הכינור שחזר – סרט חובה

הכנר ברוניסלב הוברמן, שכילד פלא מנגן בביצוע הבכורה את הקונצ'רטו לכינור של ברהמס בנוכחות המלחין,  הופך לימים לאחד המוסיקאים בעלי ההשפעה בעולם ועם עליית הנאצים לשלטון מעלה לארץ את טובי הנגנים היהודים מאירופה על-מנת להצילם ולהקים בארץ את הפילהרמונית הישראלית; כינור הסטראדיווריוס של הוברמן נגנב בזמן קונצרט שלו לגיוס תרומות בקרנגי הול ורק כעבור יותר מ40 שנה נמצא ונרכש ע"י הכנר ג'ושוע בל; זיגמונט רולט, יליד העיר צ'נסטוחובה, עירו של הוברמן, שורד את השואה ולימים הופך לאיש עסקים אמריקאי שפועל להחייאת התרבות היהודית בפולין; ג'ושוע בל חוזר עם הכינור של הוברמן לבצע עם הפילהרמונית של צ'נסטוחובה את אותו הקונצ'רטו לכינור של ברהמס, באולם הקונצרטים שהוקם על חורבות בית הכנסת שנשרף ע"י הנאצים. סרטו המדהים, המרגש עד דמעות והמצמרר של חיים הכט, שמספר את סיפור הקמתה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית ואת סיפורו של ברוניסלב הוברמן, סיפורה של יהדות פולין שנכחדה וגם סיפורו האישי של חיים הכט עצמו, שאמו היתה בת צ'נסטוחובה. למי שלא ראה – פשוט חובה!!!

לצפייה בסרט לחצו כאן

Huberman

ברוניסלב הוברמן

Joshua Bell

ג'ושוע בל

IPO

התזמורת הפילהרמונית הישראלית

על השמרנות והנוקשות בלבוש נגני התזמורות

מאמר ביקורתי של נעם בן זאב על חוסר האינדיבידואליות של נגני התזמורות, שהלבוש האחיד שלהם עם הז'קטים והפפיונים הוא אחד מסממניו. אני מסכים עם כל מילה שלו, ומקוה להביא לקהל את הרעננות, החדשנות והביטוי האישי של הנגנים באמצעות הקונצרטים הייחודיים של סולני תל-אביב

אנסמבל סולני תל-אביב בתמונה בג'ינס

במאמר שפורסם שלשום ב"הארץ", מעביר נעם בן זאב ביקורת לא רק על הלבוש האחיד והשמרני של נגני התזמורות הגדולות, אלא גם על כל מה שהלבוש הזה מסמל – לנגני התזמורות מעמד של "מבצעי פקודות" נטולי כל סמכות או יכולת להשפיע על התוצאה, שאסור להם בשום אופן לבטא כל סממן של אינדיבידואליות, ואילו למנצחים מעמד של "כוכבי-על" או דיקטטורים שיוצרים את המוסיקה באמצעות אותם נגנים המתאחדים לכלי אחד מלוכד.

מאמר זה מבטא מצב שקיים עדיין בתזמורות גדולות רבות, ולשמחתי הרבה – אנסמבל סולני תל-אביב מעולם לא השתייך לסוג הזה של תזמורות. האנסמבל היה מאז הקמתו האנטיתזה של תזמורת שמרנית שלנגניה תפקיד של "ממלאי הוראות" ולמנצחה מעמד של "דיקטטור". סימן ההיכר העיקרי של האנסמבל מיום הקמתו היה "רעננות" ו"חדשנות". האנסמבל היה מראשית דרכו קבוצה של נגנים אינדיבידואליים מעולים, ששיתוף הפעולה המיוחד ביניהם, המעורבות האישית של כל אחד מהם בתהליך העשייה המוסיקלית, החיפוש התמידי אחר האינטרפרטציה וסגנון הנגינה הייחודי שלהם, כל אלה יצרו תלכיד חדשני, נלהב, צעיר ורענן. האנסמבל תמיד צוין בביקורות המשבחות בזכות "שמחת הנגינה", "איכות הנעורים", "תזמורת רעננה, תוססת ומבריקה" וכד'. בעונה החולפת הוספנו עוד מספר חידושים ויזואליים שתרמו לכך, אחד מהם הוא נגינה ללא ניצוח. בכל קונצרט יצירה אחת בוצעה ללא מנצח. כשהאנסמבל מנגן ללא מנצח, כל נגן נדרש להיות עוד יותר מעורב, מרוכז, קשוב ואחראי לתוצאה המוסיקלית, וחויית ההאזנה והצפייה בביצוע כזה היא מרתקת. חידוש ויזואלי נוסף היה נגינה בעמידה. כשהנגנים עומדים יש להם יותר מרחב תמרון וחופש תנועה, הם משוחררים יותר והפקת הצליל שלהם טובה יותר. גם כאן, החידוש הוא ויזואלי אך יש לו השפעה ישירה על התוצאה המקצועית. הלבוש של האנסמבל – נגני האנסמבל לא מופיעים בז'קטים שמפריעים להם להניע את ידיהם ובעניבות פרפר שחונקות אותם, אלא בלבוש שמאפשר יותר חופש וקלילות בביצוע. האנסמבל אמנם לא מופיע בתלבושות חדשניות ומהפכניות, וכאן אולי יש קצת מקום ליותר יצירתיות מצידנו, אך התלבושת המסורתית של נגני התזמורות מעולם לא היתה התלבושת של האנסמבל. כפי שמציין נעם בן זאב במאמרו – פריחת האנסמבלים שאינם מצייתים למסורת הסימפונית המכופתרת והנוקשה של נגנים על במה מערערת את התפישה הזו של תזמורת סימפונית בשנים האחרונות.

הביצוע הזה של הסימפוניה מס' 10 של מנדלסון ממחיש את הרעננות, ההתלהבות והמעורבות האישית של הנגנים באנסמבל סולני תל-אביב.

הנה המאמר של נעם בן זאב במלואו:

מה לובשים נגני התזמורת?

מאת נעם בן זאב

בשנות ה-90, בשיא המאבק של ארגוני נשים וזכויות אדם נגד התזמורת הפילהרמונית של וינה, שסירבה להעסיק נשים – בעקבות המחאה והחרם נוספו מאז לשורותיה ארבע בלבד – הסבירו נגנים מהתזמורת, וכן המנהל שלה, את הסיבות לכך. בין היתר: נשים פוגעות ב"אחידות הרגשית" של התזמורת, וכן ב"אחידות החברתית התזמורתית, כי הן גורמות לתככים, להתאהבויות ולקנאה".

האחידות המגדרית היא לא היחידה שחברי התזמורת שומרים עליה בקנאות: גם האחידות האתנית נשמרת, ולא תמצאו בולגרים או סלובקים בתזמורת כי "יש איכות וינאית מיוחדת לדרך שבה אנו עושים מוסיקה כאן, וזאת אינה תלויה רק ביכולת טכנית", כדברי החלילן הראשון. וגם, למרבה החלחלה, נשמרת מה שמוגדרת "אחידות אסתטית": בקרב נגני התזמורת הלבנים אין יוצאי אסיה או אפריקה, ופעם נפסל כנר יפאני מצוין שעבר את כל הבחינות המקדימות "כי פניו פשוט לא התאימו ל'פולקה פיציקטו' בערב הסילווסטר", כפי שהודה היו"ר לשעבר של התזמורת המהוללת, שנחשבת לאחת הטובות בעולם.

רוב התזמורות מתנערות מאידיאולוגיית ההאחדה של הפילהרמונית הווינאית, אידיאולוגיה שהיא מסממני הפשיזם. אבל הן בכל זאת שומרות עליה, בקנאות לא פחותה, מהיבט אחר: הלבוש. נגני התזמורות חייבים להופיע לקונצרטים בלבוש שחור-לבן, בבגדי ערב מהודרים, הגברים בחליפות והנשים בשמלות.

חיילים, תלמידי בית ספר, שוטרים, מלצרים – כל אלה מצווים להתלבש בצורה אחידה, לרוב במדים. זו השתקפותה של הייררכיה בשדה הכוח: אחידות היא סמל למעמד הנשלט, זה שצריך למלא הוראות ולציית בלי להרהר אחרי הפקודות שהוא מקבל; ומי שמשתייך למעמד הזה הוא זה שגם לובש תלבושת אחידה, שמטרתה לטשטש את האינדיבידואל. אבל האם אפשר להחשיב נגני תזמורת כפועלים המצייתים להוראות? הלוא נגינה היא אחד הביטויים המובהקים ביותר, והנאצלים ביותר, לאינדיבידואליות, לביטוי עצמי אינטימי, ולשחרור; כל ילד שמתחיל ללמוד לנגן מיד מתבקש לחפש את הצליל האישי המיוחד לו, את הדרך האישית והמקורית שלו לבנות פראזה מוסיקלית, את הביטוי המוסיקלי לנפש שלו; וכל מי שמנגן מכיר את הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בינו לבין עצמו באמצעות הכלי והמוסיקה.

מכונה משומנת

בתזמורת הסימפונית כפי שהתגבשה במאה ה-19 נשחקו הערכים האלה, ובמקום האינדיבידואל המנגן צמח אינדיבידואל אחר, זה ששולט ונותן פקודות: המנצח. אמנם ניצוח במובנו הפשוט ביותר, שהוא סימון המהירות (טמפו) למבצעים, היה קיים כבר מהזמנים העתיקים, בהם היה אחד מזמרי המקהלה, למשל, מסמן את מהירות הפעמות בידו לחבריו.

בתקופת הבארוק ניתן התפקיד לכנר הראשי, שהוביל את התזמורת ממושבו; וכן למלחין, שהקיש במטה גדול על הרצפה כדי לסמן את הקצב – וידועה האנקדוטה על מלחין החצר ז'ן-בטיסט לולי בארמון לואי ה-14, שפגע בטעות תוך כדי הקשה בכף רגלו בחודו של מטה הניצוח הגדול, נפצע, ומת זמן קצר אחר כך מהזיהום שהתפתח בעקבות זאת בגופו. המנצח עד אמצע המאה ה-19 היה איפוא בשר מבשרה של התזמורת, הסולן או הכנר הראשי שלה או זה שכתב לה את המוסיקה, והעשייה המוסיקלית היתה משותפת.

האם זה רק צירוף מקרים שעליית המנצח המקצועי, החל בפליקס מנדלסון בשליש הראשון של המאה ה-19, דרך ואגנר וברליוז באמצעה, ועד גוסטב מאהלר – אולי המנצח המודרני הראשון – בסופה, התחוללה יחד עם פיתוח הפראק, אותו ז'קט אירופי גברי מהודר הצמוד לחזה ומעוטר בשובל כפול, "זנבות" (tails), המשתלשל מאחוריו עד לברכי לובשו?

הפראק נהפך לסימן ההיכר של המנצחים, והוא ממשיך להחזיק במעמדו עד ימינו. סמל המעמד של גברי אירופה לפני 150 שנה, חלק מהלבוש המלאכותי, הפומפוזי, עליו מלגלג שטפן צווייג בספרו "העולם של אתמול" ורואה בו השתקפות של דיכוי האישיות והמיניות, לבוש של אתמול מעולם נלעג שאבד עליו כלח, הוא שמפאר עדיין, במאה ה-21, את במות המוסיקה הקלאסית.

המנצח של ימינו, נצר ישיר לדמות המנצח במאה ה-19, אינו עוד בשר מבשרה של התזמורת. דמותו – כפי שהתגשמה במנצחים הגדולים של אמצע המאה ה-20 כמו ארתורו טוסקניני, הרברט פון קאריאן, וילהלם פורטוונגלר, אוטו קלמפרר, סרג'ו צ'ליבידקה, לאונרד ברנסטיין – היא דמות הדיקטטור: המוסיקה זה הוא, הסימפוניה של ברהמס היא "הברהמס שלו". הוא אמנם רק חותך את האוויר בידיו, אבל הוא האמן שיוצר את המוסיקה, כמו נגן על כלי ענק; והכלי – זו התזמורת, וככלי אין לה משמעות לכשעצמה: הכינור, החצוצרה, הפסנתר – הרי אלה אינם אלא גיבוב של קרשים, צינורות מתכת ומיתרים, נעדרי רוח, וזקוקים לנגן, לאמן, שישתמש בהם כאמצעי כדי ליצור את הדבר הנעלה שהוא המוסיקה.

ועל פי התפישה הרומנטית, כמו הכלי כך התזמורת: יש למחוק כל סממן של אינדיבידואליות, משמע של משמעות, מחבריה, שאמורים להתלכד – אכן, באידיאולוגיה של האחדה – לכדי הכלי הענק, המשוכלל, שפועל כמכונה משומנת, שערכו עולה בהרבה על סך כל חלקיו, וזאת כדי לאפשר לאמן האמיתי, המנצח, להפיק ממנו את מיטבו.

בשורת הג'ינס

התלבושת האחידה היא הכרחית איפוא בתהליך הזה של הפיכת בני האדם לברגי מכונה ממושמעים. "כשיש מאה ויותר נגנים על הבמה, לאיש מהם אסור להסיח את הדעת מהמוסיקה עצמה", אמר פעם המנצח לאונרד סלטקין, שהתבטא גם נגד נגנים, ובעיקר נגניות, בעלי משקל עודף.

וכך, כשהם חנוטים בחליפות ערב מבד סינטטי שגורם להזעה, ז'קטים שמפריעים להם להניף את ידיהם ועניבות פרפר שחונקות אותם, מנסים הנגנים הגברים של ימינו, שמאמצם הפיסי לאורך שעתיים של קונצרט – ובאופרה אף יותר – שקול לפעילות של ספורטאים, לבצע את שיא העידון האמנותי באמנות המערב.

לנשים קל יותר, כי קוד הלבוש שלהן רופף יותר; אבל רק השוו את תלבושותיהן לאלה של הסולניות והסולנים: אלה, כדי להדגיש עוד יותר את ההבדלים בינם לבין הפועלים הפשוטים, משקפים את האינדיבידואליות עצמה, ממכנסי הצינור והז'קטים הצבעוניים של לאנג לאנג והרישול של ג'ושוע בל וחולצותיו הפתוחות, עד לחליפות המכנסיים של הפסנתרנית-מנצחת מיצוקו אוצ'ידה ושמלות הסטרפלס הפרחוניות, המקושטות, של כוכבות האופרה.

למרבה המזל, תפישה זו של התזמורת הסימפונית הולכת ומתערערת בשנים האחרונות. עלייתן של מנצחות נשים, פריחת האנסמבלים שמתמחים במוסיקת בארוק מצד אחד ומצד שני במוסיקה עכשווית ושניהם אינם מצייתים למסורת הסימפונית המכופתרת והנוקשה של נגנים על במה, ובכלל החתירה העכשווית לשקיפות ופתיחות – כל אלה מפרקים את משמעת האחידות בתזמורת הסימפונית – הן האחידות הוויזואלית, והן זו החברתית.

לפיכך, סדרת "הקונצרטים בג'ינס" של התזמורת הפילהרמונית הישראלית מהווה בשורה: אולי היא תוביל, לבסוף, לביטולו של קוד לבוש כלשהו, מה שיסמל חופש מוסיקלי ואישי – ולא "יסיח את הדעת מהמוסיקה עצמה", כדבריו של סלטקין, אלא דווקא יגרום להתמקדות בה.