האחרונים שיחזרו לשגרה

סגרו אותנו. את כולנו. וכשיפתחו, מי יודע מה יהיה עם אולמות הקונצרטים ומתי הם יזכו להיפתח לקהל? ואנחנו, האמנים – האם שוב נהיה האחרונים לחזור? אולמות הקונצרטים היו פתוחים לקהל פעמיים בלבד לתקופה של כשבועיים בכל פעם – בסוף יוני-תחילת יולי, ועכשיו בתחילת ספטמבר. אגב, בשתי הפעמים לא היו שם הדבקות. היתה הקפדה, היה סדר, היתה הפרדה בקהל, הכרטיסים הוזמנו מראש לפי "קפסולות", סידור הישיבה של הקהל הוכן מראש כך שלא יהיה מגע, הקהל ישב עם מסכות, והדברים התנהלו היטב. לפחות בפעם הראשונה, כשלא היה סגר כללי, לא היתה שום סיבה לסגור את אולמות הקונצרטים. בכל פעם התזמורות ניסו לאלתר תכניות, מנצחים וסולנים מן הנמצא ומן המוכן ולפרסמם מהיום למחר. בימי שגרה, תזמורות מתכננות זמן רב מראש את הקונצרטים שלהן. עכשיו, לעומת זאת, בכל פעם ש"מרשים" לנו לקיים קונצרטים מול קהל, זה קורה בהתראה של שבוע-שבועיים בלבד, ואז התזמורות מיד מנסות לבנות תכנית, סולן (מבין אלה שנמצאים בארץ), מנצח (מבין אלה שנמצאים בארץ), לתאם אולם, לפרסם מהר, להודיע לקהל, ולקוות שזה יצליח ושהנזק הכלכלי יהיה מינימלי. ברור שקשה מאד להביא קהל בצורה כזו. על מנת למלא אולם או אפילו להגיע למחצית מתפוסת האולם, דרושה עבודת שיווק ופרסום קבועה, המשלבת שיווק טלפוני עם פרסום דיגיטלי ממומן לאורך מספר שבועות, פרסום בעיתונות הכתובה ויחסי ציבור. כמובן שקונצרטים שמתארגנים בצורה כזו גורמים לנזק כלכלי ולגרעון לתזמורות. עלויות ההפקה והפרסום הן גבוהות כמו בכל קונצרט תזמורתי, ולעומת זאת ההכנסות, כשיש הגבלות על כמות הקהל וזמן הפרסום מועט, הן נמוכות בהרבה מהרגיל.

ולמרות התנאים הקשים האלה, התזמורות קיימו קונצרטים, ואפילו היו כאן כמה קונצרטים נהדרים בתקופה הקצרה הזו, אליהם הגיע קהל צמא למוסיקה חיה, ונהנה מאד. אני הייתי בקונצרט של הפילהרמונית עם ירון גוטפריד והיה נהדר. ובקונצרט שהיה לאחרונה עם תזמורת חיפה בניצוח יואב תלמי אמנם לא נכחתי, אך הייתי בחזרות לקראתו ויכולתי לשמוע ולראות את העבודה הטובה והרצינית, את ההתקדמות בין חזרה לחזרה ואת התוצאה הטובה שהושגה במהלך החזרות, ומההדים ששמעתי – גם בקונצרטים.

לנו, באנסמבל סולני תל אביב, עדיין לא היה קונצרט מול קהל מאז פברואר 2020. כן היו לנו קונצרטים, שניים בלבד, אך שניהם היו ללא קהל – אחד התקיים בחודש יוני בשטריקר, עם סולנים צעירים, ואחד בחודש אוגוסט במוזיאון תל אביב, במסגרת הסדרה "קונצרט עד הבית" של כאן קול המוסיקה. שני הקונצרטים צולמו ושודרו בפייסבוק וביוטיוב, ושניהם היו מוצלחים מאד. נגני האנסמבל הגיעו לחזרות במלוא המרץ, ההתלהבות והמוטיבציה, ההתקדמות היתה מהירה והתוצאה היתה מצויינת.

הנה ביצוע סויטת הולברג של גריג, שאיתה פתחנו את הקונצרט.

והנה הליברטנגו של פיאצולה שאיתו חתמנו את הקונצרט.

בראיון שהתקיים במהלך הקונצרט במוזיאון תל אביב, הבעתי גם את דעתי בנושא סגירת האולמות בפני קהל. מוזמנים לצפות כאן. מראיין: עומר ריטה.

את עונת הקונצרטים שלנו למנויים אנחנו מתכננים לפתוח ב23 בנובמבר, בקונצרט ששמו "חגיגת מוצרט". נבצע בו את הסימפוניה מס' 25 הסוערת (סול מינור הקטנה) ואת הקונצ'רטו מס' 17 לפסנתר, עם הפסנתרן ישי שאער.

ישי שאער

בין מוצרט למוצרט נבצע בבכורה עולמית יצירה חדשה ונהדרת של עמוס אלקנה – "מעבר לאבק העולם". אני יודע שחלק מהתזמורות "נזהרות", במיוחד בתקופה זו, מלבצע יצירות ישראליות. מצד אחד, אפשר להבין – הרי גם כך אין הרבה קהל, אנשים חוששים לבוא לקונצרטים בגלל הקורונה, אז לא צריך להוסיף להם עוד "חשש (ויש אנשים בקהל שמעידים שעבורם זה באמת חשש). מצד שני, אני חושב שאם יש בתכנית מספיק מוסיקה טובה ומוכרת, אין סיבה לא לבצע לצידה גם מוסיקה טובה חדשה שנכתבה כאן, גם אם הקהל לא מכיר אותה. חשוב לחשוף לקהל גם את הנעשה כאן ועכשיו, ויש הרבה מה להציע לו. מעבר לכך, דווקא עכשיו, בתקופה שבה כולנו  – כל עולם המוסיקה ועולם התרבות, כל האמנים ואנשי הבמה – נמצאים בחוסר ודאות מקצועית וכלכלית, אני חושב שאנחנו חייבים לבצע מוסיקה ישראלית ולעזור בכך במשהו למוסיקאים הישראלים. היצירה החדשה של עמוס אלקנה שאותה נבצע בנובמבר היא מצויינת, מאתגרת ומרגשת, ואני בטוח שגם הנגנים וגם הקהל יאהבו אותה. ותהיה בתכנית גם הפתעה – מחזור שירים קצר והומוריסטי שבו נחשוף זמרת/שחקנית צעירה ומאד מאד מוכשרת. אני שמח שעד כה הקהל שלנו נענה לפרסומים ומחדש מנויים ורוכש כרטיסים, למרות אי הוודאות. התמיכה והאמון האלה חשובים לנו מאד, במיוחד בתקופה זו.

צפו בביצוע הסימפוניה מס' 25 של מוצרט, מערב הגאלה החגיגי של אנסנבל סולני תל אביב באולם נגה ביפו בדצמבר 2011. הסימפוניה הזו תפתח כאמור את קונצרט הפתיחה שלנו ב23 בנובמבר.

חג המוסיקה הישראלית – הגרסא המקוונת

למרות הנאמר בפסקה הקודמת – יש גם מסגרות שבהן מוצע שפע של מוסיקה ישראלית לקהל חובבי המוסיקה.

בכל שנה בין ראש השנה ליום הכיפורים מתקיים ברחבי הארץ חג המוסיקה הישראלית – פסטיבל שבו תזמורות, מקהלות, מנצחים, נגנים וזמרים ישראלים מבצעים יצירות של מלחינים ישראלים. הפסטיבל הזה מביא אלפי מאזינים לשמוע את הקונצרטים באולמות הקונצרטים, והוא ממש חגיגה גדולה לעולם המוסיקה שמציג את הנעשה כאן בסצנה המוסיקלית. בשנתיים האחרונות המנהל האמנותי של החג היה עודד זהבי, והוא זכה להצלחה גדולה. הפסטיבל נתמך ע"י משרד התרבות. השנה, בגלל הקורונה, במקום פסטיבל של קונצרטים יתקיים פסטיבל של שידור קונצרטים מן העבר. התכנית שנבנתה נהדרת. מגוונת, מעניינת, ומשלבת אינסטרומנטלי עם ווקאלי, קאמרי עם תזמורתי, ומציעה מגוון רחב מאד של יצירות וביצועים נהדרים. אני אישית מתכוון לצפות ככל שאוכל, ואני ממליץ בחום לכל מי שיוכל לעשות זאת. בתוך שלל הביצועים ישודר גם ביצוע שבו אני מנצח על יצירה חדשה של נעה הרן, עם תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית, מקונצרט שהתקיים בשנה שעברה במוזיאון תל אביב. הנה התכנית המלאה.

בנוסף לחג המוסיקה הישראלית, מגיע קרדיט גם לכאן קול המוסיקה שבתכניות הקונצרטים של הסדרה "קונצרט עד הבית" שבהפקתם, דאגו שכל תזמורת תבצע יצירה ישראלית אחת לפחות בתכנית. הנה ביצוע היצירה "עטרי" של נעמה פרל-צדוק, מהקונצרט שלנו במוזיאון תל אביב במסגרת זו.

שנה טובה

לסיום, אני רוצה לאחל לכל קוראי הבלוג, לחובבי המוסיקה ולכל מכריי – שתהיה שנה טובה, פוריה, יצירתית ובריאה, שתביא איתה הרבה אור, אהבה, אושר ושפיות.

 

חינוך מוסיקלי – חינוך לחיים

 

עצוב מאד לשמוע על הכוונה של משרד החינוך לקצץ סכומים נכבדים מתמיכתו בקונסרבטוריונים בישראל. קיצוץ התמיכה פירושו מכת מוות לקונסרבטוריונים ומכת מוות לחינוך המוסיקלי בישראל. לאחר הקיצוץ, הקונסרבטוריונים שישרדו יהיו הבודדים שיוכלו להעלות את שכר הלימוד, הגבוה ממילא, כלומר אלה שנמצאים באזורים של אוכלוסיות עשירות, או אלה שיוכלו להשיג תמיכות פרטיות או תמיכות עירוניות (שוב, בערים בעלות עיריות עשירות). עצם המחשבה על קיצוץ תקציבי החינוך המוסיקלי, מלמדת שוב על כך שיש כאן תפיסה שגויה שלפיה חינוך לתרבות, לאמנות, למוסיקה – הוא מותרות. ואני טוען שחינוך למוסיקה הוא חינוך לחיים. הנה קטע ממאמר שכתבתי פה בבלוג לפני שמונה שנים, לכבוד פתיחת שנת הלימודים תשע"ג.

חינוך מוסיקלי הוא קודם כל חינוך. באמצעות החינוך המוסיקלי, התלמיד מקבל כלים רבים, ערכים, מיומנויות ויכולות שאותם הוא יכול לקחת איתו לחיים ולהשתמש בהם ביומיום גם אם לא יהיה מוסיקאי מקצועי.

העבודה עם נגנים צעירים במסגרת של הרכב קאמרי, תזמורת או הוראה יחידנית של כלי הנגינה מקנה להם ללא ספק המון ידע בנגינה. הם לומדים להפיק צליל יפה ואיכותי, לנגן נקי, לנגן בקצב, הם לומדים לעצב משפט מוסיקלי ולחפש את דרך הביצוע המשכנעת ביותר שלו. הם מפתחים מיומנויות טכניות ופיזיות שבאמצעותן הם משפרים את רמת נגינתם, והם לומדים לעבוד קשה על-מנת להגיע לתוצאות ולהישגים. בלי ספק, אלה שממשיכים בתחום והופכים למוסיקאיים מקצועיים, לוקחים איתם את כל אלה ומשתמשים בהם ואף משפרים אותם  במשך שנות עיסוקם כמוסיקאים מקצועיים.

תזמורת ברלין גבעתיים (איחוד של התזמורת הייצוגית של קונסרבטוריון גבעתיים ותזמורת צעירה מקונסרבטוריון בברלין) בקונגרס ישראלי-גרמני בברלין, מאי 2015.

אבל מעבר לכל אלה, הנגנים הצעירים לומדים עוד המון דברים שאותם הם יכולים לקחת איתם לחיים גם אם לא יהפכו למוסיקאים מקצועיים. החינוך המוסיקלי עשוי לפתור לילדים בעיות ולשפר יכולות שאינן קשורות דווקא למוסיקה. חשוב לזכור: אלה שאינם הופכים למוסיקאים מקצועיים הם הרוב. מה הם לוקחים איתם משנות לימודי המוסיקה?

כל הנושא של המוטוריקה והקואורדינציה בנגינה הוא מאוד מורכב ומסובך. לילדים רבים ישנן בעיות מוטוריות מסוגים שונים, וכן בעיות של קואורדינציה בין שתי הידיים. החינוך לנגינה עשוי לשפר מאוד את היכולות האלה ואף לפתור בעיות מוטוריות.

תזמורת "ארץ הקודש"  התזמורת הייצוגית של קונסרבטוריון גבעתיים ביחד עם תזמורת ביה"ס לאמנויות ויצ"ו חיפה, מרץ 2016.

במוסיקה כל הנושא הריתמי מבוסס למעשה על מתמטיקה. חינוך מוסיקלי מפתח מאוד את היכולות המתמטיות, ודרכו תלמידים המתקשים במתמטיקה יכולים לשפר מאוד את הישיגיהם בתחום. גם הזיכרון, שקשור במידה מסויימת למתמטיקה, מתפתח מאוד בזמן לימודי המוסיקה של התלמיד. למידה בעל-פה של קטע נגינה ארוך (10 עד 15 דקות) עשויה לפתח מאוד את הזיכרון, ולסייע בתחומים רבים אחרים.

נושא המשמעת הוא נושא מאוד חשוב בחינוך, ובמוסיקה זה אולי אחד הנושאים החשובים והעיקריים. ילד שלומד נגינה ועוסק בנגינה למעשה גוזר על עצמו להיכנס למסגרת שיש בה כללי משמעת נוקשים. ראשית כל, ישנו הצורך להתאמן באופן קבוע ויומיומי, בין אם יש זמן ובין אם אין זמן, בין אם יש כח ובין אם אין כח. שנית, ה"דדליין" של מועד הקונצרט מדרבן ומכריח את התלמיד להגיע למצב של הכנת קטע להופעה מול קהל. אצל ילדים עם בעיות משמעת, העיסוק בנגינה עשוי לחולל ניסים ונפלאות.

ישנו כמובן כל החלק הרגשי אמוציונלי, שמאוד מתפתח אצל תלמידים שמתעסקים במוסיקה. הצורך לבטא רגש כלשהו באמצעות נגינה של משפט מוסיקלי,  והחיפוש אחר הדרך הטובה ביותר לבטא את אותו הרגש, מפתחים מאוד את הצד הרגשי אצל תלמידי מוסיקה.

ובכלל, חינוך למוסיקה הוא קודם כל חינוך לאהבת המוסיקה ולאהבה בכלל. האושר שבעשייה המוסיקלית ובנגינה המשותפת עם נגנים נוספים, ההתלהבות מיצירה יפה או מפראזה מוסיקלית מרגשת, אלה הדברים החשובים שהתלמיד סופג.

התזמורת הצעירה של קונסרבטוריון גבעתיים ביחד עם תזמורת צעירה מברלין, ינואר 2012, תיאטרון גבעתיים.

אחד התחומים המשמעותיים ביותר שהחינוך המוסיקלי מפתח הוא תקשורת וחברה. נגינה בתזמורת (וגם בהרכב קאמרי) מפתחת מאוד את יכולות התקשורת, ההקשבה, הדיאלוג וההבנה של האחר. דוגמא אחת מאלפת ומרגשת שיש לי בתחום הזה – תלמיד שאני מאוד גאה בו, שיש לו בעיית תקשורת מלידה ולומד בחינוך מיוחד מילדותו. כשהצטרף אלי לתזמורת בקונסרבטוריון גבעתיים, הבעייה שלו לא ממש אפשרה לו לתפקד בתזמורת – היתה לו בעיה להבין את סימני הניצוח, את הכללים מתי לנגן ומתי לא, והוא בעצם "הפריע" להתקדמות התזמורת. אבל בזכות הנחישות שלו ושל הוריו ובזכות ההתמדה בנגינה בתזמורת הילד הזה למד היטב את כל כללי הנגינה בתזמורת, והיום כבר כמעט שאי אפשר להבחין שהוא ילד של חינוך מיוחד. העיסוק במוסיקה שיפר פלאים את יכולותיו בחיי היומיום. היום, כשהוא כבר בכיתה י"ב, הוא גם נגן מצויין, וגם אין לו בעיות תקשורת כפי שהיו בילדותו. האם זה בכלל משנה אם הוא יהפוך למוסיקאי מקצועי או לא?

תלמידים מצטיינים מקונסרבטוריון שטריקר אחרי שהופיעו כסולנים עם אנסמבל סולני תל אביב, יוני 2020.

מבחינתי, ההצלחה או הכישלון של ילד שלומד מוסיקה או שלי כמחנך למוסיקה אינם נמדדים בציון שאותו הוא קיבל במבחן הנגינה או בהחלטתו אם להמשיך להיות מוסיקאי מקצועי או לא. אלה ממש זניחים בעיני. מה שחשוב בעיני הוא אילו כלים קיבל התלמיד בשנות חינוכו המוסיקלי וכיצד הוא משתמש בהם בהמשך דרכו – כמוסיקאי, כמתמטיקאי, כרופא, כסוציולוג, כספורטאי, כאיש עסקים או כמחנך (או כל תחום אחר).

 

לשאול את הקהל אם כולם הגיעו

מתי אי פעם קרה למישהו מאיתנו שהוא עלה לבמה להופיע בקונצרט ויכול היה לבקש מה"קהל" להציג את עצמו? או לפני תחילת הקונצרט לשאול את ה"קהל" אם כולם הגיעו ואפשר להתחיל?

 

הקהל בקונצרט – מנהל הקונסרבטוריון, נציגי המשפחה של לאה ויצחק לוין, הורי ומורי הסולנים הצעירים. צילם יואל לוי

 

האם אי פעם נדרשו הנגנים לצאת בהפסקת החזרה אל החניון שמחוץ לבניין ולשהות רק שם במשך כל ההפסקה, וגם לשתות שם את כוס הקפה שלהם כי אסור להסתובב בתוך הבניין שלא למטרת חזרה או שיעור? האם קרה אי פעם בעבר בטקס חלוקת תעודות לנגנים מצטיינים, שהנגן שאמור לקבל את התעודה עולה לבמה, אבל גם הוא וגם מעניק התעודה לא יודעים בדיוק איך לנהוג כי אסור להתחבק ואסור ללחוץ יד?

הפיתרון לבעיית לחיצת היד – חיכוך מרפקים. צילם יואל לוי

ובכלל, שנגנים שלא ראו אחד את השני כמעט ארבעה חודשים נפגשים סוף כל סוף לנגינה יחד, ולמרות השמחה וההתלהבות הם רק מחככים מרפקים בלי שום חיבוק? בפרוייקט של האנסמבל בשבוע שעבר, פרוייקט שהתקיים תחת מגבלות הקורונה, קרו כל הארועים ההזויים האלה, שכנראה נצטרך להתרגל אליהם בזמן הקרוב.

אבל מעבר לכל אלה, השמחה היתה גדולה מחזרתנו לנגן יחד. המפגש הראשוני של הנגנים אחד עם השני ואיתי ועם נאוה, היה מאד מרגש.
מבחינת התוכן – זה היה פרוייקט חינוכי יוצא דופן. היו בו ארבעה סולנים צעירים, ארבעה מנצחים צעירים, והרבה יצירות או פרקים מיצירות. הסולנים היו כולם תלמידים מצטיינים בקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה, שמסיימים השנה את לימודיהם בקונסרבטוריון – ניצן דניאל ורוני עובד בכינורות, שניהם תלמידים של גיא פיגר, דן אדרי בפסנתר – תלמידו של דרור זמל, ואדר קפלן בקלרינט – תלמידתה של נועה פיגר. עבור מרביתם זו היתה הופעה ראשונה כסולנים עם תזמורת מקצועית, והם זכו להתנסות בעבודה עם תזמורת ועם מנצח שמלווים אותם. בהחלט התנסות חשובה ומלמדת, וכולם עשו זאת בהצלחה מרובה. אגב, אחת היצירות בתכנית עובדה לקלרינט ותזמורת מיתרים על ידי תלמיד מצטיין בקונסרבטוריון – עדי איבגי, וגם הוא זכה לראשונה לשמוע עיבוד שלו על ידי תזמורת מקצועית. העיבוד והביצוע היו מצויינים.

ארבעת הסולנים בקונצרט. מימין לשמאל – רוני עובד, ניצן דניאל, אני, אדר קפלן, דן אדרי, ונציגת משפחת לוין – מלאת שמיר. צילם יואל לוי.

בנוסף אליהם, השתתפו בקונצרט ארבעה סטודנטים לניצוח, תלמידי סדנת הניצוח שלי בביה"ס למוסיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב: אדם אלוש, אורן גרוס-טהלר, עמית רוזנבלום ומיכל אורן. הם ניצחו על האנסמבל, ללא סולנים, בסרנדה למיתרים של אלגר (כל פרק בניצוח סטודנט אחר) ובריקודים הרומניים של ברטוק. עבורם, למרות שכבר צברו קצת ניסיון בניצוח, העבודה עם תזמורת קאמרית מקצועית המורכבת מקשתנים בלבד היא תחום פחות מוכר. מעבר לניצוח עצמו, שהוא פחות או יותר זהה עם כל תזמורת, היתה להם הזדמנות להתעמק בתחום של כלי הקשת, ללמוד להכיר מקרוב את כלי הקשת ולעבוד עם קשתנים, לנסות קשתות שונות, ולשמוע את ההבדל בתוצאה. גם הנושא של ניהול חזרות ביעילות, התמקדות בנושאים החשובים, חיסכון בדיבורים היכן שאפשר להראות בידיים את מה שרוצים להשיג, ניצוח "גדול" וברור רק על הפעמות החשובות והנקודות החשובות במבנה ובתזמור, והסתפקות בתנועות מינימליות בשאר הפעמות, תקשורת וקשר עין עם הנגנים – בכל אלה התמקדנו בזמן החזרות. בכל יום, פרט לחזרות המעשיות שלהם עם התזמורת בהדרכתי, קיימנו גם פגישת ערב (בזום), שבה נתתי להם פידבק על החזרה שעשו, ותכננתי איתם כיצד לנהל את החזרה הבאה. ההתקדמות שלהם במשך הפרוייקט היתה מרשימה, האנסמבל הגיב מצוין לכל אחד מהם, כך שהם יכלו ללמוד תוך כדי עבודה מתי משהו עובד ומתי לא. התוצאה בקונצרט היתה טובה מאד – גם האנסמבל ניגן מצוין בניצוחם, וגם כל אחד מהם עשה עבודה יפה והתקדמות יפה. ובסך הכל גם לנגנים זה היה מעניין שבכל חזרה היו להם חמישה מנצחים שונים…

ארבעת המנצחים הצעירים. מימין לשמאל: עמית רוזנבלום, מיכל אורן, אדם אלוש, אורן גרוס-טהלר ואני. צילם יואל לוי.

הקונצרט צולם והוקלט, ויעלה ליוטיוב לשידור בכורה ביום ד'הקרוב 24.6.20 בשעה 19.00.

האנסמבל בניצוח ישי שטקלר בהקלטה לסרט "תמונת הניצחון" בבימוי אבי נשר (שיושב מאחורי התזמורת).

ועוד דבר שקרה במהלך הפרוייקט – בסיום אחת החזרות, הנגנים הקליטו קטע לסרט חדש של אבי נשר, בניהולו המוסיקלי ובניצוחו של יש שטקלר (רק עוד מנצח אחד בנוסף לחמישה האחרים). לצורך ההקלטה הוספנו עוד כמה נגנים לאנסמבל, וביחד עם אבי נשר עצמו, אנשי ההפקה וההקלטה, נכחו במקום כבר יותר מ20 איש. זה היה מאד יפה ומרגש, ישי עשה עם האנסמבל עבודה יפה מאד, ואחרי פחות משעה הקטע כבר היה מוכן ומוקלט, כולל הכפלות. עכשיו נותר לחכות שהסרט החדש, "תמונת הניצחון" שמו, יהיה מוכן. זה יקח עוד זמן, הצילומים עדיין לא החלו. המוסיקה היתה ראשונה בהכנת הסרט.

אוהב להיות בבית

הימים האלה אינם ימים קלים לכולנו. פרט לנושאים הרפואיים המדאיגים, ולנושא הפרנסה שנפגעה, והגעגועים לאירועים המשפחתיים, לחברים, לבילויים ולעבודה, יש גם אי וודאות לגבי העתיד. במיוחד בתחום שלי, תחום המוסיקה.

אבל יחד עם זאת, לימי הקורונה יש גם צדדים חיוביים. הם מאפשרים לנו לעשות הרבה דברים שאין לנו זמן אליהם בימי השגרה. ובזכות השינוי הקיצוני בשגרת החיים בימים אלה, הגעתי לכמה מסקנות חשובות על חיי.

מקום ה"בילוי" העיקרי בבית – המרפסת.

קודם כל, גם אני, כמו אריק איינשטיין ז"ל – אוהב להיות בבית. מאד אוהב. בימי השגרה אני מתרוצץ כל כך הרבה בחוץ. מלמד באקדמיה בתל אביב, מנצח על תזמורת הקונסרבטוריון בבאר שבע, גר בחיפה, מקיים חזרות בתל אביב עם סולני תל אביב ובגבעתיים עם תזמורת הקונסרבטוריון… וכמובן קונצרטים – בתל אביב, חיפה, עכו, גוש עציון, אשקלון, ובמקומות רבים נוספים, וזה לא כולל נסיעות לחו"ל. כמעט כל יום אני בנסיעות, הרבה פעמים אני יוצא מהבית מוקדם מאד בבוקר, חוזר הביתה לפעמים מאוחר מאד אחרי קונצרטים. עכשיו, כבר למעלה מחודש אני בבית, וממש כיף לי. אני גם לומד לנצל היטב את כל חלקי הבית – יושב הרבה במרפסת, מבלה הרבה בחדר של הבנות. אני אפילו מגיע הרבה יותר לחדר העבודה שלי, שבימי השגרה הלחוצים אני לא נמצא מספיק בבית כדי להיכנס אליו…

דבר נוסף שלמדתי – זמן איכות עם המשפחה זה נכס אדיר שהחיים נותנים לנו והוא לצערי לא מספיק מנוצל ביומיום. לשחק עם הבנות, לצחוק איתן, לצייר איתן, לעשות פאזלים, לשיר, להקשיב למוסיקה, לראות הצגה או סרט, לקפוץ על המיטה – כל אלה דברים נפלאים, שלא קורים מספיק בימי שגרה. התקופה הזו בבית גם מאד מפתחת את הבנות, ובמיוחד את הילדה הקטנה שלי, אודליה, שהיא כמעט בת שנה. הנוכחות האינטנסיבית היומיומית של שני ההורים והאחות הגדולה שלה, דניאלה, ממש הקפיצו אותה בהתפתחות, גם מבחינת התנועה, זחילה, עמידה וכו׳, וגם מבחינת ההבנה. אגב, בשגרה, בלילות שבהם היא מרבה להתעורר, ואני איתה והיא לא נרדמת, ובוכה, ובמשך יותר משעה היא על הידיים שלי בשלוש לפנות בוקר – אני יודע שלמחרת עומד להיות לי יום קשה מאד. אני יודע שיהיה לי קשה לנהל חזרה, להתרכז בפגישות ובשיעורים, אחרי לילה ללא שינה. בימים אלה, לעומת זאת, כמובן שאם קורה שהיא מתעוררת ולא נרדמת למשך זמן רב, אני פחות מודאג מזה, כי בכל יום אפשר להשלים שעות שינה במשך היום…

עם הבנות שלי.

תובנה חשובה נוספת – פגישות אפשר לקיים מרחוק (בזום). שעות על שעות של נסיעות מתבזבזות לי בימי שגרה על פגישות עבודה. האנשים שעובדים לצידי באנסמבל על ההפקה, השיווק והיח"צ גרים כל אחד במקום אחר, אני בחיפה, ותמיד קשה לתאם מועד להיפגש. גם כשבסוף מצליחים זה תמיד מאמץ לכולם. נכון שלא כל פגישה כדאי לקיים בזום, בטח לא פגישות היכרות. אבל פגישות עבודה שוטפות בהחלט יכולות לעבוד מצוין בזום, ועשויות לחסוך שעות רבות של תיאומים והתרוצצויות.

גם את סדנת הניצוח שלי באקדמיה בתל אביב אני מעביר בימים אלה בזום פעם בשבוע. זה לא אידאלי, אבל סך הכל השיעורים עובדים מצוין, זורמים, אפקטיביים, הנוכחות מלאה, והסטודנטים מפיקים מהם תועלת. כמובן שאת החלק הפרקטי בסדנה – חזרות וקונצרטים עם תזמורות – אנחנו לא יכולים לקיים בימים אלה. הסטודנטים היו אמורים לנצח על אנסמבל סולני תל אביב בקונצרט בתחילת אפריל, שכמובן לא התקיים, ובינתיים נדחה למאי, ואני מניח שניאלץ לדחות אותו עוד. אבל סך הכל גם עם תלמידי האקדמיה וגם עם תלמידי הניצוח הפרטיים שלי אני ממשיך לעבוד כרגיל, מרחוק, וביעילות, וזה גוזל ממני הרבה פחות זמן מאשר בימי שגרה. אגב, יש לי תלמידת ניצוח פרטית שגרה בית לידי, פחות מ100 מטר, ואפילו אותה, למען הזהירות, אני מלמד בזום בימים אלה.

את הזמן הפנוי בימים אלה אני מנצל גם ללמידה והתעמקות ביצירות שאינן לביצוע בקונצרטים קרובים (שזה ממש בלתי אפשרי בימי השגרה הלחוצים), ואפילו צופה להנאתי בכיתות אמן ושיעורים בכלי נגינה שונים ובניצוח, בהרצאות שונות, קורא מאמרים שאף פעם לא הגעתי אליהם, ואני מתכנן גם לחזור לתרגל את השפות שלמדתי בעבר אך לא תרגלתי מספיק – איטלקית ורוסית. הזדמנות שלא תחזור, וחבל לפספס אותה…

הרקויאם של מוצרט, מקונצרט בינואר האחרון.

יש כמובן הרבה אי ודאות בימים אלה, במיוחד לנו המוסיקאים. אני מאד מתגעגע לחזור לנצח על האנסמבל ועל התזמורות האחרות שלי, ולהופיע לפני קהל, אבל אני לא יודע מתי זה יקרה. אני לא יודע אפילו לאיזה קונצרט להתכונן ואילו פרטיטורות ללמוד, כי אי אפשר לדעת מתי נחזור להופיע. ליתר ביטחון התחלתי ללמוד לאחרונה תכנית שאני עומד להופיע איתה במרץ 2021 בסלובקיה. זה נראה לי די בטוח שיתקיים, עד כמה שאפשר לומר בימים אלה את המילה "בטוח"…

גם לא התחלתי ממש לעבוד על פרסום העונה הבאה של האנסמבל, למרות שכבר סגרנו את התכנית ואת כל הסולנים האורחים (מתוכננים להופיע איתנו כמה סולנים בינלאומיים מאד מרשימים), כי אנחנו לא יודעים מתי נחזור להופיע ואם נוכל לפתוח את העונה כמתוכנן. אני מקוה ומאמין שגם הקהל שלנו מתגעגע, ויחזור אלינו ברגע שנוכל לחזור להופיע. אני אישית מאד מתגעגע לקהל שלנו, ונזכר מדי פעם בפידבק שלו ובאנרגיות שהוא נותן לנו, כמו כאן בסיום קונצרט בטירת הכרמל לפני כמה חודשים.

אבל בינתיים, אני יכול רק להעלות סרטונים מקונצרטים שלנו מן העבר. אז לסיום, הנה שני סרטונים של האנסמבל מקונצרטים – תחילה הפתיחה "נישואי פיגרו" של מוצרט, מקונצרט שלנו בקיץ האחרון בפסטיבל בבוסאן, דרום קוריאה.

והנה הפרק הראשון של הסימפוניה מס׳ 40 של מוצרט, מקונצרט הגאלה לציון עשור להיווסדו של האנסמבל, דצמבר 2011 באולם נוגה ביפו.

מאחל לכולם הרבה בריאות ושמרו על עצמכם.

לא לבד על הבמה

חוזר להופיע ככנר

ב-20 השנים האחרונות הנגינה בכינור לא ממש היתה עיסוק מרכזי אצלי. אמנם היו לי מידי פעם קונצרטים ככנר, אבל ככל שעיסוקיי כמנצח התרבו, כך הורדתי מעצמי את העומס של נגינה בכינור. בשנים האחרונות מצאתי את הדרך שלי לשמר אחת לכמה זמן את הנגינה בכינור. בהתחלה זה דרש ממני אומץ, אבל אחרי שצלחתי את הפעם הראשונה, אני עושה את זה כבר עם יותר ויותר ביטחון. אחת לשנה-שנתיים  אני מופיע כסולן בכינור עם אנסמבל סולני תל אביב. הדרך שמצאתי שהכי מתאימה לי לעשות את זה, בתוך לוח הזמנים העמוס שלי, היא לנגן קונצ׳רטי כפולים ובעיקר בארוקיים. כפולים, מכיוון שיש משהו מרגיע מאד בשבילי כשנגן סולן נוסף מופיע איתי ביחד. אני לא לבד על הבמה כסולן, לא כל העיניים נשואות רק אלי, ולא כל הנטל על הכתפיים שלי. בארוקיים, מכיוון שבניגוד לקונצ׳רטי הוירטואוזיים של המאה ה19 או הקונצ׳רטי הקלאסיים השקופים והעדינים של מוצרט, הקונצ׳רטי הכפולים של באך ושל ויולדי הם פשוטים יותר מבחינה טכנית, וניתן ללמוד אותם יחסית מהר ובקלות (מה גם שאת מרביתם ניגנתי בצעירותי). בשנים האחרונות ניגנתי עם האנסמבל את הקונצ׳רטו לכינור ולמנדולינה של ויולדי עם יקי ראובן, את הקונצ׳רטו לשני כינורות של באך עם אנדרס מוסטונן, ואת הקונצ׳רטו לכינור ואבוב של באך עם תמר ענבר. בשבוע הבא אנגן שוב כסולן עם האנסמבל, ושוב יחד עם מוסטונן, קונצ׳רטו לשני כינורות בלה מינור של ויולדי, וגם קונצ׳רטו גרוסו לשני כינורות וצ׳לו של ויולדי. אני נרגש מאד לשוב להופיע ככנר, וכבר מתאמן במרץ ובהתלהבות לקראת המאורע.

הפעם הראשונה שהופעתי ככנר סולן עם סולני תל אביב היתה בדצמבר 2015, אז ניגנתי את הקונצ׳רטו לכינור ומנדולינה של ויולדי, יחד עם יקי ראובן במנדולינה. הנה הפרק הראשון מאותו הביצוע.

והפעם הקודמת ששיתפתי פעולה עם מוסטונן היתה בקונצ׳רטו לשני כינורות של באך, בפברואר 2017. הנה קטע מהפרק הראשון.

לכבוד המורה האגדית לכינור

לרמת הנגינה שלי בכינור, רמה שמאפשרת לי כיום להופיע מדי פעם כסולן עם האנסמבל, הגעתי הרבה בזכות מורתי לכינור בשנים 1994-2000, אירנה סבטלובה. אירנה היא ללא ספק אחת מהמורות הגדולות בעולם לכינור. התמזל מזלנו שהיא הגיעה לישראל ב1991, ולימדה כאן באקדמיה למוסיקה בתל אביב במשך שנים רבות, תחילה כאסיסטנטית של פרופ׳ יאיר קלס, ובהמשך כמורה עצמאית. השינוי וההשפעה שלה על רמת הכנרים בארץ הורגשו מיד, ולמעשה מורגשים היטב עד היום. כנרים ראשיים של תזמורות מובילות בארץ ובחו"ל, כנרים ברביעיות מיתרים מובילות, כנרים סולנים ופרופסורים מובילים לכינור בקונסרבטוריונים ובאקדמיות למוסיקה עברו במשך שנות לימודיהם המרכזיות אצל אירנה סבטלובה. רשימה חלקית של כנרים ראשיים בתזמורות שונות בארץ ובחו"ל מבין תלמידיה של אירנה, כוללת את סרגיי אוסטרובסקי, מתן דגן, זוהר לרנר, גריגורי אס, הדר רימון, דניאל קובליאנסקי, גיא פיגר. מבין נגני רביעיות המיתרים וההרכבים הקאמריים הישראליים המובילים ב-20 השנים האחרונות, רבים הם תלמידיה, כמו הדס פבריקנט, סרגיי אוסטרובסקי, יבגניה אפשטיין, רחל רינגלשטיין, גיא פיגר, משה אהרונוב, אייל קלס וסבטלנה סימנובסקי. מעבר לתוצאות המדהימות שהיא הוציאה מתלמידיה, כולנו מעריכים, אוהבים ומעריצים אותה בזכות ההשפעה האדירה שהיתה לה על כל אחד ואחת מאיתנו. מעבר להתמסרות הטוטאלית שלה לכל תלמיד, לכל שיעור, לכל פראזה מוסיקלית ולכל צליל, יש לה אישיות כריזמטית, יכולת פדגוגית ונפש אמנותית, שהופכים אותה לאישיות נדירה, אמנית נדירה, מוסיקאית נדירה, פדגוגית נדירה. ואת כל העבודה המדהימה שלה היא עשתה ללא שפת דיבור – בשנים הראשונות היא דיברה רק ברוסית, ובהדרגה שילבה קצת אנגלית מעורבבת עם מילים בודדות בעברית. המצב לא השתנה הרבה ב-30 השנים שחלפו מאז… היא עדיין לא יודעת עברית, ולאנגלית שלה משתרבבות כל הזמן מילים ברוסית ובעברית (למרות שהיא לא יודעת עברית), מה שיוצר שפה ייחודית רק לה. אבל כשהיא מדגימה, מנגנת, שרה, מחקה את התלמיד הנבוך שעומד מולה – הכל תמיד ברור גם בלי שפה. עד היום, אחת לכמה זמן, לקראת הופעות שלי בכינור אני לוקח איתה שיעור או שניים, ותמיד יוצא עם המון אינפורמציה והשראה.

אירה סבטלובה (במרכז) והפסנתרנית הקבועה של הכיתה שלה (שגם ליוותה אותי בכל האודיציות, הקונצרטים והתחרויות) יוליה גורביץ׳, יחד איתי בערב לכבוד יום הולדתה ה75 של אירנה.

לאות הערכתנו הרבה ואהבתנו אליה, ובזכות יוזמה מבורכת של סרגיי אוסטרובסקי, נפגשנו כמה מתלמידיה לשעבר לחגוג לה את יום הולדתה ה-75 במסעדה בתל אביב. זו היתה הפתעה מאד מרגשת עבורה. היא חשבה שהיא נפגשת רק עם סרגיי, ופתאום הגיעו עוד תלמידים שלה, ורבים נוספים שלא יכלו להגיע היו שותפים למתנה שנקנתה לה – אייפד. במהלך הערב היו הרבה רגעים משעשעים, נוסטלגיים, מרגשים, סיפורים וזכרונות שהעלינו, חיקויים, וכמובן הרבה רגעים של השראה, כשאירנה דיברה על מוסיקה ועל נגינה. היה ערב מדהים, שבו יכולנו להביע מעט מהערכתנו העצומה אל אירנה.

התלמידים עושים כבוד למורה הנערצת לכינור

לזכר סוזן לואיס-אוזר ז"ל

לפני כשבוע הלכה לעולמה אשה יקרה, טובה, אהובה וצעירה, אחרי מאבק במחלת הסרטן – סוזן לואיס אוזר. סוזן היתה מרכזת הלימודים בביה"ס למוסיקה בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב. הכרתי אותה לפני כ-15 שנה, כתלמיד של מנדי רודן ז"ל במסגרת לימודיי ביה"ס למוסיקה בוכמן-מהטה. בהמשך, דרכינו נפגשו כשבתה יובל אוזר הצטרפה לתזמורת של קונסרבטוריון גבעתיים בניצוחי. ב-2012 הכרתי גם את אביה אלכס לואיס כשהאנסמבל הופיע בימי הקלרינט, בגמר תחרות הקלרינט על שם רות לואיס ז"ל, אשתו של אלכס ואמה של סוזן. ובשנתיים האחרונות, מאז שהתחלתי ללמד בביה"ס למוסיקה ע"ש בוכמן-מהטה, שוב פגשתי באופן קבוע את סוזן.

החיוביות שלה, החיוך שלה, האופטימיות שלה והנכונות שלה לעזור ולהיענות לכל בקשה – היו תכונות שכל הסובבים אותה הבחינו בהן. תמיד היתה משיבה בטון דיבור רגוע ומרגיע, מטפלת בכל בקשה, מתייחסת לכל אדם בכבוד ובאופן שווה, בין אם הוא סטודנט שנה א׳ ובין אם פרופסור בכיר. היתה לי זכות גדולה להכיר אותה ואת משפחתה המקסימה. לכתה מאיתנו בטרם עת היא אסון גדול, ואת חסרונה קשה יהיה למלא. כמו רבים מחברי הסגל ומהסטודנטים, גם אני אהבתי אותה מאד. יהי זכרה ברוך.

רקויאם מרגש וגרנדיוזי

קשה לי לתאר במילים את ההרגשה שלי בזמן שאני מוביל, על הבמה, קבוצה גדולה ואיכותית של כ-50 מבצעים, הכוללת נגנים, מקהלה וסולנים – לביצוע של מוסיקה כל כך נשגבת כמו הרקויאם של מוצרט. זו באמת הרגשה שאין דומה לה.

כמנצח, לא קורה לי הרבה שאני גם מוביל את הביצוע, נותן השראה, יוצר את המוסיקה באמצעות הידיים, וגם, בו זמנית, חי את התוצאה, נהנה מהנגינה, מהשירה, ובמיוחד מהמוסיקה העילאית. ברקויאם של מוצרט היו כמה רגעים כאלה. אלה היו רגעים יוצאי דופן, שבהם הייתי מסוגל ממש להיכנס לתוך המוסיקה ולחיות אותה תוך כדי הביצוע, ולא רק להוביל אותה ולשלוט בגוף המבצע.

בזמן ביצוע יצירה מוסיקלית,  אני עסוק, כמנצח, גם בעתיד וגם בעבר, בו זמנית. למה הכוונה? בעתיד – במה שעומד לקרות, כלומר הכנה של האופי, העוצמה, הטמפו של מה שיקרה בפעמה הבאה ממש לפני שהיא מגיעה. בעבר – במה שקרה ממש לפני רגע, כלומר הקשבה למה שיוצא מהתזמורת ותגובה מיידית לכל טעות או צליל המנוגן באופן שונה ממה שאני רוצה (חזק מדי, מהר מדי, ארוך מדי וכד׳). לרוב, בגלל שמשימת ה"פיצול" היא מספיק קשה גם כך, והתזמורת זקוקה לעזרה של המנצח רוב הזמן, קשה למנצח "להתנתק" מהשליטה בביצוע (שהיא עצמה, כאמור, מורכבת משתי משימות מנוגדות שקורות בו זמנית), ולצלול לתוך המוסיקה, לתוך ההווה. ברגעים יוצאי הדופן שזה כן קורה, החוויה היא עילאית.

כך הרגשתי ברגעים מסויימים בביצוע הרקויאם של מוצרט השבוע. הקונצרטים היו מאד מרשימים וגרנדיוזיים. לי אישית זה היה מאד מרגש להוביל ביצוע רב משתתפים שכזה.

עוד בקונצרט ביצענו שתי יצירות חדשות שנכתבו עבור האנסמבל. הראשונה, לא בדיוק חדשה, קטעים ליריים שגריג כתב לפסנתר. היא תוזמרה לתזמורת כלי קשת עבורנו ע"י מורן מגן, ובוצעה לראשונה בהרכב הזה. המוסיקה המקורית כשלעצמה היא נפלאה, וגם התזמורים של מורן מגן כתובים מאד יפה, יצירתי, מעניין. היצירה השניה, יצירה חדשה לגמרי של ידידי המלחין דני עקיבא – שירים לאביתר, לאלט, קלרינט וכלי קשת. זו יצירה שונה ממרבית יצירותיו של דני, קודם כל בגלל שהטקסטים שהוא בחר הם של שירי ילדים של אבנר פרץ, המיועדים למבוגרים – דבר יוצא דופן כשלעצמו. המוסיקה, בהתאם, לפעמים הומוריסטית, לפעמים דרמטית-תיאטרלית, לפעמים מפחידה, לפעמים מהורהרת, בדיוק על פי מצבי הרוח של הילד כפי שהם מתוארים בשירים, או על פי הדיאלוגים שלו עם סבו (שהוא המשורר אבנר פרץ עצמו). המוסיקה מאד יפה, אך בכלל לא קלה לביצוע. היא כתובה הרבה פעמים כמו רצ׳יטטיבים באופרה, עם משקלים משתנים, טמפי משתנים, פרמטות רבות. גם הזמרת ניצן אלון וגם הקלרניתן יונתן לייבוביץ׳ עשו עבודה נהדרת ומקצועית עם היצירה, ואני חושב שהתוצאה, במיוחד בקונצרט השני, היתה יוצאת מהכלל.

הקהל הרב שמילא את האולמות בשני הקונצרטים, יצא מגדרו מהתלהבות, והתגובות הנפלאות לא איחרו לבוא. הנה כמה תגובות שנכתבו בפייסבוק:

"גם אני נכחתי בקונצרט, נהנתי מהשירים הליריים מאת גריג והתרגשתי משירי המשורר דניאל עקיבא שהפליא לבטא את יחסו לנכדו הקטן, כשעיני מהופנטות למראה המנצח ברק טל המצייר בעדינות ובדייקנות את הצלילים באצבעותיו.
הרקוויאם של מוצרט סחף אותי בסערה עצמתית ודרמטית, בהרמוניה עשירה ובשירה מופלאה של זמרי האנסמבל והסולנים.
תענוג צרוף."

"כששתי אושיות מוזיקליות משובחות כ"כ נפגשות על במה אחת ומבצעות יחד את הרקוויאם של מוצרט ויצירות נוספות, זוהי חגיגה אמיתית של ממש."

"היה ערב פשוט מדהים. יצאנו בעננים…"

אפילו בביקורת שפורסמה ב"הארץ", אותה בחר המבקר לכתוב באופן שיבליט את הצדדים השליליים, נכתבו כמה דברים שבהחלט היה משמח לקרוא: "הפרשנות שנתן ברק טל לרקויאם של מוצרט, מעניינת. היא מושפעת באופן בולט מן הכיוון שסימנו ביצועים עם אוריינטציה "תקופתית": אנסמבל קולי לא גדול ואנסמבל כלי די קטן, עם דומיננטיות של כלי נשיפה, שמאפשרים שקיפות והבלטה של הקולות הפנימיים בנגינה ובשירה, קצבים מהירים וזרימה אינטנסיבית שיוצרת גישה נמרצת, דרמטית… בביצוע עליו ניצח טל היו רגעים יפים, מעניינים, סוחפים ורעננים".

דני עקיבא, מעבר להיותו מוסיקאי נהדר ומלחין שאני מאד מעריך, וגם מורה ופדגוג שגידל דורות של תלמידים (ואני ביניהם), הוא גם חבר טוב וקרוב, שנחלץ לעזרתי בכל פעם שאני זקוק לו. לאחרונה הוא הגיע לתת עדות לטובתי בבית המשפט בחיפה, במצב לא נעים שאליו נקלעתי, של תביעה שהוגשה נגדי בגין לשון הרע. דני, ועוד כמה מידידיי שהיו מעורבים בנושא התביעה, הגיעו להעיד לטובתי ובכך סייעו לי לזכות במשפט. המשפט שבו נתבעתי נמשך למעלה משנתיים, שהיו בהם לא מעט רגעי חרדה ולחץ נפשי, ולשמחתי הוא הסתיים בניצחון, הרבה בזכות דני ושאר החברים הטובים שבאו לסייע לי!

סיום מלהיב לסיור עונות השנה

את חמשת הקונצרטים עם התכנית "עונות השנה" סיימנו בקונצרט בטירת הכרמל מול אולם מלא וקהל נלהב מאד. הקונצרטים התקיימו באותם ימים של החזרות על הרקויאם של מוצרט, ובשל כך היו לא קלים עבור הנגנים ועבורי. הקהל הנלהב בכל אחד מהקונצרטים נתן לנו הרבה אנרגיות להיות במיטבנו בכל קונצרט וקונצרט. הנה הקהל המריע בסיום הקונצרט בטירת הכרמל.

רקויאם ביום גשם סוער ועמוס

חזרה עם האנסמבל ועם הסולנים על הרקויאם של מוצרט, הבוקר.

זה התחיל בנסיעת בוקר ברכבת מחיפה לתל אביב לחזרה של האנסמבל בשטריקר, נסיעה בה ניצלתי את הזמן לעבור שוב על הפרטיטורה של היצירה החדשה הנהדרת של דני עקיבא – שירים לאביתר. שמחתי לפגוש בחזרה את דני, לראשונה אחרי זמן רב. הוא הגיע לשמוע את יצירתו בתהליך העבודה. היה נהדר – גם היצירה, גם החזרה וגם הפגישה.

הסולנים ניצן אלון ויונתן לייבוביץ׳ ביצירה של דני עקיבא.

פגשתי בחזרה גם את המלחין מורן מגן שתזמר עבורנו קטעים ליריים לפסנתר של גריג. התזמורים פשוט נפלאים, וכיף לעבוד עליהם.

בחלק השני של החזרה פגשתי את הסולנים ברקויאם של מוצרט – עודד רייך, רון זילברשטיין ודנה מרבך, שהצטרפו אל ניצן אלון ששרה לפני כן את היצירה של דני. הרקויאם של מוצרט זו יצירת מופת שכל פרק בה הוא מאסטרפיס. תענוג לעבוד עליה, ובמיוחד עם סולנים נפלאים כאלה, שהם גם חברים.

 

מיד כשסיימתי את החזרה, נסעתי במזג אויר סוער וגשום לפגישה בגבעתיים עם מנהל השיווק של האנסמבל ועם נאוה, המפיקה שלנו, שאותה פגשתי גם בחזרת הבוקר לפני כן בשטריקר. אחרי הפגישה המוצלחת, הלכתי לקונסרבטוריון גבעתיים לחזרת אחה"צ על הסימפוניה מס׳ 44 של היידן עם התזמורת הייצוגית של הקונסרבטוריון. ומשם הלכתי ברגל לבית יד לבנים בגבעתיים, לחזרת ערב עם האנסמבל הקולי הישראלי על הרקויאם של מוצרט. היה תענוג לעבוד איתם במשך כשעתיים, למרות שהגשמים החזקים והרעמים נשמעו היטב מבפנים. היה אפילו רגע אחד מיוחד שבו נתתי כניסה גדולה בפורטה, ובדיוק על הפעמה של הכניסה, ממש לפי הניצוח שלי, היה רעם חזק שהרעיד את האולם. אחרי כל אלה חזרתי ברכבת לחיפה, רק כדי ללכת לישון ומחר להשכים קום שוב לקראת יום חדש ועמוס נוסף. בבוקר – חזרה נוספת של האנסמבל על תכנית הרקויאם של מוצרט, ועל היצירות של דני עקיבא והתזמורים של גריג. ובערב – קונצרט של האנסמבל ברחובות עם התכנית עונות השנה, איתה אנו מופיעים בימים אלה ברחבי הארץ.

הקונצרטים עם הרקויאם של מוצרט יתקיימו במוצ"ש הקרוב 25.1.2020 בשעה 20.30 בחיפה (רפפורט), כרטיסים בטל׳ 04-8363804, וביום א׳ 26.1.2020 בשעה 20.30 בת"א (קונסרבטוריון שטריקר), כרטיסים בקישור הזה

מוסיקה רוקיסטית ומקצבים דרום אמריקאיים

סולני תל אביב עם יקי ראובן במנדולינה, בשבוע שעבר במורמונים בירושלים

במקביל להכנות הרבות לקראת הפרוייקט הגדול ביותר שלנו השנה (מבחינה הפקתית ומספר המשתתפים) – הרקויאם של מוצרט – אנחנו גם בתקופה של קונצרטים ברחבי הארץ עם תכנית אחרת: עונות השנה של ויולדי, צ׳ייקובסקי ופיאצולה. עם התכנית הזו הופענו בסדרת המנויים שלנו בעונה שעברה, ועכשיו אנחנו מופיעים איתה 5 פעמים במקומות נוספים – היינו בשבוע שעבר באוניברסיטה המורמונית בירושלים, הערב אנחנו בקונסרבטוריון באר שבע, מחר בקונסרבטוריון עפולה, ובשבוע הבא נופיע בבית העם רחובות ובקונסרבטוריון טירת הכרמל. התכנית הזו היתה מאד מוצלחת בעונה שעברה בקונצרטים למנויים, ולפי הקונצרט בשבוע שעבר במורמונים מול אולם מלא וקהל נלהב – כך יהיה גם הפעם. זו תכנית שמתאימה לכל סוגי הקהל, היצירות בה קצרות (לא יותר מ10 דקות ליצירה), יש בה גיוון של הכלים הסולנים – הכינור בנגינת קובי רובינשטיין והמנדולינה בנגינת יקי ראובן (שניהם גם מנגנים במהלך הערב יחד את הקונצ׳רטו לשני כינורות של ויולדי), שבירות חדות בין המוסיקה ה"רוקיסטית" של ויולדי למלודיות הנפלאות של צ׳ייקובסקי ולמקצבים הדרום אמריקאיים של פיאצולה, וכל היצירות הן מצד אחד מצויינות ואיכותיות ומצד שני מוכרות ואפילו פופולריות. ההגעה שלנו להופעות במקומות מרוחקים בפריפריה, מעוררת דווקא הרבה עניין במקומות אלה. פרסומים גדולים המבשרים על הקונצרטים שלנו שם מופיעים בשלטי חוצות ובקונסרבטוריונים, כפי שראיתי השבוע בטירת הכרמל.

אני אישית מאד נהנה להופיע מול קהלים חדשים, וגם לחזור על תכניות שכבר הופעתי איתן בעבר. בכל קונצרט אני משנה משהו, וזה לפעמים מפתיע את התזמורת ומעלה את הריכוז, האנרגיה וההתלהבות.

בפוסט הבא – על ההכנות לקראת הפרוייקט הגדול עם הרקויאם של מוצרט. מוזמנים לעקוב

כל הטעויות האפשריות בניצוח

בחזרה לחוויות מלפני 20 שנה

עם תזמורת המושבות, בקונצרט שהתקיים ב16.12.2019

התזמורת הראשונה שעליה ניצחתי באופן קבוע, במשך למעלה משנתיים, היתה תזמורת חובבים – חובבי המוסיקה ירושלים. זה היה לפני כעשרים שנה. הייתי אז סטודנט לניצוח באקדמיה למוסיקה בירושלים, והמורה שלי לניצוח ד"ר יבגני צירלין היה אז המנצח הקבוע של התזמורת הזו, והחליט לעזוב אחרי שבע שנים איתם (הוא למעשה ניצח עליהם מיום עלייתו ארצה). למזלי, הוא המליץ לתזמורת עלי כמי שיוביל את התזמורת לאחר עזיבתו. הם מצידם רצו לבחון אותי, ועוד מועמד או שניים אחרים, לפני שיחליטו. לשמחתי, אחרי מספר חזרות ניסיון הם בחרו בי, וכך התאפשר לי כבר בתקופת לימודי הניצוח שלי לנצח באופן קבוע ולעבוד עם תזמורת פעם בשבוע. זה היה ניסיון חשוב מאד עבורי. הייתי אז סטודנט חסר ניסיון, ועשיתי עליהם את כל הטעויות האפשריות – גם מבחינת ניצוח, גם מבחינת ניהול החזרות, גם מבחינת למידה והכנה של החומר, גם מבחינת בניית מתח, קשר עם הנגנים, וכל מה שמנצח צריך לעשות. התזמורת היתה נהדרת (וגם סלחנית), ואיפשרה לי ממש ללמוד ניצוח עליה. עבור הנגנים החובבים זו היתה הנאה צרופה להיפגש אחת לשבוע ולנגן ביחד. הם עשו זאת במלוא ההתלהבות, המסירות והאהבה, והתוצאות היו יפות מאד. אני זוכר את התקופה הזו כתקופה מאד טובה וחשובה בהתפתחותי המוסיקלית, וכמובן שמאז יש לי פינה חמה בלב לתזמורת החובבים ההיא ולתזמורות חובבים בכלל. במשך כל עשרים השנים שעברו מאז, ניצחתי באופן קבוע, לצד תזמורות מקצועיות גם על תזמורות צעירות, אבל לא יצא לי לנצח על תזמורות חובבים, פרט לפעם אחת לפני כשנתיים עם אנסמבל מיתרים בחיפה (אנסמבל כרמל). בקיץ האחרון קיבלתי פניה לנצח על תזמורת המושבות, שהיא תזמורת חובבים טובה. הסכמתי בשמחה, וסגרנו על מועדי חזרות ומועד הקונצרט וגם את התכנית (שהיתה מאד מאתגרת). הפעם, הגעתי לנצח על תזמורת החובבים ממקום אחר לגמרי מזה שהייתי בו לפני 20 שנה. התובנה העיקרית שהגעתי אליה במשך השנים האלה היא שבעצם אין ממש הבדל בין תזמורת מקצועית לתזמורת חובבים או סטודנטים. הניצוח חייב להיות מדוייק וברור באותה מידה (אולי בתזמורות חובבים אפילו יותר), הסטנדרטים אותם הסטנדרטים, ניהול החזרות זהה, ולמעשה אין שום סיבה לדרוש מתזמורת חובבים או מתזמורת צעירה פחות מאשר מתזמורת מקצועית. אין סיבה להתייחס אליהם יותר בסלחנות מאשר אל תזמורת מקצועית, ההיפך – בגלל שיש יותר זמן חזרות ניתן להגיע לעבודה על כל פרט ועל כל פראזה ולהתעמק יותר במוסיקה, ובודאי שלא צריך לוותר. עם הגישה הזו הגעתי לפרוייקט עם תזמורת המושבות, וכבר מהחזרה הראשונה קיבלתי שיתוף פעולה מלא מצד הנגנים. החזרות התנהלו במלוא הרצינות, ירדנו לפרטי פרטים ולעבודה על כל האספקטים הטכניים והמוסיקליים שבנגינה תזמורתית, וההתקדמות היתה יפה ומהירה. למרות שהחזרות התקיימו בשעות הערב המאוחרות, הגעתי לכל חזרה עם הרבה שמחה ומרץ, וכך גם נגני התזמורת, שהשקיעו ועשו את המקסימום. התכנית היתה קשה ומאתגרת במיוחד – מוצרט הפתיחה לחליל הקסם, ברהמס וריאציות על נושא של היידן, ובטהובן סימפוניה מס׳ 7. עבדנו קשה, ובקונצרט ניתן היה לשמוע את התוצאה. כפי שאני נוהג לעשות בקונצרטים עם תזמורות מקצועיות, גם עם תזמורת המושבות השארתי קצת מקום לספונטניות ולהפתעות בקונצרט. הם היו מרוכזים והגיבו מצוין. בסך הכל זו היתה חוויה נהדרת בשבילי, והקונצרט היה מצוין.

עוד פיטורים לא הגיוניים בתחום החינוך המוסיקלי

מדוע זומן ד"ר אלכס וסרמן ע"י עיריית רמת גן לשימוע לפני פיטורים? לא ברור לי. אלכס ווסרמן הוא מנהל המרכז למוסיקה ברמת גן, הוא הקים בו את התזמורת הסימפונית רמת גן, והוא הביא את שני הגופים – התזמורת והמרכז למוסיקה – להישגים נהדרים ברמה המקצועית והפדגוגית בכל שנות הניהול שלו שם.

אקדים ואומר – ד"ר אלכס ווסרמן הוא לא חבר או קרוב שלי. אבל בגלל שהסיפור הזה מקומם, ומזכיר לי קצת את סיפור הפיטורים שלי ושל מורי מגמת המוסיקה בביה"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו (רעות) חיפה לפני כשנתיים, אני חייב לכתוב עליו ולהביע את דעתי בעניין. גם כאן, כמו במקרה ויצ"ו מלפני שנתיים, מעורבת עירייה, גם כאן הנושא המרכזי הוא כסף, וגם כאן יש לדעתי חוסר הבנה מצד העירייה בנושא מוסיקה וחינוך מוסיקלי. מיד לאחר ששמעתי על הסיפור כתבתי לראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן, את הדברים הבאים:

לכבוד
מר כרמל שאמה הכהן
ראש עיריית רמת גן

כבוד ראש העיר,

נדהמתי לשמוע כי ד"ר אלכס ווסרמן, מנהל המרכז למוסיקה רמת גן ומנהלה המוסיקלי של התזמורת הסימפונית רמת גן, זומן לשימוע לפני פיטורים

ד"ר ווסרמן הוא אדם רב כישורים ורב פעלים הן כמוסיקאי, הן כמנהל והן כפדגוג. הוא הביא להישגים חסרי תקדים את המרכז למוסיקה ברמת גן, הן מבחינת כמות התלמידים הנחשפים למוסיקה וללימודי מוסיקה, והן מבחינת איכות הצוות המקצועי, המורים, התכניות החינוכיות והפעילות המוסיקלית בעיר. הוא בנה במו ידיו את התזמורת הסימפונית רמת גן, שהיא תזמורת סימפונית מקצועית גדולה ומרשימה המקיימת קונצרטים רבים בפני אולמות מלאים, וכן קונצרטים חינוכיים רבים ומשמעותיים למאות מילדי העיר.

אין לי ספק שפיטורים של ד"ר ווסרמן יביאו הרס וחורבן על מרכז המוסיקה המפואר ברמת גן, ויובילו לסגירת התזמורת הסימפונית רמת גן.

לא לכל אדם בעל כישורים מוסיקליים יש גם כישורים אדמיניסטרטיביים ויכולת לנהל מוסד חינוכי. לא כל מנצח תזמורת ניחן ביכולות פדגוגיות ובהבנת הכלים הנדרשים על מנת ללמד מוסיקה ולהנגישה לילדים בגילאי 5 עד 18. ולא כל מנהל בעל יכולת אדמיניסטרטיבית מסוגל לנצח על תזמורת מקצועית ולהובילה ביד רמה להישגים. לד"ר אלכס ווסרמן יש את כל היכולות האלה, ולא בכדי הוא הצליח מאד כמנהל המרכז למוסיקה וכמנהל המוסיקלי של התזמורת. לבנות את כל אלה זה קשה מאד ודורש עבודה קשה, סבלנות, אמונה בדרך ויכולות פנומנליות. להרוס זה קל ופשוט

כבוד ראש העיר, אני משוכנע שאינך רוצה להיזכר כראש העיר שבתקופת כהונתו נחרבה הפנינה האמנותיתמוסיקליתפדגוגית האיכותית ביותר בעירך, שנבנתה בעמל רב.

אני קורא לך לחזור בך מכוונתך לזמן את ד"ר אלכס ווסרמן לשימוע לפני פיטורים, ופונה אליך בבקשה לאפשר לו להמשיך בעבודת הקודש שהוא עושה בעירך, לתת לו להצמיח את המרכז למוסיקה המפואר שהוא בנה, ולהמשיך להנהיג את התזמורת הסימפונית רמת גן להישגים רבים ברמת גן וברחבי הארץ.

תלמידי המרכז למוסיקה רמת גן והוריהם, ונגנים מהתזמורת הסימפונית רמת גן, יצאו להפגין מול בנין עיריית רמת גן, ומאות אנשים (ואני ביניהם) חתמו על עצומה נגד הכוונה לפטר את אלכס וסרמן. הנה אחת התגובות שמצאתי בפייסבוק על הנושא ואני מזדהה עם כל מילה בה – "פה במקום המטורלל הזה מי שעושה מהפכה ומקדיש את עשר השנים האחרונות למאות ילדים ותזמורת נהדרת עומד בפני ועדת פיטורים? ירדנו מהפסים סופית". שלשום בישיבת מועצת העירייה הנושא נידון. אני מקוה מאד שהעירייה תחזור בה מכוונתה לפטר את ד"ר אלכס וסרמן.

הנה קטע שפורסם בידיעות אחרונות על ההפגנה.

אני אישית חושב שכל אנשי המוסיקה והחינוך המוסיקלי בארץ צריכים להפגין סולידריות ולתמוך באלכס ווסרמן. לצערי, בתחום שלנו, שגם כך סובל ממחסור בתקציבים, מחסור בקהל, מחסור בתלמידים, וגם מחסור בהבנה אצל חלק ממקבלי ההחלטות, זה יכול לקרות לכל אחד, וגם אני נוכחתי בזה בעצמי לפני כשנתיים. כואב לי לשמוע שיש אנשים שמנסים לנצל את המצב הזה לטובתם האישית, וכבר פנו לעיריית רמת גן והציעו להם את שרותיהם במקומו של אלכס (וזה עוד לפני שהתקבלה אפילו החלטה בעניינו). אני חושב שזו חוסר קולגיאליות, אנוכיות וחוסר אתיקה בסיסית, וזה בסופו של דבר, בטווח הארוך, יפגע גם בהם.

כוכב רוק

הקונצ׳רטו הלא נכון

"רגע, עצור! אנחנו מנגנים את הקונצ׳רטו הזה?" כך שאל אותי, עם פנים מודאגות, מול התזמורת הסימפונית של חארבין, הפסנתרן ג׳יה יואן, לאחר ארבע תיבות של נגינה בלבד מתחילת הקטע התזמורתי הפותח את הקונצ׳רטו לפסנתר מס׳ 3 בדו מינור של בטהובן, בחזרה שהתקיימה יום לפני הקונצרט. "כן, זה הקונצ׳רטו שסיכמנו בטלפון וגם במייל, וזה מה שהודעת לתזמורת", כך עניתי לו מול התזמורת. "וואו", הוא נשמע מודאג ומוטרד, "הייתי בטוח שמנגנים את הקונצ׳רטו מס׳ 5 "הקיסר"". בתוך שניות, הוא היה צריך לשנות את כל ההכנה המנטלית ולהתמקד בקונצ׳רטו מס׳ 3, למרות שהתכונן לנגן את מס׳ 5. כמובן שגם מספר 3 היה "באצבעות שלו", כי זה אחד הקונצ׳רטי שסולן כמוהו מבצע כל הזמן, אבל עדיין זה קשה מאד להחליף יצירה ללא הכנה מראש ומיד לנגן אותה עם תזמורת. החזרה עברה "בשלום", הוא ניגן מצוין, עזרתי לו בכך שאת הפרק המסיים לא לקחתי בטמפו מהיר מדי, ואחרי החזרה, כמובן, הוא הלך להתאמן על קונצ׳רטו מספר 3 לקראת הקונצרט שהיה ביום המחרת.

כמובן שבקונצרט הוא ניגן יוצא מהכלל! וכמו תמיד בסין, כשהוא עולה לבמה, כל הקהל מריע כמו בקונצרט רוק. הוא ממש כוכב! סופרסטאר. כך זה היה במפגש שלי עם ג׳יה יואן בסין, לפני שנה בדיוק, וזה כבר היה המפגש השלישי שלנו.

הפעם הראשונה היתה כשנתיים לפני כן, בבראשוב, רומניה, עם הפילהרמונית של בראשוב. הוא נחת לפנות בוקר, לקראת החזרה על הקונצ׳רטו של צ׳ייקובסקי שהתקיימה בבוקר. בפגישה קצרה במלון עברנו על הטמפי, שינויי הטמפי ומקומות חשובים נוספים בקונצ׳רטו. הוא התנצל בפניי שהוא מאד מאד עייף אחרי טיסה ממושכת, מספר ימים ללא שינה, וגם לא ניגן כמה ימים. כעבור כשעה, על הבמה, בחזרה עם התזמורת, זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו מנגן, והוא ניגן מדהים!

ג׳יה יואן הוא פסנתרן פנטסטי, מוסיקאי נהדר, שולט בפסנתר בוירטואוזיות, מפיק צלילים יפהפיים מהפסנתר, ותמיד היה לי תענוג ללוות אותו. נפגשנו בעבר גם בדרום קוריאה, בפסטיבל בבוסאן, שם הוא הופיע ברסיטל סולו וגם שפט בתחרות הקונצ׳רטו שבה ניצחתי על שלב הגמר, עם הפילהרמונית של בוסאן. במשך כל תקופת היכרותנו שמרנו על קשר. ובשבוע הבא הוא מגיע לראשונה לישראל, ויופיע כסולן עם סולני תל אביב בקונצ׳רטו לפסנתר מס׳ 2 של שופן.

אל תחמיצו את הקונצרטים האלה.

במוצ"ש 7.12.19 בשעה 20.30 בחיפה (רפפורט), כרטיסים ב048363804.

ביום א׳ 8.12.19 בשעה 20.30 בתל אביב (שטריקר), כרטיסים ב035466228 או בקישור הזה

הקשר הפיני

יורמה פאנולה, המורה לניצוח מפינלנד

עם פינלנד יש לי קשר מוסיקלי ארוך שנים. לפני 18 שנים הכרתי לראשונה את יורמה פאנולה, המורה האגדי לניצוח. זה היה בקורס ניצוח בהדרכתו באסטוניה. באותו קורס גם הכרתי כמה יצירות של סיבליוס לתזמורת קאמרית, והבאתי את התוים שלהן לארץ (זה היה לפני תקופת imslp). בהמשך נסעתי לכמה קורסים, כולל בפינלנד, בהדרכתו של פאנולה, ואני יכול לומר שהוא אחד המורים המשפיעים ביותר שהיו לי לניצוח. בקורסים איתו גם הכרתי מוסיקאים פינים, תזמורות פיניות ואנשים פינים. ביצעתי באנסמבל במשך השנים יצירות רבות של סיבליוס, למעשה כמעט את כל היצירות שלו שמתאימות להרכב האנסמבל. בשנת 2007, בסיור של האנסמבל לאוסטריה ושוייץ, הופיע איתנו כסולן הפסנתרן הפיני הנרי זיגפרידסון, שביחד עם הכנרת פטריציה קופצ׳ינסקאיה והצ׳לנית סול גבטה ניגן איתנו את הקונצ׳רטו המשולש של בטהובן.

עם הפסנתרן הפיני הנרי זיגפרידסון והצ׳לנית סול גבטה, 2007

ובשנת 2012 האנסמבל הופיע בקונצרט מיצירות סיבליוס במכללת לוינסקי, קונצרט שיזם וערך ד"ר רון ויידברג, שהוא עצמו מומחה סיבליוס.

בבית השגרירה הפינית, עם הפסנתרנית לאורה מיקולה, השגרירה, נספחת התרבות ומוסיקאים ישראליים.

באופן טבעי, במשך השנים גם הייתי בקשר עם השגרירות הפינית בישראל. בשבוע שעבר קיימה השגרירה הפינית בביתה ארוחת ערב במטרה להציג פסנתרנית פינית שביקרה בישראל – לאורה מיקולה. במפגש נכחו, פרט לשגרירה ולפסנתרנית, גם נספחת התרבות הפינית, ומוסיקאים ישראלים בכירים, בהם, כמובן ד"ר רון ויידברג, וכן המלחין עודד זהבי, דן יוהס שמנהל את אנסמבל המאה ה21, ישראל בראון שהוא יו"ר הועד המנהל של סולני תל אביב, החלילנית אסתי רופא (שהיא ידידה ותיקה שלא ראיתי הרבה שנים), ועוד. היה מפגש נעים וטעים, והוא בהחלט עשה חשק לחדש את הקשר האמנותי עם מוסיקאים פינים ועם מלחינים פינים.

עם הפסנתרנית הפינית לאורה מיקולה

פרקטיקה בניצוח עם הסטודנטים באקדמיה

חזרה של תזמורת הקונסרבטוריון של גבעתיים בניצוח תלמיד סדנת הניצוח שלי מהאקדמיה בתל אביב

את שנתי השלישית כחבר בסגל ההוראה של בית הספר למוסיקה בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב (או בשמו הקצר – האקדמיה למוסיקה), התחלתי לפני כחודש. במשך שנת הלימודים הסטודנטים שלי זוכים להתאמן על "כלי הנגינה" שלהם – התזמורת – שבניגוד לסטודנטים לנגינה (שלוקחים איתם את כלי הנגינה בארגז ומוציאים אותו בכל פעם שרוצים להתאמן), אין להם אפשרות להתאמן עליה בבית, מסיבות לוגיסטיות. בניגוד לכלי נגינה, התזמורת לא יכולה להיכנס בארגז, והיא מורכבת מאנשים שמנגנים ואינם זמינים בכל רגע נתון. וכדי ללמוד איך "להפעיל" את התזמורת, איך להשפיע עליה ועל הנגינה שלה, איך לגרום לה להישמע טוב, ואיך לנהל את החזרות איתה, חייבים להתאמן עליה, להכיר אותה, להכיר את הדינמיקה איתה ועם נגניה. בקורס שלי לניצוח באקדמיה למוסיקה הסטודנטים לומדים את כל אלה באופן פרקטי ועל ידי התנסות בעצמם בניצוח. כבר מחודש ספטמבר, עוד לפני שהחלה שנת הלימודים באוניברסיטה, הסטודנטים שלי הגיעו לחזרות של התזמורות השונות שאותן אני מדריך וניצחו עליהן פה ושם בחזרות. במהלך החזרות שהם מנהלים אני מדריך אותם ומכוון אותם, לפעמים מדגים להם אפשרויות שונות לנצח ולהראות לתזמורת באמצעות הידיים איך לנגן קטע מסוים ואיך לשפר אותו, והם מנסים וחווים בעצמם את ההשפעה שיש לתנועות הידיים שלהם על התוצאה. בשבוע הבא יזכו הסטודנטים לנצח לראשונה השנה על אנסמבל סולני תל אביב, בחזרה הכנה לקראת הקונצרטים עם הפסנתרן ג׳יה יואן. הם יכינו את האנסמבל לפני הגעתו של המנצח האורח ארנסט הצל מאוסטריה, שינצח על הקונצרט.