10 שנים לקונצרט באולם הקרנגי

הפגישה עם סיימון ראטל; השניצל הוינאי שכולנו הזמנו בלילה בוינה; הפסל של טוסקניני; אילו חולצות תפרו לנגני האנסמבל במיוחד לקונצרט הזה? ומה בחרתי לאכול לפני הקונצרט המרגש בחיי? זכרונות מקרנגי הול.

Britten

ב9 בנובמבר 2003, רק שנתיים וחצי לאחר קונצרט הבכורה של אנסמבל סולני תל-אביב, כבר מצאנו את עצמנו על במת הקונצרטים באולם הקרנגי בניו יורק. זה היה קונצרט הגאלה השנתי של קרן התרבות אמריקה-ישראל, ומי שהביא אותנו לשם היה מנכ"ל הקרן דאז, גדעון פז.

הטיסה לניו יורק היתה עם עצירת לילה בוינה, כאשר מיד לאחר שהגענו למלון הלכנו כולנו למסעדה הכי קרובה והזמנו כולנו את אותה המנה – שניצל וינאי… למחרת המשכנו לניו יורק, שם פגשנו את הנגנים שהגיעו מאירופה (היו לא מעט כאלה).

ההתרגשות שלי באופן אישי היתה גדולה. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שבה הגעתי לקרנגי הול, וזה היה על מנת לנצח על קונצרט!!! רק באותו השבוע הופיעו על אותה הבמה כמה מגדולי עולם – יום אחרי הקונצרט שלנו הופיעה על אותה במה התזמורת הפילהרמונית של ברלין עם סיימון ראטל (ובאחד הימים כשיצאתי מהמעלית במלון, סיימון ראטל עמד בדיוק מולי ונכנס למעלית… לקח לי כמה שניות לעכל את זה ובינתיים הדלת של המעלית נסגרה). ערב לפנינו הופיע לאנג לאנג ברסיטל.

בלילה שלפני הקונצרט לא הצלחתי לישון. הגעתי לארוע השיא בחיי עד אז. חשבתי על היצירות, על המוסיקה, על הבמה, ניסיתי לדמיין את הרגע שאני אעלה לבמה. היה קשה מאוד לישון ככה…

חדר המנצחים של האולם, שבו היו כל גדולי המנצחים בהיסטוריה, עם פסל של טוסקניני ופסנתר כנף – רק לשבת שם על הכורסא עשה לי פרפרים…

rehearsal 1

את החזרה הגנרלית שקיימנו על הבמה בבוקר הקונצרט אני זוכר היטב. האקוסטיקה המדהימה, הקדושה של המקום, ההתרגשות של כולנו. לאחר החזרה הגנרלית הצטלמנו כל נגני האנסמבל ביחד עם גדעון פז וורה שטרן (שניהלה את הקרן באמריקה) ליד הפוסטר של הקונצרט מחוץ לאולם.

Carnegie

מכיוון שהקונצרט היה אחר-הצהריים (זה היה יום ראשון, וכפי שמקובל בארה"ב קונצרטים בימי ראשון הם לרוב אחה"צ), לא היה לי הרבה זמן לנוח בין החזרה לקונצרט. אני כן זוכר שבגלל קוצר הזמן הלכתי לאכול במקדונלד'ס. חשבתי לעצמי – עוד כמה שעות אני על הבמה של קרנגי הול ואני אוכל במקדונלד'ס??? האמת, אני זוכר היטב שהאוכל היה די מגעיל (וזה היה בתקופה שעוד הייתי אוכל מידי פעם במקדונלד'ס ונהנה מהאוכל).

האולם היה מלא לגמרי. רוב הקהל היה יהודים אמריקאים, חלק גדול מהם תורמים של הקרן. היו גם לא מעט מוסיקאים ישראלים שחיו באמריקה. הגברים באנסמבל לבשו חולצות אדומות שנתפרו עבורם במיוחד עוד בארץ, ולדעתי זה היה הקונצרט היחיד שבו הם הופיעו איתן…

123

פתחנו את הקונצרט עם הסימפוניה הפשוטה של בריטן, ואחריה קונצ'רטו לצ'לו בדו מז'ור של היידן, עם הסולנית קרולינה זינגר. לאחר ההפסקה ביצענו יצירה חדשה של המלחין הישראלי ליאור נבוק, לתזמורת מיתרים ושתי מרימבות, עם חברי פרקדו תומר יריב ועדי מורג.

rehearsal

סיימנו את הקונצרט עם הסימפוניה מס' 29 של מוצרט.

האנסמבל היה במיטבו בקונצרט, ולי זו היתה באמת חויה יוצאת דופן. לאחר הקונצרט היתה קבלת פנים חגיגית.

reception

הטיסה שלנו חזרה לארץ היתה רק יומיים לאחר מכן, כך שנשאר לנו עוד זמן לטייל ולראות את העיר. ניצלתי את אחד הימים על-מנת לנסוע ביחד עם גיא בן-ציוני ודניאל ברד לניוארק לפגוש את חברנו הצ'לן עמית פלד, שהיה בדרך לטיסה משם.

אמנם עברו 10 שנים מאז אותו קונצרט בלתי נשכח, אבל אין לי ספק שגם האנסמבל וגם אני באופן אישי נמצאים היום במקום הרבה הרבה יותר טוב. האנסמבל היה אז בעיקר גוף רענן ונלהב, עם הרבה פוטנציאל, נגנים צעירים ומוכשרים, ומנצח שמוציא מהם בעיקר את ההתלהבות. כיום יש לאנסמבל כיוון ברור, אינטרפרטציה וקונספציה מוסיקלית ברורים, הרכב נגנים שהם גם ברמה גבוהה וגם יש להם סגנון נגינה דומה שמתאים לאנסמבל. יש היום באנסמבל גיבוש, ליטוש ועומק מוסיקלי שעד כמה שאני יכול להשוות, הם לא היו קיימים אז. אבל אין ספק שאותו קונצרט היה הגשמה של חלום עבורי, משהו שאני יכול להיזכר בו בחיוך גדול ובסיפוק.

כמה מחברי האנסמבל המובילים כיום היו איתנו באותו קונצרט – בכינור הדס פבריקנט וטלי גולדברג, בויולה שולי ווטרמן, בצ'לו יוני גוטליבוביץ' והילה אפשטיין, וכמובן האבובנית הנפלאה שלנו תמר ענבר.

נעים להיזכר.

מודעות פרסומת

תזמורת חדשה בחיפה, ועשור של עבודה עם תזמורת הקונסרבטוריון בגבעתיים

לפני מספר שבועות סיימתי שנה עשירית עם תזמורת כלי הקשת בקונסרבטוריון גבעתיים. בשנה האחרונה, הקמתי גם תזמורת חדשה בבי"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו-"רעות" חיפה. סיכום השנה של התזמורות הצעירות שלי

280120133876

פרט לאנסמבל, היו לי העונה שתי תזמורות צעירות שאיתן עבדתי באופן קבוע – התזמורת הייצוגית של קונסרבטוריון גבעתיים, איתה סיימתי עכשיו שנה עשירית, והתזמורת החדשה של ביה"ס התיכון לאמנויות "רעות"-ויצ"ו חיפה, שאותה רק הקמתי בתחילת השנה ואיתה סיימנו שנה ראשונה מוצלחת.

התזמורת בגבעתיים היא של קשתנים בלבד, וניתן לבצע איתה רפרטואר מקורי לתזמורת כלי קשת. במשך השנים ביצעתי איתם פרקים מהסרנדה למיתרים של צ'ייקובסקי ושל אלגר, סימפוניות של היידן (בתוספת של שני אבובים ושתי קרנות), מוצרט וסליירי, ויצירות ישראליות, כולל "תפילה" למיתרים של צבי אבני. בפברואר 2011 התזמורת הזו ביצעה במשותף עם סולני תל-אביב את הסימפוניה מס' 44 של היידן – הנה הביצוע.

בתזמורת בביה"ס ויצ"ו מנגנים קשתנים, נשפנים, נגני כלי הקשה ופסנתר, כאשר הבלאנס בין הכלים הוא מאוד מוזר ולא מקובל – שישה קשתנים, שמונה חלילים, שלושה קלרינטים, בלי אבובים ובסונים, עם כלי הקשה ופסנתר. למעשה התזמורת מורכבת מהנגנים שלומדים במגמת המוסיקה וההרכב הכלי משתנה משנה לשנה. כך נוצר מצב שכל יצירה שבחרתי היא בעצם עיבוד: הייתי צריך להעביר את תפקידי האבוב לחליל, חצוצרה לקלרינט, בסון לצ'לו, קרנות לפסנתר וכו', כך שייוצר משהו הגיוני שלא חסרים בו קולות ושיש איזשהו איזון בין הקולות. בכלל – הבחירה של רפרטואר בעבודה עם תזמורות צעירות היא תמיד משימה קשה. יש את הענין של רמת הקושי שצריכה להתאים לרמת הנגנים בתזמורת. ורמת הנגנים בתזמורת משתנה משנה לשנה – בכל שנה נגנים בוגרים עוזבים ונגנים צעירים חדשים שרמתם לא ידועה מגיעים, וקשה לדעת איזו יצירה תתאים. יצירה קשה מדי עלולה לייאש את הנגנים ולהוציא את ההנאה מהנגינה. יצירה פשוטה מדי עלולה להיות לא מספיק מאתגרת. ביצירות רבות לתפקידים שונים ישנה דרגת קושי שונה, כך שלנגנים מסויימים התפקיד קשה מדי ולאחרים הוא פשוט מדי.

BD4_0119

התזמורת והמקהלה של ביה"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו-"רעות" חיפה בקונצרט אמצע השנה באולם קריגר בחיפה

על-מנת לפתור את הבעיה הזו, אני תמיד מעדיף יצירות קצת יותר פשוטות להתחלה, איתן אני מנסה ליצור "אתגרים תזמורתיים", גם כשהתפקידים פשוטים. אני לוקח כמה מקומות שבהם כולם מנגנים, ועובד עליהם בכל מיני צורות – מנצח בטמפים שונים, דינמיקות שונות, ארטיקולציות שונות. לפעמים אני מחליף בין התפקידים או מבקש מכל התזמורת לנגן באוניסונו את התפקיד של כינור שני למשל, על-מנת שכולם יכירו גם את התפקידים האחרים ביצירה. דרך העבודה עם התזמורות על הרפרטואר אני גם מנסה לפתח את השמיעה של הנגנים, ע"י עבודה קפדנית על אינטונציה ופיתוח שמיעה. כשלומדים לשמוע אקורד בצורה נכונה מהבס אל הסופרן ומהטון היסודי אל הקוינטה והטרצה של האקורד, הבסיס של השמיעה המוסיקלית משתפר, ורמת הנגינה התזמורתית עולה. על-מנת לעורר את הריכוז של הנגנים בזמן החזרה אני הרבה פעמים מבקש מהם להעיר במקומי הערה מוסיקלית אחרי נגינה של קטע מסויים – מה לדעתם צריך לשפר בנגינה – וע"י כך גם מקנה להם הרגלי הקשבה, התבטאות ויכולת עבודה ללא תלות ב"מדריך" שיגיד להם כל הזמן מה לעשות. הדבר המרכזי שאני מוצא בעייתי בתזמורות צעירות הוא הנושא הריתמי. נגנים צעירים מתרכזים בראש וראשונה בלנגן את הצלילים הנכונים ולא לטעות בהם, הרבה פעמים מבלי לשים לב לקצב, לשמירה על טמפו ולנגינה ביחד עם הקולות האחרים. לכן, אחד הדברים החשובים ביותר בשבילי בעבודה תזמורתית הוא עבודה ריתמית. זה כולל תרגילים ריתמיים על סולמות ועל פסז'ים מתוך הרפרטואר, ניצוח בטמפי משתנים של אותו קטע, עבודה על נגינת מנגינה עם ליווי ריתמי של אחד הנגנים או קבוצה (שמיניות או חלקי שש עשרה), נגינה של קטע מסויים תוך הדגשת הצליל הראשון בכל פעמה, וכד'. הרבה יותר חשוב לי שהתזמורת תהיה מסוגלת לנגן ביחד וברצף מהתחלה עד הסוף באופן יציב מבחינה ריתמית, גם אם לא כל נגן מנגן באופן מושלם את כל הצלילים, מאשר שכל נגן ינגן באופן מושלם את כל הצלילים אבל בקצב משלו (דבר שכמובן עלול ליצור בלגן רציני).

בתזמורת של גבעתיים היו לנו העונה די הרבה פרוייקטים. בתחילת העונה הכנו תכנית שכללה שני פרקים מסימפוניה מס' 27 של מוצרט, פרק סימפוניה בדו מז'ור של ויולדי ואנדנטה פסטיבו של סיבליוס. עם התכנית הזו הופענו בקונצרט בגבעתיים וגם בכנס תזמורות בכפר-סבא. בהמשך הכנו "קונצרט סולנים", ובו ליוינו את שלושת הזוכים בתחרות הקונצ'רטו שהתקיימה בקונסרבטוריון – בפרק מקונצ'רטו לחלילית של ויולדי עם בר צימרמן, פרק מקונצ'רטו לפסנתר של באך עם תום בורו ופרק מקונצ'רטו לכינור של ויולדי עם ליר וגינסקי. הקונצרט התקיים באולם טארג שבאקדמיה בתל-אביב, והיה ארוע מאד מרגש. כעבור שבוע הצטרפו נגני התזמורת אל נגני אנסמבל סולני תל-אביב בערב הגאלה החגיגי של האנסמבל, וביחד עם שלמה גרוניך ושיר אורדו (בשירה וכינור) ביצענו את השיר הנפלא של גרוניך ומתי כספי "ציור". הנה הביצוע מערב הגאלה.

בקונצרט חגיגי של הקונסרבטוריון בתיאטרון גבעתיים הצטרפו נגני התזמורת אל המקהלה ותזמורת כלי הנשיפה של הקונסרבטוריון לביצוע משותף של מספר שירים, ובשבועות הספורים שנשארו עד לסיום שנת-הלימודים חזרנו לעבוד לבד על רפרטואר לכלי קשת – שתי מלודיות אלגיות של גריג וריקודים רומניים של ברטוק – אותו ביצענו באולם הקונסרבטוריון בארוע סיום השנה בנוכחות ההורים. בהחלט הספק יפה של התזמורת לשנה אחת.

לתזמורת החדשה של ביה"ס לאמנויות ויצ"ו-"רעות" חיפה היו העונה שני פרוייקטים – קונצרט חגיגי באמצע השנה באולם קריגר בחיפה (מול אולם מלא) בו ביצענו את "זיקוקי דינור" של הנדל ואת "ערבית מוסיקלית" של בריטן לפי רוסיני, וקונצרט לסיום השנה בחצר ביה"ס ביום האחרון ללימודים, ובו ביצענו פרקים מתוך סויטה תזמורתית מס' 3 של באך, "ערבית מוסיקלית" של בריטן וסויטה תזמורתית "כרמן" של ביזה, וכן ריקוד הונגרי מס' 1 של ברהמס.

200620135594

העבודה עם שתי התזמורות היא עבודה מאד מהנה ומאתגרת עבורי. זו עבודה מוסיקלית נטו, שבמהלכה אני ממש בונה ויוצר במו ידי את המוסיקה, עם נגנים צעירים שנותנים את המקסימום שלהם בכל חזרה וקונצרט. כל שנה מתחילה עם הרבה סימני שאלה – מה רמתם של הנגנים המצטרפים? עד כמה יחסרו הנגנים שעזבו? האם אפשר יהיה ליצור מכל הנערים והנערות האלה ביחד תזמורת טובה ומגובשת? מה זה ידרוש ממני? אבל בסיום השנה תמיד אני מגיע לתחושת סיפוק בעקבות העשייה המוסיקלית החינוכית וההישגים היפים אליהם מגיעות התזמורות הצעירות.

הנבחרים – סיכום העונה חלק ד'

מה היה המאורע הכי הזוי? איזה קונצרט היה הכי טוב? איזה קונצרט היה הכי גרוע? מה משך הכי הרבה קהל? ממה הקהל הכי נהנה? אילו יצירות היו הכי מאתגרות עבורנו? אילו יצירות גרמו לנו הכי הרבה הנאה? הסיכום שאציג כאן של הקונצרטים שהיו לנו העונה, הוא סיכום סובייקטיבי לגמרי. אתם מוזמנים להגיב אם אתם חושבים אחרת ממני

MVI_4228

האנסמבל עם מקהלת זמרי קולגיום וקרן הדר. אולם מלא עד אפס מקום

הקונצרט האטרקטיבי ביותר לקהל

ללא ספק, באופן משמעותי, שני הקונצרטים הווקאליים שלנו העונה – קונצרט פתיחת העונה עם מקהלת זמרי קולגיום, קרן הדר ואלון ראובן, וקונצרט סיום העונה עם מקהלת זמרי קולגיום, אינאס מסאלחה ועודד רייך – היו האטרקטיביים ביותר לקהל, ונוגנו מול אולמות מלאים כשהכרטיסים לחלקם אזלו מראש. התכניות הווקאליות, השילוב של מקהלה ושל סולנים זמרים עם האנסמבל, והחגיגיות של פתיחת וסיום העונה – כל אלה הביאו את המאזינים בהמוניהם. גם קונצרט הגאלה, עם שלמה גרוניך, היה אטרקטיבי מאד ומילאנו בו את אולם נגה ביפו (שמכיל כמעט פי 3 מקומות מאשר אולם הקונסרבטוריון בתל-אביב).

היצירות שהכי נהנינו לנגן

בקטגוריה הזו, באופן חד-משמעי, הסרנדה מס'  2 של ברהמס מקונצרט סיום העונה זוכה במקום הראשון. כולנו נהנינו כל-כך בחזרות על היצירה הנפלאה הזאת. לפעמים חזרנו על קטע מסויים לא בשביל לתקן בו משהו אלא רק כי הוא פשוט יפה. לכולם היה כיף לנגן ולהקשיב למלודיות הנפלאות, לקטעי הסולו ולדיאלוגים בין כלי הנשיפה, לתזמור הנהדר ולהרמוניות המיוחדות. אין הרבה יצירות רומנטיות שמתאימות להרכב האנסמבל, בטח שלא עם כלי נשיפה. הסרנדה מס' 2 של ברהמס היא אחת הבודדות האלה, ונהנינו בה מכל רגע. יצירה נוספת שהיה כיף לבצע היא הסימפוניה מס' 67 של היידן שניגנו בקונצרט במרץ. ההומור של היידן, ההפתעות הרבות שהוא מספק בכל פרק (נגינה על העץ של הקשתות בפרק השני, דיאלוג בין שני כינורות שאחד מהם מכוון בטון יותר נמוך בפרק השלישי, פרק איטי בתוך הפרק המהיר המסיים, ועוד)  והרעננות שיש ביצירה כולה – כל אלה גרמו הנאה גדולה לנגנים ולי.

היצירות המאתגרות ביותר

שתי יצירות שביצענו העונה דרשו גם ממני וגם מהנגנים ריכוז שיא בזמן הביצוע – הסויטה הלירית של אלבן ברג (בתכנית במרץ) והקונצ'רטו לצ'לו של שוסטקוביץ' (בתכנית במאי).  בשתיהן ישנם קשיים רבים, גם טכנית אינדיבידואלית, גם ריתמית, וגם קשיים של אנסמבל. אלה יצירות שאם מאבדים בהם לשנייה אחת את הריכוז מיד טועים. בזמן הביצוע של יצירות מסוג זה קשה לנו להנות מהמוסיקה. רק הקהל יכול להנות. אנחנו נהנים אח"כ כשמקשיבים להקלטה.

942295_496674833721694_1715568308_n

נטליה גוטמן עם האנסמבל בקונצ'רטו לצ'לו של שוסטקוביץ'

היצירות שהקהל הכי נהנה מהן

בקטגוריה הזו יש כמה יצירות שזכו לתגובות נלהבות במיוחד (לפי מחיאות הכפיים והתגובות בכתב שקיבלתי לאחר הקונצרט), וכפי שניתן לראות אלה לא תמיד אותן היצירות או התכניות שהביאו את הקהל לקונצרט (בקטגוריה "הקונצרט הכי אטרקטיבי"), וגם לא אותן היצירות שאנחנו הכי נהנינו לבצע (שתי קטגוריות למעלה): בתכנית הראשונה אלה היו שתי היצירות הישראליות דווקא – "אור גדול" של יחזקאל בראון ו"אקטואלי" של נעמה תמיר. בתכנית השניה זו היתה יצירתו של צ'ייקובסקי "מזכרת מפירנצה". בתכנית השלישית – וריאציות פרנק ברידג' של בריטן. בתכנית הרביעית, במרץ – הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט עם חן הלוי. בתכנית החמישית, במאי – הקונצ'רטו לצ'לו של שוסטקוביץ' עם נטליה גוטמן. ובקונצרט סיום העונה ביוני – "לא אמרתי דבר" של אביה קופלמן, והרקויאם של פורה.

הקונצרט הטוב ביותר

קצת קשה לי לבחור קונצרט אחד שהיה הכי טוב מבחינת הנגינה והרמה של האנסמבל, כי היו לנו העונה כמה קונצרטים ממש מצויינים. בקונצרט במרץ, שבו ניגנו את הסויטה הלירית של אלבן ברג, סימפוניה מס' 67 של היידן, קונצ'רטו לקלרינט של מוצרט עם חן הלוי, ושלושה מדריגלים סתוויים לצ'לו ומיתרים של ינעם ליף, עם יוני גוטליבוביץ' – האנסמבל היה במיטבו. הסימפוניה של היידן נוגנה עם הרבה אנרגיה וחינניות, וכך גם הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט, שבוצע ללא ניצוח ובהובלתו של חן הלוי. בסויטה הלירית של ברג הצלחנו להתמודד עם האתגרים והקשיים הרבים שהיצירה הציבה, ואת "שלושה מדריגלים סתוויים" של ינעם ליף יוני ניגן נפלא והכניס את כולנו לאוירה המיוחדת שהמוסיקה הזו יצרה. זו היתה תכנית שמאד התאימה לאנסמבל והוציאה ממנו את המיטב.

קונצרט אחר, שבאופן מפתיע היה בסופו של דבר מוצלח במיוחד, היה הקונצרט בלוינסקי מיצירות סיבליוס (וסויטת הולברג של גריג). מפתיע, מכיוון שהיו לנו רק שתי חזרות לקראת הקונצרט, וגם בהן היתה לנו כמות גדולה של חולים ונעדרים, האולם עצמו בלוינסקי לא מצלצל טוב מבחינה אקוסטית, והיצירות של סיבליוס שביצענו בו הן לא יצירות מופת. בנוסף לכך קרו במהלך הקונצרט כמה דברים הזויים (בקטגוריה "הארוע ההזוי ביותר"), אבל למרות כל נתוני הפתיחה האלה, הביצוע של הסויטה הכפרית של סיבליוס וסויטת הולברג של גריג היו עם הרבה השראה, הבעה והתלהבות, והאנסמבל נשמע בהם מעולה.

שני קונצרטים נוספים שהיו מצויינים: הקונצרט בפברואר בהובלתה של אנטיה וייטהאס, שהביאה את האנסמבל לרמה גבוהה מאד של נגינה, עם המון תשומת לב לכל ניואנס מוסיקלי וטכני ברביעייה אופ' 95 של בטהובן ובוריאציות פרנק ברידג' של בריטן; והקונצרט בחודש מאי מיצירות שוסטקוביץ' ומוצרט. נוכחותה של הסולנית נטליה גוטמן בקונצרט זה, עשתה את כולנו יותר טובים בקונצ'רטו של שוסטקוביץ', וגם הרביעייה מס' 8 של שוסטקוביץ' נוגנה מצויין. שלוש היצירות הקצרות של מוצרט היו מאוד מלוטשות ומסוגננות.

הארוע ההזוי ביותר

כאן ישנם שלושה ארועים שקרו כולם בחודש דצמבר – שניים מהם באותו קונצרט מיצירות סיבליוס באודיטוריום בלוינסקי.

1.     הפסקה לא צפויה במהלך הקונצרט בגלל שהנגנים הופתעו לגלות שערבבו להם את כל התוים: לאחר הביצוע של שלישיית הפסנתר של סיבליוס, כשהיינו אמורים להמשיך בקונצרט עם האנסמבל כולו, הבחנתי שנגנים רבים אינם יושבים במקומותיהם אלא נמצאים מאחורי המסך שעל הבמה. לאט לאט ובמשך זמן ממושך הצטרפו נגנים בודדים אל חבריהם שעל הבמה, בעוד הקהל ממתין בשקט ובסבלנות. מה הסתבר? כשעובדי הבמה סידרו את הבמה לפני ביצוע השלישייה, הם הזיזו את עמודי התוים של התזמורת כדי לפנות את הבמה. אבל בנוסף, הם גם הורידו את כל התוים מהעמודים ושמו אותם מעורבבים בערימה אחת מאחורי הבמה. כשהנגנים חזרו לבמה להמשך הקונצרט, הם גילו שהם צריכים להתחיל לחפש את התוים, כל אחד את התפקיד שלו, בתוך הערמה. למעשה, תוים של חמש יצירות שונות בתוך ערמה… וכך, לאט לאט חזרו הנגנים לבמה מאושרים שהם הצליחו למצוא את התוים ומשועשעים מהמאורע ההזוי.

 2.     אדם חצוף שנכנס לאולם במהלך נגינת ההדרן של הסולן: בזמן ביצוע ההדרן של הפסנתרן הפיני, כשישבתי להקשיב בקהל, נשמע קול של דלת נפתחת ואח"כ נטרקת. באופן טבעי הסתובבתי לכיוון של דלת הכניסה לאולם וראיתי אדם שנכנס לאולם באמצע הנגינה. אותו אדם לא הסתפק בכך שהוא הפריע למהלך הקונצרט בפתיחת וטריקת הדלת, אלא המשיך להתהלך באולם, מתעלם מהעובדה שהוא נמצא באולם קונצרטים בשעת נגינה, ולמרות שהיו באולם כיסאות ריקים שהיה יכול להתיישב בהם בשקט על מנת שלא להפריע עוד יותר, הוא ניגש דווקא אלי ואמר לי שזה המקום שלו. למרות שהייתי קצת המום, הגבתי מהר על מנת שלא לעורר מהומה, קמתי בזריזות והתיישבתי על המדרגות. אותו אדם התיישב במקומי והנגינה של הפסנתרן נמשכה. כמובן שנגני האנסמבל הבחינו בכך, מכיוון שהם לא ניגנו בהדרן אלא רק ישבו על הבמה והאזינו. וכך, במהלך ההדרן, ראיתי מהאולם כמה מנגני האנסמבל שיושבים על הבמה ומתקשים לעצור את התקפות הצחוק שמאיימות לפרוץ מתוכם לנוכח המאורע ההזוי שהתרחש מול עיניהם.

הארוע השלישי קרה בתכנית השניה למנויים, בקונצרט בכפר-שמריהו, לאחר ביצוע יצירתו של עמית גילוץ "בזמן שרקדנו". בנוסף למחיאות הכפיים, נשמעו גם קריאות בוז נמרצות ומתמשכות, ע"י אדם שישב באחת השורות הראשונות. זה בהחלט ארוע נדיר באולמות הקונצרטים בימינו (למרות שבמאות ה17 וה18 זה היה לגמרי מקובל באולמות הקונצרטים). אבל מעבר לסלידה של אותו אדם מהיצירה של עמית גילוץ, קריאות הבוז הצביעו על הרצון העז שלו למחות כנגד ביצועה ולא להישאר מאופק. תגובה בהחלט חזקה.

הקונצרט הכי גרוע

היו לנו העונה גם קונצרטים פחות טובים, אבל אני חושב שהקונצרט שעלה על כולם מהבחינה הזו היה בתחרות הקלרינטים בחודש דצמבר. בקונצרט הזה ניגנו את הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט שלוש פעמים אחת אחרי השניה עם שלושה קלרניטנים שונים, כאשר באותו הבוקר וביום שלפני גם היו לנו חזרות עם אותם שלושה נגנים. כל אחד מהם ניגן אחרת, מבחינת הטמפים והאינטרפרטציה, ואפילו מבחינת הצלילים: יש קטע שחוזר בפרק הראשון כמה פעמים, שיש בו שתי גרסאות שונות לאותו הצליל, והנגנים שלנו היו צריכים לזכור איזה סולן מנגן איזו גרסא, ולנגן כמוהו. בנוסף, כשכל אחד מהסולנים מקבל רק חזרה אחת, חייבים לעבור איתו על כל היצירה ואי אפשר ממש לעבוד. זאת בניגוד לפרוייקט רגיל, עם סולן אחד שאיתו יש זמן חזרה ארוך פי שלוש – ואז בכל שליש אפשר לעבור רק על חלק מהיצירה ולעבוד. ובמוצרט יש הרבה על מה לעבוד. כשמנגנים כל-כך הרבה פעמים ברצף את אותה היצירה, קשה מאד לשמור על ריכוז. ובזמן הקונצרט (שהיה שלב הגמר של התחרות) הגענו למצב שאנחנו כבר לא מצליחים לזכור עם מי אנחנו מנגנים, מה אנחנו מנגנים וכמה פעמים עוד נשאר לנו לנגן. הסטנדרטים ירדו מרגע לרגע, ובכל ביצוע צצו טעויות שנבעו מחוסר ריכוז.

הצד החיובי בפרוייקט של תחרות הקלרינטים היה שגיליתי קלרניטן נפלא, מוסיקלי ומוכשר שלא הכרתי לפני כן – עידו אזרד. הוא אמנם לא זכה אבל היה תענוג לעשות איתו מוסיקה ולהקשיב לנגינה הרגישה והיצירתית שלו. כעבור כמה חודשים, כשהיה חסר לי קלרניטן, צירפתי אותו לשורותינו כנגן ראשון באנסמבל ואני נהנה מאוד לשתף איתו פעולה.

גם בקונצרט הגאלה, בו אירחנו את שלמה גרוניך שסחף את הקהל שמילא את אולם נגה, בחלק מהיצירות האנסמבל לא היה ברמה הרגילה שלו. היו המון קטעים (סך הכל 15), ולא תמיד הספקנו ממש לעבוד כמו שהייתי רוצה כי היינו חייבים לעבור על הכל, וזה השפיע על התוצאה.

wpid-2012-12-13-16.57.47.jpg

האנסמבל בתחרות הקלרינטים עם יונתן הדס, שזכה במקום הראשון

הקונצרט הכי מעורר מחלוקת

ללא ספק, קונצרט למנויים מס' 2 בדצמבר, עם יצירתו של עמית גילוץ "בזמן שרקדנו" היה הכי מעורר מחלוקת. לצד תגובות זועמות על היצירה של עמית גילוץ, קיבלנו המון תגובות משבחות, גם על התכנית, גם על הביצוע, וגם על האומץ לבחור יצירה אוונגרדית כזו. בהחלט תגובות קיצוניות לשני הכיוונים

השד לא כל-כך נורא – סיכום העונה חלק ב'

בשורה התחתונה – ניתן לומר שהרפרטואר החדשני של האנסמבל הצליח לעבור את מחסום הקהל והצליח למשוך גם קהל צעיר וחדש לקונצרטים שלנו. אולי הוא הרתיע חלק מהקהל השמרן, אבל אם לשפוט על-פי קצב מכירת המנויים לעונה הבאה (שבה נבצע 6 יצירות ישראליות מהן 5 בבכורה עולמית, ועוד לא מעט יצירות מהמאה ה20), ניתן לומר שהחדשנות בסך הכל אינה מרתיעה את הקהל, ואפילו מצליחה מדי פעם לגרום לו הנאה. הקהל קונה מנויים ובקצב משביע רצון

חמש יצירות ישראליות שולבו העונה בקונצרטים שלנו. שתיים מהן שולבו כ"הפתעה" וזכו להצלחה ולתגובות נלהבות – "אקטואלי" של נעמה תמיר בפתיחת העונה, ו"לא אמרתי דבר" של אביה קופלמן בסיום העונה. בנוסף, יצירתו של יחזקאל בראון "אור גדול" שבוצעה בקונצרט פתיחת העונה עם הסולנים קרן הדר ואלון ראובן, זכתה לביקורות חיוביות ול"קונצנזוס" חיובי מצד הקהל. זוהי יצירה יפהפיה, קלאסית מאד, מתוזמרת היטב, ומעבירה בצורה נהדרת את הטקסטים הנפלאים מספר ישעיהו. הנה הביצוע שלה מהקונצרט שהתקיים בקונסרבטוריון שטריקר.

 

היצירה הכי מעוררת מחלוקת היתה יצירתו של עמית גילוץ "בזמן שרקדנו" לחליל ותזמורת ממותכנת, שבה הקשתנים משתמשים במקלות כביסה, במפרטים ובעפרונות לנגינה, מכוונים את הכלים בצורה לא שגרתית, וגם הקהל משתתף בביצוע על-ידי הקראה של טקסטים שונים מתוך הספר "דוקטרינת ההלם".

IMG_6776

תזמורת "ממותכנת" ביצירה של גילוץ

היצירה הזו היתה שוק לקהל, וזכתה לתגובות קיצוניות לכאן ולכאן – קיבלנו מצד אחד תגובות נזעמות (כולל קריאות בוז בסיום הביצוע בכפר-שמריהו) ומצד שני תגובות נלהבות הן על היצירה עצמה והן על האומץ לבצע אותה. בתגובה מרגשת במיוחד שקיבלנו מאחת הנוכחות בקונצרט נכתב "ברצוני להביע הערכה עמוקה למלחין ולחלילן רואי אמוץ ובעיקר למנצח והמנהל האמנותי ברק טל- שהינו המנהל האמנותי האמיץ ביותר שהיכרתי ובעל תבונה מיוחדת ואחריות מיוחדת לגורל המוסיקה ולגורלינו בכלל… אין דרך טובה יותר להביע את מה שקורה בעולמנו ובחיי כל פרט בחברתנו, מאשר באמצעות המחשת "שבירת הכלים" פשוטו כמשמעו ממש מול עינינו ואזנינו. החריקות והנקישות ונסיונות הנפל של המוני אנשים להשמיע קול והקול החנוק של כלי הנגינה כל זה ממחיש את חוסר היכולת ליצור הרמוניה וזו מטפורה כל כך חזקה וגאונית לומר שאין היום אפשרות לשמוע צליל אמיתי כי כל הקולות מעוותים חנוקים או שבורים והאמת – חבויה בשבירה עצמה… עלי לשוב ולהודות לכם על אומץ לבכם, על אחיזתכם באמת, ועל נסיון ויכולת לזעזע אולי במעט את שאננות מבקרי אולמות הקונצרטים. כל הכבוד לכם." הנה סרטון קצר על היצירה, שבו ניתן לראות ולשמוע קצת על מה מדובר. הביצוע המלא יעלה ליוטיוב בקרוב.

 

יצירה ישראלית נוספת היתה "שלושה מדריגלים סתוויים" לצ'לו ומיתרים של ינעם ליף, עם הסולן יונתן גוטליבוביץ'. זו יצירה מאד יפה, שהיה מרתק לעבוד עליה ולגלות אותה במהלך העבודה. גם היא התקבלה בצורה יפה על-ידי הקהל. שיתוף הפעולה עם יונתן ועם נמי ליף (שהיה מורה שלי בתיכון ובאקדמיה) היה נפלא.

IMG_9184

יונתן גוטליבוביץ', הסולן ב"שלושה מדריגלים סתוויים" של ינעם ליף

יצירות "מודרניות" נוספות שניגנו היו: הסויטה הלירית של אלבן ברג, יצירה מאתגרת מאד מבחינה טכנית, שדרשה הרבה הכנה אינדיבידואלית.  היה מאד מספק להכין יצירה כל-כך קשה ולהביא אותה לביצוע טוב; שתי היצירות של שוסטקוביץ' שביצענו בתכנית במאי – רביעיית המיתרים מס' 8 והקונצ'רטו לצ'לו עם הסולנית נטליה גוטמן – שתי יצירות נפלאות, מרגשות ומהנות שזכו תגובות נלהבות ביותר; נושא ווריאציות – ארבעה טמפרמנטים לפסנתר ותזמורת מיתרים של הינדמית, עם הסולנית עינב ירדן. יצירה רומנטית לירית נהדרת, מאתגרת מאד הן לסולנית והן לתזמורת, שהושקע בהכנתה זמן רב, וגם היא התקבלה באהדה ע"י הקהל; וריקוד אחד מתוך חמישה ריקודים יווניים של סקלקוטס, יצירה קלילה שמזכירה את הריקודים הרומניים של ברטוק (אבל בסגנון יווני) והובאה כהפתעה באחד הקונצרטים. את היצירה בשלמותה נבצע בעונת הקונצרטים הקרובה.

ביצוע הפרק הראשון (הנושא) מתוך "ארבעה הטמפרמנטים" של הינדמית לפסנתר ותזמורת מיתרים. סולנית: עינב ירדן

 

אז אחרי עונה שהיו בה הרבה מאוד חידושים ברפרטואר, כולל שלוש יצירות ישראליות חדשות, שעברו בהצלחה את הקהל והביקורת, בעונה הבאה אנחנו לוקחים את החדשנות עוד צעד אחד קדימה ומביאים לקהל כבר שש יצירות ישראליות בסגנונות שונים (עודד זהבי, שי כהן, נמרוד סהר, איל אדלר, יבגני לויטס ונעם סיון), מהן חמש חדשות, לצד יצירות מהמאה ה-20 של בריטן, ברטוק וסקלקוטס.

בפוסט הבא – על ההפתעות והחידושים הויזואליים שהבאנו העונה – איך זה התקבל, מה מזה יימשך גם בעונה הבאה ואילו עוד חידושים צפויים.

אנטיה וייטהאס עזבה. כולם כבר מתגעגעים

עבודה יסודית. הקפדה על כל פרט. סטנדרטים גבוהים. נגינה סוחפת. פרוייקט מרענן. תגובות נלהבות. שבוע אנטיה וייטהאס הסתיים וכולם כבר מתגעגעים.

2013-02-10 21.50.17

כפי שכתבתי כאן לא פעם, באנסמבל סולני תל-אביב המצב אינו דומה לשום תזמורת אחרת, כי הנגנים אינם שכירים של התזמורת ולמעשה משתתפים באנסמבל מתי שזה מתאים להם, נוח להם, מסתדר להם. ולכן, מעבר למחוייבותנו לפרוייקטים שאמורים למשוך קהל, אנחנו בראש וראשונה מחוייבים לדאוג שיהיו פרוייקטים שימשכו את הנגנים לבוא ולנגן אצלנו. פרוייקטים שגורמים להם הנאה מעשייה מוסיקלית איכותית, למידה, השראה, אתגרים טכניים ומוסיקליים. את כל אלה סיפקה לנו השבוע אנטיה וייטהאס. פרוייקטים מהסוג של זה שהסתיים ביום ראשון הם טובים מאוד לאנסמבל. הם ממריצים, מרעננים, מלמדים, נותנים השראה, ומאוד מהנים עבור הנגנים. והבונוס של הפרוייקט האחרון – התגובות הנהדרות של הקהל ושל הביקורת.

הנה מקבץ תגובות שהגיעו אלינו בימים האחרונים:

"הקונצרט היה פשוט מדהים. מהצלילים הראשונים של ה-OP95 של בטהובן היה ברור שהולכת להיות חוויה. היא (אנטיה וייטהאס – ב.ט) הדגימה מה זו מוזיקה קאמרית ונתנה לתזמורת ולקהל חוויה בלתי רגילה."

"התרגשתי מאד מהאינטראקציה שהיתה בין הכנרת לקבוצה. האשה כשלעצמה היא תופעה. ממש רוקדת ובו זמנית יד כל כך קלה על הקשת וצליל כל כך מעודן… ההשפעה שלה על הקבוצה היתה יפהפיה. הם יצאו מגדרם לקראתה ואנחנו הרווחנו בגדול 🙂 אהבתי במיוחד את היצירה של בריטן ואני שוב מודה לך על ההזדמנויות האלו הבלתי רגילות ללמוד עוד על עולם המוסיקה. המשך הצלחה ושלא יירד לכם החיוך מהפנים"

"היה קונצרט נפלא – בטהובן מעורר השראה, היידן – 'קלאסי' מדי, בריטן – פגז. התזמורת – מעולה כהרגלה – רוצו לראות ולשמוע. האנסמבל הוא בין הטובים בעולם."

"היה קונצרט בלתי רגיל אתמול! אין מילים לתאר"

המבקר חגי חיטרון כתב בעיתון הארץ:

"מיד עם צלילי הרביעייה מאת בטהובן, שנוגנה ראשונה, נוצרה הרגשה שמתחולל מולנו קונצרט לא רגיל… סיכום הקונצרט כולו: היה נפלא"

אחרי סיום הקונצרט יצאו נגני האנסמבל עם אנטיה וייטהאס לשתות, לבלות ולהתפרק, אחרי השבוע האינטנסיבי שהם עברו ביחד.

377600_10151222532677237_2040844621_n

 

 

 

יש לנו תזמורת

אולם מלא ב500 איש; תפאורה חגיגית; התרגשות גדולה; מוסיקה נהדרת; 40 נגנים וזמרים בגילאי 15-18 על הבמה; הפקה ברמה הגבוהה ביותר; ורמת ביצוע מצויינת לכל אורך הערב. עכשיו זו כבר עובדה קיימת – לביה"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו ("רעות") חיפה יש תזמורת! המשימה הבאה – לאחד כוחות ולצרף אליה את תלמידי חטיבת הביניים רעות.

280120133886

חזרת הבלאנס באולם קריגר – המקהלה והתזמורת ביחד ב"לשיר זה כמו להיות ירדן". צילמה היידי ליפמן

אחרי ארבעה חודשי עבודה במתכונת של פעם בשבוע, אחרי שבועיים מאוד אינטנסיביים של חזרות קבוצתיות ומלאות מהבוקר עד שעות אחה"צ המאוחרות, ואחרי חזרות אינטנסיביות גם ביום הקונצרט עצמו – הגיע הערב הגדול. אולם קריגר בחיפה היה מלא לגמרי, בין היתר בזכות הרבה עבודת פייסבוק, אימיילים ושיווק של כל המשתתפים. קונצרט הבכורה יצא לדרך.

פתחה את הערב מקהלת בית-הספר בניצוחו של אמיר ברנהרד. היא הציגה רפרטואר מאוד מגוון – ממוסיקה מהרנסנס, דרך מוצרט, ורדי, אופנבך, וילה לובוס ועד יחזקאל בראון הישראלי. נדיר לראות מקהלה מעורבת גדולה שזמריה בגילאי 15-18. ועוד יותר נדיר לשמוע מקהלה כזו ששרה ברמת דיוק כזו – הן מבחינת אינטונציה, והן מבחינת אנסמבל, עם כל הניואנסים המוסיקליים. עבודה מוסיקלית וחינוכית לעילא ולעילא. כל הכבוד לאמיר ולכל זמרי המקהלה.

ואז הגיעה ההפסקה. זה היה הזמן שלי להתלבש, להתארגן ולהתכונן להופעת הבכורה של תזמורת ביה"ס לאמנויות ויצ"ו (רעות) חיפה. הנגנים כיוונו, התארגנו על הבמה (מאחורי ההמסך הסגור) והתכוננו. לאחר שהקהל התיישב המסך נפתח – וכולם ראו לראשונה את התזמורת החדשה. התרגשות גדולה. עליתי לבמה, השתחויתי לקהל והתחלנו. פתחנו עם הנדל – זיקוקי דינור, עם החגיגיות של החצוצרות והטימפני. הרגשתי שיש ריכוז שיא אצל הנגנים. הכל עבד מצוין. הם היו איתי לכל אורך הביצוע. זה היה ביצוע מאוד חגיגי ומגובש. אח"כ היצירה "ערבית מוסיקלית" של בריטן עפ"י רוסיני, שלה חמישה פרקים. יצירה תובענית עם קטעי סולו לחצוצרה, קלרינט, קסילופון, פיקולו ועוד כלים מתוך התזמורת. כאן כבר הרגשתי שאנחנו תזמורת ותיקה עם הרבה ניסיון. את פרק הטרנטלה המסיים לקחתי בטמפו מסחרר כי הרגשתי שהנגנים יוכלו לעמוד בזה, והם אכן עמדו בזה בצורה נהדרת. עם סיום ביצוע הבריטן הקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות.

לפני ביצוע הקטע המסיים עליתי לבמה לומר מספר דברים. לאחר תודות לאנשים שבזכותם הרמנו את הערב הזה (ובראשם צביקה רייטר מנכ"ל ביה"ס, דני עקיבא מרכז המגמה, והיידי ליפמן יוסף מפיקת ומנהלת התזמורת), פניתי אל אנשי חטיבת הביניים רעות בקריאה שאני מאוד מקוה שהפעם היא תיענה בחיוב. אמרתי שיש לנו כאן הזדמנות פז להקים בחיפה לראשונה אחרי עשרות שנים תזמורת נוער מפוארת ומכובדת. זה לא קרה במשך שנים רבות בעיקר בגלל "מלחמות היהודים" ובגלל שכל גוף ניסה להקים אצלו תזמורת, למרות המגבלות הרבות. פניתי אליהם בהצעה להצטרף אלינו לגוף משותף, ולשתף את תלמידי החטיבה של רעות בתזמורת שלנו. כדי לא להעכיר את החגיגיות של הערב, לא ציינתי שכבר נעשה ניסיון כזה לאחד כוחות בשנה שעברה, ניסיון שטורפד ע"י חטיבת הביניים רעות. אבל היה לי ברור שמי שהיה צריך להבין את קריאתי, הבין. אני מקוה שהפעם הניסיון יצליח ותלמידי חטיבת הביניים יצטרפו אלינו לתזמורת גדולה וחזקה.

לסיום הערב הצטרפו אל התזמורת זמרי המקהלה של ביה"ס לביצוע משותף לשיר של נעמי שמר "לשיר זה כמו להיות ירדן". זה היה מרגש מאוד גם עבורי. הקהל מחא כפיים עוד זמן רב לאחר סיום הקונצרט, ורק לאחר שכולם התפזרו הבנתי שזה היה ערב היסטורי.

BD4_0118

תמונות נוספות מהקונצרט יעלו בקרוב.

למה צריך להשבית מחר את המדינה?

עדכונים מחזרות התזמורת החדשה ויצ"ו ("רעות") חיפה, וכתבה לקראת קונצרט הבכורה שלנו ביום שני הבא באולם קריגר בעיר. וגם, שאלה-תהייה (וביקורת) לקראת הבחירות מחר: האם הכרחי שבשנת 2013 יום בחירות יהיה יום מבוזבז שעולה למשק הון תועפות ושרבים מאזרחי המדינה יתרוצצו בו שעות רבות בנסיעות (על חשבון המדינה), וזאת רק על מנת לבצע פעולה שצריכה לקחת מקסימום 10 דקות?

zikukim

ההזמנה לקונצרט הבכורה של התזמורת החדשה, שיתקיים ביום שני הבא באולם קריגר בחיפה

ההכנות לקונצרט הבכורה של התזמורת החדשה ויצ"ו ("רעות") חיפה, שיתקיים בשבוע הבא – בעיצומן. היום עבדתי בביה"ס במשך ארבע שעות עם קבוצות כלים שונות מהתזמורת (חלילים, חצוצרות, כלי קשת). לאחר מכן התאספו כל נגני התזמורת וזמרי מקהלת ביה"ס לחזרה על שירה הנפלא של נעמי שמר "לשיר זה כמו להיות ירדן". העבודה מאוד אינטנסיבית, אבל שיתוף הפעולה לו אני זוכה מצד הנגנים הצעירים – נפלא. תלמידי כיתה י"ב הגיעו הבוקר במיוחד לחזרות השונות, למרות שהיתה להם אחה"צ בחינת בגרות באזרחות.

בכתבה שהתפרסמה היום באתר "Zepo" נכתב על התזמורת החדשה ועל קונצרט הבכורה. הנה חלק מהכתבה:

"לאחר כעשור חזר המנצח ברק טל לחיפה עיר הולדתו. טל, השייך לצוות מורי המגמה למוסיקה מאז 2003, הקים השנה תזמורת קאמרית המורכבת מתלמידי החטיבה העליונה של "רעות לאמנויות".

בתזמורת החדשה מנגנים 25 נגנים צעירים מוכשרים בכלי קשת, כלי נשיפה, כלי הקשה ופסנתר. טל עצמו הינו בוגר המגמה למוסיקה, עוד כשהחטיבה העליונה בביה"ס לאמנויות הייתה שייכת לרשת ויצ"ו.

טל הופיע עם אנסמבל סולני תל-אביב על בימות מרכזיות בעולם, שיתף פעולה עם סולנים בינלאומיים, ניצח על תזמורות רבות בארץ ובעולם והופיע בפסטיבלים מרכזיים באירופה ובשידורי רדיו וטלוויזיה.בנוסף, טל כיהן כמנצח אורח ראשי של התזמורת הפילהרמונית הצעירה, כמנצח הבית של התזמורת הסימפונית חיפה וכמנהל מוסיקלי של התזמורת הסימפונית הצעירה חיפה. טל משמש כמנהל המוסיקלי של מקהלת זמרי קולגיום משנת 2012.

תזמורת החטיבה העליונה של "רעות לאמנויות" תקיים את קונצרט הבכורה שלה ביום שני, ה – 28.1.13 בשעה 19:30 במרכז קריגר לאמנויות הבמה. הכניסה חופשית. בתכנית מבחר פרקים מתוך הסוויטה "זיקוקי דינור" של הנדל, ו"ערבית מוסיקלית" של בריטן. בנוסף, תבצע מקהלת ביה"ס, המונה מעל ארבעים זמרות וזמרים, בניצוחו של אמיר ברנהרד (מנצח מקהלות ומורה בסגל מגמת המוסיקה של "רעות לאמנויות"), מיצירות מוצרט, ורדי ויחזקאל בראון. לסיום הקונצרט יבצעו התזמורת והמקהלה במשותף משירי נעמי שמר."

לקריאת הכתבה המלאה לחצו כאן

ולקראת הבחירות הכלליות שיתקיימו מחר, שאלה שמטרידה אותי כבר לא מעט זמן. מדוע צריך להשבית מחר את המשק? למה אלפי אנשים צריכים לנסוע יום שלם מעיר לעיר רק בשביל להצביע? למה לבזבז יום עבודה, מיליוני שקלים וזמן יקר של כל כך הרבה אנשים? הרי בשביל כל טיפול רפואי קטן אני יכול להגיע עם הכרטיס המגנטי שלי לכל סניף בארץ של קופ"ח בה אני חבר, ויזהו אותי שם במחשב בעזרת מספר תעודת הזהות שלי. למה אי אפשר לעשות סידור דומה בבחירות? שכל אזרח במדינה יוכל לבוא להצביע במקום שנוח לו, ושקרוב לביתו או לעבודתו. זה יקח מקסימום 10 דקות. יש היום מחשבים, ובעזרתם אפשר לפקח על כך שכל אדם יצביע רק פעם אחת. אנחנו בשנת 2013… כל כך הרבה אנשים שגרים בשכירות רשומים בכתובת שנמצאת רחוק מאוד ממקום מגוריהם ונאלצים לבזבז יום שלם. אני באופן אישי מצביע ממש קרוב לביתי, אבל רציתי מאוד לעבוד מחר, לקיים חזרות, פגישות ועניינים שונים שקשורים בעבודה, ואני לא יכול. ביה"ס סגור. הקונסרבטוריון סגור. יום שבתון. אני מקוה לפחות שהממשלה שתקום תהיה מספיק יציבה וחזקה, כדי שלא יהיה לנו עוד יום מבוזבז כזה בתוך שנה וחצי-שנתיים.

שיהיה לכולנו חופש (כפוי) נעים, וצאו להצביע.