אולם שהוא חתיכת היסטוריה

שתי החזרות שניהלתי במלואן בשפה הרוסית היו ללא ספק מהדברים המעייפים ביותר שעשיתי בחיי. התרגשות גדולה היתה לי לעמוד על הבמה הזאת באולם הגדול בקונסרבטוריון צ'ייקובסקי, אולם שבו הופיעו כל המוסיקאים הגדולים בהיסטוריה. חוויות מרוסיה, ועוד קצת על פתיחת העונה הקרבה ובאה.

כשנכנסתי לאולם החזרות על-מנת להתחיל את החזרה הראשונה שלי עם התזמורת של האקדמיה במוסקבה, כל הנגנים קמו. לכבודי. כך נהוג שם. יש משמעת, יש כבוד, יש מסירות לעבודה, וגם יש סטנדרטים גבוהים מאוד. כששאלתי ברוסית העילגת שלי כמה מבינים אנגלית – רק ארבעה או חמישה נגנים הצביעו. הבנתי שנגזר עלי לנהל את החזרה ברוסית. אני כבר יודע קצת רוסית, ולומד באופן קבוע כבר למעלה מחודשיים, אבל מכאן ועד לנהל חזרה… מצאתי את עצמי חושב כל הזמן על כל מילה, מנסה לדלות מהזיכרון מילים שלמדתי. ידעתי שאני עושה טעויות בדקדוק ושאוצר המילים שלי דל, אבל מצד שני הם הצליחו להבין אותי והעריכו מאוד את הניסיון שלי לדבר בשפה שלהם. גם תיקנו ועזרו כשביקשתי. אחרי כל חזרה כזאת הרגשתי שעבדתי 12 שעות ברצף.

התזמורת היתה מצויינת. החויה של הופעה על אחת מהבמות החשובות בעולם היא מרגשת ביותר. האולם היה מלא כמעט לגמרי. הרבה מוסיקאים ישבו בקהל. בתכנית שלי היתה גם יצירה ישראלית טובה מאוד, של אריה בר-דרומא, שהתקבלה יפה מאוד גם ע"י הנגנים וגם ע"י הקהל.

לאחר הקונצרט הוזמנתי לארוחה עם רבים ממורי האקדמיה, ארוחה שבמהלכה מידי כמה דקות אחד הנוכחים קם לברך. ברוסית כמובן. לפעמים גם דיברו אלי, ואפילו שאלו אותי אם הבנתי הכל. הייתי חייב לשמור על ריכוז שיא בניסיון להבין מה הם אומרים גם כשדיברו מהר ובשפה גבוהה. זה גם היה מעייף מאוד.

עוד רגע מרגש היה המפגש עם מורתי הדגולה לכינור במשך 5 שנים אירנה סבטלובה. בארץ אף פעם אין זמן להיפגש… ככה זה כולם עסוקים. אבל להיות במוסקבה כשהיא שם ולא לפגוש אותה? שמחתי מאוד, וגם היא כמובן.

כל הסיפור נמשך ארבעה ימים בלבד. זה היה מאורגן בצורה נפלאה, התנאים היו מצויינים, הארוח נפלא, והתזמורת, כאמור, מצויינת.

ומיד עם שובי – אינטנסיביות מטורפת לקראת פתיחת העונה של האנסמבל בקונצרט עם קרן הדר, אלון ראובן ומקהלת קולגיום. החזרות עם המקהלה בעיצומן, וביום שני הקרוב יחלו החזרות עם האנסמבל. עוד קצת הגהות לתכניה, לסרטי הוידאו, למצגת של הטקסטים, עוד שעות של כתיבת קשתות בתפקידים, וכמובן – למידה אינטנסיבית של יצירה שמתווספת לתכנית – ה"הפתעה". בשבוע הקרוב תתפרסמנה ידיעות וכתבות על האנסמבל בכמה עיתונים ואתרי אינטרנט, לקראת פתיחת העונה ה12 שלנו. מרגש, לא?

מחוייבים לדאוג לפני התרבות

"האם צריך לחזור ולהסביר את החשיבות הקריטית של מוסיקה ונגינה לילדים? לאדם בכלל? לחזור ולמנות את מה שהיא מעניקה? קואורדינציה, היכרות עם תרבויות, כישורים חברתיים, פיתוח המוח, האזנה לזולת." המלחין ינעם ליף בראיון להארץ

בכתבה של נעם בן זאב שמתפרסמת בעיתון "הארץ" מדבר המלחין ינעם ליף, הנשיא החדש של האקדמיה למוסיקה בירושלים, בין היתר על תפיסתו החינוכית המוסיקלית, וקצת על ביה"ס ויצ"ו חיפה ממנו פרש בשל מינויו החדש. אני מוצא לנכון להביא לקוראי הבלוג קצת מדבריו ומתפיסתו החינוכית של ינעם ליף, כמי שלמד מהאיש והמוסיקאי הנפלא הזה כ"כ הרבה, וגם בהקשר של הפוסט שכתבתי לפני שבועיים על התפיסה החינוכית האישית שלי (לקריאה לחצו כאן), אותה גיבשתי בין היתר בהשראתו.

מתוך דבריו של ליף, על החשיבות של החינוך המוסיקלי בכלל, על-פי גישתו: "האם צריך לחזור ולהסביר את החשיבות הקריטית של מוסיקה ונגינה לילדים? לאדם בכלל? לחזור ולמנות את מה שהיא מעניקה? קואורדינציה, היכרות עם תרבויות, כישורים חברתיים, פיתוח המוח, האזנה לזולת."

על הגישה של האקדמיה לחינוך המוסיקלי, מתוך הכתבה: "אילו מאפיינים עולים על הדעת כשמנסים לדמיין פרופיל של סטודנט לנגינה או ניצוח או הלחנה באקדמיה למוסיקה? אולי הראשון הוא הווירטואוזיות, המיומנות המושלמת האופיינית למוסיקאים מבצעים והידע הפנומנלי הנדרש ממלחינים; ובמלה אחת: מצוינות.

הגישה של הנשיא המיועד מנסה להיחלץ מהדימוי הזה: "אנחנו חייבים לסגל לעצמנו הסתכלות רחבה, הרבה מעבר למצוינות ולא רק מצוינות", אומר ליף. "רבים מבין הסטודנטים יהיו מורים, ואנחנו שואפים שהם יהיו מורים מעולים; ויש כאלה שיהיו מוסיקאים חובבים ברמה גבוהה, כאלה שדרך חייהם לא תהיה מוסיקלית מקצועית אבל הם יוכלו לנגן ולקרוא פרטיטורות."

על הקשר של האקדמיה לחברה ולקהילה: "במקביל להכנת הסטודנטים לעתיד המוסיקלי האישי שלהם, אנחנו כאקדמיה מחויבים לדאוג גם לפני התרבות, וזה אומר לחזק את הפעילות הקהילתית של המורים שלנו: יש תוכניות מאורגנות לשיתוף פעולה עם מרכזים וקונסרבטוריונים, והאקדמיה כבר זכתה בפרס המל"ג על מעורבות בקהילה."

על התלמידים שקיבלו אצלו חינוך מוסיקלי והחליטו לעסוק בתחומים אחרים: "אני גאה גם בתלמידים שלנו שהחליטו לא להיות מוסיקאים", הוא מבהיר, "היתה לי הזכות ללמד אותם, ואני מכבד את ההחלטה שלהם להיות רופאים או עובדים סוציאליים או חוקרי כימיה או תרפיסטים. גם הם שומרי הגחלת המוסיקלית, הם ירצו לתת את החינוך הזה לילדים שלהם ולקהילה שלהם."

על ההבדל בין האקדמיה למוסיקה לבין מוסדות מוסיקליים המייצרים נגנים וירטואוזיים (מכוני אימון לנגנים, כפי שאני מכנה אותם): "אנחנו לא מכון קרטיס", נותן ליף כדוגמה את בית הספר הגבוה למוסיקה בפילדלפיה, שמקבל לשורותיו רק את המצטיינים ביותר, "האקדמיה צריכה לראות את פעולתה בראייה חברתית ותרבותית: כן להצמיח מנצחים גדולים, זו מטרה נהדרת – אבל גם מנצחים שייתנו את נשמתם בניצוח על תזמורות כלי נשיפה ועל אנסמבלים בפריפריה ועל מקהלות ילדים, וכך יהיו בסופו של דבר פורצי דרך לא פחות".

וכמובן, על תחושותיו האישיות עם עזיבתו את ביה"ס לאמנויות ויצ"ו בחיפה, שם לימד 22 שנה (החל מהשנה שאני התחלתי ללמוד שם, בכיתה י'): "מבחינתו, הקורבן הכי גדול שהקריב בגלל התפקיד החדש הוא הפסקת ההוראה בבית הספר התיכון שבו הוא מלמד 22 שנה: "זה קרע אותי. זהו מחיר כבד שאני משלם". הגישה הנפוצה, שהוראה בתיכון נחותה לעומת ההוראה באקדמיה ומשמשת לה רק מקפצה, זרה לו: "כשחיים פרמונט, מלחין ופרופסור עמית באקדמיה, הביא אותי ללמד בוויצו בחיפה, זה היה אחרי שכבר לימדתי חמש שנים באקדמיה, אבל זו נראתה לי תוספת הכרחית לראייה החינוכית הכוללת. הרי הסטודנטים לא באים לאקדמיה משום-מקום. מהיכן הם באים? מהתיכון, והשפעה כמורה בשלב הטרום-אקדמי הזה היא מהותית".

 

פרופ' מרק קופיטמן 1929-2011

הרבה ידע מוסיקלי, השראה והבנה קיבלתי מהמוסיקאי הענק הזה. מרק קופיטמן הלך לעולמו הבוקר בגיל 82. מעבר לידע העצום שלו, הוא גם נתן לי הרבה עצות טובות ועידוד בדרכי המוסיקלית. למעשה הוא עודד אותי להקים את אנסמבל סולני תל-אביב ותמך בי לכל הדרך. מחר בקונצרט למנויים של סולני תל-אביב בחיפה נקדיש את הרומנסה של סיבליוס לזכרו.

מרק קופיטמן ז"ל

השיעורים באקדמיה למוסיקה בירושלים עם פרופ' מרק קופיטמן היו תמיד חוויה. הוא דרש מאיתנו הרבה, העמיס עלינו המון עבודות, אבל בכל שיעור למדתי כל-כך הרבה מהאיש הזה. קונטרפונקט, הרמוניה, סגנון באך, אנליזה מוסיקלית ועוד כל-כך הרבה דברים שאותם אני לוקח איתי לכל יצירה מוסיקלית שאני לומד, מלמד או מבצע.

ב6 בדצמבר 1999, ביום הולדתו ה70, היה לי הכבוד לנגן בקונצרט אתנחתא חגיגי לכבודו את יצירתו "הקדשה" לכינור סולו. בשנת 2000, כשהתחלתי לחלום על הקמת האנסמבל, הוא היה הראשון שעודד אותי ותמך בי. תמיד נתן עצות טובות, תמיד עזר וסייע. בקונצרט הבכורה של האנסמבל, במאי 2001, ביצענו את יצירתו "קדיש" לצ'לו ולתזמורת עם הצ'לן עמית פלד (ההקלטה של ביצוע זה נכנסה לדיסק האוסף אותו נשיק בקונצרט הגאלה שלנו בעוד כשבועיים). בתכנייה של אותו קונצרט הוא כתב לאנסמבל את דברי הברכה הבאים:

אנסמבל סולני תל-אביב הוקם בעידודי ובתמיכתי המלאה. טובי הנגנים הצעירים בארץ חברו יחדיו לאנסמבל תזמורתי בעל פוטנציאל עצום. הרעיון של אנסמבל צעיר ומקצועי ברמה גבוהה הוא רעיון שעדיין לא בא לידי מימוש בנוף המוסיקה בארץ, ואני משוכנע שבניהולו המסור ובניצוחו של ברק טל – כנר ומנצח בעל יכולות מוסיקליות יוצאות מן הכלל ובעל כושר ארגון וניהול מצויינים – אנסמבל סולני תל-אביב יפרח וישגשג ויגיע לרמות האמנותיות הגבוהות ביותר.

כולי תקווה שהאנסמבל יכלול ברפרטואר מגוון רחב של יצירות ישראליות, ושנגנים צעירים מצטיינים ימצאו בו את מקומם ואת דרכם האמנותית.

אני נותן בזאת את ברכתי לאנסמבל סולני תל-אביב ומאחל לו הצלחה רבה בקונצרטי הבכורה ובהמשך הדרך.

בברכה,

פרופ' מרק קופיטמן,

האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בירושלים

הבוקר נפטר מרק קופיטמן בגיל 82. עצב גדול לעולם המוסיקה באופן כללי, ולי באופן אישי. מחר אנחנו פותחים את הקונצרטים שלנו למנויים בחיפה, תל-אביב וירושלים, ואת הרומנסה בדו מז'ור של סיבליוס אותה נבצע בקונצרטים אלו, נקדיש לזכרו של קופיטמן. יהי זכרו ברוך.