תזמורת שנשמעה כמו סופה

לשבת בעמוד הראשון של קבוצת הכינור השני, ולנגן את הסימפוניה החמישית של מאהלר במרחק של מטר אחד בלבד מלורין מאזל שמוביל וסוחף את התזמורת כאשר כל פרט בפרטיטורה נמצא אצלו בידיים – זו חוויה בלתי נשכחת שאני לוקח איתי לכל החיים. לורין מאזל הלך השבוע לעולמו בגיל 84, וכך, באותה שנה, נפרדנו משניים מגדולי המנצחים של המאה ה20 (קלאודיו אבאדו נפטר לפני מספר חודשים).

Lorin Maazel

כמוסיקאי צעיר, החוויות הזכורות לי ביותר היו תמיד קשורות בנגינה בתזמורת: נסיעות לחו"ל עם תזמורות צעירות שבהן ניגנתי, ומנצחים אורחים שהיתה לי הזכות לנגן תחת שרביטם. בדצמבר 1994 השתתפתי בתזמורת בינלאומית צעירה שהתכנסה בירושלים לחודש של חזרות וקונצרטים, כשאחת התכניות היתה בניצוחו של לורין מאזל. עבדנו איתו על הסימפוניה החמישית של מאהלר! למרות שהמאסטרו הגיע רק לשלושת ימי החזרות האחרונים לקראת הקונצרטים (לפני כן היתה עבודה בסקציות וחזרות עם האסיסטנטית שלו), כל חזרה איתו היתה חוויה. לי זה היה די מלחיץ כי ישבתי ממש קרוב אליו, בקדמת קבוצת הכינור השני, ויכולתי לראות שהוא מבחין בכל נגן שטועה… אבל העבודה שלו על פרטים, הניצוח הברור, השמיעה הפנומנלית והזיכרון שלו – כל אלה זכורים לי מאד מהחזרות איתו. החזרות היו מאד מתוכננות וקורקטיות, והוא התמקד בהן כמעט אך ורק על פרטים טכניים – הקפדה על כל דינמיקה וכל דגש, איך ומתי לסיים צלילים, הקצנה של הפרטים שכתובים בתוים כדי שיישמעו באופן ברור וכד'. היו לו גם כל מיני "טריקים" טכניים שמטרתם להוציא בצורה יותר ברורה את מה שכתוב, למשל במקומות מהירים של לגטו, הוא היה מבקש מחלק מהקבוצה לנגן כפי שכתוב בלגטו, ובאותו הזמן חלק אחר של הקבוצה מנגן כל צליל בנפרד. כך יצא ששמעו לגטו מאוד ברור שניתן להבחין היטב בכל אחד מהצלילים המנוגנים בו. בקונצרטים, לעומת זאת, הוא עזב את העניינים הטכניים ופשוט סחף את התזמורת לנגינה מלאת עוצמה ואנרגיה, ועד היום אני זוכר את התנועות הרחבות האופקיות שלו בתחילת הפרק השני, שגרמו לכל הנגנים לנגן תוך כדי תזוזה מצד לצד, ולתזמורת כולה להישמע כמו סופה. זה היה מדהים. באמת חוויה יוצאת דופן.

בשנים שאחרי אותו פרוייקט בלתי נשכח, בכל פעם שהוא הגיע לארץ הלכתי לשמוע את החזרות ואת הקונצרטים שלו. אני זוכר היטב קונצרט שלו בארץ עם תזמורת פיטסבורג, וקונצרט אחר שלו שבו הוא ביצע עם הפילהרמונית הישראלית שתי סימפוניות של בטהובן – השלישית (ארויקה) והשביעית. זה היה קונצרט כל כך סוחף ודרמטי, והיו בו רגעים מוסיקליים מהפנטים.

בשנת 2001 היתה לי הזכות לעבוד במשך חמישה ימים עם תזמורת בקראקוב שבפולין, תחת עיניו הבוחנות של המאסטרו מאזל, במסגרת פרוייקט שלו לחיפוש מנצח צעיר שיעבוד תחת חסותו. אני אמנם לא נבחרתי בסופו של דבר, אך אותם חמישה ימים זכורים לי היטב בזכות ההערות שלו אלי ולכל יתר המנצחים לפני ואחרי כל יום של ניצוח. הוא דיבר הרבה על הדברים החשובים בעבודה עם תזמורת: להוביל את התזמורת לתוצאה מוסיקלית שתהיה ברורה לכל הנגנים, גם כשההערות הן טכניות. להקשיב היטב למה שהתזמורת עושה על-מנת להעיר את ההערה האפקטיבית ביותר. להכיר היטב את הפרטיטורה בקבוצות של פראזות גדולות ולא בצלילים בודדים. לכל אחת מההערות שלו הוא נתן דוגמאות מתוך הרפרטואר, דוגמאות שהיו מאלפות. הוא היה שר את הפרטיטורות ב"זיגזג", תוך כדי ניצוח, כלומר עובר בין הקולות בקלות ובשליטה מלאה. זה היה שיעור לכל החיים.

בשנים האחרונות לורין מאזל לא הגיע כמעט לנצח בארץ, אך החוויות שלי מהחזרות, מהקונצרטים ומהעבודה איתו, זכורות לי היטב עד היום. לורין מאזל נפטר השבוע בגיל 84. יהי זכרו ברוך.

מודעות פרסומת

היצירתיות והדמיון שהמוסיקה מוציאה ממני

אני אוהב לחפור, לחקור ולהעמיק, לגלות דברים חדשים בכל יצירה שאני לומד, מבצע או מאזין. מושך אותי לחפש תפקידים מעניינים ואנרגטיים בקולות הפנימיים, הרמוניות מיוחדות, צלילים והדגשות שמשנים את האופי של המוסיקה, מבנים מוסיקליים וכד'.

אחת הסיבות לכך שאני נמשך כל-כך למוסיקה היא שאין סוף ליצירתיות ולדמיון שהיא מוציאה ממני. בכל יצירה שאני נתקל אני אוהב לחפור, לחקור ולהעמיק, לגלות דברים חדשים, לחפש תפקידים מעניינים ואנרגטיים בקולות הפנימיים, הרמוניות מיוחדות, צלילים והדגשות שמשנים את האופי של המוסיקה, מבנים מוסיקליים מעניינים וכד'. זה יכול לקרות בזמן למידה של הפרטיטורה, כאשר זה רק אני והפרטיטורה (לפעמים בסיוע של שירה שלי או נגינה בפסנתר). זה יכול לקרות בזמן חזרות, כאשר אני עושה נסיונות שונים עם התזמורת, מתעכב על אקורדים מסויימים, מנסה לשנות ארטיקולציה באחד הקולות וכד' (זה תמיד מעניין גם לתזמורת לשמוע דברים חדשים ולגלות את המוסיקה מחדש תוך כדי החזרות, אבל לשם כך צריך הרבה זמן חזרות ופתיחות – דברים שיש לנו בשפע בסולני תל-אביב). וזה יכול לקרות בזמן האזנה שלי לביצוע של יצירה שאני מכיר היטב. אני אוהב לגלות דברים חדשים ומעניינים בביצוע של יצירה שאני מכיר.  זה מוכיח לי כל פעם מחדש עד כמה ההיכרות עם יצירה מוסיקלית יכולה להיות אינסופית. הביצוע כאן בהמשך של הסימפוניה השלישית של בטהובן, ה"ארויקה", הוא דוגמא מצויינת לכך. פאבו יארוי מנצח על התזמורת הקאמרית של ברמן ומגלה מחדש את הסימפוניה הנפלאה הזו. הטמפו המהיר, האנרגיה, הזרימה המוסיקלית, ההדגשות המפתיעות, הניואנסים המיוחדים – כל אלה יוצרים חויה יוצאת דופן בהאזנה. ביום שני ה18.7 בשעה 21:30 אני הולך לשוחח בשידור חי על הנושאים האלה ולהשמיע בין היתר את הביצוע הזה, במסגרת של מפגש-שיחה אינטרנטי בינלאומי בהנחיית דן שורר, בו ניתן לצפות ולהשתתף, באתר u-sophia. פרטים מדוייקים על המפגש ולינק לאתר – בפוסטים הבאים. הנה הביצוע הנפלא של הארויקה עם התזמורת הקאמרית של ברמן והמנצח פאבו יארוי. מה דעתכם על הביצוע?