ה"תינוק" כבר בן 20 שנה

נסיעה ראשונה לחו"ל

עם הסינפונייטה הסלובקית והצ'לן מיאקי אוונו, מאי 2019

אחרי למעלה משנה של קורונה, אחרי למעלה משנה של קונצרטים שנדחו, של סיורים שבוטלו, של שידורים מאולמות קונצרטים ללא קהל, של הופעות מוקלטות ושל שמיים נעולים – מחר אני נוסע לראשונה לנצח על תזמורת בחו"ל. זה מאורע ממש מרגש עבורי. למרות שבמשך כל תקופת הקורונה המשכתי להופיע עם סולני תל אביב, לרוב ללא קהל ובשידורים חיים ומוקלטים, כבר הרבה זמן לא נסעתי להופיע בחו"ל – לא עם סולני תל אביב ולא כמנצח אורח. אני מאד מתגעגע להתרגשות הזו של נסיעה לעיר חדשה, לתזמורת חדשה, לתכנית חדשה. אז למרות שהפעם אני נוסע לעיר שכבר הופעתי בה בעבר – ז'ילינה, סלובקיה, עם תזמורת שכבר הופעתי איתה בעבר – הסינפונייטה הסלובקית, ואפילו עם סולנית שכבר הופעתי איתה בעבר – הכנרת הפולנייה שרה דרגאן – עדיין יש איזושהי התרגשות ראשונית, בעיקר בגלל שעבר זמן רב כל כך מאז נסיעתי האחרונה. החוויה שזכורה לי מהתזמורת הזו, עליה ניצחתי לפני כשנתיים, היא מאד טובה. התזמורת תקשרה היטב, הגיבה היטב, נגניה היו מאד מסורים וממושמעים, והתוצאה היתה מרגשת ואנרגטית.

עם הסינפונייטה הסלובקית, מאי 2019

התכנית שאבצע עם התזמורת הזו בשבוע הבא כוללת את הסימפוניה הפסטורלית של בטהובן, הקונצ'רטו לכינור מס' 1 של פגניני, ויצירתו של משה זורמן – סויטה גלילית.  

עם הכנרת הנהדרת שרה דרגאן מפולין שיתפתי פעולה לפני כשנתיים בנסיעה של אנסמבל סולני תל אביב לקוריאה. היא ביצעה שם עם האנסמבל בערב של סולנים צעירים את הפרק השני מהקונצ'רטו לכינור של שוסטקוביץ'. הנה הביצוע.

אז כפי שכתבתי, אני מצפה לזה בקוצר רוח, ואמשיך לעדכן מסלובקיה.

כבר 20 שנה

סולני תל אביב בקוריאה, 2019

באמת קשה להאמין, אבל האנסמבל שהקמתי במאי 2001 – אנסמבל סולני תל אביב – כבר בן 20 שנה. האנסמבל באמת הפך להיות מהר מאד ה"בייבי" שלי, שאותו אני מטפח, אליו אני מתמסר ומנסה לשמור אותו כאנסמבל איכותי, מקורי, חדשני ואנרגטי. 

הנה הפוסטר של פרסום קונצרט הבכורה של האנסמבל במרכז ענב, תל אביב, ב8.5.2001.

עברנו הרבה חוויות יוצאות דופן בעשרים השנים המדהימות האלה – ההופעות בקרנגי הול (2003), באולם הפילהרמונית בסט.פטרסבורג (2014), בתיאטרו קולון ארגנטינה (2016), בבוסאן, קוריאה (2019), בטקס חנוכת קיר הזיכרון ליהודיי בילגוראיי בפולין (2016), בקלגנפורט, אוסטריה (2019), ערב ההוקרה לעברי גיטליס ז"ל לכבוד יום הולדתו ה95 (2017), סיור הקונצרטים ברחבי הארץ עם ילדת הפלא ליה ז'ו (2019), הקונצרטים המרגשים עם אנדראס שול (2018), הזכייה בפרס לנדאו לאמנויות הבמה (2015), ההופעה ללא קהל ב"קונצרט עד הבית" במוזיאון תל אביב בימי השיא של הקורונה בקיץ 2020, ועוד ועוד. אבל מה שמרגש אותי יותר מכל זה שהצלחנו לשמור על הצביון הייחודי של האנסמבל לכל אורך 20 השנים האלה. על ההרכב הצעיר, הרפרטואר החדשני, הדרך המקורית להגשת הקונצרטים, האוירה הייחודית שקיימת באנסמבל, המסירות של הנגנים, טיפוח הדור הצעיר, קידום היצירה הישראלית, ועוד מאפיינים ייחודיים לנו. הנה הדברים שאמרתי כשזכינו בפרס לנדאו לאמנויות הבמה, בינואר 2016.

לכבוד המאורע המרגש נקיים ערב גאלה חגיגי, ביום ב' 12.7.2021, ובו נבצע אריות, דואטים וקטעים תזמורתיים מאופרות של הנדל, גלוק, פרסל ומוצרט, עם הסולנים דניאלה סקורקה – סופרן, ואלון הררי – קונטרה טנור.

תכנית הקונצרט ורכישת כרטיסים בקישור הזה

חוייה ב360 מעלות

למרות כל קשיי התקופה, ולאחר שנאלצנו לדחות פעם אחת את הקונצרט "גלוריה" בשל הידוק הסגר, בסופו של דבר הפרוייקט יצא לפועל והיה מרגש במיוחד. 

ראשית, עצם העובדה שקיבלנו את האישור המיוחד ממשרד התרבות לקיים חזרות והקלטות גם בימי הסגר, כבר נתנה לנו הרבה אנרגיה והרגשה שאנחנו עושים משהו יוצא דופן לתקופה הזו.

שנית, הדחייה של הפרוייקט מהחודש שעבר בגלל הידוק הסגר, אחרי כל ההכנות, ההתרגשות והאכזבה שבדחייה – כל אלה הוסיפו להתרגשות. הרגשה שעבדנו קשה מאד בשביל להתחיל את החזרות!

שלישית, התכנית עצמה היתה כל כך נפלאה, עם מוסיקה יפהפיה של שוברט וויולדי, לצד עיבודים נהדרים לשירים שהפכו עם השנים לנכסי צאן הברזל של הזמר העברי.

ומעבר לכל אלה, העבודה עם המקהלה הנהדרת – אנסמבל זמרי מורן בניהולה האמנותי של נעמי פארן ובניצוחו של תום קרני, ועם האנסמבל – שלמרות שנפגש רק אחת לחודש וחצי-חודשיים בתקופה זו, הוא שומר על רמה מאד גבוהה גם מבחינת הנגינה, גם מבחינת הסגנון הייחודי, גם מבחינת הקשב והמשמעת המצויינת, וגם מבחינת האוירה הנהדרת בחזרות. היה באמת כיף לעבוד עם שני הגופים הנהדרים האלה יחד.

העבודה בחזרות היתה מאד אינטנסיבית. הכנו את התכנית בשלושה ימי חזרות בלבד. כפי שקורה בחזרות של תזמורת ומקהלה יחד, הייתי צריך להחליט כל הזמן מתי להתמקד יותר בעבודה עם התזמורת, מתי להתמקד יותר בעבודה עם המקהלה, ומתי להתמקד בתאום ובבלאנס בין שני הגופים. 

הבעיה המרכזית שנוצרה עבורי, בגלל שהיינו צריכים "להרחיק" את זמרי המקהלה לאולם, היתה: לנצח על הרכב גדול שחלקו נמצא מולי, התזמורת, וחלקו מאחורי, המקהלה. הייתי צריך לנצח למעשה על תכנית שלמה ב360 מעלות, לתכנן היטב מתי להסתובב אל המקהלה ומתי אל התזמורת, מתי לעמוד בפרופיל לשני הגופים, מתי לסמן משהו להרכב שמאחורי מבלי להסתובב, באיזו יד לנצח בכל פעם כך שמרבית המשתתפים יראו ויבינו. וכשאני מסתובב, מאיזה צד כדאי להסתובב – בהתאם לקול במקהלה שאליו אני פונה או הקבוצה בתזמורת שממנה אני פונה. אם בניצוח "רגיל" מול תזמורת או מקהלה שכולה נמצאת מולי, אין לי שום צורך להסתובב או להזיז את הרגליים בכלל, כאן הייתי צריך ממש לתכנן מראש כל סיבוב כך שיהיה ברור ונוח לזמרים ולנגנים. ממש כוריאוגרפיה. 

בסופו של דבר הכנו את התכנית היטב, הסולנים היו מצויינים (כולם חברי המקהלה), וכך גם המקהלה והתזמורת.

צילמנו את הקונצרט ביום שישי בצהריים כמו שידור חי, ושידרנו אותו בשידור בכורה במוצ"ש. להנחיית הקונצרט הזמנתי את חיותה דביר, המנחה המיתולוגית של קונצרטים בארץ במשך עשרות שנים – הן בסדרת "אתנחתא", הן בפסטיבלים של קול המוסיקה בגליל העליון, והן בקונצרטים רבים של תזמורות ברחבי הארץ. חיותה אמנם כבר בפנסיה, אך העברית הרהוטה והצלולה שלה, והקול האהוב והמוכר שלה בהנחיית קונצרטים נתנו ערך מוסף לשידור.

אז למרות שגם הפעם הופענו ללא קהל וללא מחיאות כפיים – עדיין הקונצרט  היה מאד מרגש עבורנו. והפעם נרשמו לצפייה בשידור הקונצרט כ-3000 איש, מספר שיא עד כה בקונצרטים המשודרים שלנו.

השידור כולו היה איכותי מאד, בזכות הקלטת אודיו מצויינת של ירון אלדמע, וצילום ועריכת וידאו יוצאת מהכלל של דרור הלר. את התמונות הנפלאות מהקונצרט צילם, כתמיד, יואל לוי.

הסולנים במיסה של שוברט היו – רינתיה נסים – סופרן, עמרי אייזנבוד – טנור, ואלכסנדר רוזביצב – בס, וכן – מאיה סייג – סופרן, ומיכאל קרסניצקי – בס.

בגלוריה של ויולדי הסולניות היו – מאיה סייג, רינתיה נסים ונועם אבידן – סופרן, ומאיה הלר – אלט.

וגם היו קטעי סולו בגלוריה של ויולדי לשלושה נגנים מהאנסמבל – קובי רובינשטיין, הכנר הראשי שלנו, גיא אילון בצ'לו, ויבגני ליסוגורסקי בצ'מבלו. 

את השירים הנפלאים שביצענו – רכבת לילה לקהיר, עטור מצחך ומזמור לילה – עיבדו למקהלה מתן סרי, תמי קליינהאוס וגלעד כהן. את העיבודים התזמורתיים ערך תום בר.

התגובות על השידור נלהבות מאד והן ממשיכות לזרום ולהגיע אלינו, בפייסבוק, ביוטיוב, באתר האנסמבל ובהודעות אישיות שנשלחות אלי. הנה כמה מהתגובות שקיבלתי:

"איזה תענוג צרוף היה הקונצרט. ברכות לחיותה הצעירה תמיד לברק הכי חיוני בעולם ולכל מי שעשה במלאכה. המיסה של שוברט היתה פשוט מדהימה. איזה יופי".

"הנאה צרופה. שכחתי כבר איזו חוויה זו להאזין למוסיקה שמיימית מעין זו".

"איזה ערב תרבותי נפלא היה לנו אתמול.
תודה על השיתוף". 

"הנאה צרופה, ערב יפהפה! מתגעגעים לשבת ולהקשיב באולם הקונסרבטוריון… תודה רבה לכם!"

"היה קונצרט מקסים. תודה".

ניתן עדיין לצפות בקונצרט, ללא תשלום, בהרשמה מראש ע"י לחיצה על הקישור הזה

הקונצרט הבא שלנו יהיה בתחילת מרץ, וזה יהיה הקונצרט השנתי ע"ש לאה ויצחק לוין, שבו נארח סולנים צעירים מצטיינים מתלמידי הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה ת"א, וכן תלמידי סדנת הניצוח שלי מהאקדמיה למוסיקה בתל אביב. פרטים נוספים בהמשך.

מכת מוות לתרבות

ביטול בשיא ההתרגשות

לתכנן את כל החזרות, לשריין אולם, לסגור עם נגנים, לקבוע לוחות זמנים, לשכור עוגב, לסגור עם מקליט וצלם וידאו, לקיים חזרת הכנה עם המקהלה, לשלוח תוים לנגנים, להדפיס תפקידים ולעבור על הקשתות והסימונים, ללמוד היטב את הפרטיטורות, להתחיל לפרסם את הקונצרט בקידום ממומן, לעבור על הטקסטים של ההנחיה, לעקוב אחרי קצב ההרשמה לשידור, לשמוח שיש למעלה מ1300 נרשמים, להתרגש מהמוסיקה הנפלאה של ויולדי ושוברט, ואז, ממש בערב לפני החזרה התזמורתית הראשונה – לבטל הכל!!! זה מה שעברנו בשבועות האחרונים… איזו נפילת מתח, אכזבה ובעיקר תחושת ריקנות אחרי ההתרגשות הגדולה שגאתה עד לערב שלפני החזרה הראשונה. קונצרט ה"גלוריה" שלנו היה אמור להתקיים במוצ"ש האחרון 9.1.21, ולהיות משודר בשידור חי ביוטיוב ובאתר האנסמבל. לצערנו, נאלצנו לדחות אותו בגלל הידוק הסגר. עכשיו אנחנו ב"מנוחת סגר", אבל בקרוב נחזור לפעילות ונקיים אותו במועד חדש – מוצ"ש 6.2.21 בשעה 20.30. התכנית נפלאה, והיא כוללת שני "להיטים" למקהלה ותזמורת – המיסה בסול מז'ור של שוברט וה"גלוריה" של ויולדי. אליהם יתווספו שלושה שירים ישראליים מצויינים, שהפכו לקלאסיקות, בעיבודים חדשים ומקוריים למקהלה ותזמורת אותם כתב תום בר – רכבת לילה לקהיר, עטור מצחך, מזמור לילה.
אל האנסמבל יצטרפו הזמרים הנפלאים של אנסמבל זמרי מורן וסולנים. הנה פרטי הקונצרט.

את הגלוריה של ויולדי ביצעתי בדצמבר 2014 עם האנסמבל ועם מקהלת קולגיום, הנה הפרק Domine fili unigenite מאותו ביצוע.

להרשמה לצפייה ללא תשלום בשידור הקונצרט במועדו החדש, 6.2.2021, לחצו כאן

פרידה מאגדת הכינור

עברי גיטליס היה אחד מגדולי הכנרים בדורנו. היה לו צליל חם, היתה לו הבעה ייחודית, אמירה אישית, נגינה מבריקה, וירטואוזיות מסחררת ואינטרפרטציה יוצאת דופן ומרתקת לכל יצירה שניגן. הוא היה אולי אחרון הכנרים מדור הזהב. ובנוסף, היה לו חוש הומור מצוין. הוא נולד בחיפה בשנת 1922, ולמרות שבגיל צעיר נסע ללמוד באירופה וחי את מרבית חייו בצרפת, הוא היה קשור מאד לארץ, ובמיוחד לחיפה עיר הולדתו. למרות שהייתי בקונצרטים ובכיתות אמן שלו בארץ כבר משנות התשעים, פגישתי האישית הראשונה איתו היתה דווקא בפריז, ב1998, כשהגיע לשמוע קונצרט של תזמורת האקדמיה בירושלים שאותה הובלתי בכינור, בניצוח שלמה מינץ. רק ב2012, כשהיה בן 90, והתארח בחיפה אצל בן דודו מולי גלעד, פגשתי אותו באופן אישי בארץ.

שוחחנו מאז מספר פעמים, ואף הזמנתי אותו לבוא לארץ לנגן עם האנסמבל, אבל זה לא צלח. ב2017, כשאיתמר גולן הגיע לארץ לנגן עם האנסמבל, דיברתי איתו על האפשרות לשלב את עברי בקונצרט שלנו. איתמר אהב את הרעיון וחשב שכדאי לארגן ערב שלם לכבודו, ליום הולדתו ה-95. התחלנו לקדם את זה, הזמנו אמנים, תיאמנו אולם, תאריכים, רפרטואר, מוזמנים, ובדצמבר 2017 הבאנו את עברי לארץ. הארוע לכבודו התקיים ב26 בדצמבר 2017 באודיטוריום הקונסרבטוריון הישראלי, מול אולם מלא.

אמנים ישראליים מעולים, כולם קשורים לאנסמבל, הגיעו לנגן לכבוד עברי ולברך אותו. בין משתתפי הערב היו הכנרים קובי רובינשטיין, גיא בראונשטיין ומיכאל שחם, הפסנתרנים איתמר גולן, עידו בר שי ובשארה הרוני, זמרת הסופרן רויטל רביב ורבים אחרים.

חיים טאוב, לשעבר הכנר הראשי של הפילהרמונית הישראלית ומבכירי המורים לכינור הגיע לברך, וכמוהו גם ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, ורבים נוספים.

היתה לי הזכות להעניק לעברי תעודת הוקרה בשם אנסמבל סולני תל אביב והקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה.

זה היה באמת ערב יוצא דופן ומחווה מתבקשת לאמן הגדול הזה. באוגוסט האחרון, בתכנית מפתח סול של ברוך אסקרוב ב"כאן תרבות", אותה הקדיש לעברי גיטליס לכבוד יום הולדתו ה98, בירכתי את עברי ואיחלתי לו עוד שנים רבות וארוכות. לצערי הרב זה לא קרה. ב24 בדצמבר הוא נפטר.

ההקלטות הרבות והנפלאות של עברי משאירות אותו בעולם לנצח, למרות שהוא כבר לא איתנו. הנה אחת מיני רבות.

אתגעגע אליו מאד.

אסור לסגור את התזמורת

איך אפשר, דווקא בתקופה הקשה ביותר לכל גופי התרבות בארץ, להפסיק לגמרי לתקצב תזמורת ולמעשה לתת לה מכת מוות מבלי למצמץ? זה מה שעשתה עיריית נתניה לתזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית… מהקצבה של כמיליון וחצי ש"ח לתזמורת לפני מספר שנים, העירייה הורידה בהדרגה את גובה התמיכה בתזמורת עד ל750,000 ש"ח בלבד, ולפני מספר ימים הודיעה לתזמורת ש"התחייבויות העירייה כלפי התזמורת הגיעו לסיומם". חשוב להבהיר – תזמורות לא יכולות להתקיים ללא תמיכה ציבורית. כל תזמורת בארץ מקבלת תמיכה ציבורית משני גורמים – הממשלה (מינהל התרבות) והרשות המקומית. את שאר ההוצאות מממנות התזמורות מהכנסות עצמיות (מכירת כרטיסים ומנויים, תרומות פרטיות וקרנות), כאשר אחוז ההכנסות העצמיות משתנה מתזמורת לתזמורת. בכל התזמורות בארץ הנגנים עובדים קשה מאד על מנת להתפרנס (השכר ברוב התזמורות בארץ לא גבוה ולכן נגנים רבים משלימים את הכנסתם בהוראה, בנגינה בהרכבים נוספים ולפעמים גם בעבודות שאינן בתחום המוסיקה). התזמורות צריכות "לגרד" כל הכנסה אפשרית על מנת להחזיק מעמד, אבל הן חייבות גם את התמיכה הקבועה, הממסדית, שמאפשרת להן להתקיים. הפסקת התמיכה של הרשות המקומית היא גזר דין מוות לתזמורת. והמשמעות המיידית היא אובדן הפרנסה של נגנים רבים שמנגנים מילדות והשקיעו שעות רבות של נגינה כל יום במשך עשרות שנים על מנת להגיע לרמת הנגינה שלהם. ומעבר לכל אלה זוהי פגיעה אנושה בנוף המוסיקה בארץ – תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית מופיעה באופן קבוע כבר 50 שנה ביישובי פריפריה רבים שאף תזמורת אחרת לא מגיעה אליהם: נהריה, בית שאן, עין החורש, גבעת ברנר, דורות ועוד. הפסקת התמיכה של עיריית נתניה דווקא בתקופה זו היא מעשה שמראה על אטימות, חוסר הבנה, חוסר הערכה לתרבות ולמוסיקה. אך בראש ובראשונה זה מעשה שמראה שהתרבות נמצאת בתחתית סדרי העדיפויות אצל מקבלי ההחלטות, וזה מקומם ומכעיס, אך לצערי גם לא מפתיע. הנה המכתב ששלחה העירייה לתזמורת לפני מספר ימים.

חשוב לציין שמשרד התרבות כן תומך בתזמורת במשך כל השנים וממשיך לתמוך בה, ותמיכתו גדולה ומשמעותית בהרבה מזו של עיריית נתניה. אבל משרד התרבות לא יכול להחזיק לבדו את התזמורת, וגם לא יכול לסייע מעבר לתמיכה השוטפת, כי אחד התנאים למתן סיוע מיוחד לתזמורות בתקופת הקורונה הוא שגם הרשות המקומית תמשיך לשמור על תמיכתה. פניתי אל שר התרבות בבקשה להציל את התזמורת הזו, ובתשובתו הוא כתב לי שהם עושים הכל כדי למנוע את סגירת התזמורת, ומנסים למצוא פיתרון נוכח הפסקת התמיכה של עיריית נתניה. מקוה מאד שיצליח.

היו לי הרבה חוויות טובות עם תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית, האחרונה שבהן בחג המוסיקה האחרון במוזיאון תל אביב. הנה ביצוע יצירתו של משה זורמן "סויטה גלילית" מתוך אותו קונצרט.

הפעם הראשונה שניצחתי על התזמורת הזו היתה במסגרת פסטיבל הגיטרה בנתניה, בשנת 2009 או 2010, עם נגן הגיטרה הבינלאומי ארנסטו טמאיו מקובה (שנפטר לפני מספר שנים לאחר מחלה קשה) שביצע את הקונצ'רטו של לאו בראואר. הנה סרטון דוקומנטרי על העבודה המשותפת איתו ועם התזמורת.

מקוה מאד שניתן יהיה להציל את התזמורת המיוחדת הזו, שללא ספק נחוצה מאד בנוף התרבותי בארץ.

בסופו של דבר כדאי שתהיה שם מלודיה

---

שילוב של פגישה עם נגנים נפלאים שלא התראו מזמן, עם מוסיקה נפלאה של מוצרט ושל שני מלחינים ישראליים בכירים, שני סולנים מעולים, טקסטים די מטורפים, והרבה שמחה והתלהבות. זה מה שהיה בפרוייקט פתיחת העונה של סולני תל אביב.

כבר בחניון שמחוץ לקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה, תל אביב, כאשר נגני האנסמבל פגשו לראשונה אחרי שלושה חודשים אחד את השני ואותי, ההתרגשות היתה גדולה.

וכשהתחלנו את החזרה הראשונה בנגינת הקונצ'רטו לפסנתר מס' 17 של מוצרט, ההתרגשות באה לידי ביטוי גם בנגינה. האנסמבל היה מלא חיים, מרץ, אנרגיה, רעננות. היה כל כך כיף לחזור לנגן ביחד ולהכין תכנית לקונצרט, אפילו שזה היה קונצרט ללא קהל. העבודה היתה מאד מרוכזת ויעילה, ונהניתי  ממנה מאד. המשמעת בחזרות היתה יוצאת מן הכלל, וההתקדמות היתה מהירה. השילוב של שתי יצירות מופת של מוצרט (הסימפוניה מספר 25 בסול מינור והקונצ'רטו מס' 17 בסול מז'ור) ביחד עם שתי יצירות ישראליות חדשות (של עמוס אלקנה וקטע הפתעה של עודד זהבי), שמרו על עניין לכל אורך החזרות. גם המפגש החוזר עם כמה נגנים ששבו לאנסמבל לאחר שנים של היעדרות, היה מרגש מאד.

רותי רון. צילם יואל לוי.

רותי רון בחליל, שירה בן יהושע באבוב, עמית לנדאו בויולה, הם רק כמה דוגמאות לנגנים שאני מכיר שנים רבות שניגנו בעבר באנסמבל. היה מאד משמח ומרגש לשוב ולשתף פעולה איתם ועם עוד כמה חברים ותיקים שלא ראיתי זמן רב.

פגישת איחוד אחרי הרבה זמן. האבובנית שירה בן יהושע. צילם יואל לוי.

היו לנו גם שני סולנים בתכנית – הפסנתרן ישי שאער שביצע נהדר את הקונצ'רטו של מוצרט, והזמרת המצויינת הצעירה נירי בועזסון שביצעה את קטע ההפתעה.

נירי בועזסון

ישי שאער

כל אלה, ביחד עם ההרגשה שאנחנו עושים משהו מאד יוצא דופן לתקופה הזו – מנגנים יחד באנסמבל – הפכו את הפרוייקט הזה למשהו מיוחד. ביום שני בערב ביצענו את ה"קונצרט".

הזמרת נירי בועזסון בקהל. צילם יואל לוי.

הוא התקיים כמובן ללא קהל פורמלי, אלא רק מול "אנשי הצוות" – המפיקה של האנסמבל נאוה סהר, שני המלחינים הישראליים, שני הסולנים, צלמי הוידאו והסטילס אלון הראל ויואל לוי, המקליט ירון אלדמע, ועוד כמה אנשים שקשורים לאנסמבל.

למרות שכולנו היינו לבושים בבגדי הקונצרטים החגיגיים, ואפילו ישבו כמה אנשים באולם, זו לא היתה הרגשה אמיתית של קונצרט. גם העובדה שזה לא היה בשידור חי (שידור הבכורה יתקיים רק בשבוע הבא), הורידה מהמתח לו אנו רגילים בקונצרטים חיים בימי שגרה. יכולתי "לנצל" את האוירה הבלתי פורמלית ולשוחח עם הקהל המועט בין היצירות, להציג לתזמורת את הקהל, ולשאול את הצלמים אם הם מוכנים לפני התחלת כל קטע…

שני מלחינים בקהל. צילם יואל לוי.

כל ה"טקסיות" של קונצרט עם קהל בעצם לא היתה קיימת – עלייה לבמה, השתחוות, לחיצות ידיים, מחיאות כפיים וכד'. וכל אלה יחזרו רק כשיחזירו את הקהל לאולמות. אבל בינתיים, בנסיבות הקיימות, הפרוייקט כולו, העבודה הטובה והרצינית, המפגש המקצועי והחברתי המשמח בחזרות, התכנית היפה והמעניינת, הסולנים הנהדרים והתוצאה המצויינת – כל אלה היו מאד מרגשים ונתנו לכולנו הרבה אנרגיה, שמחה והתלהבות. בתקופה הזו, כל פרוייקט של האנסמבל הוא מבורך, ואני מקוה שנצליח להרים עוד כאלה גם אם לא יחזירו את הקהל לאולמות בקרוב.

בקונצרט כולו ניתן יהיה לצפות ללא תשלום, בשידור הבכורה ביום ו' 4.12.2020, בהרשמה מראש בלחיצה על הקישור הזה

כמה מילים על היצירות הישראליות בתכנית:

עמוס אלקנה. צילם יואל לוי.

עמוס אלקנה כתב את היצירה "מעבר לאבק העולם" בהזמנתי ועבור אנסמבל סולני תל אביב. כבר כשהוא שלח לי את הפרטיטורה הראשונה ראיתי שזו יצירה מצויינת. ככל שנכנסתי יותר לעומקה גיליתי יותר היגיון וסדר ממה שנראה היה במבט ראשון. המוסיקה כתובה בתבניות מלודיות וריתמיות שחוזרות על עצמן. מלודית – סדרות של 12 טונים בסדר קבוע עוברות בין הכלים, לפעמים כלי אחד מנגן מלודיה שלמה עם 12 הטונים, לפעמים כמה כלים יחד יוצרים מלודיה כזו, ולפעמים נוצר קלסתר כאשר בו זמנית מנוגנים כל הטונים בסדרה. ריתמית – ישנן ביצירה תבניות שמבוססות על משכי צליל החוזרים בסדר קבוע, למשל: 7 חלקי 16, 4 חלקי 16, 4 חלקי 16, 3 חלקי 16, 6 חלקי 16. זה נותן תחושה ריתמית מאד ליצירה. ולמרות כל ה"היגיון" הקומפוזיטורי שביצירה – המוסיקה לא נשמעת "מתמטית" או "שכלתנית", זו מוסיקה מאד קיצבית, ריתמית, מרגשת, מגוונת, צבעונית. היה תענוג גדול ללמוד אותה, ולעבוד עליה עם האנסמבל. התוצאה, לדעתי הלא אובייקטיבית, היתה מצויינת!

כשעודד זהבי שלח לי את הטקסטים של "שירים לנעה" שאותם הוא כתב והלחין, לא האמנתי. שאלתי אותו אם הוא באמת הלחין את הטקסטים האלה? כשאמר לי שכן, אמרתי שזה מספיק מטורף בשביל להיות מבוצע כקטע ההפתעה בקונצרט של סולני תל אביב. עודד כתב את השירים לקול ופסנתר, ולכבוד הביצוע של סולני תל אביב הוא תזמר את היצירה, ולמעשה היינו אמורים לבצע אותה במרץ האחרון, כשרק התחילה הקורונה… הטקסטים הם מעין סיפורים קצרים מחיי היומיום של מוסיקאים בארץ, יש בהם מצד אחד רגש וגעגועים לדמויות חשובות בחיי המוסיקה בארץ, ומצד שני גם לא מעט הומור ולא מעט ביקורת. המוסיקה כתובה מצוין, ובאופן שמשרת את הטקסט ולפעמים ממש מתאר אותו באמצעות צלילים (קוורטה בירידה). נהניתי מאד ללמוד את היצירה הזו, ולא פחות מכך – לעבוד עליה עם האנסמבל ועם הזמרת הנפלאה נירי בועזסון, שאותה עודד עצמו "גילה".

 

הנה הטקסטים:

שיר מס' 1

קוורטה בירידה יוצרת גוון כהה.

חשוב למנן צעדים וקפיצות

יש טעם לשמור על המנעד הווקאלי הסביר

אם רוצים שמישהו יבין את הטקסט.

רגישויות של מורים לקומפוזיציה, במקצב שמזכיר את פול דסאו, מלחין שנשכח.

אם מבקשים מזמרת לשיר בפיאנו

כדאי להשקיט את הפסנתר

דרגה שישית מהפכת ויוצרת קטרזיס

אפילו ב"פרח בגני" זה עבד

גם אם נלחש ונלאט וננהם, בסופו של דבר כדאי שתהיה שם מלודיה

רגישויות של מורים לקומפוזיציה, במקצב שמזכיר את פול דסאו, מלחין שנשכח.

שיר מס' 2

אני אוהב את המוסיקה של ארי בן שבתאי, מלחין נועז, מיומן ורב דמיון, שמשכיל להשתמש באמצעים הצורניים שהוא מכיר, לצעוק צעקה, לזעוק זעקה חזקה, אפלה, מצמררת.

אני זוכר את פמלה ג'ונס, אשה נדיבה, בודדה, חזקה, בונה בשביל ארי בן שבתאי, עץ גונגים, בוהקים להדהד את אנה פרנק.

אני מתגעגע לפמלה ג'ונס, ולאפרת אופק ולמנדי רודן.

שיר מס' 3

שלוש אימהות צעירות ישבו בחדרן

הנר רעד, הגשם תופף על הגג.

אי שם מעבר לים, שלוש תלמידות צעירות ניגנו במקומן.

שלוש אימהות, שלוש תופרות, שלושה קורבנות, שלושה עורבים.

שוטף פלוס תשעים…

בהחלט טקסטים יוצאי דופן ונועזים. את התוצאה המולחנת והמתוזמרת, ניתן יהיה לשמוע, כאמור, בשידור הבכורה של הקונצרט, ביום ו' 4.12.20 בשעה 13.00, ללא תשלום ובהרשמה מראש בלחיצה על הקישור הזה

הנה עוד כמה תמונות מהקונצרט, שאותן צילם באמנותיות וביצירתיות יואל לוי.

נגן על התרבות

אחרי ההפגנה הראשונה של המוסיקאים, שהיתה מרגשת מאד ועליה כתבתי כאן בהרחבה בפוסט הקודם, מול ביתו של שר התרבות חילי טרופר, מחאת המוסיקאים, שקיבלה את הכותרת "נגן על התרבות", נמשכה ועדיין נמשכת במלוא הכוח. הפגנות נוספות התקיימו מול ביתו של שר הבריאות יולי אדלשטיין בהרצליה, מול הכנסת בירושלים, וליד היכל התרבות בתל אביב, וגם הפגנת תמיכה בתזמורת הסימפונית ראשון לציון מול עיריית ראשון לציון. בנוסף, מובילי המחאה צביקי מורן, אלון ראובן, יובל שפירא, הילה צברי ושירה אליסף, נפגשו עם שר התרבות חילי טרופר ועם חברי כנסת, ובהחלט ניתן לראות כבר תוצאות ראשונות למחאה, וגם סיקור יפה באמצעי התקשורת. אמנם, הזהירות הננקטת כרגע ע"י הממשלה בהתקדמות בשלבי מתווה היציאה מהסגר בשל נתוני התחלואה מעכבת את ההתקדמות, אבל כרגע לפחות מתוכנן שבכל אחד משלבי המתווה משהו מעולם התרבות ייפתח. וזה כבר מעודד. אבל, למרות זאת, אני עדיין חושב שאין שום סיבה להשאיר את אולמות הקונצרטים סגורים, במיוחד לאור הנתונים שמראים שאין שום הדבקה באולמות הקונצרטים. לא מזמן כתב על כך אמיר מנדל ב"הארץ":

"באולם קונצרטים שמאורגן ב"מתכונת קורונה" — רווחים של שני מושבים לצד כל צופה, או "קפסולה" של צופים, וסידור אלכסוני בין השורות — לא מתרחשת הדבקה. כך התברר בבדיקות בגרמניה, כולל באולם במינכן שאותרו בו נשאים של הנגיף, ואיש לא נדבק מהם. אלא שבתקופות של מגפה — במאה ה–21 בדיוק כמו בימי הביניים — העובדות והשכל הישר משתתקים ומפנים את מקומם לערבוביה של פאניקה, אינטואיציות עקומות ואמונות טפלות. אולמות הקונצרטים סגורים איפוא ברובם ואלה שעדיין פתוחים באירופה ייסגרו במהרה כשהתחלואה תעלה…

רווח והצלה לא יגיעו משר התרבות, או ממענה קרוב כלשהו. סימני החיים, מאמצי ההתחדשות, מההתעניינות של הפילהרמונית במוזיקה ישראלית, דרך הזמנה של יצירות מקוריות על ידי האופרה, וכינון של אולמות קונצרטים דיגיטליים משופרים, מאותתים על כוח ההישרדות של המוזיקה. הם מזכירים ששנים אחדות אחרי שריפות יער, מופיעה צמיחה חדשה ומעניינת באזורי השריפה.

ספק אם יש בכך עידוד למוזיקאים הרבים שקולם הושתק, או לקבוצה בין חובבי המוזיקה שלא יזכו עוד לפקוד אולם קונצרטים. אין הדבקה באולמות כאלה, כשננקטים אמצעי הזהירות המתאימים, אבל אובדן עשתונות של בני אדם וערפול השכל הישר הם חלק מן המציאות של מגפה. טוב לפחות לזהות כוח הישרדות, פעילות והתחדשות בעת המפולת."

 

הפרנסה שלכם היא הנשמה שלנו

עם ללא תרבות כמוהו כאדם שאיבד את התשוקה לחיים

 

צילום: מיכאל פאביה

הפגנה כל כך מרשימה, איכותית, עם דברי תוכן כל כך ערכיים, אמוציונליים וכנים, ועם קונצרט כל כך משובח בביצוע טובי הנגנים הישראלים מכל התזמורות, וכל זאת ללא אלימות, ללא פלגנות, ללא התססה, ללא פרובוקציות וללא שום צורך בהתערבות המשטרה ‐ את כל אלה ניתן היה לראות ולשמוע ביום שישי האחרון בשעות בין הערביים במושב השקט נס הרים שבהרי ירושלים, שם מתגורר שר התרבות והספורט חילי טרופר. 

נציגים רבים מהתזמורת הפילהרמונית הישראלית, הקאמרטה הישראלית והקאמרית הקיבוצית, וכמובן מאנסמבל סולני תל אביב, ומתזמורות ירושלים, חיפה, ראשון לציון, באר שבע והקאמרית הישראלית, וכן נגנים מאנסמבלים והרכבים קאמריים ישראליים מובילים, סטודנטים באקדמיות למוסיקה ונגנים פרילאנסרים, חברו ביחד ויצרו תזמורת סימפונית גדולה ומרשימה, שניגנה ברמה גבוהה ביותר בניצוחו של עופר עין הבר רפרטואר קלאסי של מנדלסון וצ'ייקובסקי לצד שירים ישראליים. רבים מהם הגיעו עם ילדיהם ומשפחותיהם.

צילום: מיכאל פאביה

התלבטתי אם להגיע להפגנה, בעיקר בגלל המרחק הרב מחיפה והנהיגה הממושכת (שעתיים לכל כיוון), שחלקה בשעות החשיכה בדרך חזרה. אבל בסופו של דבר, בגלל שזו היתה ההפגנה הראשונה עד כה שעוסקת אך ורק בנו המוסיקאים, בעתיד שלנו, של המקצוע שלנו, בפרנסה שלנו ובזכות קיומנו וקיום התרבות בכלל והמוסיקה בפרט, החלטתי שזה יותר מדי חשוב וצריך לעשות מאמץ. תרמה להחלטתי גם פנייתה האישית של ידידתי רונה ברוש, נגנית החצוצרה, ממארגני ההפגנה, שביקשה ממני לבוא ולדאוג שתהיה נציגות של אנסמבל סולני תל אביב. וכך עשיתי.

נכנסתי לרכבי ביום שישי בצהריים, מצוייד בשלט, כובע, מים, ובבתי הקטנה אודליה, ונסעתי לנס הרים, להפגנה מול ביתו של שר התרבות חילי טרופר.

כשהגעתי למקום ההפגנה, המחזה היה מרהיב – על רקע הנוף ההררי הירוק עמדו משני צידי הכביש, לבושים בשחור ובידיהם כלי נגינה, עשרות רבות של נגנים שבאו לומר – החזירו לנו את התרבות, פתחו את אולמות הקונצרטים! 

צילום: מיכאל פאביה

לאחר קטע הפתיחה של מנדלסון הגיע למקום שר התרבות חילי טרופר, ונשאר איתנו עד סוף ההפגנה, האזין למוסיקה, האזין לנאומים, ולבסוף גם דיבר בעצמו והגיב לדברים שנאמרו.

צילום: מיכאל פאביה

כל כך משמח ומעודד שיש לנו שר תרבות שאוהב ומעריך תרבות, אוהב את האמנים ואת אנשי התרבות, וחשוב מכל – שאפשר לדבר אליו ולזכות להקשבה, הבנה ורצון לעשות הכל למעננו, מתוך הערכה והכרה בחשיבות של מה שאנחנו עושים. זה אמנם נשמע מובן מאליו, זה הרי תפקידו של שר התרבות, אבל אצלנו בארץ, לצערי, זה מאד יוצא דופן.

צילום: עידן אורון

היטיב לתאר זאת בדבריו נגן הקרן אלון ראובן: "מזה שנים מבוזה תחום התרבות. התקציבים הולכים ופוחתים, וההתייחסות אליו מצד המדינה היא כהתייחסות אל נטל ולא כאל נכס. מבט קצר אל השרים שקדמו לך מאשש את התפיסה הזאת, ויש מביניהם כאלה אשר באופן הברור ביותר היו מעדיפים להיות תלייניו של תחום התרבות, מאשר סוכניו". אכן, מילים כדורבנות.

נגן החצוצרה גיא שריג דיבר ישר מהלב והדגיש כי טובי הנגנים שלנו, המקצועיים ביותר שיש לנו, כל אחד הוא מכונת הנשמה לנשמה המעולה ביותר תוצרת כחול לבן. אין לנו חמצן כדי שנוכל לתת באהבה גדולה אויר לקהל שלנו.

בהמשך דיברה השחקנית ניצה שאול, ופנתה עם הרבה כאב בדברים אמוציונליים מאד אל השר: "שנינו יודעים שבלי תרבות נהפוך לאבק. אנחנו נהיה הרוח תחת כנפיך, עזור לנו לעזור לך. אנחנו זקוקים לך, פעל למענינו, הפעל אותנו. גורל התרבות והאמנות נמצא בידי הממשלה, שבה נבחרת לייצג אותנו. עם ללא תרבות כמוהו כאדם שאיבד את התשוקה לחיים. לא נסכים לקבל מציאות בה ילדינו לא ידעו מה זה קונצרט, מהו תיאטרון. לא נוכל לשתוק בעת בה אולמות הקונצרטים נשארים מיותמים. כל עולמנו כבר מינקות סובב סביב אמנותנו. כשהממשלה לוקחת להם ולנו את הזכות להתפרנס היא לוקחת לנו את האויר לנשימה". היא המשיכה בדבריה בפנייה למוסיקאים – "אל תאמרו נואש. אנחנו כאן כי אכפת לנו. הם לא שומעים – אנחנו ננגן חזק יותר. אנחנו, כמאמר השלט, נגן על התרבות".

המנצח דורון סלומון, בן זוגה של ניצה שאול, אמר מילים מאד נוגעות ללב כשהאיר פן אחר בחשיבות החזרת המוסיקה – "חלק מהיהדות היתה המוסיקה. גדולי המלחינים וגדולי המבצעים היו יהודים – פרלמן, צוקרמן, בארנבוים, אויסטרך וכו'. מעולם לא פסקה המוסיקה בעם היהודי. במחנות היו תזמורות. כשסדאם חוסיין הפציץ אותנו עם טילים, הפילהרמונית ניגנה עם מסכות גז, עם אייזק שטרן ששם מסכה והמשיך לנגן. במלחמת ששת הימים כשהיתה תחושה אמיתית של הכחדה, הפילהרמונית ניגנה, אפילו בלי מנצח. זו פעם ראשונה בהיסטוריה שלנו שלא מנגנים. פעם ראשונה שהחלק הזה של היהדות הלך לאיבוד. וזה לא מפריע לאף אחד… הדבר הכי חשוב הלך לאיבוד. אני מבקש מהממשלה, כולל החרדים – אל תתנו לעם היהודי להדרדר לדרגה של עובדי אלילים, אנחנו הולכים להיות פרימיטיביים, נחשלים. אנחנו הולכים לקראת מצב שהמוסיקה תיפסק. היא כבר נפסקה. יש לנו את גדולי המוסיקאים ואנחנו סותמים להם את הפה. הצילו. אני רוצה להישאר יהודי, והיהדות היא מוסיקה".

במהלך הדברים חילי טרופר הקשיב קשב רב, ורשם לעצמו הערות, ולקראת סיום הארוע הוא דיבר בעצמו, ופתח בדברי שבח על ההפגנה ועל תוכנה: "אני כמעט כבר לא יוצא מהבית מהפחד מהשכנים בגלל כל ההפגנות, אבל נראה לי שאחרי ההפגנה הזאת הם יסלחו לי. כזו הפגנה עוד לא ראינו! אני מתרגש שבאתם, אתם נותנים לי הרגשה שאני לא לבד במאבק, ואתם גם מזכירים לי למה המאבק הזה כל כך חשוב".

צילום: מיכאל פאביה

בהמשך דיבר על החשיבות הערכית בהחזרת התרבות: "בלי מה שאתם עושים – בשביל מה יש לנו חברה? אתם עושים את הדבר הכי יפה וטוב שחברה צריכה. הפרנסה שלכם היא הנשמה שלנו, ולכן כשאנחנו נאבקים בשבילכם אנחנו גם דואגים לנשמה שלנו. חברה שאומרת שכולם יחזרו ורק בסוף נחזיר את עולם התרבות, היא חברה שאומרת משהו מאד מעליב על עצמה. המאבק שלנו הוא שכשאחרים יחזרו גם אתם תחזרו. כי אין סיבה שתהיו מאחור. אם הקניונים חוזרים, למה המוזיאונים לא יכולים לחזור? חברה שאומרת שבתי קפה ומסעדות יחזרו לפני שהקונצרטים חוזרים היא חברה שאומרת משהו רע על עצמה. המחשבה שהחברה הישראלית תצא מהסגר הזה לעולם שאין בו מוסיקה או הצגה, או תערוכה, היא המחשבה הכי עצובה שאפשר להעלות על הדעת. אני אלחם בכנסת ובממשלה, אתם תיאבקו, כאן בנס הרים או בכתובות אחרות שאני יכול לתת לכם (של שרים אחרים), אנחנו נשלב ידיים וניאבק עד שנצליח."

הדברים של שר התרבות חילי טרופר היו מאד מעודדים, ובאמת חשוב שהוא לטובתנו ונאבק למעננו. אפשר היה לראות עד כמה הוא אמר את הדברים בכנות. יחד עם זאת, וגם את זה הוא ציין, התזמורות ממשיכות לקבל תמיכה מהממשלה, והן תקבלנה גם מענק נוסף בעקבות משבר הקורונה, דבר שכרגע עשוי להציל אותן מפני סגירה. אבל, כאמור, כרגע הקונצרטים מתוכננים להיות האחרונים שייפתחו, אחרי הקניונים, המסעדות וחדרי הכושר, דבר שמצביע על כך שעדיין לא ממש סופרים אותנו. ובנוסף, כל המוסיקאים הפרילאנסרים שאינם מנגנים בתזמורות, לא יכולים להתפרנס כבר שמונה חדשים. המאבק שלנו, מעבר לפתיחת האולמות, הוא גם עבורם. 

ההפגנה הסתיימה בנגינה מרשימה מאד של "התקוה". מגיע כל הכבוד למארגני ההפגנה רונה ברוש, צביקי מורן, יובל שפירא, אלון ראובן ושירה אליסף. הארגון, ההפקה וההכנה היו מאד מקצועיים. המאבק ימשיך גם ביום שישי הקרוב, הפעם מול ביתו של שר הבריאות יולי אדלשטיין בהרצליה, ואני מאמין שמוסיקאים נוספים יצטרפו למאבק החשוב הזה.

מעבר לחשיבות של ההפגנה עבורנו המוסיקאים, הארוע היה גם מפגש משמח של מוסיקאים רבים שלא נפגשו זמן רב (חלקם אפילו התקשו לזהות זה את זה בגלל המסכות, הכובעים ומשקפי השמש). פגשתי הרבה חברים וקולגות שלא ראיתי זמן רב, ואפילו אודליה פגשה את חברתה ה"ותיקה" שרון, אותה היא מכירה כבר חודשיים!!! אמא של שרון, אסתי, היא חברה קצת יותר ותיקה (בערך 25 שנה).

שנת לימודים חדשה באוניברסיטה – בצל הקורונה

פתחתי השבוע את השנה הרביעית שלי כחבר בסגל ההוראה בבית הספר למוסיקה ע"ש בוכמן-מהטה (האקדמיה למוסיקה בתל אביב), בו אני מעביר סדנת ניצוח הכוללת חזרות מעשיות עם תזמורות, ושיעורים עיוניים של לימוד וניתוח הפרטיטורות, עם דגש על כלי הקשת ואפשרויות הנגינה שלהם (קשתות, איצבועים, מהירויות קשת, ויברטו וכו'). בינתיים, בשל הנחיות התו הסגול, השיעורים מתקיימים בזום.

אני מקוה שבקרוב אוכל לעבוד עם הכיתה פנים אל פנים. במהלך שנת הלימודים, כחלק מהסדנא, הם ינצחו בלמעלה מ-15 חזרות על תזמורות שונות בהדרכתי, בהן אנסמבל סולני תל אביב, וגם יזכו לנצח על קונצרט עם אנסמבל סולני תל אביב, כפי שהיה בשנתיים הקודמות. על מנת ללמוד לנצח על תזמורת יש חשיבות עצומה להתנסות פרקטית בניצוח. על הסטודנטים לחוות, לראות, לשמוע ולהרגיש את התגובה של נגני התזמורת לתנועות הידיים ולשפת הגוף שלהם. הסטודנטים צריכים לנסות לנצח בצורות שונות על מנת לראות ולשמוע מה עובד יותר ומה פחות, מה גורם לנגנים לנגן טוב יותר ומה פחות. הלמידה הפרקטית של הניצוח היא קריטית בתהליך הלמידה, ולכן חשוב לי כל כך לאפשר להם לקיים כמה שיותר חזרות עם תזמורות שונות. תמיד כיף לעבוד עם מנצחים צעירים, להדריך אותם ולהעביר אליהם מהניסיון שצברתי כמוסיקאי וכמנצח.

 

אתר הבית החדש שלי

בשעה טובה, אחרי שבמשך שנים רבות הנוכחות האינטרנטית המקצועית שלי הסתכמה בסרטוני יוטיוב מקונצרטים ובדף אוהדים בפייסבוק – השבוע עלה לאויר אתר הבית שלי. באתר החדש מצויה כל פעילותי המקצועית. ניתן למצוא בו פרטים על הקונצרטים הבאים שלי, סרטון תדמית וקורות חיים, גלרייה גדולה של תמונות, עשרות סרטוני וידאו מקונצרטים שונים שלי, תיק יח"צ, עמוד מיוחד לפעילותי החינוכית – באקדמיה למוסיקה, עם סולנים צעירים, ובקונסרבטוריונים עם תזמורות צעירות, קישורים לפייסבוק, יוטיוב, ספוטיפיי ואינסטגרם, וכמובן פרטי יצירת קשר. את האתר בנה במקצועיות רבה ובטעם טוב ידידי עידו וגינסקי, שאני ממליץ עליו בחום לכל המעוניין לבנות אתר. מוזמנים להיכנס לאתר שלי, לצפות, להאזין ולהתרשם. הנה הקישור.

http://www.baraktal.com

 

 

 

 

 

האחרונים שיחזרו לשגרה

סגרו אותנו. את כולנו. וכשיפתחו, מי יודע מה יהיה עם אולמות הקונצרטים ומתי הם יזכו להיפתח לקהל? ואנחנו, האמנים – האם שוב נהיה האחרונים לחזור? אולמות הקונצרטים היו פתוחים לקהל פעמיים בלבד לתקופה של כשבועיים בכל פעם – בסוף יוני-תחילת יולי, ועכשיו בתחילת ספטמבר. אגב, בשתי הפעמים לא היו שם הדבקות. היתה הקפדה, היה סדר, היתה הפרדה בקהל, הכרטיסים הוזמנו מראש לפי "קפסולות", סידור הישיבה של הקהל הוכן מראש כך שלא יהיה מגע, הקהל ישב עם מסכות, והדברים התנהלו היטב. לפחות בפעם הראשונה, כשלא היה סגר כללי, לא היתה שום סיבה לסגור את אולמות הקונצרטים. בכל פעם התזמורות ניסו לאלתר תכניות, מנצחים וסולנים מן הנמצא ומן המוכן ולפרסמם מהיום למחר. בימי שגרה, תזמורות מתכננות זמן רב מראש את הקונצרטים שלהן. עכשיו, לעומת זאת, בכל פעם ש"מרשים" לנו לקיים קונצרטים מול קהל, זה קורה בהתראה של שבוע-שבועיים בלבד, ואז התזמורות מיד מנסות לבנות תכנית, סולן (מבין אלה שנמצאים בארץ), מנצח (מבין אלה שנמצאים בארץ), לתאם אולם, לפרסם מהר, להודיע לקהל, ולקוות שזה יצליח ושהנזק הכלכלי יהיה מינימלי. ברור שקשה מאד להביא קהל בצורה כזו. על מנת למלא אולם או אפילו להגיע למחצית מתפוסת האולם, דרושה עבודת שיווק ופרסום קבועה, המשלבת שיווק טלפוני עם פרסום דיגיטלי ממומן לאורך מספר שבועות, פרסום בעיתונות הכתובה ויחסי ציבור. כמובן שקונצרטים שמתארגנים בצורה כזו גורמים לנזק כלכלי ולגרעון לתזמורות. עלויות ההפקה והפרסום הן גבוהות כמו בכל קונצרט תזמורתי, ולעומת זאת ההכנסות, כשיש הגבלות על כמות הקהל וזמן הפרסום מועט, הן נמוכות בהרבה מהרגיל.

ולמרות התנאים הקשים האלה, התזמורות קיימו קונצרטים, ואפילו היו כאן כמה קונצרטים נהדרים בתקופה הקצרה הזו, אליהם הגיע קהל צמא למוסיקה חיה, ונהנה מאד. אני הייתי בקונצרט של הפילהרמונית עם ירון גוטפריד והיה נהדר. ובקונצרט שהיה לאחרונה עם תזמורת חיפה בניצוח יואב תלמי אמנם לא נכחתי, אך הייתי בחזרות לקראתו ויכולתי לשמוע ולראות את העבודה הטובה והרצינית, את ההתקדמות בין חזרה לחזרה ואת התוצאה הטובה שהושגה במהלך החזרות, ומההדים ששמעתי – גם בקונצרטים.

לנו, באנסמבל סולני תל אביב, עדיין לא היה קונצרט מול קהל מאז פברואר 2020. כן היו לנו קונצרטים, שניים בלבד, אך שניהם היו ללא קהל – אחד התקיים בחודש יוני בשטריקר, עם סולנים צעירים, ואחד בחודש אוגוסט במוזיאון תל אביב, במסגרת הסדרה "קונצרט עד הבית" של כאן קול המוסיקה. שני הקונצרטים צולמו ושודרו בפייסבוק וביוטיוב, ושניהם היו מוצלחים מאד. נגני האנסמבל הגיעו לחזרות במלוא המרץ, ההתלהבות והמוטיבציה, ההתקדמות היתה מהירה והתוצאה היתה מצויינת.

הנה ביצוע סויטת הולברג של גריג, שאיתה פתחנו את הקונצרט.

והנה הליברטנגו של פיאצולה שאיתו חתמנו את הקונצרט.

בראיון שהתקיים במהלך הקונצרט במוזיאון תל אביב, הבעתי גם את דעתי בנושא סגירת האולמות בפני קהל. מוזמנים לצפות כאן. מראיין: עומר ריטה.

את עונת הקונצרטים שלנו למנויים אנחנו מתכננים לפתוח ב23 בנובמבר, בקונצרט ששמו "חגיגת מוצרט". נבצע בו את הסימפוניה מס' 25 הסוערת (סול מינור הקטנה) ואת הקונצ'רטו מס' 17 לפסנתר, עם הפסנתרן ישי שאער.

ישי שאער

בין מוצרט למוצרט נבצע בבכורה עולמית יצירה חדשה ונהדרת של עמוס אלקנה – "מעבר לאבק העולם". אני יודע שחלק מהתזמורות "נזהרות", במיוחד בתקופה זו, מלבצע יצירות ישראליות. מצד אחד, אפשר להבין – הרי גם כך אין הרבה קהל, אנשים חוששים לבוא לקונצרטים בגלל הקורונה, אז לא צריך להוסיף להם עוד "חשש (ויש אנשים בקהל שמעידים שעבורם זה באמת חשש). מצד שני, אני חושב שאם יש בתכנית מספיק מוסיקה טובה ומוכרת, אין סיבה לא לבצע לצידה גם מוסיקה טובה חדשה שנכתבה כאן, גם אם הקהל לא מכיר אותה. חשוב לחשוף לקהל גם את הנעשה כאן ועכשיו, ויש הרבה מה להציע לו. מעבר לכך, דווקא עכשיו, בתקופה שבה כולנו  – כל עולם המוסיקה ועולם התרבות, כל האמנים ואנשי הבמה – נמצאים בחוסר ודאות מקצועית וכלכלית, אני חושב שאנחנו חייבים לבצע מוסיקה ישראלית ולעזור בכך במשהו למוסיקאים הישראלים. היצירה החדשה של עמוס אלקנה שאותה נבצע בנובמבר היא מצויינת, מאתגרת ומרגשת, ואני בטוח שגם הנגנים וגם הקהל יאהבו אותה. ותהיה בתכנית גם הפתעה – מחזור שירים קצר והומוריסטי שבו נחשוף זמרת/שחקנית צעירה ומאד מאד מוכשרת. אני שמח שעד כה הקהל שלנו נענה לפרסומים ומחדש מנויים ורוכש כרטיסים, למרות אי הוודאות. התמיכה והאמון האלה חשובים לנו מאד, במיוחד בתקופה זו.

צפו בביצוע הסימפוניה מס' 25 של מוצרט, מערב הגאלה החגיגי של אנסנבל סולני תל אביב באולם נגה ביפו בדצמבר 2011. הסימפוניה הזו תפתח כאמור את קונצרט הפתיחה שלנו ב23 בנובמבר.

חג המוסיקה הישראלית – הגרסא המקוונת

למרות הנאמר בפסקה הקודמת – יש גם מסגרות שבהן מוצע שפע של מוסיקה ישראלית לקהל חובבי המוסיקה.

בכל שנה בין ראש השנה ליום הכיפורים מתקיים ברחבי הארץ חג המוסיקה הישראלית – פסטיבל שבו תזמורות, מקהלות, מנצחים, נגנים וזמרים ישראלים מבצעים יצירות של מלחינים ישראלים. הפסטיבל הזה מביא אלפי מאזינים לשמוע את הקונצרטים באולמות הקונצרטים, והוא ממש חגיגה גדולה לעולם המוסיקה שמציג את הנעשה כאן בסצנה המוסיקלית. בשנתיים האחרונות המנהל האמנותי של החג היה עודד זהבי, והוא זכה להצלחה גדולה. הפסטיבל נתמך ע"י משרד התרבות. השנה, בגלל הקורונה, במקום פסטיבל של קונצרטים יתקיים פסטיבל של שידור קונצרטים מן העבר. התכנית שנבנתה נהדרת. מגוונת, מעניינת, ומשלבת אינסטרומנטלי עם ווקאלי, קאמרי עם תזמורתי, ומציעה מגוון רחב מאד של יצירות וביצועים נהדרים. אני אישית מתכוון לצפות ככל שאוכל, ואני ממליץ בחום לכל מי שיוכל לעשות זאת. בתוך שלל הביצועים ישודר גם ביצוע שבו אני מנצח על יצירה חדשה של נעה הרן, עם תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית, מקונצרט שהתקיים בשנה שעברה במוזיאון תל אביב. הנה התכנית המלאה.

בנוסף לחג המוסיקה הישראלית, מגיע קרדיט גם לכאן קול המוסיקה שבתכניות הקונצרטים של הסדרה "קונצרט עד הבית" שבהפקתם, דאגו שכל תזמורת תבצע יצירה ישראלית אחת לפחות בתכנית. הנה ביצוע היצירה "עטרי" של נעמה פרל-צדוק, מהקונצרט שלנו במוזיאון תל אביב במסגרת זו.

שנה טובה

לסיום, אני רוצה לאחל לכל קוראי הבלוג, לחובבי המוסיקה ולכל מכריי – שתהיה שנה טובה, פוריה, יצירתית ובריאה, שתביא איתה הרבה אור, אהבה, אושר ושפיות.

 

חינוך מוסיקלי – חינוך לחיים

 

עצוב מאד לשמוע על הכוונה של משרד החינוך לקצץ סכומים נכבדים מתמיכתו בקונסרבטוריונים בישראל. קיצוץ התמיכה פירושו מכת מוות לקונסרבטוריונים ומכת מוות לחינוך המוסיקלי בישראל. לאחר הקיצוץ, הקונסרבטוריונים שישרדו יהיו הבודדים שיוכלו להעלות את שכר הלימוד, הגבוה ממילא, כלומר אלה שנמצאים באזורים של אוכלוסיות עשירות, או אלה שיוכלו להשיג תמיכות פרטיות או תמיכות עירוניות (שוב, בערים בעלות עיריות עשירות). עצם המחשבה על קיצוץ תקציבי החינוך המוסיקלי, מלמדת שוב על כך שיש כאן תפיסה שגויה שלפיה חינוך לתרבות, לאמנות, למוסיקה – הוא מותרות. ואני טוען שחינוך למוסיקה הוא חינוך לחיים. הנה קטע ממאמר שכתבתי פה בבלוג לפני שמונה שנים, לכבוד פתיחת שנת הלימודים תשע"ג.

חינוך מוסיקלי הוא קודם כל חינוך. באמצעות החינוך המוסיקלי, התלמיד מקבל כלים רבים, ערכים, מיומנויות ויכולות שאותם הוא יכול לקחת איתו לחיים ולהשתמש בהם ביומיום גם אם לא יהיה מוסיקאי מקצועי.

העבודה עם נגנים צעירים במסגרת של הרכב קאמרי, תזמורת או הוראה יחידנית של כלי הנגינה מקנה להם ללא ספק המון ידע בנגינה. הם לומדים להפיק צליל יפה ואיכותי, לנגן נקי, לנגן בקצב, הם לומדים לעצב משפט מוסיקלי ולחפש את דרך הביצוע המשכנעת ביותר שלו. הם מפתחים מיומנויות טכניות ופיזיות שבאמצעותן הם משפרים את רמת נגינתם, והם לומדים לעבוד קשה על-מנת להגיע לתוצאות ולהישגים. בלי ספק, אלה שממשיכים בתחום והופכים למוסיקאיים מקצועיים, לוקחים איתם את כל אלה ומשתמשים בהם ואף משפרים אותם  במשך שנות עיסוקם כמוסיקאים מקצועיים.

תזמורת ברלין גבעתיים (איחוד של התזמורת הייצוגית של קונסרבטוריון גבעתיים ותזמורת צעירה מקונסרבטוריון בברלין) בקונגרס ישראלי-גרמני בברלין, מאי 2015.

אבל מעבר לכל אלה, הנגנים הצעירים לומדים עוד המון דברים שאותם הם יכולים לקחת איתם לחיים גם אם לא יהפכו למוסיקאים מקצועיים. החינוך המוסיקלי עשוי לפתור לילדים בעיות ולשפר יכולות שאינן קשורות דווקא למוסיקה. חשוב לזכור: אלה שאינם הופכים למוסיקאים מקצועיים הם הרוב. מה הם לוקחים איתם משנות לימודי המוסיקה?

כל הנושא של המוטוריקה והקואורדינציה בנגינה הוא מאוד מורכב ומסובך. לילדים רבים ישנן בעיות מוטוריות מסוגים שונים, וכן בעיות של קואורדינציה בין שתי הידיים. החינוך לנגינה עשוי לשפר מאוד את היכולות האלה ואף לפתור בעיות מוטוריות.

תזמורת "ארץ הקודש"  התזמורת הייצוגית של קונסרבטוריון גבעתיים ביחד עם תזמורת ביה"ס לאמנויות ויצ"ו חיפה, מרץ 2016.

במוסיקה כל הנושא הריתמי מבוסס למעשה על מתמטיקה. חינוך מוסיקלי מפתח מאוד את היכולות המתמטיות, ודרכו תלמידים המתקשים במתמטיקה יכולים לשפר מאוד את הישיגיהם בתחום. גם הזיכרון, שקשור במידה מסויימת למתמטיקה, מתפתח מאוד בזמן לימודי המוסיקה של התלמיד. למידה בעל-פה של קטע נגינה ארוך (10 עד 15 דקות) עשויה לפתח מאוד את הזיכרון, ולסייע בתחומים רבים אחרים.

נושא המשמעת הוא נושא מאוד חשוב בחינוך, ובמוסיקה זה אולי אחד הנושאים החשובים והעיקריים. ילד שלומד נגינה ועוסק בנגינה למעשה גוזר על עצמו להיכנס למסגרת שיש בה כללי משמעת נוקשים. ראשית כל, ישנו הצורך להתאמן באופן קבוע ויומיומי, בין אם יש זמן ובין אם אין זמן, בין אם יש כח ובין אם אין כח. שנית, ה"דדליין" של מועד הקונצרט מדרבן ומכריח את התלמיד להגיע למצב של הכנת קטע להופעה מול קהל. אצל ילדים עם בעיות משמעת, העיסוק בנגינה עשוי לחולל ניסים ונפלאות.

ישנו כמובן כל החלק הרגשי אמוציונלי, שמאוד מתפתח אצל תלמידים שמתעסקים במוסיקה. הצורך לבטא רגש כלשהו באמצעות נגינה של משפט מוסיקלי,  והחיפוש אחר הדרך הטובה ביותר לבטא את אותו הרגש, מפתחים מאוד את הצד הרגשי אצל תלמידי מוסיקה.

ובכלל, חינוך למוסיקה הוא קודם כל חינוך לאהבת המוסיקה ולאהבה בכלל. האושר שבעשייה המוסיקלית ובנגינה המשותפת עם נגנים נוספים, ההתלהבות מיצירה יפה או מפראזה מוסיקלית מרגשת, אלה הדברים החשובים שהתלמיד סופג.

התזמורת הצעירה של קונסרבטוריון גבעתיים ביחד עם תזמורת צעירה מברלין, ינואר 2012, תיאטרון גבעתיים.

אחד התחומים המשמעותיים ביותר שהחינוך המוסיקלי מפתח הוא תקשורת וחברה. נגינה בתזמורת (וגם בהרכב קאמרי) מפתחת מאוד את יכולות התקשורת, ההקשבה, הדיאלוג וההבנה של האחר. דוגמא אחת מאלפת ומרגשת שיש לי בתחום הזה – תלמיד שאני מאוד גאה בו, שיש לו בעיית תקשורת מלידה ולומד בחינוך מיוחד מילדותו. כשהצטרף אלי לתזמורת בקונסרבטוריון גבעתיים, הבעייה שלו לא ממש אפשרה לו לתפקד בתזמורת – היתה לו בעיה להבין את סימני הניצוח, את הכללים מתי לנגן ומתי לא, והוא בעצם "הפריע" להתקדמות התזמורת. אבל בזכות הנחישות שלו ושל הוריו ובזכות ההתמדה בנגינה בתזמורת הילד הזה למד היטב את כל כללי הנגינה בתזמורת, והיום כבר כמעט שאי אפשר להבחין שהוא ילד של חינוך מיוחד. העיסוק במוסיקה שיפר פלאים את יכולותיו בחיי היומיום. היום, כשהוא כבר בכיתה י"ב, הוא גם נגן מצויין, וגם אין לו בעיות תקשורת כפי שהיו בילדותו. האם זה בכלל משנה אם הוא יהפוך למוסיקאי מקצועי או לא?

תלמידים מצטיינים מקונסרבטוריון שטריקר אחרי שהופיעו כסולנים עם אנסמבל סולני תל אביב, יוני 2020.

מבחינתי, ההצלחה או הכישלון של ילד שלומד מוסיקה או שלי כמחנך למוסיקה אינם נמדדים בציון שאותו הוא קיבל במבחן הנגינה או בהחלטתו אם להמשיך להיות מוסיקאי מקצועי או לא. אלה ממש זניחים בעיני. מה שחשוב בעיני הוא אילו כלים קיבל התלמיד בשנות חינוכו המוסיקלי וכיצד הוא משתמש בהם בהמשך דרכו – כמוסיקאי, כמתמטיקאי, כרופא, כסוציולוג, כספורטאי, כאיש עסקים או כמחנך (או כל תחום אחר).

 

ושוב איתכם

כמו בימים הראשונים של האנסמבל

כמעט חודשיים עברו מאז הפעם הקודמת שהאנסמבל נפגש לנגן, וביום שישי בבוקר היה לנו יום חג. נפגשנו שוב! הפעם אנחנו מכינים קונצרט ללא קהל שיתקיים במוזיאון תל אביב, וישודר בשידור חי בפייסבוק, בווטסאפ וביוטיוב, ובו מיצירות גריג, פיאצולה ונעמה פרל-צדוק. שמחה גדולה. התרגשות גדולה. כיף גדול. יש משהו ב"חד פעמיות" הזו של כל פרוייקט, שמזכיר את הימים הראשונים של האנסמבל. גם אז כל פרוייקט היה מאורע מיוחד, יוצא דופן ומרגש, גם אז התדירות של הפרוייקטים היתה נמוכה, גם אז כל פרוייקט היה, מעבר למפגש האמנותי, גם מפגש חברתי משמח שיצר מיד התלהבות והתרגשות. כך שגם לתקופת הקורונה יש את היתרונות שלה…
כבר בצלילים הראשונים ניכר היה שהנגנים שמחים ונלהבים. האביב בבואנוס איירס והליברטנגו של פיאצולה הכניסו קצב דרום אמריקאי לחזרה, ומשם המשכנו לסויטת הולברג האהובה של גריג, עם המוסיקה הרומנטית והעושר הצלילי שלה. היצירה עטרי של נעמה פרל-צדוק, שיש בה מקצבים תימניים, מזכירה במקצת את המקצבים הדרום אמריקאיים של פיאצולה, אך עם ניחוח מזרח תיכוני. תכננתי אמנם לעבור בחזרה הראשונה על כל היצירות בתכנית, אבל בסופו של דבר התעכבתי על חלק מהן על מנת לשפר וללטש את הנגינה ולהעביר לנגנים את הרעיונות המוסיקליים שלי. העבודה היתה מאד טובה, הנגנים שיתפו פעולה, והכל התקדם מהר. הבוקר נתחיל את החזרה השנייה עם היצירות שלא הספקתי לגעת בהן בחזרה הראשונה, ואחר כך נמשיך לעבוד עוד על היצירות שעליהן עבדנו ביום שישי. יש לנו בתכנית גם עיבודים נפלאים לקטעים ליריים לפסנתר של גריג, אותם עיבד לתזמורת מיתרים מורן מגן, וגם את קונצ'רטו החורף של פיאצולה בעיבוד לכינור וכלי קשת של לאוניד דסיאטניקוב. הסולן יהיה הכנר הראשי של האנסמבל קובי רובינשטיין.
הקונצרט יתקיים במוזיאון תל אביב ביום שלישי ב20.00, וישודר בשידור חי בפייסבוק וביוטיוב וגם בקול המוסיקה.
לשידור ביוטיוב לחצו כאן

משבר עולם התרבות

הקונצרט שיתקיים ביום שלישי הקרוב הוא פרי יוזמה של כאן קול המוסיקה. הם יצרו סדרת קונצרטים מרשימה ששמה "קונצרט עד הבית" ובה בכל יום שלישי בערב מתקיים קונצרט של תזמורת אחרת. הסדרה יפה מאד, והיא מאפשרת איזושהי פעילות לתזמורות. אבל, הקונצרטים הם ללא קהל, כלומר אין לתזמורות הכנסות מהקונצרטים האלה, אלא רק הוצאות.
הבעיה הגדולה היא, שעד שלא יאפשרו לעולם התרבות לחזור לפעילות, מול קהל, גופי התרבות, שגם כך נמצאים במשבר, יצטרכו לפעול ללא הכנסות. וזה לא יכול להימשך לאורך זמן.
ובינתיים, לא רק שהממשלה לא מאפשרת לעולם התרבות לחזור לפעילות, היא אפילו לא דנה בזה. כלומר, ישנה התעלמות מוחלטת מכל נושא התרבות. הדיונים היחידים בממשלה שהיו קשורים לתרבות בזמן האחרון עסקו בסגירת סל תרבות ארצי, דבר הזוי בפני עצמו. לשמחתנו, בסופו של דבר אחרי מחאות רבות (כולל מול ביתו של שר החינוך) ותגובות סוערות, החליטו לאפשר לסל תרבות להמשיך. אבל עצם המחשבה לסגור את סל תרבות מעידה על היחס שנושא התרבות והחינוך לתרבות מקבל כאן. בכלל, לא ברור לי מדוע הפסיקו את הקונצרטים שהתקיימו במשך כשבועיים וחצי-שלושה תחת מגבלות הקורונה ועברו מצוין. הייתי בקונצרט של הפילהרמונית בחיפה, היתה בו הקפדה על ישיבה מפוזרת של הקהל, עם מסכות. היו שם לא יותר מ300 איש (באולם של 1000), וככל שידוע לי לא היו מקרי הדבקה בקונצרטים במשך אותה תקופה קצרה שהם התקיימו. אז בזמן שדנים בהחזרת חדרי הכושר, המסעדות, בתי המלון, הקניונים, התחבורה הציבורית, וכמובן בתי הכנסת והישיבות, לפעילות, ומאשרים לפתוח את הכל (תחת מגבלות מסויימות) – בקונצרטים, במופעים ובהצגות אפילו לא דנים. זה מראה לדעתי בראש ובראשונה על היחס של המדינה לתרבות ואמנות, לאנשי התרבות והאמנות, ולצערי הרב, זה מראה על משבר עמוק שבו מצוי עולם התרבות בארץ. הנה מאמר דעה שפורסם לא מזמן ב"הארץ", אותו כתב משה סיני, שאני מסכים עם כל הנאמר בו.

למדינה כלל לא אכפת ממשבר התרבות, וזה לא מפתיע

בממשלה שמתייחסת להשקעה בתרבות כמס שפתיים ולא כערך בסדר עדיפות עליון, אין זה פלא שהתחום הוא מהראשונים שהוקרבו. הגיע הזמן לשנות את זה.

מדינת ישראל אינה חזקה בהתמודדות עם משברים שאינם ביטחוניים. 70 שנות התמודדות עם אתגרי ביטחון וטרור העניקו לה יכולת לא רעה לעמוד במשברים מלחמתיים, שבהם אין שאלות של מיהו מקבל ההחלטות. ההיררכיה ברורה, הנהלים ודפוסי הפעילות אוטומטיים, ההתקפה וההגנה משולבים בתבניות פעולה. ההנחה היא שבמוקדם או במאוחר, גם אם צה"ל לא יביא להכרעה, תבוא רגיעה והמשק יתאושש ואף יצמח, שהרי גלגלי המלחמה משמנים את הכלכלה.

מול זה, משברים אזרחיים תופסים שוב ושוב את ישראל בהפתעה. מעולם לא ניתן בישראל כוח משמעותי לגופי תכנון, חזון ואסטרטגיה.הפתעת המחאה החברתית בקיץ 2011 הסתיימה בוועדה שמרבית המלצותיה מוסמסו. כל אימת שהאיום אינו ביטחוני, נחשפים כשלים של היעדר מנהיגות, ניהול כושל, מאבקי כוחות פנימיים, חוסר יכולת לראות תמונה כוללת ומסרים סותרים. כל אלו מביאים לאובדן מתמשך של אמון הציבור במערכת שאינה מתפקדת. משבר הקורונה משקף את מה שכבר ידענו — משבר מנהיגות, ניהול מבולבל ואובדן שליטה, חוסר עקביות, האשמות הדדיות, והיעדר מגדלור של ערכים בשלטון הישראלי — שלאורם יש לפעול.

ביקורת אינה צריכה להתמקד רק בתיאור של מקבלי החלטות כמושחתים, מנותקים ואטומים, אלא בהצבעה על ערכי יסוד הנדרשים בהגנה ובחיזוק בעת משבר. התרבות מעולם לא קיבלה הכרה כערך מרכזי בישראל. תקציבי התרבות בישראל נמוכים משמעותית מבמדינות מפותחות, הבירוקרטיה הממשלתית האחראית על הטיפול בעולם התרבות רחוקה מלהיות יצירתית ובעלת חזון, בדיוני תקציב התרבות מעולם לא הוצגה תוכנית כוללת לטיפוח המגזרים השונים. רק סמלי הוא שוועדת החינוך והתרבות של הכנסת דנה בשבועות האחרונים באיומים לסגור את קרן קרב ואת סל התרבות, ולא בשום תוכנית מסודרת שגיבש מאן דהוא להצלת עולם התרבות.

מעולם לא הוקמה רשת של ערי תרבות בישראל המטפחות כערך את היצירתיות, המוזיקה ואמנויות הבמה. מעולם לא התכנסה "ועידת התרבות" של ישראל (דוגמת ועידת הרצליה לביטחון לאומי), ראשי רשויות לא מחזיקים אצלם את "תיק התרבות המקומי" (למעט ראש העיר תל אביב רון חולדאי שיש להעריכו על כך) ונבחרי הציבור מעדיפים לשלוט דרך תיקים אחרים, דוגמת "התכנון והבנייה".
משרד התרבות ממעט בפרסום קולות קוראים לקידום מיזמי תרבות, הסיוע המוענק לבתי הספר לאמנויות — החממות הסטודנטיאליות היצירתיות של הדור הצעיר — מועט וקפוא זה שנים, ואין כלל דחיפה להכרה במקצועות התרבות והאמנות כמקצועות ליבה במערכת החינוך, וכמנוף לטיפוח מיומנויות של אינטליגנציה רגשית ויצירתיות בגיל הרך ובכלל. אמנם נעשה מאמץ לחזק את התרבות בפריפריה, אבל מעבר לפסטיבלים ואירועים דרך רשויות מקומיות, שבדרך כלל קרובות לצלחות פוליטיות, לא ניכרה תנופה רבתי של התקדמות תרבותית בפריפריה החברתית והגיאוגרפית הישראלית.

המשבר הנוכחי תפס את עולם התרבות במצוקה מצטברת ועלול להיות בור עמוק שממנו יתקשה להיחלץ. בממשלה מתייחסים להשקעה בתרבות כמס שפתיים, כמקור להתנגחות לשם רווחים פוליטיים ולא כערך בסדר עדיפות עליון, היאה לעם הספר ולמדינה החושבת על העתיד.

הפרויקט המשמעותי הניצב בפני עולם התרבות הוא גיבוש מנהיגות שטח עם בניית עוצמה פוליטית, תוך התנערות מהתמימות הרומנטית שאפיינה עולם זה שנים ארוכות. זהו כורח המציאות להנעת תהליכים שיבנו מחדש את התקווה למאות אלפי אנשי התרבות השרויים בקושי קיומי ומחפשים תקווה.
הכותב הוא מנכ"ל בית הספר הגבוה למוזיקה רימון

לשאול את הקהל אם כולם הגיעו

מתי אי פעם קרה למישהו מאיתנו שהוא עלה לבמה להופיע בקונצרט ויכול היה לבקש מה"קהל" להציג את עצמו? או לפני תחילת הקונצרט לשאול את ה"קהל" אם כולם הגיעו ואפשר להתחיל?

 

הקהל בקונצרט – מנהל הקונסרבטוריון, נציגי המשפחה של לאה ויצחק לוין, הורי ומורי הסולנים הצעירים. צילם יואל לוי

 

האם אי פעם נדרשו הנגנים לצאת בהפסקת החזרה אל החניון שמחוץ לבניין ולשהות רק שם במשך כל ההפסקה, וגם לשתות שם את כוס הקפה שלהם כי אסור להסתובב בתוך הבניין שלא למטרת חזרה או שיעור? האם קרה אי פעם בעבר בטקס חלוקת תעודות לנגנים מצטיינים, שהנגן שאמור לקבל את התעודה עולה לבמה, אבל גם הוא וגם מעניק התעודה לא יודעים בדיוק איך לנהוג כי אסור להתחבק ואסור ללחוץ יד?

הפיתרון לבעיית לחיצת היד – חיכוך מרפקים. צילם יואל לוי

ובכלל, שנגנים שלא ראו אחד את השני כמעט ארבעה חודשים נפגשים סוף כל סוף לנגינה יחד, ולמרות השמחה וההתלהבות הם רק מחככים מרפקים בלי שום חיבוק? בפרוייקט של האנסמבל בשבוע שעבר, פרוייקט שהתקיים תחת מגבלות הקורונה, קרו כל הארועים ההזויים האלה, שכנראה נצטרך להתרגל אליהם בזמן הקרוב.

אבל מעבר לכל אלה, השמחה היתה גדולה מחזרתנו לנגן יחד. המפגש הראשוני של הנגנים אחד עם השני ואיתי ועם נאוה, היה מאד מרגש.
מבחינת התוכן – זה היה פרוייקט חינוכי יוצא דופן. היו בו ארבעה סולנים צעירים, ארבעה מנצחים צעירים, והרבה יצירות או פרקים מיצירות. הסולנים היו כולם תלמידים מצטיינים בקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה, שמסיימים השנה את לימודיהם בקונסרבטוריון – ניצן דניאל ורוני עובד בכינורות, שניהם תלמידים של גיא פיגר, דן אדרי בפסנתר – תלמידו של דרור זמל, ואדר קפלן בקלרינט – תלמידתה של נועה פיגר. עבור מרביתם זו היתה הופעה ראשונה כסולנים עם תזמורת מקצועית, והם זכו להתנסות בעבודה עם תזמורת ועם מנצח שמלווים אותם. בהחלט התנסות חשובה ומלמדת, וכולם עשו זאת בהצלחה מרובה. אגב, אחת היצירות בתכנית עובדה לקלרינט ותזמורת מיתרים על ידי תלמיד מצטיין בקונסרבטוריון – עדי איבגי, וגם הוא זכה לראשונה לשמוע עיבוד שלו על ידי תזמורת מקצועית. העיבוד והביצוע היו מצויינים.

ארבעת הסולנים בקונצרט. מימין לשמאל – רוני עובד, ניצן דניאל, אני, אדר קפלן, דן אדרי, ונציגת משפחת לוין – מלאת שמיר. צילם יואל לוי.

בנוסף אליהם, השתתפו בקונצרט ארבעה סטודנטים לניצוח, תלמידי סדנת הניצוח שלי בביה"ס למוסיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב: אדם אלוש, אורן גרוס-טהלר, עמית רוזנבלום ומיכל אורן. הם ניצחו על האנסמבל, ללא סולנים, בסרנדה למיתרים של אלגר (כל פרק בניצוח סטודנט אחר) ובריקודים הרומניים של ברטוק. עבורם, למרות שכבר צברו קצת ניסיון בניצוח, העבודה עם תזמורת קאמרית מקצועית המורכבת מקשתנים בלבד היא תחום פחות מוכר. מעבר לניצוח עצמו, שהוא פחות או יותר זהה עם כל תזמורת, היתה להם הזדמנות להתעמק בתחום של כלי הקשת, ללמוד להכיר מקרוב את כלי הקשת ולעבוד עם קשתנים, לנסות קשתות שונות, ולשמוע את ההבדל בתוצאה. גם הנושא של ניהול חזרות ביעילות, התמקדות בנושאים החשובים, חיסכון בדיבורים היכן שאפשר להראות בידיים את מה שרוצים להשיג, ניצוח "גדול" וברור רק על הפעמות החשובות והנקודות החשובות במבנה ובתזמור, והסתפקות בתנועות מינימליות בשאר הפעמות, תקשורת וקשר עין עם הנגנים – בכל אלה התמקדנו בזמן החזרות. בכל יום, פרט לחזרות המעשיות שלהם עם התזמורת בהדרכתי, קיימנו גם פגישת ערב (בזום), שבה נתתי להם פידבק על החזרה שעשו, ותכננתי איתם כיצד לנהל את החזרה הבאה. ההתקדמות שלהם במשך הפרוייקט היתה מרשימה, האנסמבל הגיב מצוין לכל אחד מהם, כך שהם יכלו ללמוד תוך כדי עבודה מתי משהו עובד ומתי לא. התוצאה בקונצרט היתה טובה מאד – גם האנסמבל ניגן מצוין בניצוחם, וגם כל אחד מהם עשה עבודה יפה והתקדמות יפה. ובסך הכל גם לנגנים זה היה מעניין שבכל חזרה היו להם חמישה מנצחים שונים…

ארבעת המנצחים הצעירים. מימין לשמאל: עמית רוזנבלום, מיכל אורן, אדם אלוש, אורן גרוס-טהלר ואני. צילם יואל לוי.

הקונצרט צולם והוקלט, ויעלה ליוטיוב לשידור בכורה ביום ד'הקרוב 24.6.20 בשעה 19.00.

האנסמבל בניצוח ישי שטקלר בהקלטה לסרט "תמונת הניצחון" בבימוי אבי נשר (שיושב מאחורי התזמורת).

ועוד דבר שקרה במהלך הפרוייקט – בסיום אחת החזרות, הנגנים הקליטו קטע לסרט חדש של אבי נשר, בניהולו המוסיקלי ובניצוחו של יש שטקלר (רק עוד מנצח אחד בנוסף לחמישה האחרים). לצורך ההקלטה הוספנו עוד כמה נגנים לאנסמבל, וביחד עם אבי נשר עצמו, אנשי ההפקה וההקלטה, נכחו במקום כבר יותר מ20 איש. זה היה מאד יפה ומרגש, ישי עשה עם האנסמבל עבודה יפה מאד, ואחרי פחות משעה הקטע כבר היה מוכן ומוקלט, כולל הכפלות. עכשיו נותר לחכות שהסרט החדש, "תמונת הניצחון" שמו, יהיה מוכן. זה יקח עוד זמן, הצילומים עדיין לא החלו. המוסיקה היתה ראשונה בהכנת הסרט.

חוזרים לנגן

מחר זה קורה

אחרי תקופה ממושכת מאד בלי חזרות וקונצרטים, מחר זה יקרה – נגני אנסמבל סולני תל אביב ואני ניפגש שוב! נתכנס מחר לחזרה ראשונה לקראת קונצרט ללא קהל שיתקיים בהמשך השבוע. זה באמת מרגש ואני מצפה לזה מאד.
התכנית שננגן היא תכנית שבמרכזה ארבעה סולנים צעירים מצטיינים מתלמידי הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה תל אביב – שני כנרים, קלרניתנית ופסנתרן. ננגן איתם פרק מקונצ'רטו לכינור במי מז'ור של באך, פרק מקונצ'רטו לפסנתר מס' 23 של מוצרט, Solo de concours לקלרנית של מסז'ר, ופנטזיה לכינור של סרסטה על נושאים מהאופרה כרמן של ביזה. חוץ מארבעת הסולנים הצעירים, יהיו גם ארבעה מנצחים צעירים, תלמידי סדנת הניצוח שלי באקדמיה למוסיקה בתל אביב. הם ינצחו על האנסמבל בסרנדה למיתרים של אלגר (שלושה מנצחים שונים, כל אחד פרק), ובריקודים הרומניים של ברטוק. הקונצרט הוא ע"ש לאה ויצחק לוין ז"ל, ואנחנו מקיימים אותו זו השנה הרביעית ברציפות, בתמיכת משפחת לוין. השנה, כאמור, נקיים את הקונצרט ללא קהל, ביום רביעי הקרוב 17.6.20, והוא יצולם וישודר ביוטיוב כשבוע לאחר מכן.
בשנים האחרונות קיימנו לא מעט קונצרטים עם סולנים צעירים. הקונצרטים האלה הם פרוייקטים חינוכיים של האנסמבל, ובהם אנחנו מדריכים את הנגנים הצעירים בנגינת סולו עם תזמורת. תחילה אני נפגש עם כל אחד מהסולנים לבד, עובר איתו על היצירה, וגם על הפרטיטורה התזמורתית ותפקיד הליווי של התזמורת. החזרות האלה מיועדות לסייע לסולנים הצעירים להבין כיצד לנגן עם תזמורת ועם מנצח – מתי להוביל את המנצח, מתי לתת למנצח להוביל אותו, למי להקשיב בתזמורת, את מי להוביל בתזמורת – הכל כמובן בהתאם למוסיקה ולפרטיטורה. אחר כך, בחזרות עם התזמורת, אנחנו מתרגלים את זה ורואים איך זה עובד ביחד. הם לומדים תוך כדי החזרות איך להפיק צליל שיעבור את התזמורת, איך לתקשר באמצעות המוסיקה איתי ועם התזמורת, למי ולמה לשים לב במוסיקה וכו'. הפרוייקט הזה הוא פרוייקט חינוכי מאד יפה שאני גאה בו מאד. עד כה במסגרת הקונצרטים האלה כבר הופיעו איתנו למעלה מ30 סולנים צעירים במשך השנים, רבים מהם הפכו למוסיקאים מקצועיים, חלקם אפילו כנגנים קבועים אצלנו בסולני תל אביב.
בנוסף, כאמור, תלמידי סדנת הניצוח שלי מהאקדמיה למוסיקה בתל אביב יקבלו הזדמנות לעבוד עם האנסמבל בהדרכתי, בסרנדה של אלגר ובריקודים הרומניים של ברטוק. אחד הדגשים שלי בעבודה עם הסטודנטים לניצוח הוא היכרות טובה עם כלי הקשת ועם אפשרויות סוגי וגווני הצליל שניתן להפיק מהם. התוצאה המוסיקלית מושפעת מאד מכיווני הקשתות, מהאיצבועים, מהשימוש בויברטו וכו'. הסטודנטים מנסים בחזרות קשתות שונות ואיצבועים שונים כדי לשמוע את ההבדלים בתוצאה. ולא רק כיווני קשת אלא גם מיקום בקשת, מהירויות קשת שונות וכו' – כל אחד מהפרמטרים האלה נותן תוצאה מוסיקלית שונה. אנחנו עובדים על ליטוש טכני וכיצד להביא את התזמורת לתוצאה הטובה ביותר, הן באמצעות הניצוח והן באמצעות הדגשים וההסברים המילוליים. ההתנסות הזו עם תזמורת מקצועית היא הכרחית לסטודנטים הצעירים, כי רק כך הם יכולים ללמוד ולהכיר מקרוב את "כלי הנגינה" שלהם – התזמורת.

אנדראס שול והסטבט מאטר של פרגולזי

 

אנדראס שול עם האנסמבל בנובמבר 2018

לאחרונה פרסמנו את עונת הקונצרטים הבאה שלנו, שאת פתיחתה דחינו מספטמבר לנובמבר, כדי להיות בצד היותר "בטוח" מבחינת האפשרות לקיים קונצרטים בנוכחות קהל. האורח המרכזי שלנו, שישוב אלינו כבר בפעם החמישית, וממש הפך להיות "בן בית" אצלנו, הוא זמר הקונטרה טנור אנדראס שול. הפעם בניגוד להופעותיו הקודמות איתנו, הוא לא ישיר לבד. היצירה המרכזית בתכנית תהיה הסטבט מאטר המפורסם של פרגולזי, שבו שני תפקידי סולו – סופרן וקונטרה טנור. אל אנדראס תצטרף זמרת סופרן ישראלית צעירה ומאד מוכשרת, שהיתה בילדותה בת טיפוחים שלי בכינור – תכלת לוין. בהמשך התמקצעה בפיתוח קול ואת אנדראס הכירה בתיווך שלי, ואף נסעה להשתלם אצלו בגרמניה. השילוב שלהם מאד מרגש עבורי, ואני משוכנע שזו תהיה חוויה יוצאת דופן לקהל. בתכנית ווקאלית אחרת, נבצע שתי יצירות מקהלתיות נפלאות – המיסה מס' 2 של שוברט והגלוריה של ויולדי. המקהלה שתבצע איתנו את התכנית היא אנסמבל זמרי מורן, איתה שיתפנו פעולה רבות בעבר. שני סולנים בינלאומיים יתארחו אצלנו בפעם הראשונה – נגן החצוצרה סרגיי נקריאקוב והכנר האוסטרלי בן ה-12 כריסטיאן לי, שכבר זכה בכמה וכמה תחרויות בינלאומיות. ושני סולנים ישראליים בכירים שישובו אלינו הם הצ'לן הלל צרי בתכנית צ'ייקובסקי והפסנתרן אלון גולדשטיין בתכנית מוצרט. הנה תכניות הקונצרטים במלואן.

 

 

תקוות חדשות לעולם התרבות

שר התרבות החדש חילי טרופר

אחת מנקודות האור והתקווה בממשלה החדשה, הגדולה והמנופחת שהוקמה לאחרונה, היא מינויו של חילי טרופר לשר התרבות החדש. כשבועיים לפני הקמתה, כשעדיין לא היה ידוע מי יהיה השר החדש, אמרתי בראיון ליוסי שיפמן את ציפיותיי מהשר החדש לכשיתמנה כזה: "משר התרבות הבא הייתי מצפה קודם כל שיאהב תרבות, שיכיר תרבות, שיכיר אמנות, שיכיר מוזיקה, שיגיע לקונצרטים, שיכיר את האמנים ואת הצרכים שלהם ושיעריך את עבודתם. זה אמנם נשמע מובן מאליו, אבל אצלנו כנראה צריך להדגיש ולומר גם את זה. מעל לכל הייתי מצפה ששר התרבות ייצג אותנו, האמנים, ויילחם למעננו ולמען התרבות והאמנות, אם צריך גם מול הממשלה והאוצר, ולא יילחם בנו. שיעבוד ביעילות, בצניעות ובשקט."  לקריאת הראיון המלא של יוסי שיפמן עם כמה ממנהלי התזמורות בארץ לחצו כאן.

מיד עם מינויו וכניסתו לתפקיד שר התרבות החדש, כתב חילי טרופר את הדברים הבאים:
"אני בא מאהבה ונדמה לי שזה התנאי ההכרחי לעסוק בענייני תרבות וספורט. אני אוהב תרבות ואני אוהב ספורט.

מעבר לאהבה האישית שלי לתחומים אלה של יצירה, תנועה, חידוש והתפתחות, אני רואה בהם ערך עמוק. בעיני, לא מדובר במותרות, אלא בתחומים חשובים והכרחיים לחברה אנושית.

יש לתרבות ולספורט אפשרות והזדמנות להפוך לכלי ששובר מחיצות ומספר סיפור אנושי וישראלי רחב. כזה, שלכל אחד יש בו מקום. ולא על חשבון השני. מרכז ופריפריה, דתיים, חילוניים וחרדים, יהודים וערבים. סיפור ישראלי עשיר בצבעים ובגוונים, שיש בו מעט פחות מלחמות פנימיות וקצת יותר פיוס, סובלנות וכבוד הדדי.

אלה ימים קשים, לכולם, מכל היבט ובכל מובן. מגפת הקורונה הכניסה את מדינת ישראל ואת העולם כולו לסחרור נוראי והטילה את כולנו אל תוך משבר חסר תקדים.

אין לי עניין בתחרות של מי נפגע יותר ומי צריך לקבל עזרה יותר גדולה. הפגיעה רחבה, הצרכים מרובים והמשימה היא עצומה ומחייבת את כולנו להתייחס אליה באופן ממלכתי ואחראי.

ועם זאת, אני משוכנע שהתגייסות לאומית ועזרה ממשלתית לעולמות התרבות והספורט הם הכרח ולא מותרות. אלה עולמות עמוקים שבנפש, שנוגעים בנשמה, שמעניקים משמעות, שמגלים דברים חדשים, שמעלים דופק, שמדליקים תשוקה, שיוצקים תוכן ושמשיבים רוח. ואין שום סיבה שתחומים פוריים ומפרים אלה ידחקו אל תחתית סדר העדיפויות.

במובן מסוים ועמוק, דווקא בתקופה קשה, הצורך האנושי ביצירה תרבותית ובספורט משגשג גדולים יותר. במידה רבה ועבור הרבה מאוד אנשים, בשביל זה אנחנו קמים בבוקר.

המשורר ברק פלדמן כתב יפה:
כְּשֶׁלּוֹנְדוֹן הֻפְצְצָה
בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה
צֶ'רְצִ'יל הִבִּיט בַּחַלּוֹן
פִּתְאוֹם הִתְקָרֵב אֵלָיו שַׂר הַהֲגַנָּה
וְאָמַר לוֹ: "יֵשׁ לִי רַעְיוֹן
נוּכַל לְהַגְדִּיל אֶת תַּקְצִיב הַבִּטָּחוֹן
אִם נְבַטֵּל אֶת תַּקְצִיב הַתַּרְבּוּת
אֵין טַעַם לָלֶכֶת לִרְאוֹת תֵּאַטְרוֹן
אִם בְּכָל מִקְרֶה כֻּלָּנוּ נָמוּת
צֶ'רְצִ'יל הִבִּיט בַּחַלּוֹן בְּעַצְבוּת
הִקְשִׁיב לַתּוֹתָחִים רוֹעֲמִים
וְאָמַר: "אֲבָל אִם לֹא תִּהְיֶה לָנוּ תַּרְבּוּת
אָז עַל מָה בְּדִיּוּק אֲנַחְנוּ נִלְחָמִים?"

כל אדם וגם כל אומה צריכים מעיין נובע, פתוח וחופשי שאפשר לינוק ממנו. ששווה להילחם עבורו.

אני יודע על עצמי כמה כוח יש לספר טוב, מוסיקה מרגשת, הצגה איכותית, סרט מקסים, תערוכה מעמיקה, מופע מפעים, טורניר מזריק אדרנלין, משחק ספורט תחרותי ואפילו סתם ריצה משחררת. אני מבין כמה ערכים שמייצגים את כל הטוב והיפה שבאדם נטועים בעולמות התרבות והספורט. כמה רוח, אהבת אדם, נחישות ותחושת שייכות טמונים בעולמות אלה.

ואני כאן, יחד עם אחרים, כדי לדאוג שכל זה יתקיים, כדי שהתחומים האלה יחזרו לפרוח. כדי שנוכל לעשות עוד דברים טובים בתחומים אלה.

יהיו ימים קשים, אך עוד נרים את הראש כדי לעשות דברים משמעותיים. יש לי חלומות גדולים ואני מבין שגם הרגע לנסות ולהגשים חלק מהם יגיע. אבל אני גם מודע היטב לכך שכעת נדרשות פעולות דחופות כדי להציל את התרבות והספורט.

אני גם מכיר בכך שתרבות וספורט הן כותרות גדולות לחיים שלמים של המוני אנשים ונשים בישראל. יש להם שמות ופנים ומשפחות וצרכים ואהבות.

המוני ישראלים שאיבדו ברגע אחד את עבודתם, שמתקשים לשרוד את היום ולא מצליחים להירדם בלילות. אני חושב עליהם. אני מחויב להם. ואני מתכוון לעבוד קשה כדי לעזור להם.

זו גם הזדמנות ראשונה עבורי לפנות אל אנשי ונשות התרבות והספורט, שנמצאים בשעתם הקשה מזה עשרות שנים. אני רוצה לומר משהו קצר ופשוט למפיקים, לספורטאים, למשוררים, לשחקנים ולאנשי הסאונד. מראשון האמנים ועד אחרון פועלי הבמה, משחקני ליגת העל ועד אחרון האפסנאים – מרגע זה, אני כאן כדי להיאבק למענכם במלחמת הקיום שלכם.

זה לא יהיה קל, זה יקח קצת זמן, לא נצליח בכל אבל לא אנוח לרגע. לא אשחרר הבטחות גדולות על תוצאות, רק הבטחה על מאמץ כן ואמיתי. אעשה כל מה שביכולתי כדי להיות שליח נאמן שלכם בממשלת ישראל. באתי לעבוד קשה.

עכשיו אשתדל לדבר מעט וללמוד הרבה. אני מבין שאין לי את כל הזמן שבעולם. יותר מדי אנשים קורסים ולא יכולים להמתין לפתרונות מושלמים אלא חייבים חמצן מידי. יחד עם המנכ"ל וכל עובדי המשרד, אעבוד קשה כדי לתת להם חמצן. לתת לנו כחברה – חמצן.

רבן גמליאל ביקש פעם משתי דמויות לבוא להיות שותפים בהנהגה ו"אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם." בישירות ובכנות אמר להם רבן גמליאל שבהנהגה אין מה להתבשם משררה ומכיבודים. בסוף זו כמעט עבדות. עבדות ושליחות עבור הציבור. ואותה יש לעשות בצניעות, בשקט, ברצינות ובאחריות גדולה. אשתדל מאוד".

אז נכון שזה עדיין לא מבטיח שום דבר, כי חילי טרופר יימדד בסופו של דבר במעשיו ולא בפוסטים שהוא מעלה, אבל הדברים האלה מעודדים מאד. ולפחות לפי הפוסט הזה הוא במידה רבה ענה על הציפיות שלי. עכשיו יש לקוות כי באמת הוא יביא לשינוי, יעבוד קשה ויילחם במידת הצורך למעננו האמנים ואנשי התרבות. אני מאחל לו הרבה הצלחה בתפקידו החדש, ולנו, האמנים ואנשי התרבות, לחזור להופיע במהרה.