רגעים ספונטניים והפתעות

לא יודע אם זה מקובל בקונצרטים של הסינפונייטה הסלובקית או לא, ואם זה קורה לעיתים קרובות או לא, אבל לקבל מחיאות כפיים קצובות כשכל הקהל נעמד על הרגליים בסיום הסימפוניה האיטלקית של מנדלסון – זה מרגש. ובאמת התרגשתי, לא רק בסיום הקונצרט אלא לכל אורך הערב. בגלל כמות החזרות המעטה שהיתה לנו (הוזמנתי לבוא לנצח על הסינפונייטה הסלובקית בהתראה קצרה ולא יכולתי להגיע לחזרה הראשונה בגלל הקונצרט עם האנסמבל, אז למעשה היתה לנו חזרה אחת פחות מהמתוכנן), ביקשתי מהנגנים בחזרה הגנרלית לשים לב אלי היטב בקונצרט. ידעתי שהרבה מהניואנסים, שלא הספקתי לעבוד עליהם ביסודיות בחזרה, אצטרך להראות להם בקונצרט באמצעות הידיים. גם הכנתי אותם לכך שיהיו בקונצרט רגעים ספונטניים והפתעות. בקונצרט עצמו, כבר מתחילתו יצרתי כמה "הפתעות" כאלה, כדי להגביר את הדרמה במוסיקה (וגם לגרום לנגנים להיות בשיא הריכוז). בפתיחה קוריאולן של בטהובן, כבר אחרי שתי תיבות יש הפסקה של כל התזמורת. דממה. הארכתי אותה קצת יותר ממה שכתוב, כדי ליצור מתח, וכך גם בהפסקה התזמורתית הבאה כעבור שתי תיבות נוספות. זה עבד מצוין. לכל אורך הקונצרט הרגשתי שהנגנים הולכים איתי לגמרי, מגיבים לכל רובאטו (חופש ריתמי) שאני לוקח, ויוצרים את המוסיקה ביחד איתי. הפתיחה הדרמטית של בטהובן באמת היתה עוצמתית בקונצרט, וכשהיא הסתיימה היה שקט ארוך ומתוח לפני מחיאות הכפיים של הקהל. בהמשך הערב הצטרף אלי הצ׳לן היפני בן ה-23 מיצ׳יאקי אואנו לביצוע הקונצ׳רטו לצ׳לו בדו מז׳ור של היידן. הוא זכה לתשואות רמות הן מהקהל והן מהנגנים על נגינתו המוסיקלית והוירטואוזית, וסיים בהדרן מתוך סויטה של באך לצ׳לו סולו. ולאחר ההפסקה, כאמור, ביצענו את הסימפוניה האיטלקית של מנדלסון. הרגשתי בביצוע שהתזמורת בדריכות שיא, יוצרת יחד איתי את המתח וההרפיה שיש במוסיקה של מנדלסון, את הפראזות הארוכות בנושא השני, מגיבה אלי היטב לכל הדינמיקות שהראיתי להם, כולל אלה שלא תוכננו מראש, ונמצאת כל כולה לגמרי במוסיקה. כל קבוצות התזמורת ניגנו היטב, היתה תחושה מאד חזקה של ביחד. בפרק האחרון לקחתי טמפו די מהיר, והקפדתי לשמור עליו לכל אורך הפרק. הנגנים הגיבו מצוין. וכאמור, לאחר סיום הפרק האחרון, הקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות ונעמד על רגליו במשך דקות ארוכות. בהחלט סיום מרגש לערב מרגש.

לאחר הקונצרט הלכתי לאכול עם ידיד שלי שגר בסלובקיה והגיע לז׳ילינה מעיר אחרת במיוחד כדי לשמוע את הקונצרט שלי. כשנכנסנו למסעדה ישבו שם כמה אנשים שהיו בקונצרט, והם החלו למחוא לי כפיים שוב.

כך הסתיים לו שבוע מרגש מאד שבו הייתי עסוק אך ורק במוסיקה, ללא דאגות היומיום. מצד אחד, כיף גדול. חלום. מצד שני – כמובן שדאגות היומיום צצו ועלו להן בראשי במהלך השבוע, ובמיוחד בלילות, וזה הקשה עלי מאד לישון לכל אורך השבוע. מקוה שכשאפגוש בבית את אשתי ובתי ואחזור לישון במיטתי, גם אצליח לישון יותר טוב מאשר בשבוע האחרון.

הנוף של סלובקיה, בדרך לשדה התעופה בוינה לקראת הטיסה חזרה ארצה.

ובינתיים הגיעה אלי ביקורת שנכתבה בקלגנפורט על הקונצרט של האנסמבל בתחילת השבוע. הביקורת מצויינת ומחמיאה מאד הן לסולן עמית פלד והן לאנסמבל –

"הסימפוניה מס׳ 29 של מוצארט הצעיר, ללא ספק אחת מהיפות ביותר, נוגנה ברעננות משתפכת והיתה מלאת חיים. לאור מחיאות הכפיים הרבות הם חזרו וניגנו את הפרק הרביעי המפורסם".

מודעות פרסומת

ערב בלתי נשכח בקלגנפורט

חשמל באולם

הקונצרט בקלגנפורט היה מרגש, מוצלח ובלתי נשכח. האולם היה מלא לגמרי (600 מקומות). כבר ביצירה שפתחה, האדג׳יו של ברבר, הרגשנו את החשמל באולם. לאחר הסיום החרישי של היצירה היתה באולם דממה מתוחה שנמשכה כחצי דקה לפני שהקהל החל למחוא כפיים.

אחר כך, כשהצטרף אלינו הסולן עמית פלד, הוא ביצע איתנו את וריאציות רוקוקו של צ׳ייקובסקי. זה היה ביצוע מאד ספונטני, עם הרבה גוונים, רגעים חופשיים מאד, וגם הפתעות בדינמיקה שהוא עשה רק בקונצרט ולא תוכננו מראש. היה כיף ליצור איתו ביחד ולהגיב מיידית לכל ניואנס שלו, כך שהליווי יתאים למה שהוא עושה. אחרי ההפסקה ביצענו את "קדיש" של מרק קופיטמן. דברי ההקדמה של עמית על היצירה, על מה שהיא מתארת, על המאבק שמתחולל אצל הבן שצריך לומר קדיש על אביו, על התמונות השונות מחייו של האב שחולפות במוחו של הבן – כל אלה עזרו מאד לקהל לחיות ולהרגיש את היצירה ואת הביצוע, להיות קשובים מאד לדיאלוגים ולמאבק בין הסולן לתזמורת. ה"קדיש" של קופיטמן היה גולת הכותרת של הקונצרט. עבדנו מאד קשה על היצירה הזו על מנת להכין אותה הכי טוב, והקהל הגיב בהתלהבות רבה, הן למוסיקה המרגשת, והן לביצוע העמוק של עמית איתנו.

עמית ואני ברגע של מנוחה בהפסקת הקונצרט.

בסימפוניה מס׳ 29 של מוצרט היינו כולנו מאד משוחררים. זה איפשר לי להיות ספונטני, וליצור עם הרבה הנאה ביחד עם האנסמבל, להפתיע מידי פעם בדינמיקות ובטיימינג, ובעיקר לשמור על דמיון והתלהבות לאורך הביצוע כולו. הקהל הגיב בהתלהבות רבה, ובגלל שלא היה לנו הדרן מוכן, ניגנו כהדרן שוב את הפרק האחרון מהסימפוניה, אבל באופן שונה. אחרי הקונצרט הקהל רכש דיסקים של האנסמבל (באחד מהם יש ביצוע של קדיש עם עמית פלד מקונצרט הבכורה של האנסמבל ב2001), ואני הלכתי לחגוג עם הנגנים, עם הסולן, ועם האורחים שהיו לי בקונצרט – נגנים מהתזמורת שניצחתי עליה בקלגנפורט לפני שנתיים ואיתם אני עדיין בקשר.

הקונצרט כולו, הביצועים המחשמלים של הסולן ושל האנסמבל, ההתלהבות של הקהל שמילא את האולם, והחגיגה הגדולה שהיתה לאחר הקונצרט, כולל המפגש עם חבריי מקלגנפורט מלפני שנתיים – כל אלה יצרו הרגשה של ערב חד פעמי ובלתי נשכח.

וכך, בסביבות השעה אחת בלילה הלכתי לישון, למשך ארבע שעות בלבד, כי בשש כבר היתה לנו ארוחת בוקר מוקדמת במלון ומיד אחריה יצאנו מקלגנפורט לוינה.

חזרה אחרי 7 שעות נסיעה

אחרי כארבע שעות נסיעה עם האנסמבל מקלגנפורט לשדה התעופה בוינה, נפרדתי מהנגנים, כדי להמשיך לעוד שלוש שעות נסיעה לסלובקיה. נהג של הסינפונייטה הסלובקית לקח אותי לעיר ז׳ילינה בסלובקיה, שם מתקיימות החזרות ושם יתקיים הקונצרט הערב.

הגעתי לז׳ילינה בשעה 14.00 וב16.00 כבר התחלתי חזרה, כי ביקשתי לסיים עד 19.00 בגלל ערב יום הזיכרון. התחלתי את החזרה עם הסימפוניה האיטלקית של מנדלסון, ומיד הרגשתי שגם התזמורת מצויינת וגם האקוסטיקה באולם מצויינת.

האולם הנהדר בז׳ילינה, סלובקיה.

זה היה מצד אחד כיף גדול, ומצד שני מאתגר – כשהתזמורת כל כך טובה ומגיבה כבר בקריאה הראשונה לכל ניואנס שאני מראה, צריך תוך כדי הביצוע הראשון לחשוב מהר ולהחליט איך ועל מה לעבוד איתם כך שיהיה מעניין ומועיל. החלטתי לעבוד בעיקר על עניינים מוסיקליים שקשורים בבלאנס ובארטיקולציה, והתזמורת שיתפה פעולה מאד יפה, קיבלה את כל השינויים שעשיתי (בקשתות, דינמיקות וכד׳) והלכה איתי. אחרי החזרה, הייתי מאד מאד עייף, חיפשתי מקום קרוב לאכול, חזרתי למלון והלכתי לישון. בבוקר המחרת, יום הזיכרון, קמתי לחזרה נוספת עם התזמורת, והפעם גם עם הסולן – צ׳לן יפני בן 23 שזכה באיזושהי תחרות בינלאומית לאחרונה. הוא ניגן (מצוין) את הקונצ׳רטו לצ׳לו של היידן בדו מז׳ור. המשכתי את החזרה בלעדיו עם הסימפוניה של מנדלסון והפתיחה "קוריאולן" של בטהובן. המזל הגדול שלי, זה שעל כל היצירות שבתכנית הזו ניצחתי כבר הרבה פעמים, כך שיכולתי לנהל את החזרות בטבעיות גם בלי שהיה לי זמן ללמוד מראש את הפרטיטורות. החזרה היתה טובה מאד, הצלחתי בזמן מאד קצר להוליך את התזמורת לכיוון הביצוע שלי – מבחינת סגנון הנגינה, האופי, הקלילות וכו׳. אחה"צ, אחרי מנוחת הצהריים, ואחרי התייחדות עם חללי מערכות ישראל בדקת דומיה בעמידה בחדרי (מנהג שלי בכל פעם שאני לא בארץ ביום הזיכרון), כבר ישבתי ללמוד קצת, בעקבות שתי החזרות ולקראת החזרה הגנרלית הבוקר. וגם הספקתי קצת להסתובב בעיר היפה והשקטה הזו ולהתרשם מהנופים שסביבה.

הבוקר, יום העצמאות של ישראל, תהיה החזרה הגנרלית, ובערב הקונצרט.

חג עצמאות שמח מסלובקיה

חוויות מאוסטריה

כעשרה נגנים שהגיעו מהארץ, יחד עם נגנית אחת שהגיעה מבאזל, נפגשו במוצ"ש בלילה במלון בוינה ללילה שלפני נסיעתנו לקלגנפורט.

לאחר שנכנסנו לחדרים, נפגשנו שוב, כמעט כולנו, במסעדה של המלון לארוחה לילית שמחה ומשוחררת.

בראשון בבוקר, בשדה התעופה בוינה, נפגשנו עם נגני האנסמבל שהתקבצו מיעדים שונים באירופה, ועם הסולן עמית פלד, לנסוע יחד לקלגנפורט, נסיעה שאורכת כ4 שעות. הדרך מאד יפה, הנוף נהדר, ומזג האויר חורפי וקודר, ואפילו הצלחנו לראות ולהרגיש קצת שלג.

באותו בוקר קיבלתי הודעה מצערת שאחת הנגניות שלנו, שהיתה אמורה להצטרף מפראג, לא יכולה לנגן כי היא שברה את היד. הצלחתי למצוא מחליפה מקומית – הכנרת הראשית בתזמורת האופרה של קלגנפורט, שבהתראה קצרה הסכימה להצטרף אלינו.

הגענו לקלגנפורט, התארגנו בחדרים, וכעבור כשעתיים של מנוחה התחלנו ללכת לעבר אולם ה"קונצרטהאוס", שם יתקיים הקונצרט בערב. בדרך עוד ראינו את מודעות הפרסום של הקונצרט.

התחלנו את החזרה עם הסימפוניה של מוצרט, ומיד הרגשנו גם עד כמה האולם מצוין, ולא פחות חשוב – שהתזמורת איכותית, מהירה, קשובה.

העבודה על הסימפוניה של מוצרט התקדמה בקצב מהיר, ולאחר ההפסקה הצטרף אלינו הסולן עמית פלד, לוריאציות רוקוקו של צ׳ייקובסקי ול"קדיש" של קופיטמן.

החזרה כולה נמשכה ארבע שעות, וכשסיימנו בעשר בלילה, כולם היו גמורים מעייפות. חלק מהנגנים עוד הלכו לאכול, לשתות ולבלות במקום סמוך לאולם, אני העדפתי לחזור לחדר וללכת לישון.

הבוקר צפויה לנו החזרה הגנרלית, ואחרי מנוחת צהריים, חזרת בלאנס (הקונצרט מוקלט לרדיו המקומי) ובערב הקונצרט. מהדיווח שקיבלתי, האולם אמור להיות מלא.

מצפה מאד ליום העמוס והמרגש. אמשיך לעדכן

ונציה, בואנוס איירס, רוסיה, כינור, מנדולינה והפתעות

מעברים חדים והרבה יצירות קצרות בקונצרט לא שגרתי

קובי רובינשטיין

את עונות השנה של ויולדי כל חובב מוסיקה יכול לשמוע בהרבה קונצרטים ברחבי הארץ והעולם, ובתדירות גבוהה, עם תזמורות שונות ובהרכבים שונים.  גם באנסמבל סולני תל אביב אנחנו מכינים עכשיו (ולמעשה כבר ביצענו פעם אחת בשבוע שעבר) קונצרט של עונות השנה. אבל הקונצרט הזה יהיה יוצא דופן ולא שגרתי. בקונצרט הזה לא נבצע את עונות השנה של ויולדי ברצף, אלא בין העונות נבצע עונות שנה של מלחינים אחרים – "עונות השנה בבואנוס איירס" של פיאצולה והעונות של צ'ייקובסקי. הבדל משמעותי נוסף – תפקידי הסולו בעונות השנה של ויולדי לא יבוצעו אך ורק בכינור כמקובל, אלא מידי פעם תפקיד הסולו יבוצע במנדולינה. וכך ייווצר ערב מאד מיוחד שבו נקפוץ מויולדי לפיאצולה ולצ'ייקובסקי, ובחזרה לפיאצולה ולויולדי, נעבור מכינור למנדולינה, וגם נפגיש את שני הכלים הסולניים יחד לביצוע לא שגרתי של הקונצ'רטו לשני כינורות של ויולדי בכינור ובמנדולינה. לסיום נבצע כמה יצירות מוכרות של פיאצולה, כמו הליברטנגו המפורסם. הקונצרט כולו יבוצע ברצף אחד, ללא הפסקה, וכל הקטעים בו קצרים (אין בו אף יצירה שאורכה יותר מ-12 דקות).

את התכנית הזאת ביצענו כבר, כאמור, לפני כשבוע בגוש עציון, והיא זכתה להצלחה גדולה.

הסולנים בקונצרט יהיו הכנר קובי רובינשטיין, שהוא הכנר הראשי שלנו, ונגן המנדולינה יקי ראובן.

יקי ראובן ואני עם האנסמבל

את יקי אירחתי כסולן עם האנסמבל כבר מספר פעמים בעבר. בפעם הקודמת שזה קרה גם הצטרפתי אליו בכינור וביחד ביצענו את הקונצ'רטו לכינור ולמנדולינה של ויולדי. הנה הפרק הראשון מהביצוע ההוא מדצמבר 2015. את הוידאו צילם וערך אלון הראל.

הקונצרטים יתקיימו במוצ"ש הקרוב, 16.3.2019 בחיפה (אודיטוריום רפפורט, 20:30), ביום א', 17.3.2019 בת"א (אודיטוריום הקונסרבטוריון הישראלי, 20:30), וביום ג' 19.3.2019 בעכו (הקונסרבטוריון העירוני, 19:00). לרכישת כרטיסים לתל אביב לחצו כאן. קוראי הבלוג יכולים ליהנות מכרטיסים מוזלים לתל אביב במחיר של 80 ש"ח בלבד עם קוד 1218.

 

קהל חם, מרקים חמים והרבה חוויות

סיימנו את סדרת הקונצרטים שלנו בגוש עציון לעונה זו. זו היתה העונה הראשונה שבה הופענו עם סדרת קונצרטים מלאה בגוש עציון, וזכינו שם להצלחה גדולה, לקהל חם ואוהד, ולתגובות נלהבות. שלושת הקונצרטים שלנו שם – עם שלמה גרוניך, עם ליאה ז'ו, ועונות השנה, היו מול קהל רב, וזכינו שם לחוויות נפלאות (המרקים החמים, הפינג פונג ופיסות השלג הם רק חלק מהחוויות שהיו לנו שם). הרבה תודות מגיעות למנהלת האמנותית והמפיקה של סדרת הקונצרטים שלנו שם סימה גל, שנתנה לנו להרגיש נפלא ואירחה אותנו בצורה נהדרת, ולמרות הנסיעות הארוכות תמיד הגענו לשם עם הרבה שמחה. מקוים לחזור לשם גם בעונה הבאה.

האנסמבל עם שלמה גרוניך בגוש עציון, דצמבר 2018

דור הולך ונעלם

אליעזר בלשה ז"ל

 

עם אסתר בלשה ז"ל היה לי קשר במשך קרוב ל-20 שנה. ראשית היכרותנו היתה כשהיא הדריכה אותי בהרכבים קאמריים במגמת המוסיקה בבית הספר לאמנויות ויצ"ו חיפה. היא היתה מורה מסורה, עם הרבה להט ואהבה למוסיקה ולתלמידיה. בהמשך נפגשנו די הרבה כאשר ניגנתי מוסיקה קאמרית עם פסנתרנים שלמדו אצלה. אחר כך, כאשר הייתי מנצח הבית בתזמורת חיפה והיא היתה בועדה המוסיקלית של התזמורת. גם עם תזמורת חיפה יצא לי לא פעם לנצח על קונצ'רטי לפסנתר בנגינה של תלמידיה כסולנים. במהלך היכרותנו היכרתי גם את בעלה אליעזר שנהג להצטרף אליה לקונצרטים. כשהקמתי את סולני תל אביב ב-2001, אסתר בלשה היתה מגיעה כמעט לכל הקונצרטים, והיא הפכה מהר מאד ל"אוהדת" ותומכת נלהבת של האנסמבל. ב-2006, לאחר פטירתה, במפגש עם בעלה אליעזר ובנותיהם, החלטנו להנציח את שמה של אסתר בקונצרט שנתי של האנסמבל. מאז, בכל שנה, אנחנו פותחים את עונת הקונצרטים שלנו בקונצרט על שמה של אסתר בלשה ז"ל. כמובן שעם השנים, הקשר שלי עם אליעזר ומשפחתו התהדק. בנוסף, לפני מספר שנים הצטרף לאנסמבל נגן האבוב ניר גבריאלי, שהוא הנכד של אליעזר ואסתר, וניגן באנסמבל באופן קבוע עד שנסע לאירופה ללימודים. אליעזר ומשפחתו הפכו לתומכים קבועים ונלהבים של האנסמבל, והגיעו למרבית הקונצרטים. בקונצרט פתיחת העונה הזו, על שמה של אסתר בלשה ז"ל, שהתקיים באוקטובר 2018, פגשתי את אליעזר בלשה בפעם האחרונה. הוא הגיע כבר על כיסא גלגלים ועם מטפל צמוד, ומצבו הרפואי כבר לא היה כמו בעבר. זה היה הקונצרט האחרון שבו הוא נכח בחייו. לפני מספר שבועות, בגיל 95, הוא נפטר. בהלוויה שלו נאמרו דברי הספד נוגעים ללב ומרגשים, שציירו את דמותו בדיוק כפי שהכרתי אותו – איש יוצא דופן, חם, איש משפחה, אוהב תרבות, אמנות ומוסיקה, מאד יסודי ומאד פרקטי, ובעיקר אדם שהיה נעים להיות בחברתו. בקונצרט הקרוב של האנסמבל – עונות השנה – אקדיש לזכרו של אליעזר את הביצוע של "אוקטובר" (שיר סתיו) של צ'ייקובסקי. יהי זכרו ברוך.

סל מטורף מכל המגרש – בטניס

על עיסוקי כטניסאי חובב ועל אימוני הטניס שלי אני לא מספר הרבה, בעיקר כי אין הרבה מה לספר. בילדותי התאמנתי בטניס באופן קבוע, השתתפתי בתחרויות, שיחקתי גם כמה שנים בליגה, ולפני כ12 שנים חזרתי לשחק ולהתאמן. בשנים האחרונות אני מתאמן באופן קבוע אצל מי שאימן אותי בילדותי, אמנון כסיף (שהוציא כמאמן כמה טניסאים ישראליים בכירים בהם יוני ארליך, תומר דנק, ליאור מור ואחרים, עם כולם אגב התאמנתי ושיחקתי בילדותי). האימונים מאד מהנים, ואני עושה מאמצים גדולים להתמיד. לפני כשבועיים באימון טניס רגיל, כשאנחנו מתמסרים מהקו האחורי, קרה דבר מדהים שלצערי הרב לא צולם (כי בד"כ אין מה לצלם כשאני משחק טניס) כך שאין לי שום דרך להוכיח שהוא אכן קרה… התמסרנו מהקו האחורי עם הכדור האחרון שנשאר בסל, ואחרי כמה מסירות החטאתי את הכדור בהחטאה "מעצבנת". בשלב הזה באימון בד"כ אוספים את הכדורים ומביאים אותם אל הסל הריק. אבל בגלל שלא רציתי לסיים בכזאת החטאה "מעצבנת", אז מיד, במקום לאסוף את הכדורים ביקשתי מאמנון להתחיל עוד כדור, כי היה לי אחד בכיס. הוא הסכים, אבל סל הכדורים הריק כבר היה בתוך המגרש (ולא מאחורי הקו האחורי כמו בדרך כלל) כי הוא כבר הכין אותו לאיסוף. התחלנו להתמסר עם הכדור הרזרבי שהחזקתי, ואחרי כמה מסירות לכל כיוון יצא לי כדור גבוה ולא בכיוון, והבנתי שעכשיו סופית אני הולך לאסוף את הכדורים. עקבתי במבטי אחרי הכדור הגבוה ולאט לאט אני מבחין איך בדרכו מטה הוא מתקרב לכיוון סל הכדורים הריק. באופן מדהים ולמרות סיכוי אפסי שדבר כזה יקרה (במיוחד לאור העובדה שבד"כ הסל בכלל לא נמצא בתוך המגרש), הכדור צלל ישר לתוך הסל. שנינו נדהמנו, אני צעקתי "וואו" כלא מאמין, רצתי לצד השני של המגרש לראות שאכן יש שם כדור אחד, זה שחבטתי מצידו השני של המגרש. אז אמנם גם הכדור הזה הסתיים בהחטאה "מעצבנת" שלי, אבל עם סל מדהים ממגרש שלם. רגע מיוחד לשמור ולנצור בזיכרון – לעצמי בלבד.

 

 

 

מחניון תת קרקעי אחד למשנהו

חזרות כפולות ב3.30 לפנות בוקר

קשה לי מאד להתרגל להבדלי שעות, במיוחד בארצות המזרח הרחוק, שם השעה מאוחרת יותר מאשר בארץ. בשנה שעברה, בפסטיבל בקוריאה, לא הצלחתי לישון בלילות, והגעתי לחזרות בבוקר מאד עייף. אבל שם החזרות היו קצרות והסתיימו ב13.00. מיד כשחזרתי מהחזרות הלכתי לישון שנת צהריים, ותוך יומיים-שלושה הגוף שלי התרגל לשעון של קוריאה. הפעם, בסין, החזרות כל יום היו כפולות. מ9.30 עד 15.30. כך שחזרתי למלון בסביבות 16.00, ואז כבר חששתי ללכת לישון כי לא רציתי להרוס לי את שנת הלילה. זה לא עזר. אמנם הלכתי לישון כל לילה מאד עייף, אבל התעוררתי בסביבות 3 לפנות בוקר ולא הצלחתי לישון עד הבוקר. ואז, בשעה 9.30 בבוקר, שזה 3.30 לפנות בוקר שעון ישראל, התחלתי חזרה כפולה של 6 שעות. וכך במשך שלושה ימים רצופים. למזלי ולשמחתי, הסיטואציה של חזרה עם תזמורת היא סיטואציה שבה אני תמיד נמצא במלוא המרץ וההתלהבות, לא מרגיש עייף, לא מתעייף ולא מרגיש שהזמן עובר. תמיד בחזרות אני במצב "טורבו", חזק בתוך העבודה ובתוך המוסיקה. חזרתי למלון כל יום אחרי החזרה תשוש ועייף, אבל כאמור, ניסיתי להחזיק עד הערב ובסביבות 20.30 או 21.00 הלכתי לישון. והתעוררתי שוב ב3 לפנות בוקר. רק ביום של הקונצרט, שבו החזרה היתה קצרה, ישנתי שעתיים בצהריים בין החזרה לקונצרט. אבל אפילו בלילה אחרי הקונצרט, כשהלכתי לישון מאוחר, אחרי 1 בלילה, ולא היתה לי חזרה בבוקר, התעוררתי ב5 בבוקר ולא נרדמתי. לשמחתי, הטיסה ארצה היתה אחה"צ אז ניצלתי את כל שעות הבוקר (מ8.30 עד 14.00) לשינה בחדרי, שהיתה למעשה שנת הלילה האמיתית היחידה שלי בכל שהותי בסין.

הקונצ׳רטו הלא נכון, הגרסא הסינית

את הוידאו המפורסם שבו הפסנתרנית מארי ז׳ואה פירז נראית בשוק כשהיא מבינה שהיא הכינה קונצ׳רטו שונה ממה שהתזמורת מנגנת, כולם בודאי מכירים. בזמן הפתיחה התזמורתית היא מצליחה תוך זמן קצר מאד לשנות את כל הפוקוס שלה, ומנסה להיזכר בקונצ׳רטו מס׳ 20 של מוצרט ברה מינור, אותו התזמורת מנגנת, למרות שהכינה קונצ׳רטו אחר, וכשהיא מתחילה לנגן את תפקיד הסולו, היא מנגנת יוצא מהכלל. הנה הקטע המפורסם.

בחזרה שלי עם התזמורת הסימפונית של חארבין ביום רביעי בבוקר, יום לפני הקונצרט, הגיע לראשונה הפסנתרן הסיני הסולן ג׳יה יואן. עמדנו להתחיל את הקונצ׳רטו לפסנתר בדו מינור מס׳ 3 של בטהובן. אמנם כשהוא התיישב לפסנתר הוא ניגן כחימום כמה ארפז׳ים של מי במול מז׳ור אבל זה לא הדליק אצלי נורה אדומה, כלומר לרגע לא חשבתי שהוא הכין את הקונצ׳רטו לפסנתר מס׳ 5 של בטהובן. ואז התחלתי לנצח על התזמורת והוא מיד קם ועוצר אותי ואז שואל בפליאה -"מה, אנחנו מנגנים את הקונצ׳טו הזה? דיברנו על מס׳ 5". ואני רואה שהתוים שלו על הפסנתר הם של מס׳ 5 (מכיוון שהוא מנגן מאייפד, מבחינה זו לא היתה בעיה להחליף יצירה). הזכרתי לו את המייל האחרון בינינו, ואז הוא הבין שטעה. אחרי כמה שניות של צחוק בתזמורת ולחץ שניכר על פניו הוא אומר – "אוקיי, כנראה החלפתי בין הקונצרטים. טעות שלי. אז ננגן את זה". להחליף יצירה בראש כסולן עם תזמורת וכעבור דקה להתחיל לנגן אותה, זה לא פשוט בכלל, גם אם זו יצירה שהוא כבר למד. במקרה הזה, הוא החליף בין הקונצרטים שלו. את מס׳ 5 הוא אמור לנגן בשבוע הבא, וחשב שזה השבוע ומספר 3 הוא בשבוע הבא. כך שברור שהוא כבר הכין את מס׳ 3 ברמה מסויימת בשביל שבוע הבא. בסופו של דבר, הוא ניגן נהדר בחזרה את הקונצ׳רטו מס׳ 3 של בטהובן. כמובן שאחר כך הלך להתאמן וללטש את הקונצ׳רטו לקראת הקונצרט ביום המחרת. בחזרה הגנרלית ביום חמישי בבוקר, ובקונצרט בחמישי בערב, הוא ניגן ממש יוצא מהכלל, עם המון רגישות, דמיון והשראה. ג׳יה יואן הוא פסנתרן נפלא, ורואים שבסין הוא כוכב! כבר כשעלה לבמה הקהל קיבל אותו בהתלהבות, עם שריקות רועמות ומחיאות כפיים סוערות. בסיום נגינתו ההתלהבות של הקהל עוד גברה, וכמובן שהוא גם ניגן הדרן.

ג׳יה יואן ואני

רוסית – הפיתרון החלופי לבעיית התקשורת בסין

אני לא יודע סינית בכלל. הבעייה היא שבחארבין (ואולי גם בערים נוספות בסין) אף אחד לא מבין אנגלית. אפילו האנשים בקבלה במלון, במסעדות, הנהג שהסיע אותי לחזרות, בקניון – שום דבר. אפילו לא מילים בסיסיות. כשהגעתי לסיטואציות שצריך לדבר בהן, וכשאני דיברתי באנגלית הם לא הבינו ולהיפך, בסופו של דבר בשביל להתקדם, אחד המקומיים פתח בטלפון שלו מתורגמן סינית-אנגלית, כתב לי בסינית ואני קראתי את התרגום, כתבתי לו בחזרה באנגלית והוא קרא את התרגום, וכך "ניהלנו שיחה". עבורי זה היה משעשע לחוות צורת שיחה שכזו, שיש בה הרבה המתנה, שתיקה מוחלטת, ואפילו לשאלות קצרות כמו "כמה זה עולה" לוקח הרבה זמן לקבל תשובה בגלל הכתיבה והתרגום…

אבל דווקא עם התזמורת הסימפונית של חארבין מצאתי פיתרון אחר. אמנם בתזמורת יש כמה שמבינים אנגלית, ולכן ניהלתי את החזרות באנגלית. אבל יש בתזמורת גם כ-10 נגנים רוסים, ש"יובאו" מרוסיה, והם, כמוני, לא מבינים סינית. בהפסקות של החזרות, מהר מאד התיידדתי איתם, דיברנו, ישבנו יחד לאכול, ולמעשה השפה שדיברתי הכי הרבה בזמן שהותי בסין היתה רוסית. זה כשלעצמו היה מאד משעשע. בארץ אני לא מדבר רוסית כמעט בכלל, אבל אחרי כמה ימים בסין הרוסית שלי השתפרה פלאים… וחוץ מזה, בלעדי הקבוצה הרוסית הייתי מוצא את עצמי בבדידות מוחלטת במשך כל השבוע.

נגן הבסון הראשון בתזמורת, מרוסיה כמובן

ביום שהגעתי לסין דיברתי עם בחורה שהציגה את עצמה כ"מתורגמנית" של התזמורת. חשבתי שהיא מתרגמת מסינית לאנגלית והיא תהיה איתי בחזרות לתרגם. אבל תוך כדי השיחה הבנתי שגם האנגלית שלה לא משהו… למחרת הבנתי שהיא למעשה מתרגמת בחזרות מסינית לרוסית עבור הנגנים הרוסים בתזמורת, כשיש מנצח סיני. כך שבשבילי זה לא היה נחוץ. ניהלתי את החזרות באנגלית, ואם אחד הנגנים הרוסים לא הבין, אמרתי לו ברוסית. כמובן שהשתדלתי להסביר בעיקר בשירה איך אני רוצה שינגנו, כדי שניתן יהיה יותר בקלות להבין גם ללא שפה.

עיר תת קרקעית

הטמפרטורה בחוץ במשך כל זמן שהותי בחארבין היתה בין מינוס 5 למינוס 20 מעלות. קור כלבים. אבל כשנמצאים בתוך החדר במלון, אם לא יודעים מה הטמפרטורה בחוץ, אי אפשר לנחש את זה. השמש זורחת, לא יורד גשם, לא שלג. מבפנים זה נראה אביבי מאד. אפילו קיצי.

כך זה נראה כשמינוס 15 בחוץ

בנוסף, במלון שבו הייתי, וכנראה ברוב הבניינים בעיר, יש חימום מהרצפה ומהקירות ושימוש נכון בחום השמש, כך שהטמפרטורה בפנים היא תמיד נעימה ולא צריך להדליק חימום, תנור או מזגן (למעשה אין מזגן במלון שבו הייתי). מאד יבש בחוץ כל הזמן, כך שחייבים לשתות הרבה מים. אבל גם השתייה חמה. בארוחת הבוקר במלון אין בכלל מים קרים או חלב קר. יש קנקני מים חמים, וקנקן של חלב חם. כשכל כך קר בחוץ, כל יציאה לרחוב הופכת לסיפור. אם רוצים לצאת החוצה, אפילו לשתי דקות בשביל לקנות בקבוק מים בקיוסק שממול, נדרשת היערכות מיוחדת – ללבוש את הבגדים התרמיים מתחת לבגדים הרגילים, ללבוש הרבה שכבות, ולכסות היטב כל חלק בגוף בצעיף, כובע וכפפות. מה שנשאר חשוף פשוט קופא. כמובן שהכל מתוכנן בעיר כך שניתן יהיה להימנע מלצאת החוצה. יש חניונים תת קרקעיים ענקיים, כאלה שמחברים בין הבניינים, ממש עיר שלמה מתחת לבניינים. למעשה כל יום הסיעו אותי לחזרה מהחניון התת קרקעי של המלון שלי אל החניון התת קרקעי של האולם, מבלי שהייתי צריך להיות בחוץ. אז הבנתי שאני לא צריך להתלבש בשביל החזרות עם כל השכבות, ואפילו באיזשהו שלב כבר הפסקתי לקחת איתי לחזרות צעיף וכובע.

אינטרנט עולם שלישי

התקשורת עם העולם קשה מאד בסין. במקומות שבהם כבר יש wifi הכל עובד לאט, וכל מה שקשור בגוגל (כולל ג׳ימייל, תוים ומסמכים בדרייב) ובפייסבוק – פשוט לא עובד. גם הווטסאפ עובד באופן אקראי למשך כ20 דקות פעם פעמיים ביום, וגם אז אי אפשר לשלוח או לפתוח תמונות ווידאו. אם מוסיפים לזה את העובדה שגם כך בכל נסיעה שלי לנצח על תזמורת בחו"ל אני מאד בודד בשעות שאחרי החזרות, ובסין גם אי אפשר היה לדבר עם אף אחד בגלל מחסום השפה (חוץ מאשר עם הנגנים הרוסיים), ובחוץ קור אימים – כל מה שיכולתי לעשות בשעות שאחרי החזרה זה לשבת במלון וללמוד את הפרטיטורות, להסתכל באלבום התמונות של בתי בת ה-3 בטלפון, ולנסות לישון (לרוב ללא הצלחה). וזה בערך מה שעשיתי כל יום…

אולם קונצרטים מפואר וארוחה חגיגית

אפשר רק להתקנא באולם הקונצרטים בחארבין, האולם שבו התזמורת הסימפונית של חארבין מקיימת את הקונצרטים ואת החזרות שלה, ובו גם נמצאים משרדי התזמורת, הספרייה, כלי הנגינה הגדולים וכו׳. זה לוקסוס בלתי רגיל. האולם מאד יפה, בנוי בטעם טוב, יש בו עוגב גדול, הבמה מדורגת כך שכל הנגנים יכולים לראות היטב את המנצח (ככל שרחוקים יותר כך יושבים גבוה יותר).

וגם מבחוץ הבניין מאד יפה, ומואר בשעות הערב.

אבל מעל לכל, האקוסטיקה באולם משובחת. הצליל התזמורתי מהדהד יפה אבל לא יותר מדי. ניתן לשמוע גם את כל הפרטים בתזמורת אך גם את המכלול השלם עם צליל עגול ומהדהד. כשתזמורת מקיימת חזרות באולם כל כך טוב ומופיעה בו, זה לדעתי יכול לשפר אותה. יש לה פידבק חיובי וצליל עגול שנשאר באוזניהם של הנגנים כאידאל צלילי. גם הקהל נהנה יותר לשמוע קונצרט באולם כזה מאשר באולמות לא טובים. הקונצרט עצמו היה מוצלח מאד, ולא רק בזכות האקוסטיקה. עבדנו קשה ארבעה ימים והתזמורת עשתה כמיטב יכולתה ללכת איתי ולהגיב אלי.

הנגנים הראשונים בכלי הנשיפה מעץ

ביצענו בקונצרט את הפתיחה "אגמונט" וכאמור את הקונצ׳רטו לפסנתר מס׳ 3 של בטהובן, ואת הסימפוניה השנייה של ברהמס. לאחר הקונצרט, הוזמנתי ע"י שר התרבות של חארבין (כך זה נקרא אצלם), ביחד עם הסולן ג׳יה יואן, וכן עם המנהל המוסיקלי של התזמורת, עם מנצח הבית ועם הכנר הראשי, לארוחת ערב חגיגית במסעדה איכותית. הוגשו לנו מנות רבות ומגוונות שמילאו את השולחן בכל טוב. אכלנו, שתינו ודיברנו רבות. הסולן ג׳יה יואן היה המתורגמן, והוא עבד קשה בלתרגם כל הערב מאנגלית לסינית ובחזרה. ומעבר לכך, הבכתי אותו כשבאחת מהרמות הכוסית הרעפתי עליו שבחים, גם על הנגינה וגם על היכולת שלו לשנות את הקונצ׳רטו בתוך יום אחד, וגם את זה הוא היה צריך לתרגם לכל הנוכחים…

שר התרבות של חארבין

חוויה נהדרת, ואח"כ סיוט מתמשך בדרך הביתה

אז אחרי שבעבר היו לי רק חוויות לא טובות עם הסינים – הפעם הזו סופסוף היתה ההופעה הראשונה שלי כמנצח בסין, ללא ביטולים וללא נוכלים. החוויה היתה מוצלחת מאד עבורי, התגובות היו טובות ויצרתי קשרים חשובים. אבל כבר בזמן שהותי שם ראיתי מקרוב איך דברים נקבעים ומבוטלים מעכשיו לעכשיו בסין. בזמן שישבתי עם ג׳יה יואן לאכול, בהפסקה של אחת החזרות, הוא מסתכל בטלפון שלו ואומר לי – תראה מה זה סינים (צוחק על עצמו), הרגע קיבלתי הודעה ששני רסיטלים שלי שתוכננו לשבוע הבא בוטלו. ואז הבנתי שאולי כל חוויות העבר שלי בסין לא היו אישיות נגדי. יצאתי בתחושה נהדרת ועם הרבה חוויות טובות מחארבין. ובכל זאת, משהו היה חייב להשתבש בסוף, הרי עדיין מדובר בסין: הטיסה חזרה מחארבין לשנחאי התעכבה, ובעקבות זאת פספסתי את טיסת ההמשך משנחאי לתל אביב… למעשה לא בדיוק פספסתי את הטיסה, הגעתי לדלפק הצ׳ק אין דקות ספורות אחרי שהוא נסגר, וכבר לא היה עם מי לדבר כדי שבכל זאת יאפשרו לי לעלות לטיסה. גם לא ראיתי רצון עז מצידם של הסינים לסייע לי בסיטואציה הזו. מצאתי את עצמי בהתרוצצויות רבות מטרמינל לטרמינל, ולבסוף ביליתי את הלילה בחדר קפוא שהחימום בו לא ממש מחמם, במלון סמוך לשדה התעופה של שנחאי. הצלחתי לישון שעתיים וחזרתי לשדה התעופה כדי לעלות בבוקר על טיסה לארץ דרך רוסיה (מזמן לא דיברתי רוסית…). וכך, חזרתי לארץ יומיים אחרי הקונצרט שלי בסין, עדיין שמח על החוויות הטובות שעברתי שם, אך תשוש מכל תלאות הדרך.

הסתיים שבוע באר שבע, מתחיל שבוע עברי גיטליס

אחרי ששבוע שעבר היה עבורי "שבוע האקדמיות", שבו, בנוסף לעבודתי באקדמיה בתל אביב גם נתתי הרצאת אורח באקדמיה בירושלים, השבוע הזה היה עבורי "שבוע באר שבע". שלוש פעמים השבוע נסעתי לבאר שבע לחזרות ולקונצרט עם הסינפונייטה באר שבע, ביחד עם סולנים צעירים מתלמידי הקונסרבטוריון בבאר שבע. השנה התחלתי לנצח על התזמורת הייצוגית של קונסרבטוריון באר שבע, והקונצרט שלי עם הסינפונייטה היה למעשה ערב התרמה עבור הקונסרבטוריון. בסיומו של הקונצרט הצטרפה אל הסינפונייטה התזמורת הצעירה מהקונסרבטוריון לנגינה משותפת של הריקודים הרומניים של ברטוק. זה היה כמובן השיא של הקונצרט. עבור הנגנים הצעירים זו היתה חוויה חינוכית חשובה, ואני משוכנע שזה גם שיפר אותם כתזמורת (אוכל לאשר זאת בחזרה הבאה שתהיה לי איתם בשבוע הקרוב).

 

גם עבור שני הנגנים הצעירים שהופיעו כסולנים בכינור ובצ'לו זו היתה חוויה שהם לא ישכחו – התנסות בנגינה סולו עם תזמורת מקצועית. הם עבדו קשה לקראת ההופעה, ועשו את המקסימום להגיע במיטבם אל רגע השיא הזה, והצליחו בכך ללא ספק.

 

בנוסף, ניצחתי על הסינפונייטה באר שבע בשתי יצירות "רפרטואר" – הסימפוניה השביעית של בטהובן והפתיחה "מערת פינגל" של מנדלסון. למרות זמן החזרות המועט שהיה לי, הדברים הסתדרו די מהר והקונצרט היה בסך הכל מוצלח ומרגש.

 

מי שיזם והוביל את כל הערב הזה הוא האיש שגם הביא אותי לקונסרבטוריון באר שבע, מנהל הקונסרבטוריון יקי ראובן. הוא עצמו אמר במהלך הערב דברים מאד חשובים ונכונים על החשיבות של החינוך המוסיקלי, וההשפעה והתרומה שלו על ההתפתחות של כל תלמיד, גם אם לא יהפוך בסופו של דבר למוסיקאי מקצועי. דברים מלאי חזון והשראה, שכמובן אני לגמרי מסכים איתם.

 

אז החל מהשבוע הבא אמשיך לטפח את התזמורת הצעירה בקונסרבטוריון באר שבע, ואני מאמין שכבר בסוף השנה הזו נצליח להגיע לרמה תזמורתית גבוהה. את הסינפונייטה באר שבע אפגוש שוב בחודש מאי במסגרת קונצרטים שאנצח עליהם בסדרה למנויים.

 

 

והשבוע הקרוב הוא שבוע מרגש במיוחד עבורי, מכיוון שהקונצרט שאיתמר גולן ואני יזמנו רק לפני מספר שבועות – ערב הוקרה לעברי גיטליס – יוצא לפועל. למעשה זה הפך להיות יותר מערב אחד בודד. עברי כבר הגיע לארץ ומחר בערב יתקיים בעכו ערב הוקרה לכבודו, שבו יופיעו גם איתמר גולן, גם בשארה הרוני בפסנתר, וגם שניים מילדיו של חגי שחם – מיכאל ונגה שחם בכינורות (נגה גם בויולה). עוד לפני הקונצרט בערב, עברי ישמע שם נגנים צעירים וידריך אותם בכיתת אמן. ולאחר הקונצרט נלך ביחד עם מנהל הקונסרבטוריון בעכו דני ירון והאמנים לארוחת ערב.

אבל ארוע השיא של השבוע יתקיים ביום שלישי בקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה "שטריקר" תל אביב – ערב הוקרה רב משתתפים לכבודו של עברי ובהשתתפותו. כל האמנים בארוע קשורים לאנסמבל ולרובם איזשהו קשר אישי לעברי גיטליס: הפסנתרנים איתמר גולן, בשארה הרוני ועידו בר שי, הכנרים קובי רובינשטיין וגיא בראונשטיין, החלילניות גילי שוורצמן וגולנרה הכט-ברדרומא, זמרת הסופרן רויטל רביב, השחקן שמואל עצמון, ודור העתיד – מיכאל ונגה שחם שיבצעו בכינור וויולה את הפסקליה של הנדל/הלוורסון. גם ראש העיר רון חולדאי צפוי להגיע, וחיים טאוב יבוא לברך את עברי, וכנראה גם כמה אמנים בינלאומיים שברכתם לעברי תוקרן בוידאו במהלך הערב. כל הכרטיסים הוזמנו מראש, יש רשימת המתנה ארוכה, והאולם צפוי להיות מלא לגמרי. התרגשות!

אמשיך כמובן לעדכן במהלך השבוע.

 

תכנית מאתגרת אך לא מתסכלת

ימי החזרות הסתיימו בתחושה מצויינת. התכנית נהדרת, ההתקדמות בחזרות היתה טובה ומהירה, וההרגשה – יהיו קונצרטים מעולים

 

אחד הדברים שיוצרים התלהבות, דריכות, ריכוז ומוטיבציה בתזמורת זה יצירות טובות. כאלה שכיף לנגן. בימי החזרות של האנסמבל השבוע זה בהחלט הורגש. כל היצירות בתכנית הן מצויינות – סימפוניה מס' 27 המלהיבה והסוחפת של היידן, הקונצ'רטו לשני פסנתרים של מוצרט והקונצ'רטו לשני פסנתרים של באך, והרביעייה מס' 4 של שוברט. בנוסף, כשרמת הקושי של היצירות היא כזו שמאתגרת, אך מצד שני לא מתסכלת (כלומר שהיצירות לא קשות מדי, כאלה שאפילו שעות עבודה רבות לא מבטיחות תוצאה טובה). עם היצירות בתכנית זו, אחרי עבודה טובה בכל חזרה ניתן היה לשמוע מיידית התקדמות משמעותית, וזה כמובן יצר אצלנו תחושה שיהיו קונצרטים טובים. בנוסף, הרכב הנגנים טוב מאד. אל הקשתנים הנהדרים שלנו מצטרפים ארבעה נשפנים שמתוכם שני נגנים צעירים ש"גידלתי" בתזמורת הצעירה בחיפה. הם עדיין תלמידים, אך ברמה מאד גבוהה, ועבורם (וגם עבורי) זה פרוייקט מאד מיוחד ומרגש. אליהם מצטרפות שתי נשפניות מנוסות מקצועיות ברמה גבוהה, שסייעו לי "לחנוך" את הצעירים בפרוייקט הזה. ואל כל אלה הצטרפו שני הסולנים נהדרים שלנו – הפסנתרן הבינלאומי איתמר גולן ואשתו הפסנתרנית נטסוקו אינווה. הנוכחות של איתמר בחזרות גרמה לכולם לנגן יותר טוב. הרעיונות המוסיקליים שלו יפים, ואני מרגיש שיש לנו כימיה ושלא צריך כמעט לדבר. הנגינה שלו מלאה ברגש וגם מאד ספונטנית, וזו בהחלט חוויה לכולם. ובנוסף לכל אלה תהיה גם הפתעה שהכנו לקהל, וגם ממנה אנחנו מאד נהנים.

 

המלצה על הקונצרט מעיתון הארץ.

 

אז למרות ימי החזרות האינטנסיביים והמעייפים, שבמהלכם היו לי בנוסף גם חזרות אחה"צ עם התזמורות הצעירות שלי, ונסיעות רבות בכל הארץ (חיפה-ת"א-ב"ש), אני מרגיש סיפוק גדול מהחזרות, מהעבודה, מהתכנית ומשיתוף הפעולה עם הסולנים, ומצפה מאד לקונצרטים שיחלו מחר.

מוזמנים מאד