרפיה. בעל התפקיד המקביל לפירון בבריטניה, שר החינוך של הממלכה מייקל גוב, הורה לפני שנתיים וחצי לדארן הנלי, אישיות מוסיקלית בכירה, להכין לו דו"ח על מצב החינוך המוסיקלי במדינה. לא יהיה ילד בריטי, מגן חובה ועד כיתה י"ג, שלא יזכה לחינוך מוסיקלי ברמה הגבוהה ביותר – ובסבסוד ממשלתי. מצא דרך לעשות זאת, הורה שר החינוך וציין שלא מדובר רק בעמדתו שלו: "כל שרי הממשלה תומכים לחלוטין בחינוך מוסיקלי – לכל הילדים".

הדו"ח של הנלי, שהתפרסם בפברואר 2011, מסביר את החשיבות החובקת־כל של המוסיקה לילדים, בין היתר בשיפור הלימודים, בהעצמה האישית ובחיברות. בין עשרות מסקנותיו: על כל בית ספר לספק חינוך מוסיקלי רחב שכולל ביצוע, הלחנה, האזנה וביקורת; השירה חייבת להיות חלק מרכזי בלימודים; על כל ילד ללמוד לנגן בכלי נגינה; על בתי הספר לספק קונצרטי מוסיקה חיה; על הממשלה ואגפי האמנות לממן כל זאת; ויש להנחיל להורים את ההכרה בחשיבות המוסיקה לילדיהם. כל זאת במסגרת תוכנית לאומית למוסיקה (The National Music Plan).

שר החינוך הבריטי, מייקל גוב. "בלי מוסיקה, החיים הם טעות", נחתם הדו"ח בציטוט האפלטוני

שר החינוך הבריטי, מייקל גוב. "בלי מוסיקה, החיים הם טעות", נחתם הדו"ח בציטוט האפלטוני. צילום: Reuters

המוטו של התוכנית, שאפשר לקוראה באינטרנט, הוא ציטוטים של אפלטון ואריסטו על פלאי המוסיקה ונחיצותה במערכת החינוך: "בלי מוסיקה, החיים הם טעות", מסתיים הציטוט האפלטוני.

2. סיעור מוחות. כדי להתאים את המודל הבריטי לישראל, עומדים לרשות שר החינוך החדש מומחים ישראלים בינלאומיים לחינוך מוסיקלי. פועלים כאן חוקרים וחוקרות שכתבו מאמרים וספרים וצברו ניסיון עשיר בהוראה מגן הילדים ועד י"ב וכן בהשכלה הגבוהה, ואף פיתחו קשרים עם עמיתים ברחבי העולם. כמה פגישות עם פאנל נבחר מחוקרות וחוקרים אלה, בין היתר ממכללת לוינסקי, האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים והמחלקה למוסיקה באוניברסיטת בר אילן, ינהירו לשר החדש את העקרונות הכלליים של החינוך המוסיקלי, את צדדיו המעשיים ואת השלכותיו מרחיקות הלכת.

מה בדיוק קורה בבתי הספר היום? מי מפקח על לימודי המוסיקה בגני הילדים ובגיל הרך? מהו "בית ספר מנגן" ומהי "עיר מנגנת"? מהן מגמות המוסיקה בתיכון ומה כוללות בחינות הבגרות בהן? האם הילדים שרים ומנגנים באנסמבלים? ומה אומרים המחקרים העדכניים בתחום: על כל אלה יוכל ללמוד השר בשתיים־שלוש פגישות עם האישים הרלוונטיים, כולל העובדות הכפופות לו ישירות: המפקחת הראשית (מפמ"רית) על לימודי המוסיקה והמפקחות האזוריות.

3. קערת הסלט. צעד גדול לקראת מהפכה חינוכית שבסיסה מוסיקלי יעשה השר החדש אם ירפא את המערכת ממחלת הילדות הקשה שלה, והיא הניסיון של קברניטי החינוך המוסיקלי לדורותיהם ללמד ולקדם מוסיקה ישראלית־כביכול בדרך של כור היתוך תרבותי. הסוציולוגיה כבר הראתה ש"כור היתוך" הוא מושג תיאורטי בלבד, ושמשמעותו המעשית היא השתלטות תרבות אחת על כל האחרות – והכחדתן. כך הושתקו בישראל והועלמו תרבויות מוסיקליות שלמות, בעיקר של יוצאי מדינות ערב.

כדי להחליף את האידיאולוגיה ההרסנית של כור ההיתוך לגישה המתקדמת של "קערת הסלט" – משמע: עירוב בין התרבויות תוך שמירה על העצמאות והייחוד של כל אחת מהן – על פירון לכלול מחנכים וחוקרים מזרחים בפאנל המומחים, וכן מזרמים יהודיים שונים כולל החרדים. אלה יציגו בפניו את העולם העשיר של מוסיקה מהמקורות ומארבע כנפות המזרח, וכך יוחזר ההון התרבותי־מוסיקלי לקהילות שנעשקו.

יתרון הקונסרבטוריון

4. אחרי הלימודים. בישראל יש 41 בתי ספר שבין כתליהם אין סמים ואין אלימות. 15 אלף הילדים הלומדים בהם באים אליהם מרצונם, אחרי שעות הלימודים הרשמיות בבית הספר היסודי או בתיכון. גם הוריהם משלמים כסף רב בעבורם. ובעיקר – בתי הספר האלו לא פועלים על פי תוכנית לימודים ארצית נוקשה: הם גמישים, מתאימים עצמם לרמת הילדים, לא עורכים בחינות כניסה ומקבלים כל אחד, ופילוסופיית החינוך שלהם היא שכל ילד ניחן בכישרון. אלה הם הקונסרבטוריונים למוסיקה.

הקונסרבטוריון מגלה לילדים שהמוסיקה היא לא רק אמצעי לפיתוח אינדיבידואלי ולא רק הקשבה פנימית, אלא גם הקשבה לזולת ויצירה משותפת: באנסמבלים קאמריים, בתזמורות ומקהלות. לשר התרבות החדש תהיה משימה ראשונה במעלה: להעניק למוסדות יקרי הערך האלה, שמתפקדים כבתי ספר לכל דבר ונתבעים לאמות המידה המחמירות של משרד החינוך, "סמל מוסד" – משמע מעמד בית־ספרי לכל דבר. כך יהיה תקציבם קשיח ולא יתנודד כעלה נידף ברוח מדי שנה, נתון לגחמת סעיף ה"תמיכות" שמעניק המשרד לגופים שונים שלעתים אין הם מוסדות חינוך כלל.

היום 41 קונסרבטוריונים חיים מתקציב שמספיק ל-3 בלבד – מה שאומר שחלק המימון של ההורים הולך ועולה, ולימודי המוסיקה הופכים לפריבילגיה לעשירים בלבד. זכור את המודל הבריטי, שר החינוך: לכל ילד, מגיל הגן ועד י"ב, הזכות ללמוד מוסיקה ברמה הגבוהה ביותר – לא רק לעשירים!

5. הקהילה השקופה. עם הכרזת העצמאות וכינון משרד החינוך הישראלי, החלו נסיונות ללמד את הערבים־פלסטינים שנותרו בגבולות הארץ על פי השיטה שעבדה כל כך טוב בהנחלת הזמר העברי ליהודים: השירונים. המפקחים על לימודי המוסיקה, בעזרת איש קשר ערבי, כתבו שירונים לתפארת לשימוש הילדים ומוריהם. היום למראה שירונים אלה נתקפים אנשים חלחלה: השירים בהם, חלקם לאומיים־ציוניים, מעולם לא היו רלוונטים, ובמקרה הטוב נזנחו עוד לפני שנפתחו כלל.

עתה צריך להבין שר החינוך שאת לימודי המוסיקה האלה יש לבנות מהתחלה – ועל ידי מוסיקאים ומחנכים אנשי הקהילה עצמה. זה 20 שנה שהתחום מתפתח בעזרת מורים ומורות ערביות צעירות, בוגרות מוסיקה במכללות ואוניברסיטאות – ואף נוסד בשפרעם קונסרבטוריון ערבי ראשון. טיפוח התחום, השתלמויות, כנסים, משאבים – אלה צריכים לזרום לאוכלוסיה הערבית כדי להשוות את תנאיה ליהודית.

6. הליבה. בישראל, לעומת בריטניה, המוסיקה אינה חלק ממקצועות הליבה בבתי הספר, אלא מקצוע מומלץ בלבד במסגרת "אשכול אמנויות" שמתוכו רשאים המנהלים לבחור שעה שבועית גם בתיאטרון, מחול, קולנוע, אמנות פלסטית, טלוויזיה או תקשורת. כל זאת רק בבתי הספר היסודיים – בעוד חצי מיליון תלמידי חטיבות הביניים והתיכון בישראל, מגיל 12 עד 18, לא מקבלים אפילו דקה של מוסיקה, למעט אלפים בודדים במגמות המוסיקה בתיכונים היהודיים.

תלמידים מנגנים. זן הולך ונכחד

תלמידים מנגנים. זן הולך ונכחד . צילום: דודו בכר

הואיל והמנהלים נהנים מדרגה גבוהה של אוטונומיה, גם בבתי הספר היסודיים הולכות ומתמעטות שעות המוסיקה לטובת המקצועות שנחשבים יוקרתיים יותר בעיני משרד החינוך, ובראשם מתמטיקה ולימודי דת ומורשת. כך גם נכחדים האנסמבלים שפעם פרחו – תזמורות ומקהלות ילדים בכל בית ספר – וזן המורים למוסיקה נכחד יחד אתם. זו צריכה להיות מטרת השר פירון: להחזיר את המוסיקה ללימודי הליבה, ואתה את הנפש והנשמה של מערכת החינוך.

אנטיה וייטהאס עזבה. כולם כבר מתגעגעים

עבודה יסודית. הקפדה על כל פרט. סטנדרטים גבוהים. נגינה סוחפת. פרוייקט מרענן. תגובות נלהבות. שבוע אנטיה וייטהאס הסתיים וכולם כבר מתגעגעים.

2013-02-10 21.50.17

כפי שכתבתי כאן לא פעם, באנסמבל סולני תל-אביב המצב אינו דומה לשום תזמורת אחרת, כי הנגנים אינם שכירים של התזמורת ולמעשה משתתפים באנסמבל מתי שזה מתאים להם, נוח להם, מסתדר להם. ולכן, מעבר למחוייבותנו לפרוייקטים שאמורים למשוך קהל, אנחנו בראש וראשונה מחוייבים לדאוג שיהיו פרוייקטים שימשכו את הנגנים לבוא ולנגן אצלנו. פרוייקטים שגורמים להם הנאה מעשייה מוסיקלית איכותית, למידה, השראה, אתגרים טכניים ומוסיקליים. את כל אלה סיפקה לנו השבוע אנטיה וייטהאס. פרוייקטים מהסוג של זה שהסתיים ביום ראשון הם טובים מאוד לאנסמבל. הם ממריצים, מרעננים, מלמדים, נותנים השראה, ומאוד מהנים עבור הנגנים. והבונוס של הפרוייקט האחרון – התגובות הנהדרות של הקהל ושל הביקורת.

הנה מקבץ תגובות שהגיעו אלינו בימים האחרונים:

"הקונצרט היה פשוט מדהים. מהצלילים הראשונים של ה-OP95 של בטהובן היה ברור שהולכת להיות חוויה. היא (אנטיה וייטהאס – ב.ט) הדגימה מה זו מוזיקה קאמרית ונתנה לתזמורת ולקהל חוויה בלתי רגילה."

"התרגשתי מאד מהאינטראקציה שהיתה בין הכנרת לקבוצה. האשה כשלעצמה היא תופעה. ממש רוקדת ובו זמנית יד כל כך קלה על הקשת וצליל כל כך מעודן… ההשפעה שלה על הקבוצה היתה יפהפיה. הם יצאו מגדרם לקראתה ואנחנו הרווחנו בגדול 🙂 אהבתי במיוחד את היצירה של בריטן ואני שוב מודה לך על ההזדמנויות האלו הבלתי רגילות ללמוד עוד על עולם המוסיקה. המשך הצלחה ושלא יירד לכם החיוך מהפנים"

"היה קונצרט נפלא – בטהובן מעורר השראה, היידן – 'קלאסי' מדי, בריטן – פגז. התזמורת – מעולה כהרגלה – רוצו לראות ולשמוע. האנסמבל הוא בין הטובים בעולם."

"היה קונצרט בלתי רגיל אתמול! אין מילים לתאר"

המבקר חגי חיטרון כתב בעיתון הארץ:

"מיד עם צלילי הרביעייה מאת בטהובן, שנוגנה ראשונה, נוצרה הרגשה שמתחולל מולנו קונצרט לא רגיל… סיכום הקונצרט כולו: היה נפלא"

אחרי סיום הקונצרט יצאו נגני האנסמבל עם אנטיה וייטהאס לשתות, לבלות ולהתפרק, אחרי השבוע האינטנסיבי שהם עברו ביחד.

377600_10151222532677237_2040844621_n

 

 

 

ערב סוער ואנרגטי

ערב מוצלח מאוד אתמול במרכז עינב הסתיים ב"התפוצצות אנרגטית" של כולנו בסימפוניה מס' 27 של היידן. לפני כן הפסנתרן דוד גריילסאמר נתן ביצוע מאלף, מוסיקלי ומלא השראה לקונצ'רטו מס' 9 של מוצרט, והוציא מהאנסמבל איכויות יוצאות מהכלל. האנסמבל גם ניגן בוירטואוזיות וללא ניצוח סינפוניה של ק.פ.ע.באך, ונגן הקרן שלנו אלון ראובן ניגן בשירתיות ובצליל נפלא את הקונצ'רטו לקרן של פרסטר.

הקהל יצא מגדרו במחיאות כפיים סוערות.

נעם בן זאב כותב על הקונצרט היום בהארץ:

תוכנית יפה חיבר ברק טל, המנצח והמנהל המוזיקלי של אנסמבל סולני תל אביב, לקונצרט הזה: הוא עשה "זום אין" למחצית המאה ה-18 ובדק מה הלחינו שם; ולא צריך לחפש הרבה בתקופה הזאת כדי לגלות בה אוצרות. מוצרט מוקדם, קרל-פיליפ-עמנואל באך בשיאו, היידן מוקדם אף הוא (הסימפוניה מס' 27): כל אלה סוערים, מתרוננים; וקפ"ע באך והיידן אפילו משתוללים ממש כיאות לסגנון "הסער והפרץ" הרומנטי האופנתי והאופייני לשנים האלה ביצירתם. בהתאם, אנסמבל סולני תל אביב – הפעם מורכב ברובו מנגנים אורחים (14 מתוך 22) – לא התאפק גם הוא, והשיל הגנות ועכבות, בלי פחד, כדי לעשות צדק עם המוזיקה.

במיוחד סער האנסמבל ביצירות הראשונות בערב: הסימפוניה השלישית של קפ"ע באך, בנו השני של יוהן סבסטיאן, שנוגנה בלי מנצח בהובלת הכנר הראשי מתן דגן; והקונצ'רטו מס' 9 של מוצרט: היצירה המרכזית בערב, אליה נשאו כולם עיניים – ואחריה סערו ופרצו גם הם במחיאות כפיים – בגלל הסולן-מנצח שלה, דוד גריילסאמר. הוא לא איכזב: תענוג לשמוע את גריילסאמר (על אף שהפסנתרנות שלו בערב זה לא הייתה במיטבה ונגינתו לקתה לעתים בחוסר החלטיות), כי הוא אותנטי, ומחשבתו תמיד ייחודית ומלאת דמיון, והניצוח שלו מעודן בהבעתו ומדוייק. גריילסאמר מביא זווית חדשה למוצרט, וזאת בלי מניירות ובלי כרכורי אגו והתפארות במוזיקליות הכובשת שלו, אלא מתוך צניעות. כאן הוא התקרב מדי להפניית עורף לסגנון, אבל לא חצה את הגבול והזכיר לקהל שוב למה כדאי לצאת לשמוע מוזיקה.

סוף הקונצרט הציג עוד סולן נהדר, נגן הקרן אלון ראובן, ביצירה כפויית טובה במקצת של המלחין הגרמני כריסטוף פרסטר אותה הוא ניגן במוזיקליות רבה; ואת המנצח ברק טל, שהגיש היידן סוחף לסיום.

 

לאחר הקונצרט, הצטרף דוד (עם ארבעת אחיו) אלי ואל נגני האנסמבל לארוחה בבית קפה בקרבת מקום. נשארנו שם עד שעה מאוחרת, ושוחחנו ארוכות על תכניותינו העתידיות, על המציאות המוסיקלית בארץ, על החוויות שלנו כמנהלים מוסיקליים של תזמורות בארצות שונות, ועל נושאים רבים אחרים.

שלומי שבן ויוני רכטר בערב הגאלה

כמי שמצוי בנושא החינוך המוסיקלי בארץ, אני מסכים לחלוטין עם כל מילה של נעם בן זאב על ערב הגאלה לקונסרבטוריון שטריקר בהשתתפות יוני רכטר ושלומי שבן. האשליה שנוצרה בערב הזה כאילו הכל כאן נפלא, עוד תתנפץ לכולנו בפרצוף. מתי יבינו כאן שבלי תקציבים סבירים מהמדינה (ולא צריך יותר מזה) לחינוך מוסיקלי – כל מה שנבנה כאן שנים בעמל רב ייהרס?

יוני רכטר: מהגאלה של שטריקר לגאלה של האנסמבל

ערב הגאלה לקונסרבטוריון שטריקר היה באמת חגיגי ומרשים, אם כי היו בו קצת יותר מידי נאומים ודיבורים. אבל כפי שכותב נעם בן זאב ב"הארץ", החגיגיות, כמות הכישרון על הבמה והמוסיקה הנפלאה באמת מטעים. קונסרבטוריון שטריקר, בדומה ליתר הקונסרבטוריונים בארץ ולכל נושא החינוך המוסיקלי – בקריסה. קונסרבטוריונים רבים נמצאים בקיצוצים, פעילויות מוסיקליות חינוכיות גוועות ומפעלים מוסיקליים נפלאים נסגרים. די אם נציין את העובדה שאנסמבל הסולנים הצעירים אותו יזם אנסמבל סולני תל-אביב בשנת 2005 בשיתוף הקונסרבטוריונים של שטריקר וגבעתיים, לא יכול להתקיים היום משום שאין לכך תקציבים מהקונסרבטוריונים. למעשה, כל פעילות חינוכית שהאנסמבל מקיים כיום עם תזמורות צעירות באה אך ורק מתקציבו הפרטי. כך היה בעונה שעברה בקונצרט שבו האנסמבל אימץ את תזמורת הקונסרבטוריון מגבעתיים, וכך יהיה גם בערב הגאלה הקרוב של האנסמבל ב29.12.2011, ובו יצטרפו נגני תזמורת הקונסרבטוריון של גבעתיים ותלמידי ביה"ס לאמנויות "רעות" חיפה אל נגני האנסמבל ואל יוני רכטר. הפרוייקט החינוכי הנפלא שבו נגני האנסמבל הדריכו תלמידי מוסיקה בקרית גת קרס בגלל העדר תקציבים מהמרכז למוסיקה בירושלים שמצוי אף הוא במשבר המחייב קיצוצים. והנורא מכל: מתא"ן, מפעל תרבות ואמנות לנוער – שגידל וטיפח אלפי ילדים העוסקים במוסיקה ובאמנויות נוספות – נסגר לפני שנה בשל היעדר הקצבות ממשרד החינוך, וזאת למרות המאמצים הרבים שעשיתי להצילו בשנים האחרונות.

בימים אלה אנחנו עסוקים בהכנות אינטנסיביות לקראת קונצרט הגאלה של האנסמבל (ששלושה אורחים בו הופיעו שלשום גם בערב הגאלה של שטריקר). על ההכנות הרבות – מארז התקליטורים, הצילומים לסרט העשור, הכנת התכניה המהודרת וכו' – בפוסט הבא.

ובינתיים, הנה הביקורת של נעם בן-זאב על ערב הגאלה של שטריקר. מסכים עם כל מילה.

בטהובן, ביג בנד ושלומי שבן

מוזיקה נהדרת, תלמידים מוכשרים ואורחים נבחרים: הקונצרט החגיגי לכבוד הקונסרבטוריון בתל אביב היה פשוט כיפי

מי שהיה אתמול בקונצרט החגיגי לכבוד קונסרבטוריון שטריקר בתל אביב עוד עלול היה לטעות ולחשוב שהמצב נפלא: הנה, שועי החברה והמעמד הבינוני-גבוה שלה באים ליהנות, יש ביג בנד מגניבה, מקהלת נערות שרה בקולות מלאכיים ונגנים צעירים מנגנים בטהובן בעומק מרשים, ובקרוב יעבור הקונסרבטוריון לאכסניה החדישה והמפוארת שלו – אז מה רע? זהו, שהכול. במדינה שמממנת 41 קונסרבטוריונים ברחבי הארץ בסכום שגובהו כגובה תקציב של שלושה קונסרבטוריונים בינוניים, שמתנערת ממחויבותה לחינוך מוזיקלי ומעסיקה מורים למוזיקה כעובדי קבלן בשכר רעב, שהורסת תרבות שנבנתה כאן בעמל רב ואכן, עדיין, קוצרת פירות בדמות תלמידים נהדרים כמו אלה שניגנו ושרו בערב זה – גורל התרבות המוזיקלית נגזר.

בהיותו במרכז הארץ, הקונסרבטוריון הישראלי שיחזור עוד מעט למעונו ברחוב שטריקר חזק יחסית; ומזלה של המוזיקה, עם כל הפיחות הדוהר במעמדה, הוא שיש לה קלף מנצח: הבמה; ולמוזיקה הקלאסית, עדיין, גם יוקרה. במה, תזמורת, תלבושות זוהרות, מנדלסון ובטהובן – אלה נכסים יקרי ערך שמושכים אליהם אנשים – טובים, טובים כולם – שהפרוטה מצויה בכיסם, והם יכולים להיווכח מיד אילו פלאים מחולל כספם, ואף יכולים לקבל את רבע שעת התהילה שלהם ולנאום לקהל, בטוחים שהם נורא חכמים ו/או מצחיקים. וטוב שכך: בלי אגודות הידידים, הספונסרים, חברי ההנהלה הציבורית, שתורמים מזמנם וממונם, הקונסרבטוריון היה גווע בין רגע.

זה היה ערב כיפי, שהתחיל בסווינג ונגמר עם יוני רכטר ושלומי שבן, ובתווך תלמידי הקונסרבטוריון ובוגריו וביניהם חגי שחם וצבי פלסר וארנון ארז, וכולם עשו מוזיקה נהדרת. רק תיקון קטן למנהל המוסד קוסטין קנליס-אוליאר: מהות הקונסרבטוריון היא לא מוריו, כפי שאמר בנאמנות גדולה לעובדים שלו; כי מה היו עושים המורים המצוינים האלה בחדרים שוממים מתלמידים?

ערב גאלה לכבוד הקונסרבטוריון הישראלי תל אביב (שטריקר), עם מקהלת בת קול, תזמורת הביג בנד, נגנים וזמרים. הנחיה: דליה מזור; ניצוח: יובל כהן וענת מורג. מרכז עינב תל אביב

מקומו של המנצח באנסמבל סולני תל-אביב

בהקשר לכתבה של נעם בן זאב מלפני כמה ימים בעיתון הארץ, על הספר "מיתוס המאסטרו" שנכתב לפני 20 שנה ע"י המבקר הבריטי נורמן לברכט (ומצורפת כאן בהמשך) – כמה מחשבות, זכרונות והרהורים על היחסים בין אנסמבל סולני תל-אביב לביני ב10 שנות קיומנו. איך זה עובד אצלנו באנסמבל?

הכתבה של נעם בן-זאב מלפני כמה ימים, על הספר "מיתוס המאסטרו", המתאר את העולם ההולך ונעלם של מנצחים כל-יכולים, רודנים, טוטאליטריים – גרמה לי לחשוב על השינויים שהעולם הקלאסי התזמורתי עובר, בכל הקשור לאופי התזמורות ולסמכויותיו של המנצח. אני משתכנע יותר ויותר שמנצח שזוכה לשיתוף פעולה ולאהבה מצד נגניו יקבל תוצאה יותר טובה בקונצרט. מנצח שיעודד את נגניו, יחמיא להם מידי פעם ויצור אוירה טובה ונעימה בחזרות, יזכה לשיתוף פעולה גדול ולמוטיבציה מצידם לתת 100% בקונצרט.

כשהקמתי את האנסמבל לפני 10 שנים, זה היה גוף  דמוקרטי לגמרי. החזרות היו מתנהלות בשיתוף מלא עם הנגנים, נגנים היו מציעים דרכים לביצוע ומקומות לחזור עליהם והעבודה התנהלה תוך ביטוי אישי לכל נגן ונגן. מכיוון שהאוירה היתה מאוד טובה וחברית, גם שעות ההתחלה והסיום לא היו ממש מוחלטות, הפסקות התארכו, חזרות החלו באחור, ולפעמים נמשכו מעבר לשעת הסיום.

האנסמבל בימיו הראשונים (2001): אוירה נהדרת, דמוקרטיה מוחלטת

התפקיד שלי בתוך כל זה היה לנווט את החזרות, להנחות ולהציע את רעיונותיי המוסיקליים, להקפיד על לוח הזמנים, ולדאוג להביא את האנסמבל לרמת ביצוע גבוהה מבלי לקפח או לדכא את האינדיבידואליות של הנגנים. היתרון הגדול היה שנוצר גוף תזמורתי יוצא דופן – גוף שבו כל נגן מעורב באופן אינדיבידואלי, ויש לו הזדהות מלאה ומוטיבציה להצליח. החיסרון היה שהדברים לקחו הרבה יותר זמן מהמקובל, כאשר לפעמים על כל קשת, דינמיקה או ארטיקולציה נפתח דיון ארוך, שגם אם בסופו התקבלה החלטה שמקובלת על כולם, הוא בזבז זמן חזרות יקר. שיטת העבודה הזו נמשכה כשנתיים וחצי, כאשר לאט לאט החלו להישמע קולות מצד הנגנים הקוראים לקצת פחות דמוקרטיה ולקצת יותר החלטיות מצידי, אשר תוביל ליותר יעילות. לקחתי את ההערות האלה מאוד ברצינות, והתחלתי להכין לפני כל פרוייקט לוח זמנים מפורט לכל חזרה, כתבתי בעצמי את הקשתות לכולם, גיבשתי בעצמי את האינטרפרטציה, סימנתי פרטים רבים של ביצוע בתוים, על-מנת לחסוך זמן חזרות יקר. התחלתי להקפיד על שעות התחלה וסיום, וניהלתי את החזרות בצורה הרבה יותר חד-צדדית. בגלל לוח הזמנים המוקפד, לא אפשרתי יותר מדי ביטוי אישי לנגנים שהיו להם רעיונות להציע, מכיוון שפחדתי שיתבזבז לנו הזמן היקר. כתוצאה מהתהליך הזה, גם שיתפתי את הנגנים פחות ברעיונות ובהצעות לרפרטואר, ובנושאים הקשורים להתנהלות האנסמבל. התוצאה המקצועית היתה ללא ספק טובה בהרבה, והיעילות בחזרות השתפרה פלאים, ומעידות על כך כמה מההקלטות הנפלאות של האנסמבל בשנים 2004-2007 (מוצרט סימפוניה מס' 33, פרוקופייב הסימפוניה הקלאסית, ברטוק דיברטימנטו למיתרים). אבל יחד עם זה גם נוצר קצת ריחוק בין הנגנים לביני, שכתוצאה ממנו הצטברו גם תסכולים אצל חלק מהנגנים.

שנת 2005: עבודה מקצועית ויעילה ביותר, על חשבון הביטוי האישי והאינדיבידואליות של הנגנים

בשנים האחרונות, בזכות תהליך אישי שעברתי, וגם בזכות ההרכב האנושי הנהדר באנסמבל, אני חושב שהאנסמבל הגיע לדרך העבודה הנכונה, היעילה והטובה ביותר. החזרות מתנהלות באוירה טובה, ותוך מעורבות של הנגנים בתהליך, אבל גם תוך יעילות וניצול של כל דקה לשיפור האנסמבל. יעידו על כך הפרוייקטים האחרונים שעשינו – קונצרט בחג המוסיקה הישראלית עם תכנית קשה מאוד – בשלוש חזרות; קונצרט בסלוניקי בשתי חזרות; קונצרט בכפר-שמריהו בשתי חזרות; תכנית עם אסתרית בלצן בשתי חזרות; בכל הפרוייקטים האלה העבודה בחזרות מאוד ממוקדת ומרוכזת, אבל יחד עם זאת לכל סקציה יש גם זמן עבודה נפרד בקבוצה שבו המובילים מנהלים את החזרה ולנגנים יש מקום לביטוי אישי. התוצאה מצויינת, וגם האוירה בחזרות, בקונצרטים ומחוצה להם – יוצאת מהכלל.

שנת 2010: סקציית הויולות שלנו בחזרת סקציה – אוירה מצויינת!!

אני חושב שכל אחד צריך שיציבו לו גבולות על-מנת שהוא יהיה מרוצה ומסופק. חופש מוחלט, ללא יד מכוונת החלטית, לא יגרום בסופו של דבר אושר לנגנים, כי הוא לא יוביל לתוצאה טובה. יד מכוונת החלטית נחוצה מאוד בגוף המורכב מהרבה אנשים, אך יחד עם זאת דיכוי וסרוס הנגנים עלול ליצור גם הוא תוצאה לא רצויה – בגלל תסכולים וחוסר רצון לשתף פעולה. החיים מלמדים אותי שמנצח הוא בראש ובראשונה – פסיכולוג!!! ואת זה לא מלמדים באקדמיה למוסיקה…

סולני תל-אביב, אוקטובר 2011: פרוייקטים מוצלחים בשתי חזרות בלבד

הנה המאמר של נעם בן זאב:

סוף שלטונו של המאסטרו המוסיקלי

מי שביקר בסיאול בירת דרום קוריאה שם לב ודאי לתופעה הייחודית לה: בכל יום מתקיימות ברחבי העיר שביתות מלוות בהפגנות, לעתים עשרות מהן. המחזה דומה בכולן: בטיול רגלי בעיר נתקלים לפתע בשרשרת שוטרים שספק חוסמת ספק מגינה על חבורת מפגינים – פקידות בנק, עובדי מסעדה, קופאיות או פועלים – שיושבים על המדרכה בפתח העסק שאותו נטשו, קוראים קריאות קצביות, שרים, מקישים בכלי הקשה ומניפים כרזות. העוברים ושבים נעצרים, מביעים הזדהות, משוחחים – ואחרי זמן כולם מתפזרים לדרכם.

לפני כשבועיים, בסוף אוקטובר, הצטרפה קהילה יוצאת דופן אל מעגל המפגינים – זו של נגני התזמורת הסימפונית של רשות השידור הקוריאנית (KBS), תזמורת שהוקמה בשנות ה-50 ונהפכה למובילה במדינה. הנגנים לבשו טישירטס ועליהן סיסמאות הקוראות לפיטוריו של המנהל המוסיקלי שלהם, האמריקאי ממוצא קוריאני האהם שיניק.

טוסקניני. איך להעיף נגן באמצע החזרה

טוסקניני. איך להעיף נגן באמצע החזרה . צילום: אי-פי

מקצת הטענות נגדו היו מקצועיות ("הוא לא מבחין בין צליל אבוב לקרן יער"), אבל רובן נסובו סביב יחסו האדנותי לנגנים, אמצעי המשמעת הלא הוגנים שנקט, והדרך שבה פיטר נגנים ראשיים והחליפם באחרים. ובסיכום: התנגדות של קהילה מדוכאת לרוח ה"מאסטרו", השליט הכל-יכול שעל פיו יישק דבר, הרודה בנגניו ורשאי להשפילם ולפטרם כרצונו.

על הרודנות של המאסטרו ועל דיכוי הנגנים במוסד התזמורת הסימפונית, כבר נכתב בספר שהשבוע מלאו 20 שנה להוצאתו, "מיתוס המאסטרו", מאת מבקר המוסיקה הבריטי נורמן לברכט. בביקורת על הספר הזה שפורסמה לפני כמה ימים נטען, כי הוא "חולל מהפכה בתודעת הציבור, ושינה מהיסוד את דימויו של המנצח על תזמורת סימפונית: ממנהיג בעל כוחות על-טבעיים לשחקן מובהק בשדות הכוח. הספר נמכר ברבע מיליון עותקים", ממשיכה הביקורת האוהדת, "וניבא אז את העתיד – שאולי הוא זמננו-אנו – שבו שלטון המאסטרו יבוא סוף סוף אל קצו".

לא לגמרי מפתיע לגלות, כי מי שמפרגן בנדיבות כזו לספר "מיתוס המאסטרו", ומי שאף מוסיף ומספר איך הספר ממש שינה את חייהם של מנצחים ("ולדימיר יורובסקי, עכשיו המנצח על הפילהרמונית של לונדון, סיפר לי שהחליט לנטוש את שרביט הניצוח אחרי שקרא אותו") – הוא לא אחר מאשר המחבר, נורמן לברכט עצמו. מי שקרא את ספרו זה, או ריפרף על ספריו האחרים או עקב אחרי הקריירה הנוסקת של לברכט, שכותב באינספור עיתונים ומפרנס בלוג שנקרא על ידי מיליונים – מכיר היטב הסגנון והתוכן היהירים של הכותב: זה חלק משפתו, ויש אומרים חלק מהחן שלו.

קשה לצלוח את הספר, אבל בכל זאת אפשר לקרוא בו כמה דברים מעניינים על עלייתו של מוסד המנצח במאה ה-19 ועל המנצחים הגדולים (מאסטרי) שנולדו מאז ונהפכו לסופרסטארים, לדמויות מרכזיות בתרבות המערבית.

המשמעות האמיתית של המאסטרו, מונח שמתאר גבר נערץ ועריץ, כל יכול, נתון לגחמות, מין אמן טוטאלי שמפסל את המוסיקה במו ידיו – היא, לדברי לברכט, פוליטית-חברתית, ומטרתה היא אגירת כוח וכסף. הרברט פון קאריאן, המנצח האגדי של תזמורת ברלין ושל פסטיבלים חשובים, לאונרד ברנשטיין האגדי מניו יורק, וגאורג שולטי משיקאגו, אגדי לא פחות, הם שלושה דינוזאורים, על פי לברכט, שעוד התהלכו על פני האדמה בשנות ה-80, מושכים בחוטי התעשייה המוסיקלית הבינלאומית ושולטים בהון עתק, אחרוני דור שהלך ופס מן העולם.

באותו זמן כבר פעלו בסביבה מנצחים צעירים מהדור החדש: סיימון ראטל בברמינגהאם שסירב לקבל תזמורות גדולות ויוקרתיות; מנצחים רוסים צעירים בסוף העידן הסובייטי ומיד אחריו – יורובסקי למשל – שנרתעו גם הם מריכוז של כוח; ובפינלנד, בראשותו של אסה פקה סאלונן, דור של מנצחים מוכשרים, צנועים, נעדרי כל אקסטרווגנצה ותסביך שליטה, שכבר לא רדו בנגנים ולא השפילו אותם. זה דור שבקרבו לא ייתכן מקרה כמו האנקדוטה המסופרת על טוסקניני, רודן מפחיד ואכזר, ולפיה הוא הפסיק חזרה ודרש מנגן שכנראה טעה לומר לו באיזה תאריך נולד, לתשובתו המשיך ושאלו "באיזה יום זה היה?", וכשקיבל את התשובה קבע "זהו יום שחור לעולם המוסיקה" – ופיטר אותו.

בארנבוים למשל

האם ימים אלה חולפים, כנבואת לברכט? באופטימיות זהירה ניתן לומר שכן. אמנם למרות המצוקה הכלכלית של תזמורות וקריסת חברות התקליטים הגדולות, שצימצמו מאסטרי רבים לגודלם הטבעי, עדיין יש מנצחים שבידיהם עוצמה חובקת עולם. למשל, אותו סיימון ראטל הצנוע שעלה לגדולה ולניהול המוסיקלי של הפילהרמונית הברלינאית, או דניאל בארנבוים ותזמורותיו – האופרה של ברלין, "דיוואן מזרח-מערב" ועתה גם בית האופרה "לה סקאלה". ואמנם גם בתחומים שבהם נוצר מופת של מנצחים מסוג חדש – תזמורות הבארוק, ומנגד אנסמבלים של מוסיקה חדישה – עדיין מוצאים מאסטרי בתבנית הישנה כמו ג'ון אליוט גרדינר, או פייר בולז.

אבל בכל זאת ניכר שינוי בכיוון הרוח: תזמורות הבארוק והמוסיקה החדישה, ועלייתן של נשים מנצחות, מעוררים תקווה לזן אחר של מנצח, מאסטרו או מאסטרה: דמוקרטית, משתפת ואדיבה בעשייה המוסיקלית עצמה; ובמעגל הפוליטי-כלכלי: בלי גחמות ושגעונות, בלי דרישות מופרזות, מנצחת או מנצח שיודעים את מקומם בתוך מערכת חברתית ועסקית ושלא על פיהם יישק דבר.

המרד נגד המנהל המוסיקלי של התזמורת הקוריאנית מצד נגנים שכבר לא מוכנים לקבל את מרותו בלי ערעור מתיישב איפוא עם הרוח הזאת, ועם רוח המחאה החברתית והתביעה לצדק חברתי בכלל; ותגובתו למחאה, ששיקפה סירוב מוחלט להכיר בה – "לא ייתכן שחברי תזמורת ימרו את פיו של המנהל המוסיקלי", אמר – היא שירת ברבור של מי שיטואטא כנראה מהר מאוד מהבמה.

ובישראל – האם כאן פועלת גם כן דמות מאסטרו כל יכול שכזה? בסצינה קטנה ורחוקה כל כך, העוצמה המרוכזת בידי מאסטרו היא אפסית ביחס למוקדי הכוח העולמיים, אבל עלולה להיות כמעט אבסולוטית בתוכה-עצמה. האנסמבלים הבארוקיים בישראל, למשל, הם דוגמה להתנהלות שיתופית ושוויונית, וכך גם רוב הקבוצות למוסיקה חדישה. ובקרב התזמורות הסימפוניות, קשה לומר שדן אטינגר מראשון לציון, פרדריק שאזלן, מנהלה המוסיקלי החדש של הסימפונית ירושלים, ואפילו נועם שריף מתזמורת חיפה, הבולט בנוף הישראלי כבר יותר מחצי מאה – מייצגים את מיתוס המאסטרו.

יש אמנם גברים בעלי כוח שפועלים בסצינה: גיל שוחט, למשל, שחולש על שלושה פסטיבלים, על היכל תרבות בצפון ועל סדרות אינספור של קונצרטים מוסברים; ודן יוהס, שמנהל קבוצה למוסיקה חדישה ("אנסמבל המאה ה-21"), אולם קונצרטים ("התיבה") והוא גם ראש איגוד הקומפוזיטורים. אבל דמות המאסטרו בישראל, בעיקר מבחינה מוסיקלית, שמורה באמת רק לאחד: זובין מהטה, המנהל המוסיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שעתה מציינים 50 שנה להופעותיו עם התזמורת.

אשר לעתיד – אולי פעילותן של שתי מנצחות מצוינות, טליה אילן וקארין בן יוסף, ושל רבות אחרות שלומדות ומתמחות בניצוח, מחישה גם היא את בוא עידן הדמוקרטיה בתזמורות.

במלאת חודש לפטירתו של מתן

היום הטרגי הנורא והקשה ההוא חוזר אלי בפלאשבק. ההלם, הכאב, הנגינה הרועדת והקורעת של "קינת דידו", הבכי של כל הנגנים ושלי. זה היה יום עצוב וכואב.

עיתוני סוף השבוע מפרסמים כתבות ענק על נסיבות פטירתו של הכנר היקר והאהוב שלנו מתן גבעול. אמו של מתן, נילי, נחשפת ומספרת הכל. הכתבה בהארץ מספרת על שנות חייו האחרונות של מתן, במהלכן עסק ביוגה והיה חבר בסוג של כת בארה"ב שעסקה ביוגה. כואב ומזעזע.

מתן גבעול היקר כבר לא ישוב. נתגעגע אליו לעולמים.

הנה הכתבה של אסתי אהרונוביץ' – הארץ 24.6.2011

רחש עבר בקהל שמילא את מרכז ענב בתל אביב. זה אמור היה להיות קונצרט סיום העונה החגיגי של אנסמבל "סולני תל אביב", ובו יצירות של ויוולדי והיידן, ולאחריהן – הרמת הכוסית המסורתית. האולם, כיאה לאירוע, היה מלא מפה לפה. אלא שאז עלה לבמה מנצח האנסמבל, ברק טל, ובקול סדוק הודיע שבשל נסיבות טרגיות הקונצרט המתוכנן לא יתקיים. לאחר הדברים עלו הנגנים לבמה ולתדהמת הקהל ניגנו את קינת דידו, אריה מתוך האופרה "דידו ואניאס" של הנרי פרסל, תוך שהם מתייפחים בבכי. הצלילים היו טעונים בדרמה גדולה. רק שעה קודם לכן הודיע עירא גבעול, נגן צ'לו באנסמבל, למנצח טל בטלפון שאחיו, מתן גבעול, כנר באנסמבל, קפץ אל מותו מתחת לגלגלי הרכבת בצומת רשפון. זירת ההתאבדות נבחרה בשל קירבתה לאולם שבו ערכה התזמורת את חזרתה האחרונה.ההלם היה מוחלט. חברי האנסמבל לא היו מסוגלים לעלות לבמה. רק ערב קודם לכן הופיע עמם מתן בקונצרט בחיפה, ולאורך כל השבוע האחרון ערך איתם חזרות. "בהתחלה הידיים שלי רעדו", מספר טל. "וכשהסתכלתי על הכיסא הריק של מתן, התחלתי לבכות". השמועות על התאבדותו של גבעול פשטו בקהל.

"אף פעם לא חיטטתי לו במגירות", אומרת היום נילי גבעול, אמו של מתן. "אולי הייתי צריכה לעשות את זה". מתן חסך לה את הנבירה בחפציו האישיים. את מכתב ההתאבדות הניח במגירה העליונה של ארון הבגדים. "זה היה מונח למעלה", היא אומרת ופותחת דף נייר, "ואת מסתכלת ושואלת את עצמך 'מה קרה פה?'"

בחודש האחרון, כמו בלשית מנוסה, היא משחזרת עקב בצד אגודל את מסלול חייו של בנה, מנסה להבין היכן פיספסה. האם זו היתה הפרפקציוניזם שדרש מעצמו, התובענות של המקצוע שבחר? האם היה זה מות אביו, לפני כשנה וחצי? האם יכלה למנוע את הצטרפותו אל תנועת הדאהן יוגה שבארצות הברית? את נסיעתו אל המרכז שלה באריזונה? ועל מה אותתו הכאבים שניקרו בגופו?

רק לאחר מותו הבינה נילי גבעול עד כמה הסכנה הטמונה בתנועת דאהן יוגה היתה משמעותית; עד כמה קנתה לה אחיזה בנפשו העדינה. התובנה התבהרה בעזרת מיילים ותכתובות שניהל מתן עם חברי המרכז ונחשפו לעיניה בשבועות האחרונים. "הצלחתם להרוג אותו", כתבה לאשה שעמדה עמו בקשר, אחת הדמויות הבכירות במרכז. יחד עם זאת, ההפתעה ביחס להתאבדותו לא היתה מוחלטת. חודש קודם לכן, באפריל, משו אותו אנשי צוות ההצלה מחוף תל ברוך, חסר אוויר, ועל אף שאמר אז לרופאים בבית החולים "רק יצאתי לשחות" – אמו ידעה. בנה ניסה לשים לראשונה קץ לחייו. בפעם השנייה גם הצליח. היום (שישי) הוא יום השלושים למותו.

הכינור כראי לנשמה

דירתה של נילי גבעול במרכז בתל אביב, שבה התגורר בנה בחודש האחרון של חייו, עמוסה בריהוט עתיק, תמונות, קרמיקה, ספרים ושאר חפצים שאספה במהלך השנים. המוזיקה הקלאסית ברקע מתמזגת בשאון האוטובוסים מבחוץ. בימים אלו היא מעבירה את זמנה "בשטויות", כלשונה: יוצאת לטייל עם הכלבים, משקה את העציצים, מסתובבת בים, עורכת חשבון נפש. לעבודתה הנוכחית, כאחראית שיווק על כתבי עת מחו"ל, עדיין לא הצליחה לחזור באופן מלא. במשך שנים היתה המנהלת האדמיניסטרטיבית של תיכון חדש בתל אביב. "תמיד אמרתי שיש לי פרופסורה בהורות", היא אומרת, "היום אני מודה שזה גם הכישלון שלי".

את מרגישה אשמה במותו?

"כן. מבחינה רציונלית, אני מבינה שלא יכולתי לעשות כלום. אבל אני עדיין שואלת כל הזמן 'מה לא ראיתי? מה לא שמעתי?'"

נילי התגאתה במתן ועירא, שני הבנים מנישואיה השניים לקובי גבעול. "הם היו צנועים", היא אומרת, "אני הייתי אחראית לשוויץ". עירא הבכור למד מגיל קטן לנגן בצ'לו; מתן, הצעיר ממנו בשלוש שנים, בכינור. שניהם למדו בבית הספר לאמנויות בתל אביב ומהר מאוד התברר כי ניחנו באותו ניצוץ נדיר השמור לבודדים. מתן המשיך ללימודים בתיכון לאמנויות תלמה ילין, ובכיתה י"ב אף ניגן בטקס שנערך באוסלו לזכר יצחק רבין במעמד מלך נורווגיה ונשיא ארצות הברית לשעבר, ביל קלינטון. באירוע, שהתרחש בשנת 99', הוא הופיע לצד אחינועם ניני, לאחר שהוזמן באופן אישי על ידי לאה רבין; את אוזנה צד באמצעות נגינתו עוד בהיותו תלמיד תיכון. חצי שנה אחרי הטקס, הגיעה רבין לקונצרט הסיום שלו בתלמה ילין על מנת לברך אותו על סיום לימודיו.

מגיל 10 עד גיל 18 היה מתן תלמידה של נאוה מילוא – הנחשבת לאחת המורות הבכירות בארץ – בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה. בגיל 15, מתן היה הישראלי הראשון שהשתתף ואף זכה בתחרות הבינלאומית היוקרתית לכינור על שם ויניאבסקי בפולין. שנה קודם לכן, זכה בפרס קלרמונט הישראלי, הניתן למוזיקאים מקומיים צעירים. "הוא היה ילד מיוחד עם עולם פנימי עשיר", מספרת מילוא ומוסיפה שלהבדיל מתלמידים אחרים, שנוהגים להתקשר, להתייעץ ולחלוק – מתן ניתק עמה קשר בשנים האחרונות. ואולם, תמיד התעניינה בקורותיו דרך עירא אחיו. מותו היכה אותה בהלם. "מגיל צעיר מאוד", היא מספרת, "הוא הופיע כסולן ראשי, בכל תזמורת שבה השתתף, בארץ ובעולם. הוא נהפך למקור משיכה. תמיד שאלו אותי: 'מתן יהיה?' היתה לו נשמה מיוחדת שעברה דרך הכינור אל הקהל".

"נאוה היתה מורה צנועה ועמלנית, והכימיה ביניהם היתה מדהימה", אומרת נילי גבעול, "היא היתה כמו אמא שנייה בשבילו. אני לא יודעת אצל מי, בזמנו, הוא שהה יותר – אצלי או אצלה".

"היה לו כישרון אינסופי", ממשיכה גבעול, "אני לא משתמשת בביטוי 'גאון' כי אני חושבת שהוא עבד קשה. הוא טרח על כל דבר. הוא לא עשה שום דבר ב-90 אחוז. כשהיה מקבל במבחן 96, זה היה מעצבן אותו. כשהוא נסע לאיטליה הוא למד איטלקית, וכשהוא נסע לספרד הוא למד ספרדית. שלא לדבר על מוזיקה".

מכנסיים עד הכתפיים

את ילדותו של מתן מגדירה גבעול "ילדות יפה". "גרנו ברמת החייל, בסביבה שכיף היה לגדל בה ילדים. הבית תמיד היה מלא, ועירא ומתן יצאו לטיולים, למסיבות, לקולנוע. לא שזו היתה ילדות לגמרי נורמלית, אבל היתה בהחלט ילדות. המוזיקה לא חיסלה אותה. הם תמיד היו מוקפים בחבורת ילדים מוכשרים, החברים מבית הספר לאמנויות. כהורה, הייתי צריכה למצוא את שיווי המשקל, על מה להתעקש. והתעקשתי דווקא על הדברים הלא-כיפיים: פחות היה לי חשוב ההופעה בקונצרט, יותר היה חשוב לי האימונים בבית". שגרת האימונים, היא נזכרת בחיוך, החלה מדי יום בשש וחצי בבוקר. או-אז, הבנים היו מתחילים "לעשות סולמות". "אני, שכבר הייתי רגישה לדיוק למרות שאני לא מנגנת בעצמי, הערתי להם בקול רם, 'לא נקי, לא נקי', ועירא היה אומר לי: 'אמא, השכנים כבר בטוחים שהבית מלוכלך'".

אט-אט הפכה הנגינה חלק בלתי נפרד ממרקם החיים בבית. לאחר ה"סולמות" היו אוכלים את ארוחת הבוקר, נוסעים לבית הספר, חוזרים בצהריים, מתאמנים עוד שעתיים, וכשחבריהם היו הולכים לחוגים, הם היו נוסעים לקונסרבטוריון. "לא היה בזה משהו מאוד חריג", אומרת גבעול, ומביטה בתמונה של מתן בגיל 11, על בימת קונצרט במוזיאון תל אביב – ילד יפה תואר, לבוש במכנסיים שחורים מחויטים, חולצה לבנה מכופתרת, וכינור בידיו. היא זוכרת את ההופעות הראשונות ההן – מתן בן 13 וכבר סולן ראשון עם תזמורת חיפה והסימפונט בבאר שבע.

"בקונצרט הראשון בבאר שבע, הוא ביקש להתארגן לבד. 'אני בוגר', הוא אמר לי", היא נזכרת, "ואני ונאוה נתנו לו, אבל כשנכנס לחדר ההלבשה, התברר שהמכנסיים נפלו מהקולב, ואין מכנסיים. חיפשנו בין הנגנים מי הכי נמוך, וזה שנמצא השאיל למתן את המכנסיים שלו, שהגיעו לו עד הכתפיים פחות או יותר. את כל חמשת הקונצרטים בסדרה הזאת הוא ניגן עם המכנסיים האלה, כי הוא החליט שזה 'הביא לו מזל'. למחרת אותו קונצרט כתב מבקר המוזיקה ב'ג'רוזלם פוסט': 'ראינו אריה צעיר עומד על הבמה'".

את ימי הולדתו, באחד באוגוסט, חגג באופן קבוע בקיבוץ אילון במסגרת סדנת "קשת אילון" היוקרתית הנערכת שם מדי שנה, ושאליה מתקבלים כנרים מחוננים מהארץ ובעיקר מחו"ל. "מתן היה צעיר הכנרים שהגיעו לסדנה", אומר גלעד שיבא, מנהל "קשת אילון", ונזכר בילד עדין, אהוב ורגיש שהיה "אהוב הבנות"; "האהבה הראשונה שלו היתה כאן, לכנרת צעירה מאנגליה שפגש פה", הוא מספר.

בגיל ההתבגרות הבחינה גבעול שבנה אינו הולך זקוף. בדיקה אורתופדית גילתה שהוא סובל מפקטוס ("חזה קעור", בתרגום מלטינית): עיוות מולד של עצם החזה המתגלה בדרך כלל בגיל ההתבגרות, אז החזה שוקע פנימה. חלק מהלוקים בעיוות סובלים מבעיות קרדיולוגיות ונשימתיות, אחרים מכאבים בעצמות ובחזה. מתן, לדברי אמו, לא סבל מבעיות קרדיולוגיות, אך הבשורה, עבור נער המתאמן בנגינה אינטנסיבית חמש שעות ביום, לא היתה פשוטה. "תיקון

נילי גבעול, אמו של מתן. הוא היה שולח לנו מיילים קצרים ש'הכל בסדר', ואני ידעתי שאסור לשאול ? צילום: רלי אברהמי

של עצם החזה", מספרת גבעול, "היה כרוך בניתוח ושהייה ממושכת בסד, וגם היה ספק אם הוא יוכל בכלל להמשיך לנגן לאחר מכן. במשך כל החיים ניסה מתן לתמרן עם הנכות הזאת, שלא נראתה כלפי חוץ. אנשים לא ידעו. בשלב מסוים זה התחיל להשפיע על הנגינה. כשהוא החל לגדול היו לו כאבי תופת בצד שמאל. היה לחץ על העצבים, והרבה לחץ נפשי שנוצר כתוצאה מהלקות".

בגיל 18 הצטרף מתן אל אחיו עירא ואל הפסנתרן המחונן יונתן ענר, והשלישייה שהקימו, "טריו תל אביב", עטורה בפרסים מתחרויות, נדדה בין במות קונצרטים בעולם. הם ניגנו מוזיקה קאמרית, מבארוק ועד יצירות מודרניות. "בביקורת שהתפרסמה עליהם, בעיתון בפיליפינים", מספרת גבעול, "ציירו אותם בקריקטורה מקסימה: עירא כנסיך שחור עם צ'לו, יונתן עם הדפים המעופפים של הפסנתר ומתן כמלאך עם כינור שמתעופף מעל כולם. הוא היה וירטואוז, פלירטט עם הקהל, מיגנט אותו. הם הופיעו מהמזרח הרחוק ועד אוסטרליה וקצרו פרסים בכל תחרות".

"אני זוכר אותו כנגן קאמרי נפלא ב'טריו תל אביב'", מספר נעם בן זאב, מבקר המוזיקה של "הארץ". "הוא היה בעל נוכחות גדולה על הבמה – וזה מה שחשוב בטריו, שבו הכנר הוא המוביל. היה לו צליל נפלא ואישיות שהביא לבמה".

בשל מוגבלותו הגופנית לא התגייס מתן לצבא. תחת זאת המשיך ללימודי מוזיקה גבוהים בגרמניה. בקלן למד אצל אחד המורים הגדולים בעולם, הכנר זחר ברון, ולאחר מכן המשיך אצל אילן גרוניך בברלין. בהמשך נסע ללימודי מוזיקה גבוהים בקונסרבטוריון ניו אינגלנד שבבוסטון.

הכאבים מחריפים

בערב פסח השנה, ב-17 באפריל, כשהיא על מזוודות לקראת חופשה עם בן זוגה, קיבלה נילי גבעול שיחת טלפון. "את אמא של מתן גבעול?" נשאלה מעברו השני של הקו, מניחה שזו עוד הזמנה להופעה עבור בנה. "הוא בסדר", אמר הקול מהצד השני, "תגיעי לחוף הים בתל ברוך". ברגע שראתה אותו, באפיסת כוחות, בתוך האמבולנס, ידעה. "כמה שניסו להקל עלי את הרגע הזה, זה עדיין היה מטורף. כשראיתי אותו באמבולנס חיבקתי אותו חזק עד שהוא פרץ בבכי נורא. משו אותו 500 מטר מהחוף מפרפר בין חיים למוות. בבית החולים הוא הכחיש מכל וכל שניסה להתאבד, הוא אמר שיצא לשחות. אבל אני ידעתי שהוא ניסה להתאבד. את מכירה עוד מישהו שיוצא לשחות בבגדים ארוכים?"

זה היה הרבה מעבר לבגדים הארוכים שרמזו לה כי בנה מאס בחייו. ההתפרקות החלה, טיפין-טיפין, בזמן מגוריו בבוסטון. באותה התקופה, לפני כשלוש שנים, חי עם חברתו נגנית הצ'לו אליסה ויילרשטיין (לדעת רבים, אחת הצ'לניות המובילות בעולם), ובמקביל למד אצל אביה, אמן הכינור דונלד ויילרשטיין. באוגוסט 2009 חזר לישראל והודיע להוריו שהחליט "לפרק הכל": גם את מערכת היחסים עם אליסה, וגם את הטריו. הוא טען שהכאבים הפיזיים גברו מאוד באחרונה וכי הוא לא מסוגל לנגן. הכאבים, הוסיף, הם תולדה של מצב נפשי רעוע, מה שהביא אותו להחלטה לעזוב את בוסטון – למרות שהוצעה לו שם משרה בקונסרבטוריון ניו אינגלנד – ולשקול לעבור לאריזונה, כדי לבדוק שם את נושא היוגה.

הנושא לא היה זר להוריו. ארבעה חודשים לפני אותה הודעה, נסעה נילי גבעול לבקר את בנה בבוסטון, ו"יום אחד", היא מתארת, "מתן אמר לי מחוץ למרכז היוגה, שהיה ממש ליד הבית שלו: 'בואי נעשה שיעור ניסיון, מה אכפת לך?' אמרתי לו: 'השתגעת? שאני אעשה יוגה? כנס אתה, אני מחכה לך ליד, בבית קפה'. הוא יצא כעבור שעה וחצי, כולו מבסוט, וסיפר שהוא מרגיש מצוין. כך הוא החל ללמוד במרכז". איש לא שיער כי חוג היוגה יסתיים במה שנראה כהשתעבדות נפשית טוטלית. גם היום אין לנילי מושג ברור בנוגע למציאות חייו של בנה בחודשים שבהם נשאב ללימודים שם. עם זאת, היא מציינת, שאין לה ספק כי להתמודדות עם המגבלה הגופנית והכאבים היה חלק בצלילה למרכז היוגה.

גם היא וגם אביו ניסו לסייע למתן בהתמודדות עם הכאבים. לאחר ששב ארצה מבוסטון, שיכנע אותו אביו, קובי, לנסוע עמו לברזיל. שם, מספרת גבעול, עובד רופא ששמו יצא לפניו כמי שמסוגל לבנות סד מיוחד עבור הלוקים בפקטוס. "והם נסעו לברזיל", היא מספרת. "טיילו, בנו את הסד. מתן הגיע ארצה עם הסד עליו. הוא הסיר אותו, שם בתיק בגב וזה שם עד היום הזה".

חודש אחרי הנסיעה התגלה כי אביו קובי חלה בסרטן הלבלב ותוך פרק זמן קצר, שבועות ספורים, הלך לעולמו, בדצמבר אותה השנה. "זיהיתי את ההתכנסות של מתן לתוך עצמו בתקופה הזאת", אומרת גבעול. "אני חושבת שמות אביו היה עוד אחד מהטריגרים. המקומות שמהם הוא שאב את הרגישות האדירה ואת הבגרות שלו, היו המקומות שספגו את המכות. באותה נקודה שיצאה ממנה המוזיקה שלו, היה גם המקום הפתוח, החשוף, שאליו נכנס כל הכאב".

בפברואר 2010, אחרי מותו של האב, ארז מתן מעט חפצים ונסע לסדונה באריזונה, למרכז הדאהן יוגה שמנהל הגורו אילצ'י לי. "בדיעבד", אומרת גבעול, "התברר לנו שבדרך לשם הוא עשה עצירה בברלין והשאיר את הכינור אצל חברה מאוניברסיטת קלן. את הקשת, בשווי 5,000 דולר, הוא השאיר בשירותים של נמל תעופה בארצות הברית, כדי להבהיר לעצמו שהוא עם הנגינה גמר".

ואז הוא יצא לשחות

דאהן יוגה, או בשמה הרשמי "דאהן האק" (בתרגום חופשי: תורת האנרגיה הרוחנית הבסיסית), היא תיאוריה המשלבת יוגה, טאי צ'י ושאר אמנויות לחימה. הגה אותה בשנות ה-80 הקוריאני אילצ'י לי – כיום בן 60 – המשמש כגורו של התנועה אשר התפתחה ממנה. לי וחסידיו טוענים כי שיטת האימון, של הגוף והנפש, מסוגלת לרפא מחלות, החל מעין עצלה וכלה בטרשת נפוצה. ברחבי ארצות הברית פועלים כיום יותר מ-1,000 מרכזים של דאהן האק, ונגד התנועה הוגשו ברבות השנים מספר תביעות משפטיות. באחת מהן, אותה הגישו 27 מחברי הקבוצה הנידונה עדיין בבית המשפט של מדינת אריזונה, נטען כי "המגויסים לתנועה נתונים בלא ידיעתם לתוכנית אינטנסיבית של מניפולציה פסיכולוגית, אינדוקטרינציה וטכניקות שונות של השפעה על מחשבה שמיועדות להפוך אותם לחסידיו של לי, כך שיקדישו את עצמם לשרת אותו ואת חזונו". חברים לשעבר בתנועה סיפרו במשך השנים בראיונות לעיתונות האמריקאית כי השיטה כוללת, בין היתר, הימנעות משינה, ומדיטציה תוך כדי טלטול הראש הנקראת "רטט גלי מוח". בנוסף, החברים נדרשים לשלם כספים רבים למרכזים שבהם הם חברים – טענה שנוכחת גם היא בחלק מהתביעות שהוגשו נגד התנועה (עוד על התנועה, במסגרת המצורפת).

"לאט-לאט הבנו שמתן נשאב למשהו שהוא הרבה יותר גדול מתרגילי יוגה תמימים", מספרת גבעול. "בהתחלה, אנחנו פה בארץ לא הבנו מה הוא עושה שם – הוא היה שולח לנו מיילים קצרים ש'הכל בסדר', ואני ידעתי שאסור לשאול. לפני הנסיעה לאריזונה, כשמתן הודיע לי שהוא מפסיק לנגן, חשכו עיני. אמרתי לעצמי תודה לאל שאבא שלו כבר מת והוא לא יודע מזה. למתן עצמו אמרתי: 'תעשה מה שטוב לך, אבל תחשוב, אל תזרוק את זה לגמרי'. לא שלחתי את הבנים שלי ללמוד עריכת דין או מחשבים. לימדתי אותם ללכת בעקבות הלב, כך שלא יכולתי לבוא אליו בטענות".

גם בדיעבד את חושבת כך?

"באותה תקופה חשבתי שמי אני שאעז להגיד לו משהו. הוא אמר שכואבת לו מאוד היד והוא לא יכול להמשיך לנגן, ולא קלטתי שזה רק תירוץ. רק אחרי שהוא נסע לסדונה הבנתי שמדובר בכת. אחיו החל להוציא חומר מהאינטרנט על הקבוצה הזאת והתביעות שתלויות נגדה. וגם אם הייתי מגלה את זה קודם, מה יכולתי לעשות? הבחור היה בן 28, אדם בוגר".

ביולי אותה השנה, הודיע מתן לאמו ובן זוגה כי רכש זיכיון לבנות בירושלים מרכז של דאהן יוגה. "הוא הודיע שהפך לשליח שלהם לבניית המרכז בירושלים והעביר לבן זוגי תוכנית עסקית. לא ידענו איך לאכול את זה", מספרת נילי.

עד שמצא דירה בירושלים, התגורר מתן אצל אמו. הימים במחיצתו הבהירו לה כי חזר מארצות הברית אדם אחר. "פתאום היה מולי אדם סגור עם עיניים כבויות. כשנכנס לחדר שלו כאן, הוא הפך את המיטה, הצמיד אותה לקיר כך שהמזרן היה צמוד אליו, ועל גב העץ של המיטה הדביק תמונות של הגורו. הוא עצמו עבר לישון על מזרן דקיק שהניח על הרצפה. גם את המראה הוא סובב אל הקיר. היינו בהלם. היו לו כל מיני סמלים, טקסים משונים, קידות. התפוצצתי, אבל לא אמרתי מילה כדי לא לעורר אנטגוניזם. הוא התרחק".

לאחר שעבר לירושלים, שם שקד על בניית המרכז במלוא המרץ – נפגש עם מתווכים, שיפוצניקים, קבלנים, גורמים בעירייה ובמשרד התמ"ת ועוד – המצב החמיר. "בכל פעם שרצינו לבוא אליו", מספרת גבעול, "הוא ביקש לפגוש אותנו ברחוב, בעיר. רק לא אצלו בבית. הבנו שהוא לא רוצה שנראה את הבית שלו. אחרי אחד הביקורים האלה אמרתי לבן זוגי: 'זה ייגמר באסון'".

דיברת עם מתן באותה תקופה על האופן שבו את רואה את אורח חייו החדש?

"לא. אבל הוא ידע את דעתי. הוא ידע שאם אני שותקת, זה לא מוצא חן בעיני. מה לעשות? להגיד לו: 'אני לא אראה אותך יותר?' מה להגיד? הדבר היחיד שהצעתי לו, היה להמשיך לנגן תוך כדי העיסוק ביוגה. הם הורו לו להפסיק לנגן. אבל ראיתי שכל מילה שאני אומרת, הוא צועד שלושה צעדים אחורה ומתרחק. אמרתי לעצמי: 'תפסיקי לדבר'. תאמיני לי שזה עלה לי בבריאות".

באחד מימי חמישי של אוקטובר בשנה שעברה, הוא התקשר ושאל אם הוא יכול לבוא הביתה לשבת. "הבנתי שאני עומדת בפני דרמה גדולה", אומרת גבעול. "מתן הגיע ועמד מולי נוזל מדמעות. נוזל ונוזל. אני אומרת לו: 'מתן, מה קרה?' והוא עונה לי: 'אמא, הרגשתי שאם אני אהיה בירושלים עוד יום אחד אני אמות'. אמרתי לו: 'אתה לא צריך לחזור לשם'. והוא חזר לתל אביב ומצא דירה לידנו והיינו בטוחים שכל התקופה הזאת נגמרה. חשבנו שהוא התנתק מהכת. גם הסימנים החיצוניים נעלמו – התלבושות המיוחדות שהיו לו, האבנים, השרשראות שענד. והוא חזר לנגן. ניגן כמו משוגע. מכל מקום הגיעו הצעות והזמנות. הוא היה צריך ממש לנפות. ההרגשה שלנו היתה שהוא יצא מזה, שהכל בסדר. הזמנתי כרטיסים לפארוס ביוון ומתן אמר: 'אני לוקח את הכלבים אלי'. זהו. ואז הוא יצא לשחות".

הסינדרום הירושלמי

מותו של מתן חודש אחרי ניסיון ההתאבדות הראשון היכה את עולם המוזיקה הקלאסית בארץ בתדהמה. זו היתה תזכורת כואבת לחתימה שעלול להותיר על הנפש אורח החיים התובעני, האכזרי לעתים. "זה מקצוע תחרותי, תחום עם המון ציפיות", אומר גלעד שיבא. "כמעט כל כנר גדול מגיע לפרשת דרכים מתישהו במהלך חייו, כשלעתים זה בשלב מוקדם מאוד. אני פוגש הרבה בני נוער שחווים משבר מתמשך. להורים קשה במיוחד, אחרי שהתוו את הקריירה של הילד והוא פתאום מתלבט אם בכלל להמשיך. הצד השני של זה, הוא שהרבה כנרים מתקשים להתמודד עם הלחץ של ההורים. זה מאוד מורכב".

העזיבה של הכישרונות הבולטים בתחום ללימודים בחו"ל ולקריירות הרחק מהבית לא מקלה על ההתמודדות. "אני רואה בני נוער שחיים בחו"ל ומכלכלים את עצמם, וזה לא פשוט, בתחום שממילא קשה", אומר שיבא. "מתן היה נער, עדיין לא בשל, וכבר היה צריך לכלכל את עצמו בגרמניה ובארצות הברית. וזה קשה. נכנסים לא אחת למערבולת, אין תמיכה כי ההורים רחוקים ואין מי שיראה אותך ברגעים האלו. אני חושב שבמקרה שלו, ברגע שהטריו התפרק, הוא החל ללכת לאיבוד".

לאחר ניסיון ההתאבדות הראשון, שב מתן אל בית אמו. התנאי שהציבה היה טיפול פסיכולוגי מיידי. וכך היה. "בחודש האחרון היתה הרגשה שהוא נוסק לשמים", היא אומרת. "גם הפסיכולוגית שלו סיפרה שהחודש האחרון שלו בבית היה התקופה היפה ביותר בשנים האחרונות. אבל בפגישות האחרונות איתה הוא החל לחזור לעניין של הכת. הוא ידע שזה משהו רע אבל סיפר שהוא לא יכול להשתחרר מזה. הוא החל לומר שהעובדה שלא הצליח להקים את המרכז בירושלים היא 'הכישלון הכי נורא בחיים שלי'".

את האחיזה המסועפת של המרכז בנפשו של מתן היטיבה להבין גבעול לאחר מותו, כשקראה תכתובות שניהל עם חברים אחרים משם. אחת מהן היא ג'ינה סאליבן, שאף ביקרה את מתן בארץ. "מהתכתובות שלה עם מתן הבנו שהיא אחת הסגניות של אותו המאסטר (אילצ'י לי). היא הסבירה שם למתן שהוא לא חייב לבנות מרכז גדול בירושלים, אלא יכול להסתפק במשהו יותר קטן. למדנו שהוא התחייב שעד האחד באפריל 2011 הוא ישלים את המרכז, והוא לא עמד בזה. הילד הזה – שכל דבר שהוא עשה, עשה בשלמות – הרגיש לראשונה שנכשל כישלון טוטלי".

גבעול מספרת שלמתן היה שרטוט מדויק של המרכז העתידי ובו, בין היתר, מתחם שאת קירותיו אמורים לעטר אך ורק תמונות של הגורו לי. עד היום, היא אומרת, מגיעים אליה מיילים ממתווכים שמתן עמד איתם בקשר בנוגע לרכישת מבנה המתאים לצורכי המרכז.

מה עוד מצאת בתכתובות של מתן?

"דבר ראשון, שהן היו על בסיס יומי: 'כמה קידות עשית, כמה תרגולי מוח עשית?' וזה מבלי שידענו בכלל שהוא ממשיך לשמור על קשר עם האנשים משם. יום אחד הגיעה אזהרה: 'לא לעשות את תרגילי המוח באינטנסיביות כי זה יכול להזיק'. במה לעזאזל הם שיחקו שם?"

סאליבן המשיכה לשלוח למתן מיילים גם לאחר מותו. "יום אחד היא שלחה לו מכתב ובו שאלה 'למה אתה לא עונה לי?'" מספרת גבעול, "אז אני עניתי לה. כתבתי: 'מתן לא עונה לך כי הצלחתם להרוג אותו'. היא רצתה להמשיך להתכתב ולא הסכמתי.

"בערב שבו מתן מת, ראש הכת אילצ'י לי כתב באתר הפייסבוק שלו שהוא ראה חיזיון ובו העצים הזקנים שנטועים עמוק באדמה לא מתים, אך העצים הצעירים אין להם כוחות, נופלים ומשמשים כמשענת עבור הצמחים והפרחים. עניתי לו, 'בזמן שאתה כותב את השטויות שלך, הפרחים היחידים שאני מכירה מונחים על קבר בני, שהצלחת להרעיל את נשמתו, להונות אותו, לרמות אותו, לקחת את כספו'. אחרי שעתיים התכתובת בפייסבוק נעלמה".

ממרכז דאהן יוגה נמסר: "נעצבנו לשמוע על מותו של מתן גבעול, שהיה איש טוב ובעל מחויבות עמוקה ומתמשכת לשלום. הוא היה חבר לשעבר בדאהן יוגה, והיה קשור אלינו לתקופה קצרה בלבד. בזמן שהיה עמנו, הוא היה מדריך דאהן יוגה מוערך, ובאחרונה גם היה בדרך להיות זכיין. למרות שלבנו עם גברת גבעול על אובדנה, איננו מבינים ואנו מתנגדים בתוקף לכל טענה שלה שמתן היה תחת לחץ מטעם החברה שלנו בעת מותו.

"במשך כמעט שנה וחצי, היה מתן לבדו בישראל, ותיכנן לפתוח שם מרכזים בזיכיון. תוכניות אלה היו מבוססות על רצונותיו האישיים, והוא לא היה נתון להוראות או לחץ מטעם מישהו בחברתנו. פתיחת מרכזים בזיכיון מחוץ לארצות הברית אינה חלק מהאסטרטגיה או המדיניות של החברה, ואיננו מצוידים דיינו לתמוך ביוזמות שכאלה. אולם אם זכיין כלשהו מחליט להקים עסקים בארץ אחרת, אנו מאפשרים זאת, כל עוד זה מותר לפי החוק. בתקופה שבה שהה מתן בישראל, היה לנו איתו קשר מצומצם בלבד, אבל אנו מודעים לכך שהוא היה נתון לדאגות ולחצים אחרים, כולל קריירה מוזיקלית מלחיצה ומותו של אביו בתקופה האחרונה. איננו מסוגלים כלל לתפוס מדוע הוא בחר להתאבד, אבל מחשבותינו ותפילותינו מופנות למשפחתו בזמנים קשים אלה".

* * *

בבוקר קונצרט סיום העונה של אנסמבל "סולני תל אביב", בוקר ה-22 במאי, עזב מתן את אולם החזרות בשעה 11 בבוקר. הוא אמר לאחיו שהוא נאלץ לצאת להפסקה משום שהכאבים חזרו. בשעות הצהריים התקשר האח עירא לאמו ושאל אם מתן בבית. הלב שלה החל לדפוק. ב-17:00, כבר יצאה עם בן זוגה ברכבם לכיוון דירתו של מתן. ביציאה מהחניה חתך אותם אמבולנס. "זה בשבילי", אמרה גבעול לבן זוגה. באופן אינטואיטיבי לחלוטין, החלו לנסוע אחרי האמבולנס. כאשר עצר וירד ממנו שוטר, גבעול פתחה את החלון ואמרה: "אנחנו מחפשים את הבן שלי". השוטר הביט בה. "איך קוראים לך?" שאל. וכשענתה אמר לה, "בואי, אני צריך לדבר איתך". "אני כבר יודעת", היא ענתה. האמבולנס בדיוק שב מהמכון הפתולוגי, לשם הסיע את גופת בנה. "כשהוא אמר לי את זה, אני חושבת שהוצאתי מין קול, צווחה, שאני לא יודעת מאיפה זה יצא בכלל", היא אומרת, "חשבתי שדעתי נטרפת".

האם למדת משהו חדש על חייו בעקבות שחזור מהלך האירועים בשנתו האחרונה?

"מצאתי שיר שמתן כתב לי, שבו הוא כותב, 'קראת לי מתן, וכינית אותי נתן. הדבר היחיד שלא נתת לי זה כוח'. כשקראתי את זה הרגשתי שאני נגמרת. פתאום קלטתי שלא העברתי לו כוח. אולי אם הוא היה מדבר איתי, הייתי עוזרת לו למצוא את הכוח. הוא היה כמו אדם שמסתובב בעולם הזה בלי עור לגופו. הוא ידע שאם הוא יעשה את זה, הוא ישאיר לנו כאב עצום, ובכל זאת, זה היה חזק ממנו. 28 שנה נראות לי כאילו חלפו כמו כלום. ואנשים אמרו לי בשבעה 'נילי, הוא הספיק מה שאנשים אחרים לא מספיקים בשתי מערכות חיים'. אני לא מכירה מישהו שחי שתי מערכות חיים. ולמתן היה עוד כל כך הרבה מה לתת ולהגיד. פעם נאוה מילוא שאלה אותי למה אני נשארת בשיעורים איתם. אמרתי שכשמתן מנגן, הוא מדבר, יש לו מה להגיד".

"אני רואה את כנר הרחוב בנחלת בנימין ומרגיש איך שהנקודה הזאת בחזה נמסה", כתב מתן גבעול במכתב שנמצא במגירתו. "כאב הכאבים שלי. כל מה שאני רוצה זה שהגוף יהיה במצב לנגן. אני חושב שזה כבר לא ככה, אבל זה ככה. זה חלק שניסיתי להמית אבל הוא חי. ניסיתי להסתכל הרחק ממנו אבל הוא שם. הוא תמיד יהיה שם. הכאב הכי פנימי שלי, התשוקה הכי פנימית שלי, זו הדרך שלי, לבטא, להגיד, כמה אני אוהב לחיות. אני עוד אחזור".