שנת תשפ"א בתמונות ובצלילים

קונצרטים ללא קהל, ניצוח ב360 מעלות בשל הנחיות הריחוק, ביטול פרוייקט בגלל סגר שהוכרז ערב לפני תחילתו, נסיעה לחזרות באמצע הסגר עם אישורים מיוחדים ממשרד התרבות, התרגשות שיא משובו של הקהל אחרי למעלה משנה, יצירות לא שגרתיות/לא נורמליות, ופרוייקטים שנולדו בזכות היעדר הקהל. סיימנו שנה שהיתה שונה בכל אספקט מכל מה שקדם לה, אך יחד עם זאת זו היתה שנה שהולידה יצירות, תכניות ופרוייקטים יוצאי דופן. סיכום בתמונות ובצלילים של השנה שהסתיימה.

קשר בלתי פורמלי עם הקהל

את קונצרט פתיחת העונה – חגיגת מוצרט – קיימנו ללא קהל, על פי ההנחיות. הקלטנו וצילמנו אותו בוידאו עבור שידור בכורה שהתקיים כעבור שבוע. באולם נכחו לא יותר מעשרה אנשים – שני מלחינים שאת יצירותיהם ביצענו, אורח של הסולנית, המפיקה של האנסמבל, עיתונאי שהגיע לסקר את הארוע, צלם תמונות, צלם וידאו וכד'.  כשזה המצב אין שום משמעות ל"טקסיות" של קונצרט רגיל עם קהל – התזמורת עולה לבמה ומכוונת, הקהל משתתק, יש איזשהו מתח וציפייה, ואז המנצח עולה לבמה, הקהל מוחא כפיים והתזמורת קמה. כל אלה לא היו הפעם. זה היה קונצרט שבגלל היעדר הקהל, נלקחה ממנו ה"פורמליות" של קונצרט מול קהל. הפעם, התזמורת עלתה בצורה לא מסודרת לבמה, גם אני עליתי תוך כדי העלייה של התזמורת, אמרתי שלום לכמה מהאורחים המועטים שהגיעו, שאלתי אותם מה שלומם, אפילו הצגתי אותם לתזמורת, ושאלתי אותם ואת הצלם והמקליט אם הם מוכנים ואפשר להתחיל… ועדיין, למרות חוסר הפורמליות, לפני הצליל הראשון, כשהשתרר שקט ועברנו ממצב לא פורמלי למצב של הקלטת קונצרט, ניכר המתח וניכרה ההתרגשות של התזמורת. ואז התחלנו, עם הסימפוניה מס' 25 של מוצרט. צילם אלון הראל, הקליט ירון אלדמע.

המלחינים עמוס אלקנה ועודד זהבי – כשליש מהקהל בקונצרט. צילם יואל לוי.

ניצוח ב360 מעלות – מאילוצי הקורונה

הגלוריה של ויולדי – התזמורת על הבמה, המקהלה באולם. צילם: יואל לוי

למרות האישורים החריגים שקיבלנו לקיום חזרות והקלטות בזמן הסגר, עדיין היינו צריכים לשמור על ריחוק חברתי ולא להיות צפופים על הבמה. הדרך הטובה ביותר לעשות את זה בתכנית הגלוריה, היתה להושיב את התזמורת על הבמה ואת המקהלה במקום הקהל. כך הצלחנו לנצל את המרחב הגדול של האודיטוריום ואת העובדה שלא היה קהל באולם. הבעיה היחידה שנוצרה היתה עבורי – לנצח בו זמנית על תזמורת שיושבת מולי ומקהלה שעומדת מאחורי או להיפך, ולהסתובב מצד לצד בהתאם למוסיקה, כאשר בכל מצב איזושהי קבוצה רואה את הגב שלי. זו היתה התנסות וחוויה מעניינת, וזה דרש ממני ממש אימון על ה"כוריאוגרפיה" בניצוח מסוג זה. הנה התוצאה – במיסה בסול מז'ור של שוברט.

פרוייקט שנולד "בזכות" הקורונה – סדנא למנצחים ולסולנים צעירים 

מנצחים מתלמידי סדנת הניצוח שלי באקדמיה בתל אביב וסולנים צעירים מתלמידי הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה עם סולני תל אביב. צילם יואל לוי

כשהפעילות היחידה שמותר לקיים היא ללא קהל, מתחילים לחשוב מה עוד אפשר לעשות פרט לקונצרטים מוקלטים או משודרים. כך, כשהאולמות היו עדיין סגורים לקהל, הגעתי להחלטה לקיים סדנא למנצחים הצעירים הלומדים בסדנת הניצוח שלי באקדמיה למוסיקה בתל אביב, ולתלמידים המצטיינים מהקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה: סדנא למנצחים ולסולנים צעירים עם אנסמבל סולני תל אביב. במשך שלושה ימים מרוכזים, סטודנטים מוכשרים לניצוח וסולנים צעירים מצטיינים עבדו עם סולני תל אביב בהדרכתי. הנה חלק ממה שהיה שם.

היצירה המשוגעת של השנה

עוד דבר שתקופת הקונצרטים ללא קהל הולידה היה, ללא ספק, תכניות "נועזות" יותר מאשר בקונצרטים עם קהל שקונה כרטיסים. בהיעדר התלות במכירת כרטיסים היתה לנו הזדמנות מצויינת לחשוף לקהל שצפה בשידורים יותר יצירות ישראליות, יצירות חדשות, יצירות א-טונאליות, יצירות עם טקסטים חדשים, וגם יצירות "משוגעות". וכך ביצענו בקונצרט אחד שתי יצירות ישראליות מצויינות (שזה ממש לא "מקובל" בקונצרטים עם קהל, כי שתי יצירות ישראליות בערב אחד זה "מפחיד מדי"): יצירתו של עמוס אלקנה "מעבר לאבק העולם", שכתובה היטב, בסגנון דודקאפוני, מתוזמרת ביד אמן, ויש בה אנרגיה, הבעה ורעיונות מאד ברורים; ויצירתו המבריקה של עודד זהבי "שירים לנועה" (שנכתבה עבור הזמרת והמלחינה נועה הרן), יצירה שבה כתב המלחין גם את הטקסטים. חייבים לומר – הטקסטים די משוגעים. הם מדברים לפעמים במרומז ולפעמים לגמרי בגלוי על מוסיקאים שחיו או עדיין חיים בקרבנו, כמו למשל המלחין ארי בן שבתאי. לעיתים הם ביקורתיים, לעיתים ציניים, לעיתים מבטאים געגוע לדמויות שהשפיעו על חיי המוסיקה, לעיתים מצטטים קלישאות של מורים לקומפוזיציה באקדמיה, וכד'. בהתחלה לא האמנתי שעודד באמת הלחין את הטקסטים האלה… אבל אחרי זמן מה ומחשבה אמרתי לעודד שאני רוצה לבצע את זה. עודד נענה מיד ותזמר אותם עבור האנסמבל לקול ולתזמורת. באותה הזדמנות של ביצוע היצירה החדשה בגרסתה המתוזמרת, גם חשפנו לקהל זמרת צעירה ומאד מוכשרת, שגם היא תגלית של עודד – נירי בועזסון. הנה הביצוע של "שירים לנועה" מאת עודד זהבי, עם כתוביות של הטקסטים.    

הארועים המרגשים של השנה

בלי ספק, שנת הקורונה הולידה גם כמה ארועים מרגשים במיוחד. אחד מהם היה הקונצרט הראשון מול קהל, לאחר למעלה משנה. זו היתה ממש לידה מחדש. ההתרגשות היתה אדירה. לגמרי במקרה יצא שהקונצרט הראשון מול קהל, בתחילת מרץ, היה הקונצרט השנתי ע"ש לאה ויצחק לוין, שבו האנסמבל מארח סולנים צעירים מתלמידי הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה, וגם כמה מהסטודנטים של סדנת הניצוח שלי באקדמיה למוסיקה – קונצרט חינוכי שמבטא היטב גם את ה"אני מאמין" של האנסמבל ושלי. גם שר התרבות חילי טרופר כיבד אותנו בנוכחותו והגיע לארוע, בירך את האנסמבל והביע את התפעלותו מההתעקשות שלנו להמשיך לנגן, לעשות מוסיקה ולהופיע גם בתקופות של הסגר ובתקופות שלא ניתן היה להכניס קהל. הנה סרטון של אלון הראל על ערב ה"קאמבק" שלנו מול קהל – ערב מרגש במיוחד.

ארוע מרגש נוסף בשנת הקורונה היה נסיעתי הראשונה לנצח על קונצרט בחו"ל, ארוע שקרה לאחר כשנה וחצי ללא נסיעות. אחרי שבוטלו לא מעט קונצרטים בחו"ל בשל הקורונה, הגדולים שבהם היו קונצרטים עם האנסמבל בסאו פאולו – במאי האחרון עליתי סופסוף על מטוס בדרך לקונצרט בחו"ל. זה היה קונצרט עם הסינפונייטה הסלובקית בעיר ז'ילינה בסלובקיה. ההתרגשות מעצם חוויית הנסיעה, מהפגישה עם תזמורת אחרת בארץ אחרת (למרות שזו דווקא תזמורת שכבר הכרתי מקונצרט שניצחתי עליהם לפני כשנתיים), היתה גדולה, בעיקר בגלל שהיא לא קרתה הרבה זמן. התכנית היתה נהדרת וכללה את הסימפוניה הפסטורלית של בטהובן, את הקונצ'רטו לכינור של פגניני עם הכנרת שרה דראגן מפולין (שגם איתה כבר הופעתי בעבר, בקוריאה) ואת יצירתו של משה זורמן הישראלי "סויטה גלילית". התזמורת שיתפה פעולה נהדר והקונצרט היה חגיגי במיוחד. גם עבור הסלובקים זו היתה חגיגה משום שזה היה אחד הקונצרטים הראשונים מול קהל, כך שגם לשם הגיעה שרת התרבות הסלובקית, ובנוסף, לכבודי, הגיע שגריר ישראלי בסלובקיה בועז מודעי.

עם הכנרת שרה דראגן מפולין

עם שרת התרבות, מנהל התזמורת והסולנית

עוד ארוע מרגש שהייתי שותף לו בשנה זו היה הקונצרט לזכרו של עברי גיטליס, שהלך לעולמו בדצמבר האחרון. הארוע התקיים בקיבוץ אילון ובשיתוף עם קורס הקיץ הבינלאומי קשת אילון. בארוע השתתפו כמה מגדולי המוסיקאים בעולם, בדברים שאמרו לזכרו של עברי בוידאו (מישה מאיסקי, זובין מהטה, יצחק פרלמן וחיים טאוב), ועוד כמה מוסיקאים ישראליים בכירים שהופיעו על הבמה (גיא בראונשטיין, איתמר גולן וקובי רובינשטיין).

קובי רובינשטיין ביצירה "נגן, כלייזמר" של אריה לבנון ביחד עם אנסמבל סולני תל אביב בקיבוץ אילון בערב לזכרו של עברי גיטליס. צילם טל קרפ.

האכזבה של השנה

בחודש דצמבר הכנו בשיא המרץ את פרוייקט ה"גלוריה" שאמור היה להתקיים בשידור חי וללא קהל במוצ"ש 2.1.2021. המקהלה הכינה את התכנית, נסעתי אפילו לעבוד איתם פעם אחת בדצמבר ללא התזמורת, למדתי היטב את הפרטיטורות, סגרתי עם כל הנגנים, עם המקהלה ועם האולם את לוחות הזמנים, עבדנו על תכניה, על עיצוב ופרסום, קידום ממומן של השידור החי, שכרנו והובלנו עוגב שכבר המתין לנו בקונסרבטוריון בתל אביב, ובעיקר התרגשנו לקראת פרוייקט ללא קהל בימי הסגר. אבל ערב לפני החזרה הראשונה, בשיא ההתרגשות, הודיעו בחדשות על הידוק הסגר, וזה אילץ אותנו לדחות את הפרוייקט. בבת אחת כל ההתרגשות והציפייה התחלפו בתחושת ריקנות, הלם ובעיקר אכזבה. הרגשנו שגם את המעט שכן ניסינו לעשות בתקופת הקורונה הקשה, לא איפשרו לנו. בסופו של דבר לאחר מספר שבועות הקונצרט והשידור התקיימו, והפרוייקט היה אחד המרגשים שהיו לנו בשנת הקורונה.

חגיגה בסגר – חגיגה בסתר

אני מאד אוהב את הפורקן, ירידת המתח והחגיגות של אחרי קונצרטים. גם כשאני לא עם התזמורת, וחוזר לבד לחיפה לאחר קונצרטים, אני אוהב לעצור בדרך הביתה, לשבת באיזושהי מסעדה טובה או בית קפה, להתפנק עם איזושהי מנה גדולה ומשביעה וקפה איכותי, להרהר בקונצרט ולשחזר אותו בראש, לקרוא תגובות בווטסאפ ובפייסבוק, וכו'. זה איזשהו מנהג שסיגלתי לעצמי במשך שנים ואני מאד נהנה ממנו. אבל איך אפשר לחגוג כשהכל סגור? בסיום קונצרט הגלוריה, שהתקיים בשיאו של הסגר של פברואר והתאפשר בזכות אישור מיוחד שקיבלנו ממשרד התרבות, בנסיעתי הביתה, הכבישים היו ריקים. המקומות היחידים שהיו פתוחים, עשו את זה בסתר ואפשרו אך ורק משלוחים, אפילו לא take away, כמתחייב לפי ההנחיות. על מנת לשרת בכל זאת לקוחות מזדמנים באמצע הדרך, כמוני, שלא יכלו להזמין משלוח, נציג מהמסעדה יצא החוצה והתרחק כעשרה מטרים, שם לקח את ההזמנה וביקש להמתין בחוץ. כעבור כ15 דקות הגיע ה"שליח" אל כתובת המשלוח – כעשרה מטרים מחוץ למסעדה. הוא הגיש לי את ההזמנה הארוזה שלי כמו במשלוח וחזר למסעדה. נכנסתי לאוטו ושם "חגגתי" עם פיתות, חומוס וסלט את סיום הפרוייקט המרגש של הגלוריה.

ארועים בולטים נוספים

עוד ארועים חשובים שהיו לנו בשנה זו – הקלטת פס הקול לסרטו המצוין של אבי נשר "תמונת הניצחון", סרט שמועמד ל15 פרסי אופיר, כולל בקטגוריית הפסקול, ואני משוכנע שיקטוף את מרביתם אם לא את כולם. את המוסיקה כתב תום אורן, הניהול המוסיקלי והניצוח הופקדו בידיו של ישי שטקלר; קונצרט שבו ליוינו שבעה פסנתרנים צעירים בקונצ'רטי של מוצרט ובטהובן בסיום פסטיבל PianoWebFest; קונצרט איגוד הקומפוזיטורים שבו ביצענו יצירות נהדרות של ארבעה מלחינים ישראליים; קונצרט הגלוריה מול קהל חי בחיפה ובאשקלון; וקונצרטים ופעילויות נוספות שהצלחנו ממש "לגרד" בפרק זמן קצר מאד של תכנון בתקופה שהאולמות נפתחו שוב לקהל. 

אני מקוה מאד ששנת תשפ"ב תהיה יותר צפויה, פחות מטלטלת, יותר שגרתית ויותר מתוכננת מהשנה שהסתיימה. אך יחד עם זאת אני מאד מקוה שיהיו בה ארועים וקונצרטים לא פחות מרגשים מאלה שהיו לנו בשנה שהסתיימה. 

אני מאחל לכל קוראי הבלוג שנה טובה וגמר חתימה טובה.

להתאים את עצמנו לעולם של היום גם באולמות הקונצרטים

פעילות אינטנסיבית ואיכותית

את עונת 2020-2021 סיימנו בשלושה קונצרטים עם שלוש תכניות שונות, 11 סולנים ו15 יצירות שונות, מהן 5 ישראליות, וכל זאת בתוך שמונה ימים בלבד. זה בהחלט צפוף ועמוס. אבל אחרי עונת קונצרטים הזויה כל כך שבה חלק מהקונצרטים בוטלו בגלל הקורונה והסגרים, חלק מהקונצרטים בוצעו בשידורים ללא קהל, במשך תקופות ממושכות לא היתה לנו שום פעילות ורק לאחרונה התחלנו לחזור להופיע מול קהל – יצא שדווקא בסיום העונה – היתה לנו הרבה פעילות וברמה גבוהה ואיכותית. לשמחתי, שלושת הפרוייקטים האחרונים, למרות שהיו צפופים ועמוסים, היו מאוד טובים, וגם מגוונים ושונים מאד זה מזה, הן ברפרטואר, הן באופי הקונצרטים והן בקהלים.

לנגן בכלי הקשת  גם את תפקידי כלי הנשיפה

זה התחיל בפרוייקט שבו ליווינו בקונצ'רטי של מוצרט ובטהובן שבעה פסנתרנים צעירים ומאד מוכשרים, עבור רובם זו היתה הופעה ראשונה בחיים כסולנים עם תזמורת מקצועית. הם ניגנו איתנו בקונצרט הסיום של הפסטיבל Piano Web Fest בניהולה האמנותי של ד"ר מיכל טל. לכל אחד מהם היתה חזרה אחת אישית איתי ועוד שלוש חזרות עם התזמורת, לפני הקונצרט המסיים.

שבעת הפסנתרנים הצעירים שהופיעו עם סולני תל אביב בקונצ'רטי של מוצרט ובטהובן: מתן הדס, אורי כהן, דנה חן, רונה קריינר, איה שני, ליבי אולשר והילה חן. צילם יואל לוי.

בפרוייקט מהסוג הזה הקשיים שהתזמורת ואני חווים הם רבים: ראשית, כשיש הרבה סולנים – הזמן המוקצב לכל אחד מהם לא רב. במצב כזה חייבים להספיק מצד אחד לתת לכל סולן את ההזדמנות לנגן הכל ולהתנסות בנגינה כשלצידו מנצח ותזמורת, אך מצד שני להכין את התזמורת באופן אופטימלי לקונצרט, כלומר ללטש היטב את כל קטעי הטוטי שבהם הסולן לא מנגן. שנית, שבעת הסולנים ניגנו שבעה פרקים שונים מקונצ'רטי שונים של מוצרט ובטהובן, לכל פרק קונטקסט אחר, טמפו ואופי שונים והתזמורת צריכה להסתגל מהר ולזכור כל אחד מהם. שלישית, הסולנים עצמם שונים מאד זה מזה, והתזמורת היתה צריכה להתאים את עצמה לכל אחד מהם, מבחינת עוצמה, טמפו והמאפיינים האישיים של כל אחד (למשל, פסנתרן אחד מנגן הכל לגמרי בטמפו ללא שום חופש בעוד שפסנתרן אחר חופשי לגמרי בטמפו כמעט ללא תחושה של מסגרת ריתמית וכד'). בנוסף לכל אלה התזמורת עבדה קשה משום שניגנה את כל הקונצ'רטי בגרסאות לפסנתר וכלי קשת (בניגוד לגרסאות המקוריות לפסנתר ותזמורת מלאה הכוללת גם כלי נשיפה ולעתים טימפני), גרסאות שבהן הקשתנים מנגנים גם את תפקידי כלי הנשיפה, כך שהם כל הזמן מנגנים, כמעט ללא תיבות הפסקה, ולפעמים קופצים אוקטבות ורגיסטרים כדי שלא יחסרו הקולות של כלי הנשיפה. ולמרות כל הקשיים האלה, התזמורת תמכה בכל אחד מהסולנים, ליוותה ברגישות רבה תןך הקשבה לכל סולן וסולן. הסולנים היו נהדרים, השקיעו הכל בפרוייקט וניכר היה שמיום ליום ההתקדמות שלהם היתה גדולה. הקונצרט המסיים היה מרגש מאד. היה בו קהל רב שכלל גם מוסיקאים צעירים אחרים, הרבה חברים, בני משפחה, מורים ומיסקאים מקצועיים, ובסך הכל קהל תומך מאד. 

ליבי אולשר בקונצ'רטו מס' 8 של מוצרט. צילם יואל לוי

 

"לספר סיפור בנגינה"

 

לאחר מנוחה קצרה ביותר של סוף השבוע, יצאנו צפונה ביום א' הראשון באוגוסט, בשעות הבוקר המאוחרות, לעבר קיבוץ אילון. שם הופענו בקונצרט שבמשך כחצי שנה עמלנו עליו רבות – הצוות הניהולי של "קשת אילון" (המנכ"ל גלעד שיבא והמנהל האמנותי יצחק רשקובסקי) ואני – ערב הוקרה לזכר אגדת הכינור עברי גיטליס, שנפטר בגיל 98 בחודש דצמבר האחרון. הגענו לקיבוץ אילון בשעות הצהריים, ולאחר ארוחה קלה שכללה בעיקר פיתות וחומוס, התחלנו מיד בחזרה לקראת קונצרט הערב. בקונצרט הופענו בשתי יצירות – הפרק האחרון מהקונצ'רטו לכינור ופסנתר של מנדלסון, עם הפסנתרן איתמר גולן והכנרת הצעירה אור נקש, ויצירתו של אריה לבנון "נגן כלייזמר" לכינור ותזמורת, עם הכנר הראשי שלנו קובי רובינשטיין.

לסיום הערב הצטרפו אל האנסמבל כל משתתפי קשת אילון, לביצוע משותף לשיר של דבוז'אק שאותו עברי מאד אהב לנגן – songs my mother taught me. הערב כולו היה מרגש ומכובד, נכחו בו קרובי משפחתו של עברי, הוקרנו בו דברים לזכרו מפיהם של כמה מגדולי המוסיקאים – זובין מהטה, יצחק פרלמן, חיים טאוב ומישה מאיסקי. גם לי אישית היה הכבוד לומר כמה מילים אישיות על עברי, ובחרתי לצטט בהם משפט שזכור לי ששמעתי את עברי אומר בכיתת אמן לפני כ30 שנה – "ספר לי סיפור בנגינה". הנה הדברים.

פרטיטורות בעילום שם

מיד למחרת הקונצרט באילון התחלנו חזרות על תכנית מאתגרת במיוחד, לקונצרט של איגוד הקומפוזיטורים. גם במקרה הזה, קדמו לקונצרט הכנות רבות, כאשר הפעם מלחינים ישראליים הוזמנו להגיש יצירות בעילום שם להרכב של סולני תל אביב עם או בלי זמרת סולנית. לאחר סיום ההגשות של כ-20 מלחינים, הזמרת הסולנית עינת ארונשטיין ואני עברנו על הפרטיטורות ובחרנו ארבע יצירות שירכיבו את תכנית הקונצרט. תהליך הבחירה היה מורכב ומעניין עבורנו – מעבר לכך שחיפשנו יצירות טובות ומעניינות, ניסינו לבחור יצירות ששילובן ביחד ייצור תכנית מעניינת ומגוונת לקונצרט. לכן בחרנו יצירות שונות זו מזו, חלקן יותר טונאליות ומלודיות וחלקן יותר אוונגרדיות, חלקן עם זמרת סולנית וחלקן ללא זמרת, חלקן עם כלי נשיפה וחלקן למיתרים בלבד. בנוסף, בבחירת היצירות הווקאליות היתה גם משמעות לטקסטים שאותם בחרו המלחינים להלחין. כמובן שיצירות עם טקסטים שיותר דיברו אלינו, טקסטים משמעותיים שחשבנו שיהיו מעניינים לקהל היו בעלות סיכוי טוב יותר להיבחר. ושיקול נוסף היה השיקול הפרקטי – מכיוון שמדובר על יצירות שהיה עלינו להכין בזמן מוגבל לקונצרט, היינו צריכים למצוא איזון בדרגות הקושי. כלומר, לא יכולנו לבחור ארבע יצירות מאד קשות, גם אם כולן מצויינות, כי לא היינו מספיקים להכין אותן לקונצרט – גם הזמרת הסולנית, גם אני בהכנה לפני החזרות וכמובן התזמורת בזמן החזרות המוגבל שעמד לרשותנו. בסופו של דבר, לאחר התלבטות גדולה, בחרנו בארבע יצירות מצויינות, אליהן הוספנו שתי אריות מתוך נישואי פיגרו של מוצרט. התכנית הסופית נראתה כך:

משה רסיוק – שירי פילגשים לסופרן ומיתרים, לטקסטים של ש.שפרה

מוצרט – Voi che sapete אריה של כרובינו מתוך "נישואי פיגרו"

אולג בוגוד – "ירושלים דליטא" לתזמורת כלי קשת

איל אדלר – Circular breathing לתזמורת כלי קשת

מוצרט – Deh vieni non tardar אריה של סוזנה מתוך "נישואי פיגרו"

אהרון חרל"פ – "בשנת שבתון של אלוהים" לסופרן ותזמורת, לטקסטים של יעקב ברזילי

התכנית היתה מאד טובה ומאד מאתגרת, והיה עלינו לעבוד באינטנסיביות רבה. אלא שכבר ביום הראשון לחזרות המזגן באולם בשטריקר הפסיק לעבוד ולא ניתן היה לתקן אותו. בגלל החום המתיש נאלצנו לקצר את החזרה, והמשכנו לעבוד למחרת בקונסרבטוריון גבעתיים, שנענה לבקשתי הבהולה במצב חרום זה.

אתגרים מסוגים שונים

לכל יצירה היו את הקשיים שלה, ונתקלנו באתגרים מסוגים שונים – תפקידים אינדיבידואליים קשים, קשיים ריתמיים כתוצאה משינויי משקל מרובים, קשיים תזמורתיים של אינטונציה ואנסמבל, בלאנס עם הזמרת, ליווי הזמרת במקומות חופשיים יותר שאינם ריתמיים וכו'. כשיש תכנית עם אתגרים רבים כל כך, הריכוז בחזרות הוא מקסימלי והעבודה מאד יעילה. ההרגשה בחזרות היתה שכולנו במאמץ משותף צריכים להכין את התכנית באופן מיטבי. גם נוכחותם של המלחינים בחזרות עזרה לריכוז של כולם – כשהמלחין יושב ומאזין, באופן טבעי כולם משתדלים יותר.

מאד נהניתי לשתף פעולה עם עינת ארונשטיין, שהיא זמרת מדהימה. היא לומדת היטב ומשתלטת על יצירות בנות זמננו מהר ובמקצועיות, שרה מאד נקי ומאד מדוייקת ריתמית. ממש תענוג.

הקונצרט היה מרגש, נכחו בו מוסיקאים רבים, כולל המלחינים עצמם, והאנסמבל היה מאד מרוכז וממוקד.

סיימנו את הקונצרט עם יצירתו של אהרון חרל"פ "בשנת שבתון של אלוהים" לטקסטים של ניצול השואה יעקב ברזילי. המשורר יעקב ברזילי נכח אף הוא וקרא את השירים לפני ביצוע היצירה. זה היה מאד חזק. השירים הם מעין עדות של המשורר מהזוועות, והמוסיקה של אהרון חרל"פ מבטאת את העוצמה של הטקסטים היטב. הנה ביצוע היצירה מהקונצרט.

אם אתה שבוי של רצונות הקהל, אין סיכוי שתחדש

סיימנו את העונה, כאמור, בשבועיים אינטנסיביים במיוחד, ועכשיו אנחנו עסוקים במכירת מנויים לעונה הקרובה, ולשמחתנו הרבה הקהל נענה ורוכש מנויים. לאחרונה פורסם ראיון איתי ב"הארץ לייבלס" לקראת העונה הקרובה, ובו אני מדבר על הצורך לחדש ולהתאים את עצמנו לעולם של היום גם באולמות הקונצרטים, ואפילו משווה בין קהלי הקונצרטים השונים למתפללים בבתי הכנסת השונים. הנה קטע מהראיון. "עולם המוזיקה חייב להתאים עצמו לשינויים בעולם, לצאת מהשבלונות שמיישרות קו עם דור שמרן יותר, הנאחז בהרגלים ובפורמטים מאד מסוימים ומצקצק בכל פעם שמישהו מעז למחוא כפיים בין הפרקים", אומר טל בביקורתיות גלויה. "זה דומה להבדל בין בית כנסת אורתודוכסי, לבית כנסת רפורמי. בעוד שבבית הכנסת הרפורמי מקבלים אותך בזרועות פתוחות ונותנים לך תחושה שאתה רצוי, האורתודוכסיה, על כלליה הנוקשים, הודפת אותך אם אינך נוהג בדקדוק על-פי הכללים: מתי יושבים, מתי קמים, מתי שותקים. זה בדיוק כמו קונצרט קלאסי שמרני. אני מעדיף את הגישה הרפורמית. הקהל משתנה ואי אפשר לְרַצוֹת את כולם כל הזמן. אם אתה שבוי של רצונות הקהל, אין סיכוי שתחדש. המטרה שלנו, מאז ומתמיד, היתה לבסס אמון שיגרום לקהל לסמוך על הבחירות שלנו".

את הראיון המלא, עם פרטי עונת הקונצרטים הקרובה, ניתן לקרוא בלחיצה על הקישור הזה.

לשמוע מהמקלחת את התזמורת מכוונת

החוזה שחסך בירוקרטיה

עם הסינפונייטה הסלובקית. צילם Roderik Kucavik

תמיד מרגש לחזור לתזמורת שכבר עבדתי איתה בעבר. במיוחד כשהזכרונות מהתזמורת, מהחזרות, מהקונצרט, מהעיר עצמה ומהאנשים – הם זכרונות טובים. ועוד יותר מרגש כשמדובר בנסיעה ראשונה שלי לקונצרט בחו"ל מאז החלה הקורונה. הפעם, בנסיעתי לסלובקיה לנצח על הסינפונייטה הסלובקית בז'ילינה, גם היה איזשהו חשש/אתגר – להצליח לטוס ולעבור שלוש ארצות לפני ההגעה לסלובקיה ללא בעיות או מחוייבות לבידוד בשל הקורונה.

וכך, מצוייד בבדיקת pcr שלילית שעשיתי בנתב"ג (לשם נסעתי במיוחד מחיפה) שלושה ימים לפני הטיסה, וכמובן בתעודת מתחסן ובחוזה מהתזמורת הסלובקית עם תאריכי השהייה שלי שם, עליתי לטיסה לוינה דרך טורקיה. בוינה, "הקלף המנצח" שלי היה החוזה מהתזמורת הסלובקית, ששכנע את הפקיד בביקורת הדרכונים שאני לא נשאר באוסטריה אלא עוזב מיד לסלובקיה ובכך נחסכה בירוקרטיה מיותרת. ואילו במעבר הגבול בין אוסטריה לסלובקיה, שם אמורה היתה להיות הבדיקה הקפדנית של כל מי שנכנס – להפתעתי ולהפתעת מנהל התזמורת שהסיע אותי – לא היה אף אחד. שום בדיקה. הכל היה פתוח לגמרי.

הפעם התזמורת אירחה אותי בדירה חדשה שמיועדת למנצחים שלה, דירה שנמצאת ממש בבניין של האולם. כך שלכל החזרות יכולתי לצאת דקה לפני תחילת החזרה, לשמוע מהדירה את הנגנים מתחממים ומכוונים בזמן שאכלתי ארוחת בוקר או בזמן המקלחת… זה היה מאד נוח. גם היה בית קפה בכניסה לבניין, כך שיכולתי לקחת קפה איכותי למעלה לדירה בכל יום.

מבחינת הנחיות הקורונה סלובקיה נמצאת בערך איפה שבארץ היינו בתחילת מרץ. המסעדות פתוחות לישיבה בחוץ בלבד, לקונצרטים מותר להכניס עד 50 אחוז תפוסת קהל וכו'. לשמחתי מזג האויר היה נפלא, כך שלא היתה שום בעיה לשבת בכל יום לאכול באחת המסעדות המצויינות בכיכר המרכזית בעיר העתיקה, להנות מהנוף היפה, ממזג האויר הנהדר ומהאוכל האיכותי.

יום הולדת בלי המשפחה

עם הכנר הראשי ג'סי רייס מברזיל והסולנית שרה דרגאן

במהלך שבוע החזרות חגגתי יום הולדת, לראשונה אחרי הרבה שנים בלי המשפחה. זה כמובן היה עצוב מצד אחד, אך מצד שני חגגתי עם התזמורת. הבאתי לחזרה עוגה מבית הקפה, התזמורת הגיבה בנגינה עבורי ובמתנות שהביא לי מנהל התזמורת. אחרי החזרה הלכתי עם הכנר הראשי והסולנית לחגוג במסעדה בכיכר שליד האולם. אמנם אני מתייחס אליהם כקולגות לכל דבר, והם באמת שניהם ברמה גבוהה מאד, אבל הבנתי ביום ההולדת הזה שהם ילדים ואני כבר לא… הגילאים של שניהם יחד (24 ו21) מגיעים לגיל שהייתי בו עד לפני יום ההולדת האחרון… ככה זה כנראה, מתבגרים.

תכנית מאתגרת מאד

הכנרת הנפלאה שרה דרגאן עם כינור הסטרדיבריוס שלה. צילם Roderik Kucavik

מקצועית, היתה הפעם הרבה עבודה. הסימפוניה הפסטורלית של בטהובן קשה מאד, ביצירה של משה זורמן "סויטה גלילית" יש אתגרים ריתמיים רבים, ובליווי הקונצ'רטו לכינור של פגניני האתגר הוא לעקוב אחרי הסולנית בשינויי הטמפו הרבים ובחופש הריתמי שהיא לוקחת. לכן, היה עלי לנהל את החזרות באינטנסיביות ובהקפדה על הזמנים, על מנת להספיק הכל. מה שחסך הרבה זמן עבודה היה ששלחתי לתזמורת מראש תוים של בטהובן עם סימונים וקשתות שלי. מכיוון שהסימונים והקשתות הם חלק בלתי נפרד מהקונספציה המוסיקלית, במיוחד בבטהובן, העבודה התחילה כבר במצב שהיה ברור לכולם מה אני רוצה מבחינה מוסיקלית. בסך הכל התזמורת שיתפה פעולה יפה מאד בחזרות, ניסתה לעשות מה שביקשתי וללכת איתי.
התכנית היתה מאד יפה, מגוונת ומאתגרת. היה בה שילוב של תקופות שונות, ארצות שונות וז'אנרים שונים. אני חושב שזה עזר להחזיק את התזמורת "עירנית" במשך כל הפרוייקט, וגרם לה להיות מרוכזת במשך חזרות שלמות. היו שני סולנים בתכנית – נגן האקורדיון הסלובקי תומס וליצ'ק, שאותו הכרתי עכשיו לראשונה. והכנרת הפולנייה הנהדרת שרה דרגאן, אותה הכרתי לפני כשנתיים בקוריאה. הפעם היא ניגנה על כינור סטרדיבריוס איכותי מאד, וזה העשיר עוד יותר את הצליל העשיר ממילא שיש לה.

קהל סלובקי חם ואוהד

צילם Roderik Kucavik

הפעם הקהל בסלובקיה היה כפי שזכרתי אותו מהפעם הקודמת. מאד אוהד, מאד נלהב. שניות ספורות אחרי שמתחילות מחיאות הכפיים כל הקהל עובר למחיאות כפיים בקצב קבוע, ובעלייה הבאה לבמה קמים על הרגליים. זה מאד מרגש. וכך גם בתפוסה של 50 אחוז בלבד ההרגשה היא שהאולם מלא לגמרי. דבר נוסף שקרה גם בפעם הקודמת וגם עכשיו – אנשים מהקהל דפקו בדלת חדר המנצח כבר בהפסקת הקונצרט וכשפתחתי בירכו אותי וביקשו ממני חתימה. ולאחר הקונצרט כשהלכתי לכיוון הככר וחלפתי על פני בתי הקפה ברחוב, יושבי המקום שנכחו בקונצרט מחאו לי כפיים. זה מסוג הדברים שקורים לי בחו"ל הרבה יותר מאשר בארץ. בסך הכל ההרגשה היתה שהקהל היה מאד שמח ונלהב לחזור לאולמות הקונצרטים, כפי שהיה בארץ בתחילת  מרץ.

צילם Roderik Kucavik

אורחים מכובדים

שרת התרבות נטליה מילאנובה ובעלה, ומנהל התזמורת קארל המפל. צילם Roderik Kucavik

וכפי שלקונצרט הראשון שלי מול קהל עם סולני תל אביב בתחילת מרץ הגיע שר התרבות חילי טרופר, לקונצרט שלי עם הסינפונייטה הסלובקית הגיעה שרת התרבות הסלובקית – נטליה מילאנובה. פרט לה הגיע גם בועז מודעי, השגריר הישראלי בסלובקיה. שניהם הגיעו לז'ילינה במיוחד מברטיסלבה, מרחק של שעה נסיעה. את שניהם בירכתי מהבמה, ושניהם הגיעו אל מאחורי הקלעים בסיום הקונצרט והביעו את התלהבותם בפניי. עבור התזמורת חשובה במיוחד ההתלהבות של השרה, כי משרד התרבות הסלובקי תומך בתזמורת הזו בשיעור גבוה מאד מהתקציב שלה. השרה הביעה את התלהבותה מהקונצרט גם בעמוד הפייסבוק שלה כשכתבה "תודה על החוויה הפנטסטית בקונצרט של הסינפונייטה הסלובקית 'מוסיקה משלוש תקופות', תחת שרביטו של המנצח הישראלי ברק טל. מלוא הערכתי גם לכנרת המוכשרת שרה דרגאן, לנגן האקורדיון תומאס וליצ'ק ולתזמורת כולה".

ברכתי לשרה מילאנובה ולשגריר בועז מודעי על נוכחותם בקונצרט. צילם Roderik Kucavik

שוב נגמרו הסוללות?

עם האייפד על הבמה. צילם Roderik Kucavik

מזה שלוש שנים שאני מנצח מאייפד ולא מפרטיטורות מודפסות. היתרון הגדול בזה – חיסכון עצום במקום, מעבר נוח וקל מפרטיטורה לפרטיטורה מבלי להיסחב עם ספרים כבדים. בנוסף, כל הסימונים בפרטיטורה יכולים להיות יותר נקיים ומסודרים – עם מרקרים, וסימונים שחורים בגדלים שונים, וכל פרטיטורה מסומנת ניתן להעביר אחר כך לקובץ pdf ולשלוח. בתכנה שאיתה אני עובד ניתן לסמן התחלות של פרקים או מקומות שרוצים להתחיל לעבוד מהם, ניתן לסדר את העמודים כך שאם יש קפיצות או חיתוכים לא יהיה צורך לחפש את העמוד שאליו קופצים. כל אלה יתרונות ברורים ומובהקים. אבל לדבר אחד צריך לדאוג תמיד – שהאייפד יעבוד. הבטריה של האייפד שלי כנראה חלשה, וכבר במהלך החזרה הראשונה שלי, האייפד כבה כי נגמרה הבטריה. למזלי על הבמה היה שקע חשמלי שבאמצעותו יכולתי לחבר את האייפד למטען ולהמשיך את החזרה. וכך, במשך כל החזרות האייפד היה מחובר למטען. בקונצרט הייתי זקוק לאייפד רק ליצירתו של משה זורמן שפתחה את הקונצרט, כלומר למשך כ-20 דקות בלבד, כי על שאר התכנית ניצחתי ללא פרטיטורה. אז הפעם, לעשרים הדקות האלה האייפד החזיק מעמד בקונצרט. עכשיו אצטרך להחליף בטריה או להחליף אייפד בהקדם!

ה"תינוק" כבר בן 20 שנה

נסיעה ראשונה לחו"ל

_SKO8586_2019-05-09 Barak Tal Ueno_standard office

עם הסינפונייטה הסלובקית והצ'לן מיאקי אוונו, מאי 2019

אחרי למעלה משנה של קורונה, אחרי למעלה משנה של קונצרטים שנדחו, של סיורים שבוטלו, של שידורים מאולמות קונצרטים ללא קהל, של הופעות מוקלטות ושל שמיים נעולים – מחר אני נוסע לראשונה לנצח על תזמורת בחו"ל. זה מאורע ממש מרגש עבורי. למרות שבמשך כל תקופת הקורונה המשכתי להופיע עם סולני תל אביב, לרוב ללא קהל ובשידורים חיים ומוקלטים, כבר הרבה זמן לא נסעתי להופיע בחו"ל – לא עם סולני תל אביב ולא כמנצח אורח. אני מאד מתגעגע להתרגשות הזו של נסיעה לעיר חדשה, לתזמורת חדשה, לתכנית חדשה. אז למרות שהפעם אני נוסע לעיר שכבר הופעתי בה בעבר – ז'ילינה, סלובקיה, עם תזמורת שכבר הופעתי איתה בעבר – הסינפונייטה הסלובקית, ואפילו עם סולנית שכבר הופעתי איתה בעבר – הכנרת הפולנייה שרה דרגאן – עדיין יש איזושהי התרגשות ראשונית, בעיקר בגלל שעבר זמן רב כל כך מאז נסיעתי האחרונה. החוויה שזכורה לי מהתזמורת הזו, עליה ניצחתי לפני כשנתיים, היא מאד טובה. התזמורת תקשרה היטב, הגיבה היטב, נגניה היו מאד מסורים וממושמעים, והתוצאה היתה מרגשת ואנרגטית.

_SKO8634_2019-05-09 Barak Tal Ueno_standard office

עם הסינפונייטה הסלובקית, מאי 2019

התכנית שאבצע עם התזמורת הזו בשבוע הבא כוללת את הסימפוניה הפסטורלית של בטהובן, הקונצ'רטו לכינור מס' 1 של פגניני, ויצירתו של משה זורמן – סויטה גלילית.  

עם הכנרת הנהדרת שרה דרגאן מפולין שיתפתי פעולה לפני כשנתיים בנסיעה של אנסמבל סולני תל אביב לקוריאה. היא ביצעה שם עם האנסמבל בערב של סולנים צעירים את הפרק השני מהקונצ'רטו לכינור של שוסטקוביץ'. הנה הביצוע.

אז כפי שכתבתי, אני מצפה לזה בקוצר רוח, ואמשיך לעדכן מסלובקיה.

כבר 20 שנה

_H6A3163

סולני תל אביב בקוריאה, 2019

באמת קשה להאמין, אבל האנסמבל שהקמתי במאי 2001 – אנסמבל סולני תל אביב – כבר בן 20 שנה. האנסמבל באמת הפך להיות מהר מאד ה"בייבי" שלי, שאותו אני מטפח, אליו אני מתמסר ומנסה לשמור אותו כאנסמבל איכותי, מקורי, חדשני ואנרגטי. 

הנה הפוסטר של פרסום קונצרט הבכורה של האנסמבל במרכז ענב, תל אביב, ב8.5.2001.

עברנו הרבה חוויות יוצאות דופן בעשרים השנים המדהימות האלה – ההופעות בקרנגי הול (2003), באולם הפילהרמונית בסט.פטרסבורג (2014), בתיאטרו קולון ארגנטינה (2016), בבוסאן, קוריאה (2019), בטקס חנוכת קיר הזיכרון ליהודיי בילגוראיי בפולין (2016), בקלגנפורט, אוסטריה (2019), ערב ההוקרה לעברי גיטליס ז"ל לכבוד יום הולדתו ה95 (2017), סיור הקונצרטים ברחבי הארץ עם ילדת הפלא ליה ז'ו (2019), הקונצרטים המרגשים עם אנדראס שול (2018), הזכייה בפרס לנדאו לאמנויות הבמה (2015), ההופעה ללא קהל ב"קונצרט עד הבית" במוזיאון תל אביב בימי השיא של הקורונה בקיץ 2020, ועוד ועוד. אבל מה שמרגש אותי יותר מכל זה שהצלחנו לשמור על הצביון הייחודי של האנסמבל לכל אורך 20 השנים האלה. על ההרכב הצעיר, הרפרטואר החדשני, הדרך המקורית להגשת הקונצרטים, האוירה הייחודית שקיימת באנסמבל, המסירות של הנגנים, טיפוח הדור הצעיר, קידום היצירה הישראלית, ועוד מאפיינים ייחודיים לנו. הנה הדברים שאמרתי כשזכינו בפרס לנדאו לאמנויות הבמה, בינואר 2016.

לכבוד המאורע המרגש נקיים ערב גאלה חגיגי, ביום ב' 12.7.2021, ובו נבצע אריות, דואטים וקטעים תזמורתיים מאופרות של הנדל, גלוק, פרסל ומוצרט, עם הסולנים דניאלה סקורקה – סופרן, ואלון הררי – קונטרה טנור.

תכנית הקונצרט ורכישת כרטיסים בקישור הזה

ושוב איתכם

כמו בימים הראשונים של האנסמבל

כמעט חודשיים עברו מאז הפעם הקודמת שהאנסמבל נפגש לנגן, וביום שישי בבוקר היה לנו יום חג. נפגשנו שוב! הפעם אנחנו מכינים קונצרט ללא קהל שיתקיים במוזיאון תל אביב, וישודר בשידור חי בפייסבוק, בווטסאפ וביוטיוב, ובו מיצירות גריג, פיאצולה ונעמה פרל-צדוק. שמחה גדולה. התרגשות גדולה. כיף גדול. יש משהו ב"חד פעמיות" הזו של כל פרוייקט, שמזכיר את הימים הראשונים של האנסמבל. גם אז כל פרוייקט היה מאורע מיוחד, יוצא דופן ומרגש, גם אז התדירות של הפרוייקטים היתה נמוכה, גם אז כל פרוייקט היה, מעבר למפגש האמנותי, גם מפגש חברתי משמח שיצר מיד התלהבות והתרגשות. כך שגם לתקופת הקורונה יש את היתרונות שלה…
כבר בצלילים הראשונים ניכר היה שהנגנים שמחים ונלהבים. האביב בבואנוס איירס והליברטנגו של פיאצולה הכניסו קצב דרום אמריקאי לחזרה, ומשם המשכנו לסויטת הולברג האהובה של גריג, עם המוסיקה הרומנטית והעושר הצלילי שלה. היצירה עטרי של נעמה פרל-צדוק, שיש בה מקצבים תימניים, מזכירה במקצת את המקצבים הדרום אמריקאיים של פיאצולה, אך עם ניחוח מזרח תיכוני. תכננתי אמנם לעבור בחזרה הראשונה על כל היצירות בתכנית, אבל בסופו של דבר התעכבתי על חלק מהן על מנת לשפר וללטש את הנגינה ולהעביר לנגנים את הרעיונות המוסיקליים שלי. העבודה היתה מאד טובה, הנגנים שיתפו פעולה, והכל התקדם מהר. הבוקר נתחיל את החזרה השנייה עם היצירות שלא הספקתי לגעת בהן בחזרה הראשונה, ואחר כך נמשיך לעבוד עוד על היצירות שעליהן עבדנו ביום שישי. יש לנו בתכנית גם עיבודים נפלאים לקטעים ליריים לפסנתר של גריג, אותם עיבד לתזמורת מיתרים מורן מגן, וגם את קונצ'רטו החורף של פיאצולה בעיבוד לכינור וכלי קשת של לאוניד דסיאטניקוב. הסולן יהיה הכנר הראשי של האנסמבל קובי רובינשטיין.
הקונצרט יתקיים במוזיאון תל אביב ביום שלישי ב20.00, וישודר בשידור חי בפייסבוק וביוטיוב וגם בקול המוסיקה.
לשידור ביוטיוב לחצו כאן

משבר עולם התרבות

הקונצרט שיתקיים ביום שלישי הקרוב הוא פרי יוזמה של כאן קול המוסיקה. הם יצרו סדרת קונצרטים מרשימה ששמה "קונצרט עד הבית" ובה בכל יום שלישי בערב מתקיים קונצרט של תזמורת אחרת. הסדרה יפה מאד, והיא מאפשרת איזושהי פעילות לתזמורות. אבל, הקונצרטים הם ללא קהל, כלומר אין לתזמורות הכנסות מהקונצרטים האלה, אלא רק הוצאות.
הבעיה הגדולה היא, שעד שלא יאפשרו לעולם התרבות לחזור לפעילות, מול קהל, גופי התרבות, שגם כך נמצאים במשבר, יצטרכו לפעול ללא הכנסות. וזה לא יכול להימשך לאורך זמן.
ובינתיים, לא רק שהממשלה לא מאפשרת לעולם התרבות לחזור לפעילות, היא אפילו לא דנה בזה. כלומר, ישנה התעלמות מוחלטת מכל נושא התרבות. הדיונים היחידים בממשלה שהיו קשורים לתרבות בזמן האחרון עסקו בסגירת סל תרבות ארצי, דבר הזוי בפני עצמו. לשמחתנו, בסופו של דבר אחרי מחאות רבות (כולל מול ביתו של שר החינוך) ותגובות סוערות, החליטו לאפשר לסל תרבות להמשיך. אבל עצם המחשבה לסגור את סל תרבות מעידה על היחס שנושא התרבות והחינוך לתרבות מקבל כאן. בכלל, לא ברור לי מדוע הפסיקו את הקונצרטים שהתקיימו במשך כשבועיים וחצי-שלושה תחת מגבלות הקורונה ועברו מצוין. הייתי בקונצרט של הפילהרמונית בחיפה, היתה בו הקפדה על ישיבה מפוזרת של הקהל, עם מסכות. היו שם לא יותר מ300 איש (באולם של 1000), וככל שידוע לי לא היו מקרי הדבקה בקונצרטים במשך אותה תקופה קצרה שהם התקיימו. אז בזמן שדנים בהחזרת חדרי הכושר, המסעדות, בתי המלון, הקניונים, התחבורה הציבורית, וכמובן בתי הכנסת והישיבות, לפעילות, ומאשרים לפתוח את הכל (תחת מגבלות מסויימות) – בקונצרטים, במופעים ובהצגות אפילו לא דנים. זה מראה לדעתי בראש ובראשונה על היחס של המדינה לתרבות ואמנות, לאנשי התרבות והאמנות, ולצערי הרב, זה מראה על משבר עמוק שבו מצוי עולם התרבות בארץ. הנה מאמר דעה שפורסם לא מזמן ב"הארץ", אותו כתב משה סיני, שאני מסכים עם כל הנאמר בו.

למדינה כלל לא אכפת ממשבר התרבות, וזה לא מפתיע

בממשלה שמתייחסת להשקעה בתרבות כמס שפתיים ולא כערך בסדר עדיפות עליון, אין זה פלא שהתחום הוא מהראשונים שהוקרבו. הגיע הזמן לשנות את זה.

מדינת ישראל אינה חזקה בהתמודדות עם משברים שאינם ביטחוניים. 70 שנות התמודדות עם אתגרי ביטחון וטרור העניקו לה יכולת לא רעה לעמוד במשברים מלחמתיים, שבהם אין שאלות של מיהו מקבל ההחלטות. ההיררכיה ברורה, הנהלים ודפוסי הפעילות אוטומטיים, ההתקפה וההגנה משולבים בתבניות פעולה. ההנחה היא שבמוקדם או במאוחר, גם אם צה"ל לא יביא להכרעה, תבוא רגיעה והמשק יתאושש ואף יצמח, שהרי גלגלי המלחמה משמנים את הכלכלה.

מול זה, משברים אזרחיים תופסים שוב ושוב את ישראל בהפתעה. מעולם לא ניתן בישראל כוח משמעותי לגופי תכנון, חזון ואסטרטגיה.הפתעת המחאה החברתית בקיץ 2011 הסתיימה בוועדה שמרבית המלצותיה מוסמסו. כל אימת שהאיום אינו ביטחוני, נחשפים כשלים של היעדר מנהיגות, ניהול כושל, מאבקי כוחות פנימיים, חוסר יכולת לראות תמונה כוללת ומסרים סותרים. כל אלו מביאים לאובדן מתמשך של אמון הציבור במערכת שאינה מתפקדת. משבר הקורונה משקף את מה שכבר ידענו — משבר מנהיגות, ניהול מבולבל ואובדן שליטה, חוסר עקביות, האשמות הדדיות, והיעדר מגדלור של ערכים בשלטון הישראלי — שלאורם יש לפעול.

ביקורת אינה צריכה להתמקד רק בתיאור של מקבלי החלטות כמושחתים, מנותקים ואטומים, אלא בהצבעה על ערכי יסוד הנדרשים בהגנה ובחיזוק בעת משבר. התרבות מעולם לא קיבלה הכרה כערך מרכזי בישראל. תקציבי התרבות בישראל נמוכים משמעותית מבמדינות מפותחות, הבירוקרטיה הממשלתית האחראית על הטיפול בעולם התרבות רחוקה מלהיות יצירתית ובעלת חזון, בדיוני תקציב התרבות מעולם לא הוצגה תוכנית כוללת לטיפוח המגזרים השונים. רק סמלי הוא שוועדת החינוך והתרבות של הכנסת דנה בשבועות האחרונים באיומים לסגור את קרן קרב ואת סל התרבות, ולא בשום תוכנית מסודרת שגיבש מאן דהוא להצלת עולם התרבות.

מעולם לא הוקמה רשת של ערי תרבות בישראל המטפחות כערך את היצירתיות, המוזיקה ואמנויות הבמה. מעולם לא התכנסה "ועידת התרבות" של ישראל (דוגמת ועידת הרצליה לביטחון לאומי), ראשי רשויות לא מחזיקים אצלם את "תיק התרבות המקומי" (למעט ראש העיר תל אביב רון חולדאי שיש להעריכו על כך) ונבחרי הציבור מעדיפים לשלוט דרך תיקים אחרים, דוגמת "התכנון והבנייה".
משרד התרבות ממעט בפרסום קולות קוראים לקידום מיזמי תרבות, הסיוע המוענק לבתי הספר לאמנויות — החממות הסטודנטיאליות היצירתיות של הדור הצעיר — מועט וקפוא זה שנים, ואין כלל דחיפה להכרה במקצועות התרבות והאמנות כמקצועות ליבה במערכת החינוך, וכמנוף לטיפוח מיומנויות של אינטליגנציה רגשית ויצירתיות בגיל הרך ובכלל. אמנם נעשה מאמץ לחזק את התרבות בפריפריה, אבל מעבר לפסטיבלים ואירועים דרך רשויות מקומיות, שבדרך כלל קרובות לצלחות פוליטיות, לא ניכרה תנופה רבתי של התקדמות תרבותית בפריפריה החברתית והגיאוגרפית הישראלית.

המשבר הנוכחי תפס את עולם התרבות במצוקה מצטברת ועלול להיות בור עמוק שממנו יתקשה להיחלץ. בממשלה מתייחסים להשקעה בתרבות כמס שפתיים, כמקור להתנגחות לשם רווחים פוליטיים ולא כערך בסדר עדיפות עליון, היאה לעם הספר ולמדינה החושבת על העתיד.

הפרויקט המשמעותי הניצב בפני עולם התרבות הוא גיבוש מנהיגות שטח עם בניית עוצמה פוליטית, תוך התנערות מהתמימות הרומנטית שאפיינה עולם זה שנים ארוכות. זהו כורח המציאות להנעת תהליכים שיבנו מחדש את התקווה למאות אלפי אנשי התרבות השרויים בקושי קיומי ומחפשים תקווה.
הכותב הוא מנכ"ל בית הספר הגבוה למוזיקה רימון

חוזרים לנגן

מחר זה קורה

אחרי תקופה ממושכת מאד בלי חזרות וקונצרטים, מחר זה יקרה – נגני אנסמבל סולני תל אביב ואני ניפגש שוב! נתכנס מחר לחזרה ראשונה לקראת קונצרט ללא קהל שיתקיים בהמשך השבוע. זה באמת מרגש ואני מצפה לזה מאד.
התכנית שננגן היא תכנית שבמרכזה ארבעה סולנים צעירים מצטיינים מתלמידי הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה תל אביב – שני כנרים, קלרניתנית ופסנתרן. ננגן איתם פרק מקונצ'רטו לכינור במי מז'ור של באך, פרק מקונצ'רטו לפסנתר מס' 23 של מוצרט, Solo de concours לקלרנית של מסז'ר, ופנטזיה לכינור של סרסטה על נושאים מהאופרה כרמן של ביזה. חוץ מארבעת הסולנים הצעירים, יהיו גם ארבעה מנצחים צעירים, תלמידי סדנת הניצוח שלי באקדמיה למוסיקה בתל אביב. הם ינצחו על האנסמבל בסרנדה למיתרים של אלגר (שלושה מנצחים שונים, כל אחד פרק), ובריקודים הרומניים של ברטוק. הקונצרט הוא ע"ש לאה ויצחק לוין ז"ל, ואנחנו מקיימים אותו זו השנה הרביעית ברציפות, בתמיכת משפחת לוין. השנה, כאמור, נקיים את הקונצרט ללא קהל, ביום רביעי הקרוב 17.6.20, והוא יצולם וישודר ביוטיוב כשבוע לאחר מכן.
בשנים האחרונות קיימנו לא מעט קונצרטים עם סולנים צעירים. הקונצרטים האלה הם פרוייקטים חינוכיים של האנסמבל, ובהם אנחנו מדריכים את הנגנים הצעירים בנגינת סולו עם תזמורת. תחילה אני נפגש עם כל אחד מהסולנים לבד, עובר איתו על היצירה, וגם על הפרטיטורה התזמורתית ותפקיד הליווי של התזמורת. החזרות האלה מיועדות לסייע לסולנים הצעירים להבין כיצד לנגן עם תזמורת ועם מנצח – מתי להוביל את המנצח, מתי לתת למנצח להוביל אותו, למי להקשיב בתזמורת, את מי להוביל בתזמורת – הכל כמובן בהתאם למוסיקה ולפרטיטורה. אחר כך, בחזרות עם התזמורת, אנחנו מתרגלים את זה ורואים איך זה עובד ביחד. הם לומדים תוך כדי החזרות איך להפיק צליל שיעבור את התזמורת, איך לתקשר באמצעות המוסיקה איתי ועם התזמורת, למי ולמה לשים לב במוסיקה וכו'. הפרוייקט הזה הוא פרוייקט חינוכי מאד יפה שאני גאה בו מאד. עד כה במסגרת הקונצרטים האלה כבר הופיעו איתנו למעלה מ30 סולנים צעירים במשך השנים, רבים מהם הפכו למוסיקאים מקצועיים, חלקם אפילו כנגנים קבועים אצלנו בסולני תל אביב.
בנוסף, כאמור, תלמידי סדנת הניצוח שלי מהאקדמיה למוסיקה בתל אביב יקבלו הזדמנות לעבוד עם האנסמבל בהדרכתי, בסרנדה של אלגר ובריקודים הרומניים של ברטוק. אחד הדגשים שלי בעבודה עם הסטודנטים לניצוח הוא היכרות טובה עם כלי הקשת ועם אפשרויות סוגי וגווני הצליל שניתן להפיק מהם. התוצאה המוסיקלית מושפעת מאד מכיווני הקשתות, מהאיצבועים, מהשימוש בויברטו וכו'. הסטודנטים מנסים בחזרות קשתות שונות ואיצבועים שונים כדי לשמוע את ההבדלים בתוצאה. ולא רק כיווני קשת אלא גם מיקום בקשת, מהירויות קשת שונות וכו' – כל אחד מהפרמטרים האלה נותן תוצאה מוסיקלית שונה. אנחנו עובדים על ליטוש טכני וכיצד להביא את התזמורת לתוצאה הטובה ביותר, הן באמצעות הניצוח והן באמצעות הדגשים וההסברים המילוליים. ההתנסות הזו עם תזמורת מקצועית היא הכרחית לסטודנטים הצעירים, כי רק כך הם יכולים ללמוד ולהכיר מקרוב את "כלי הנגינה" שלהם – התזמורת.

אנדראס שול והסטבט מאטר של פרגולזי

 

אנדראס שול עם האנסמבל בנובמבר 2018

לאחרונה פרסמנו את עונת הקונצרטים הבאה שלנו, שאת פתיחתה דחינו מספטמבר לנובמבר, כדי להיות בצד היותר "בטוח" מבחינת האפשרות לקיים קונצרטים בנוכחות קהל. האורח המרכזי שלנו, שישוב אלינו כבר בפעם החמישית, וממש הפך להיות "בן בית" אצלנו, הוא זמר הקונטרה טנור אנדראס שול. הפעם בניגוד להופעותיו הקודמות איתנו, הוא לא ישיר לבד. היצירה המרכזית בתכנית תהיה הסטבט מאטר המפורסם של פרגולזי, שבו שני תפקידי סולו – סופרן וקונטרה טנור. אל אנדראס תצטרף זמרת סופרן ישראלית צעירה ומאד מוכשרת, שהיתה בילדותה בת טיפוחים שלי בכינור – תכלת לוין. בהמשך התמקצעה בפיתוח קול ואת אנדראס הכירה בתיווך שלי, ואף נסעה להשתלם אצלו בגרמניה. השילוב שלהם מאד מרגש עבורי, ואני משוכנע שזו תהיה חוויה יוצאת דופן לקהל. בתכנית ווקאלית אחרת, נבצע שתי יצירות מקהלתיות נפלאות – המיסה מס' 2 של שוברט והגלוריה של ויולדי. המקהלה שתבצע איתנו את התכנית היא אנסמבל זמרי מורן, איתה שיתפנו פעולה רבות בעבר. שני סולנים בינלאומיים יתארחו אצלנו בפעם הראשונה – נגן החצוצרה סרגיי נקריאקוב והכנר האוסטרלי בן ה-12 כריסטיאן לי, שכבר זכה בכמה וכמה תחרויות בינלאומיות. ושני סולנים ישראליים בכירים שישובו אלינו הם הצ'לן הלל צרי בתכנית צ'ייקובסקי והפסנתרן אלון גולדשטיין בתכנית מוצרט. הנה תכניות הקונצרטים במלואן.

 

 

תקוות חדשות לעולם התרבות

שר התרבות החדש חילי טרופר

אחת מנקודות האור והתקווה בממשלה החדשה, הגדולה והמנופחת שהוקמה לאחרונה, היא מינויו של חילי טרופר לשר התרבות החדש. כשבועיים לפני הקמתה, כשעדיין לא היה ידוע מי יהיה השר החדש, אמרתי בראיון ליוסי שיפמן את ציפיותיי מהשר החדש לכשיתמנה כזה: "משר התרבות הבא הייתי מצפה קודם כל שיאהב תרבות, שיכיר תרבות, שיכיר אמנות, שיכיר מוזיקה, שיגיע לקונצרטים, שיכיר את האמנים ואת הצרכים שלהם ושיעריך את עבודתם. זה אמנם נשמע מובן מאליו, אבל אצלנו כנראה צריך להדגיש ולומר גם את זה. מעל לכל הייתי מצפה ששר התרבות ייצג אותנו, האמנים, ויילחם למעננו ולמען התרבות והאמנות, אם צריך גם מול הממשלה והאוצר, ולא יילחם בנו. שיעבוד ביעילות, בצניעות ובשקט."  לקריאת הראיון המלא של יוסי שיפמן עם כמה ממנהלי התזמורות בארץ לחצו כאן.

מיד עם מינויו וכניסתו לתפקיד שר התרבות החדש, כתב חילי טרופר את הדברים הבאים:
"אני בא מאהבה ונדמה לי שזה התנאי ההכרחי לעסוק בענייני תרבות וספורט. אני אוהב תרבות ואני אוהב ספורט.

מעבר לאהבה האישית שלי לתחומים אלה של יצירה, תנועה, חידוש והתפתחות, אני רואה בהם ערך עמוק. בעיני, לא מדובר במותרות, אלא בתחומים חשובים והכרחיים לחברה אנושית.

יש לתרבות ולספורט אפשרות והזדמנות להפוך לכלי ששובר מחיצות ומספר סיפור אנושי וישראלי רחב. כזה, שלכל אחד יש בו מקום. ולא על חשבון השני. מרכז ופריפריה, דתיים, חילוניים וחרדים, יהודים וערבים. סיפור ישראלי עשיר בצבעים ובגוונים, שיש בו מעט פחות מלחמות פנימיות וקצת יותר פיוס, סובלנות וכבוד הדדי.

אלה ימים קשים, לכולם, מכל היבט ובכל מובן. מגפת הקורונה הכניסה את מדינת ישראל ואת העולם כולו לסחרור נוראי והטילה את כולנו אל תוך משבר חסר תקדים.

אין לי עניין בתחרות של מי נפגע יותר ומי צריך לקבל עזרה יותר גדולה. הפגיעה רחבה, הצרכים מרובים והמשימה היא עצומה ומחייבת את כולנו להתייחס אליה באופן ממלכתי ואחראי.

ועם זאת, אני משוכנע שהתגייסות לאומית ועזרה ממשלתית לעולמות התרבות והספורט הם הכרח ולא מותרות. אלה עולמות עמוקים שבנפש, שנוגעים בנשמה, שמעניקים משמעות, שמגלים דברים חדשים, שמעלים דופק, שמדליקים תשוקה, שיוצקים תוכן ושמשיבים רוח. ואין שום סיבה שתחומים פוריים ומפרים אלה ידחקו אל תחתית סדר העדיפויות.

במובן מסוים ועמוק, דווקא בתקופה קשה, הצורך האנושי ביצירה תרבותית ובספורט משגשג גדולים יותר. במידה רבה ועבור הרבה מאוד אנשים, בשביל זה אנחנו קמים בבוקר.

המשורר ברק פלדמן כתב יפה:
כְּשֶׁלּוֹנְדוֹן הֻפְצְצָה
בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה
צֶ'רְצִ'יל הִבִּיט בַּחַלּוֹן
פִּתְאוֹם הִתְקָרֵב אֵלָיו שַׂר הַהֲגַנָּה
וְאָמַר לוֹ: "יֵשׁ לִי רַעְיוֹן
נוּכַל לְהַגְדִּיל אֶת תַּקְצִיב הַבִּטָּחוֹן
אִם נְבַטֵּל אֶת תַּקְצִיב הַתַּרְבּוּת
אֵין טַעַם לָלֶכֶת לִרְאוֹת תֵּאַטְרוֹן
אִם בְּכָל מִקְרֶה כֻּלָּנוּ נָמוּת
צֶ'רְצִ'יל הִבִּיט בַּחַלּוֹן בְּעַצְבוּת
הִקְשִׁיב לַתּוֹתָחִים רוֹעֲמִים
וְאָמַר: "אֲבָל אִם לֹא תִּהְיֶה לָנוּ תַּרְבּוּת
אָז עַל מָה בְּדִיּוּק אֲנַחְנוּ נִלְחָמִים?"

כל אדם וגם כל אומה צריכים מעיין נובע, פתוח וחופשי שאפשר לינוק ממנו. ששווה להילחם עבורו.

אני יודע על עצמי כמה כוח יש לספר טוב, מוסיקה מרגשת, הצגה איכותית, סרט מקסים, תערוכה מעמיקה, מופע מפעים, טורניר מזריק אדרנלין, משחק ספורט תחרותי ואפילו סתם ריצה משחררת. אני מבין כמה ערכים שמייצגים את כל הטוב והיפה שבאדם נטועים בעולמות התרבות והספורט. כמה רוח, אהבת אדם, נחישות ותחושת שייכות טמונים בעולמות אלה.

ואני כאן, יחד עם אחרים, כדי לדאוג שכל זה יתקיים, כדי שהתחומים האלה יחזרו לפרוח. כדי שנוכל לעשות עוד דברים טובים בתחומים אלה.

יהיו ימים קשים, אך עוד נרים את הראש כדי לעשות דברים משמעותיים. יש לי חלומות גדולים ואני מבין שגם הרגע לנסות ולהגשים חלק מהם יגיע. אבל אני גם מודע היטב לכך שכעת נדרשות פעולות דחופות כדי להציל את התרבות והספורט.

אני גם מכיר בכך שתרבות וספורט הן כותרות גדולות לחיים שלמים של המוני אנשים ונשים בישראל. יש להם שמות ופנים ומשפחות וצרכים ואהבות.

המוני ישראלים שאיבדו ברגע אחד את עבודתם, שמתקשים לשרוד את היום ולא מצליחים להירדם בלילות. אני חושב עליהם. אני מחויב להם. ואני מתכוון לעבוד קשה כדי לעזור להם.

זו גם הזדמנות ראשונה עבורי לפנות אל אנשי ונשות התרבות והספורט, שנמצאים בשעתם הקשה מזה עשרות שנים. אני רוצה לומר משהו קצר ופשוט למפיקים, לספורטאים, למשוררים, לשחקנים ולאנשי הסאונד. מראשון האמנים ועד אחרון פועלי הבמה, משחקני ליגת העל ועד אחרון האפסנאים – מרגע זה, אני כאן כדי להיאבק למענכם במלחמת הקיום שלכם.

זה לא יהיה קל, זה יקח קצת זמן, לא נצליח בכל אבל לא אנוח לרגע. לא אשחרר הבטחות גדולות על תוצאות, רק הבטחה על מאמץ כן ואמיתי. אעשה כל מה שביכולתי כדי להיות שליח נאמן שלכם בממשלת ישראל. באתי לעבוד קשה.

עכשיו אשתדל לדבר מעט וללמוד הרבה. אני מבין שאין לי את כל הזמן שבעולם. יותר מדי אנשים קורסים ולא יכולים להמתין לפתרונות מושלמים אלא חייבים חמצן מידי. יחד עם המנכ"ל וכל עובדי המשרד, אעבוד קשה כדי לתת להם חמצן. לתת לנו כחברה – חמצן.

רבן גמליאל ביקש פעם משתי דמויות לבוא להיות שותפים בהנהגה ו"אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם." בישירות ובכנות אמר להם רבן גמליאל שבהנהגה אין מה להתבשם משררה ומכיבודים. בסוף זו כמעט עבדות. עבדות ושליחות עבור הציבור. ואותה יש לעשות בצניעות, בשקט, ברצינות ובאחריות גדולה. אשתדל מאוד".

אז נכון שזה עדיין לא מבטיח שום דבר, כי חילי טרופר יימדד בסופו של דבר במעשיו ולא בפוסטים שהוא מעלה, אבל הדברים האלה מעודדים מאד. ולפחות לפי הפוסט הזה הוא במידה רבה ענה על הציפיות שלי. עכשיו יש לקוות כי באמת הוא יביא לשינוי, יעבוד קשה ויילחם במידת הצורך למעננו האמנים ואנשי התרבות. אני מאחל לו הרבה הצלחה בתפקידו החדש, ולנו, האמנים ואנשי התרבות, לחזור להופיע במהרה.

הוקרה לקונסרבטוריון ולחבר

לאחרונה הופעתי כמנצח אורח בשני קונצרטים תזמורתיים מאד מיוחדים עבורי בהיבט האישי. על הסינפונייטה באר שבע ניצחתי בערב התרמה למען קונסרבטוריון באר שבע (שבו אני מנצח באופן קבוע על התזמורת הייצוגית), שגם היה ערב פרידה ממנהלו הפורש של הקונסרבטוריון ידידי נגן המנדולינה יקי ראובן. גייסתי למטרה זו גם את זמרת הסופרן קרן הדר, שאיתה הופעתי רק חודש לפני כן ביחד עם סולני תל אביב. לחזור לנצח על הסינפונייטה, והפעם אחרי קרוב לשנתיים שלא פגשתי אותם, זה תמיד משמח. מכל הפעמים שניצחתי על התזמורת הזו, אני חושב שבפעם הזו התזמורת נשמעה הכי טוב. היתה שם בשנתיים האחרונות תחלופה של נגנים שהשפיעה מאד לטובה במיוחד בכלי הקשת ובמיוחד בקולות הפנימיים. הצליל של המיתרים נשמע יותר אחיד, יותר עגול ויותר מגובש, והנגינה באופן כללי הרבה יותר מוקפדת ומלוטשת. בזמן קצר מאד של חזרות הצלחנו להכין תכנית שכללה את הפתיחה "הספר מסביליה" של רוסיני, את הקונצ׳רטו למנדולינה (במקור כינור) ופסנתר  של מנדלסון בגרסה לתזמורת מלאה עם נשיפה, ושבעה שירים ממיטב הזמר העברי. עיקר העבודה היתה במנדלסון, יצירה שהנשפנים לא הכירו, כי לרוב היא מבוצעת עם מיתרים בלבד. בנוסף, התוים שלהם היו כתובים בצורה שמקשה עליהם מאד. יש ביצירה הזו הרבה מאד תיבות הפסקה לכל כלי, תיבות שבהן לרוב רק שני הסולנים מנגנים. בד"כ כשיש הרבה תיבות הפסקה, כתובים בתוים של כל נגן איזשהם סימני דרך שיסייעו לו להתמצא ולדעת מתי להיכנס – לרוב כותבים לנגן בתוים קטנים את המנגינה המנוגנת בתיבות האחרונות לפני כניסתו, וכך יש לו סימן. במקרה הזה, לא רק שהנשפנים לא הכירו את היצירה, גם לא היו כתובים להם שום "תווי קיו" והם נאלצו לספור לפעמים 30 או 40 תיבות. הכניסות שלהם ביצירה הן לרוב לא יחד, כלומר, לדוגמה – קודם הבסונים ואחרי תיבה אחת החלילים ואחרי שתי תיבות הקרנות, ותיבה אחר כך כל היתר, דבר שמקשה עוד יותר… בנוסף, גילינו במהלך החזרה שהיו גם טעויות במספר תיבות ההפסקה בחלק מהמקרים. כל אלה למעשה הקשו מאד על העבודה, והוסיפו מאד לגודל האחריות שלי על הביצוע. היה עלי בעצם לתת את כל הכניסות לכולם במהלך החזרה. הייתי ממש "שוטר תנועה" שנותן כניסות ויציאות, כמעט כמו ביצירות בנות זמננו, וזאת רק על מנת שלכל נגן יהיה ברור מתי עליו לנגן. כמובן שבמהלך החזרה, כשהסברתי את כל אלה, וכל נגן רשם לעצמו אחרי מי הוא נכנס ומה הסימן שלו, הדברים התחילו להתבהר.

למחרת בחזרה הגנרלית כבר אפשר היה לשמוע שהתזמורת יותר משוחררת והכל נשמע יותר טוב, ואז גם הרמה הגבוהה של התזמורת ניכרה. בחזרה הגנרלית גם הצטרפה הזמרת קרן הדר, שאיתה היינו צריכים בחזרה של פחות משעה לעבור על כל השירים. לשמחתנו ולמזלנו ביצענו ביחד, קרן ואני, את מרבית השירים האלה ממש לא מזמן, עם סולני תל אביב, כך שאת כל הטמפי, שינויי הטמפי, הפרמטות וכו׳, כבר הכרתי היטב ויכולתי בקלות להוביל את התזמורת ללא בעיות.

הקונצרט עצמו היה ממש מצוין. התזמורת ניגנה נהדר. הסולנים בקונצ׳רטו של מנדלסון, יקי ראובן ודניאל צ׳ובנוב מרומניה, נתנו ביצוע מלהיב ואנרגטי לקונצ׳רטו של מנדלסון. קרן הדר כמו תמיד סחפה וריגשה, בשירים של עידן רייכל וארגוב (בעיבודים מעולים של זיו קוז׳וקרו, תום בר, רפי קדישזון ונועם שריף). ובפתיחה של רוסיני אפשר היה לשמוע את האיכות התזמורתית של הסינפונייטה. לקראת סיום הערב אמרתי מהבמה כמה דברי שבח ותודה לידידי יקי ראובן, שפורש מניהול הקונסרבטוריון, אחרי שהביא אותו להישגים גבוהים הן באיכות והן בכמות התלמידים והפעילות. יקי ישוב לשתף פעולה איתי ועם סולני תל אביב ממש בקרוב, בתכנית עונות השנה בכינור ובמנדולינה, שאיתה נופיע חמש פעמים במהלך חודש ינואר.

אחרי הקונצרט, בנסיעה הביתה מב"ש, קרן לקחה אותי חלק מהדרך – עד תל אביב. ואז, סופסוף היתה לנו הזדמנות לדבר קצת, אחרי שבזמן האחרון נפגשנו בעצם רק על הבמה – בחזרות ובקונצרטים, ולא הספקנו לדבר על שום דבר חוץ ממה שקשור לביצוע…

הקונצרט השני שעליו ניצחתי לאחרונה כאורח, היה קונצרט מרגש עם תזמורת המושבות, שהיא תזמורת חובבים טובה, ועליו אספר בפוסט הבא.

שירי ילדים למבוגרים

יצירת מופת מהגדולות שנכתבו

דנה מרבך, זמרת סופרן

כשיש לי קונצרט ווקאלי רב משתתפים זו תמיד התרגשות עצומה. וכשהיצירה המרכזית בקונצרט היא יצירת מופת מהגדולות שנכתבו בהיסטוריה – הרקויאם של מוצרט – אז ההתרגשות כפולה ומכופלת. בסוף ינואר יצטרפו אל אנסמבל סולני תל אביב ואלי חברי האנסמבל הקולי הישראלי (מנהל מוסיקלי יובל בן עוזר), והסולנים דנה מרבך לסופרן), ניצן אלון (אלט), רון זילברשטיין (טנור) ועודד רייך (בריטון) לביצוע היצירה המצמררת הזו.

רון זילברשטיין, זמר טנור

זו יצירה גאונית שכל פרק בה הוא מדהים ומרגש, ורק למידת הפרטיטורה גורמת לי להתרגשות בכל פעם שאני פותח אותה. הנה פרקי הconfutatis והlacrimosa, מביצוע של האנסמבל בדצמבר 2013 עם מקהלת קולגיום שאותה ניהלתי מוסיקלית באותה תקופה.

התכנית כולה נהדרת, ויהיו בה גם קטעים ליריים של גריג שתוזמרו מפסנתר ע"י מורן מגן, ובביצוע בכורה, יצירה חדשה של דני עקיבא לאלט ותזמורת – "שירים לאביתר", למילים של אבנר פרץ. היצירה של דני עקיבא נהדרת, הטקסטים הם למעשה שירי ילדים שמיועדים ומותאמים למבוגרים, כולם בעברית. יש בהם הומור, הרבה דמיון של ילדים, דרמה, פחדים וכל קשת הרגשות שילדים חווים. אני בטוח שהקונצרט כולו יהיה חוויה נהדרת למבצעים ולקהל.

במושבות ובנגב

שני קונצרטים מעניינים עם תזמורות שונות יהיו לי בשבוע הקרוב:

ביום שני 16.12 (מחר) – אנצח על תזמורת המושבות בקונצרט עם תכנית מאתגרת מאד ובה הפתיחה ל"חליל הקסם" של מוצרט, וריאציות על נושא של היידן מאת ברהמס, וסימפוניה מס׳ 7 של בטהובן. תזמורת המושבות היא תזמורת חובבים טובה, שנגניה מסורים ומשקיעים, ולכן גם ניתן להגיע איתה לתוצאות מצויינות. בחזרות היתה אוירה טובה וזכיתי לשיתוף פעולה מלא מהנגנים, ואני בטוח שהקונצרט יהיה ברמה גבוהה מאד.

חזרה עם תזמורת המושבות

וביום חמישי 19.12 אנצח על הסינפונייטה באר שבע בערב חגיגי לכבוד קונסרבטוריון באר שבע, ולכבוד מנהלו הפורש – נגן המנדולינה יקי ראובן. יקי גם יהיה אחד הסולנים בערב הזה, ויבצע במנדולינה, ביחד עם הפסנתרן דניאל צ׳ובנוב מרומניה את תפקיד הסולו כינור בקונצ׳רטו לכינור ופסנתר של מנדלסון. עוד בתכנית, הפתיחה "הספר מסביליה" של רוסיני, ושירים ישראלים של ארגוב ושל עידן רייכל עם קרן הדר, ובעיבודים של רפי קדישזון, תום בר, נעם שריף וזיו קוז׳וקרו.

חוזרים לשתף פעולה – יקי ראובן ואני

מארש טורקי בגרסת ג׳אז

הקונצרטים של האנסמבל עם המטאור הסיני ג׳יה יואן היו מוצלחים מאד. הפעם לא היו יותר מדי דרמות לגבי הקונצ׳רטו שהוא ניגן, אם כי ליתר ביטחון, בעקבות נסיון העבר שלי איתו, הדבר הראשון ששאלתי אותו כשאספתי אותו משדה התעופה, היה – "אתה מנגן איתנו שופן 2 כן?". הקהל שהגיע לקונצרטים יצא מגדרו מהתלהבות מנגינתו, גם בקונצ׳רטו של שופן, וגם בשני ההדרנים – הראשון יצירה סינית קצרה והשני גרסה ג׳אזית של המרש הטורקי של מוצרט. החיבור של ג׳יה עם הנגנים היה מצוין, והנגינה שלו נהדרת – מלאה ברגישות ועידון, אבל גם וירטואוזית וסוחפת.

על התכנית, שהיצירות בה היו כולן מהתקופה הרומנטית, ניצח המנצח האוסטרי ארנסט הצל. לפני הגעתו ארצה נתתי לתלמידי סדנת הניצוח שלי מהאקדמיה למוסיקה בתל אביב לעבור עם האנסמבל על התכנית בחזרת הכנה.

ההתנסות הזו חשובה מאד לסטודנטים, כי היא משקפת סיטואציה "מהחיים" שמנצחים נתקלים בה לא פעם. משימתם היתה לעבור עם התזמורת בזמן קצר על התכנית, לחזור על המקומות שדורשים עבודה, לדעת בדיוק איזה סוג עבודה נדרש בכל קטע ובכל פרק (עבודה ריתמית, עבודת אינטונציה, לימוד פסז׳ים קשים וכו׳), ולעשות אותה במהירות וביעילות, ועם ניצוח ברור. כמובן שסייעתי להם בזה במהלך החזרה, ובסה"כ כחזרת הכנה זה היה טוב מאד, גם לסטודנטים וגם לתזמורת.

פינלנד – לראות ולקנא

סאנה מרין (שניה מימין) ראש הממשלה הצעירה בעולם, ולצידה השרות הבכירות בממשלת פינלנד החדשה

בזמן שישראל הולכת לבחירות בפעם השלישית בתוך שנה, ולא בגלל אידאולוגיה, אלא אך ורק בגלל ענייני אגו אישיים של גברים באזור גיל 70, בפינלנד התמנתה לראשות הממשלה בחורה בת 34, הצעירה בעולם, סאנה מרין, כשלצידה בקואליציה ארבע מפלגות שבראשותן נשים. שלושה תפקידים בכירים בממשלה – שר אוצר, שר חינוך ושר פנים – ניתנו לנשים בגילאי 32-35. על הקשר שלי עם המוסיקה והמוסיקאים של פינלנד כתבתי כאן באחד הפוסטים הקודמים, עכשיו ללא ספק יש לי סיבה נוספת לאהוב את המדינה הזו. הנה אחת מתוך שלל הכתבות על הסנסציה הגדולה בפינלנד. הלואי עלינו!

לחצו כאן לקריאה

ערב מרגש ונוסטלגי

אחרי 30 שנה

כשהרמתי את הידיים בתחילת החזרה על הריקוד ההונגרי מס׳ 6 של ברהמס על הבמה של אודיטוריום רפפורט – ההתרגשות הגדולה ניכרה גם על פניהם של הנגנים וגם עלי. זו לא היתה תזמורת רגילה. זו היתה תזמורת של נגנים שרבים מהם כבר לא עוסקים במוסיקה באופן מקצועי שנים רבות, יש ביניהם הפרשי גילאים גדולים, והבדלים גדולים ברמת הנגינה. אבל המשותף ביניהם גדול יותר מהמבדיל ביניהם. יש לכולם הרבה מאד זכרונות ילדות משותפים, אהבה משותפת, וגעגוע אל אדם מיוחד אחד, נערץ, שהיה החוט המקשר בין כולם – אליעזר החתי ז"ל, מייסדה ומנצחה של התזמורת הסימפונית הצעירה חיפה במשך עשרות שנים. המפגש לנגינה משותפת ביחד עם סולני תל אביב בקונצרט סיום העונה היה מרגש מאד. היו שם נגנים שלא ראו זה את זה כבר 30 שנה, היו כאלה שהביאו תמונות ומזכרות מסיורים של התזמורת לחו"ל בשנות ה80, והיו כאלה שהזכירו לכולם ארועים משעשעים מההווי של התזמורת לפני 30 שנה. ואז התחלנו את החזרה, וכבר בקריאה הראשונה זה צלצל טוב. בכל זאת, הפעמים הרבות שכולם ניגנו את הריקודים ההונגריים של ברהמס בצעירותם בתזמורת עם אליעזר, נתנו את אותותיהם. היה קל מאד לאחד ולגבש את ההרכב המיוחד הזה בזמן קצר. וכעבור כחצי שעה של חזרה, הגיעו נגני אנסמבל סולני תל אביב והצטרפו אל תזמורת הבוגרים שנוצרה זה עתה, לחזרה קצרה של כ-10 דקות של נגינה משותפת. אחר כך הבוגרים הנרגשים הלכו לנוח ולהתארגן, ואני המשכתי את החזרה עם סולני תל אביב.

ובקונצרט עצמו, לאחר סיום היצירה הראשונה – חמישיית המיתרים של ברהמס אופ. 111 – הגיע החלק המרגש, לזכרו של אליעזר החתי. הזמנתי את בוגרי התזמורת לדורותיהם לעלות לבמה ולהצטרף אל אנסמבל סולני תל אביב, והקהל באולם הריע בהתרגשות. ישבו באולם בוגרים נוספים שבחרו לא להצטרף בנגינה, וגם בתו של אליעזר, טלי, קרובים וחברים של המשפחה, ומי שהיה ידידו הקרוב ועוזרו הנאמן של אליעזר בכל ענייני הארגון והלוגיסטיקה בתזמורת – חנן אברון.

הבוגרים יושבים באולם

טלי, ביתו של אליעזר החתי

בשם הבוגרים דיברה גילה בוסקילה – כנרת בתזמורת הצעירה לפני למעלה מ30 שנה, וכיום רופאה – ואמרה דברים מרגשים וכל כך נכונים על אליעזר. התזמורת המשותפת הגדולה ביצעה ביחד את שני הריקודים ההונגריים של ברהמס – מס׳ 5 ו6, עם המון התלהבות, התרגשות ואנרגיה, והביצוע היה מצוין.

תזמורת בוגרי הסימפונית הצעירה חיפה

אחר כך, בהפסקת הקונצרט התאספנו שוב לצילומים ולהעלאת זכרונות. איכשהו, היתה לי הרגשה שאליעזר צופה בכל זה והוא תיכף יבוא ויצטרף לחגיגה.

 

וגם אחרי סיום הקונצרט יצאו חלק מהבוגרים לשתות, לבלות ולהמשיך את הנוסטלגיה בבית קפה סמוך. כמובן שהרבה תמונות, התכתבויות וקטעי וידאו הועלו גם בימים שאחרי הקונצרט בקבוצת הווטסאפ ובעמוד הפייסבוק של בוגרי התזמורת הסימפונית הצעירה חיפה. ערב מרגש ובלתי נשכח!

שליימ׳לה עם סולני תל אביב

שלמה גרוניך כבר הפך להיות ידיד ותיק של האנסמבל ושלי. לאורך כל שנות קיומו של האנסמבל אנחנו משתפים איתו פעולה. ביצענו כמה מיצירותיו הקלאסיות, והופענו יחד איתו פעמים רבות בעיבודים תזמורתיים לשיריו המוכרים.

לפני מספר ימים, לכבוד סיום עונת הקונצרטים שלנו, לקראת העונה הבאה ולקראת סיור הקונצרטים לקוריאה שמצפה לנו בסוף אוגוסט, קיימנו ערב התרמה לאנסמבל שמטרותיו, בין היתר, חידוש מנויים, גיוס כספים והעלאת המודעות לאנסמבל בקרב קהל חובבי המוסיקה. גייסתי לארוע את שלמה, שנרתם למשימה ונענה לבקשתי בשמחה (כמו יתר נגני האנסמבל), ואף דיבר לקהל במהלך הערב בשבחו של האנסמבל. הארוע התקיים בכפר שמריהו, בגינת ביתה של חברת הועד המנהל שלנו אורה הולין, אשה יקרה וטובה שתורמת תמיד את ביתה ברוחב לב למען ארועים מסוג זה.

כ-150 איש הגיעו לשמוע את האנסמבל עם שלמה גרוניך בתכנית שחלקה הראשון היה קלאסי קל (מתוך הדיברטימנטו למיתרים ומוסיקת לילה זעירה של מוצרט, מתוך הסויטה לחליל של באך, וכן מיצירות ג׳ופלין, אנדרסן וברהמס), ובחלקה השני הצטרף אלינו שלמה גרוניך עם הרבה אנרגיות, התלהבות, יצירתיות ומקוריות, הפעיל והקפיץ את הקהל, את נגני האנסמבל ואותי. הוא גרם לנו להצטרף אליו בשירה במקומות מסויימים (כולל המשפט "שליימ׳לה עם סולני תל אביב" בסיום השיר נואיבה), לנגן עם הרבה שמחה ולהיות שותפים מלאים לארוע מאד יוצא דופן, מיוחד ויפה.

הקהל יצא מאושר מהקונצרט, והתגובות הנלהבות ממשיכות להגיע אלינו. הארוע הזה למעשה סיים רשמית את עונת הקונצרטים שלנו, והוא גם סייע לנו להשיג את הכספים הדרושים לנו לנסיעתנו לפסטיבל בדרום קוריאה. אז עכשיו האנסמבל בחופשת הקיץ עד 21 באוגוסט, מועד תחילת החזרות שלנו לקראת הפסטיבל בדרום קוריאה.

עונת קונצרטים מרגשת בפתח

אחרי שנשוב מדרום קוריאה, נחדש את פעילותנו בארץ בקונצרט במוזיאון תל אביב במסגרת חג המוסיקה הישראלית, עם יצירות של צבי אבני, נעם שריף ועוד, ואחרי החגים נפתח רשמית את עונת המנויים שלנו בקונצרט "משייקספיר עד עידן רייכל" עם קרן הדר, שתשיר יצירה חדשה של בעז בן משה לטקסטים של שייקספיר, ויילד ואחרים, וכן שירים של גרשווין, ארגוב ועידן רייכל. בהמשך העונה נארח את הפסנתרן הסיני הבינלאומי ג׳יה יואן, את הכנרת האמריקאית רייצ׳ל ברטון פיין שתשוב אלינו אחרי הצלחת הופעותיה בעונה שעברה, ותנגן את הקונצ׳רטו לכינור של פגניני, הפסנתרן הישראלי תום בורו (שגם יופיע איתנו כסולן בדרום קוריאה), וסולנים נוספים רבים. נשתף פעולה עם האנסמבל הקולי הישראלי ונבצע איתו ביחד את הרקויאם השמיימי של מוצרט, וננגן כמה יצירות מופת נוספות כמו הסימפוניה החמישית של שוברט והקונצ׳רטו לפסנתר מס׳ 27 של מוצרט עם הפסנתרן האמריקאי-יהודי אדם ניימן.

 

אני מזמין את קוראי הבלוג בחום לעיין בתכנית הקונצרטים השנתית שלנו ולרכוש מנוי במחירים מוזלים במכירה המוקדמת עד סוף יולי. הנה התכנית המלאה – לחצו כאן

מאחל לקוראי הבלוג שלי קיץ נעים.

רגעים ספונטניים והפתעות

לא יודע אם זה מקובל בקונצרטים של הסינפונייטה הסלובקית או לא, ואם זה קורה לעיתים קרובות או לא, אבל לקבל מחיאות כפיים קצובות כשכל הקהל נעמד על הרגליים בסיום הסימפוניה האיטלקית של מנדלסון – זה מרגש. ובאמת התרגשתי, לא רק בסיום הקונצרט אלא לכל אורך הערב. בגלל כמות החזרות המעטה שהיתה לנו (הוזמנתי לבוא לנצח על הסינפונייטה הסלובקית בהתראה קצרה ולא יכולתי להגיע לחזרה הראשונה בגלל הקונצרט עם האנסמבל, אז למעשה היתה לנו חזרה אחת פחות מהמתוכנן), ביקשתי מהנגנים בחזרה הגנרלית לשים לב אלי היטב בקונצרט. ידעתי שהרבה מהניואנסים, שלא הספקתי לעבוד עליהם ביסודיות בחזרה, אצטרך להראות להם בקונצרט באמצעות הידיים. גם הכנתי אותם לכך שיהיו בקונצרט רגעים ספונטניים והפתעות. בקונצרט עצמו, כבר מתחילתו יצרתי כמה "הפתעות" כאלה, כדי להגביר את הדרמה במוסיקה (וגם לגרום לנגנים להיות בשיא הריכוז). בפתיחה קוריאולן של בטהובן, כבר אחרי שתי תיבות יש הפסקה של כל התזמורת. דממה. הארכתי אותה קצת יותר ממה שכתוב, כדי ליצור מתח, וכך גם בהפסקה התזמורתית הבאה כעבור שתי תיבות נוספות. זה עבד מצוין. לכל אורך הקונצרט הרגשתי שהנגנים הולכים איתי לגמרי, מגיבים לכל רובאטו (חופש ריתמי) שאני לוקח, ויוצרים את המוסיקה ביחד איתי. הפתיחה הדרמטית של בטהובן באמת היתה עוצמתית בקונצרט, וכשהיא הסתיימה היה שקט ארוך ומתוח לפני מחיאות הכפיים של הקהל. בהמשך הערב הצטרף אלי הצ׳לן היפני בן ה-23 מיצ׳יאקי אואנו לביצוע הקונצ׳רטו לצ׳לו בדו מז׳ור של היידן. הוא זכה לתשואות רמות הן מהקהל והן מהנגנים על נגינתו המוסיקלית והוירטואוזית, וסיים בהדרן מתוך סויטה של באך לצ׳לו סולו. ולאחר ההפסקה, כאמור, ביצענו את הסימפוניה האיטלקית של מנדלסון. הרגשתי בביצוע שהתזמורת בדריכות שיא, יוצרת יחד איתי את המתח וההרפיה שיש במוסיקה של מנדלסון, את הפראזות הארוכות בנושא השני, מגיבה אלי היטב לכל הדינמיקות שהראיתי להם, כולל אלה שלא תוכננו מראש, ונמצאת כל כולה לגמרי במוסיקה. כל קבוצות התזמורת ניגנו היטב, היתה תחושה מאד חזקה של ביחד. בפרק האחרון לקחתי טמפו די מהיר, והקפדתי לשמור עליו לכל אורך הפרק. הנגנים הגיבו מצוין. וכאמור, לאחר סיום הפרק האחרון, הקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות ונעמד על רגליו במשך דקות ארוכות. בהחלט סיום מרגש לערב מרגש.

לאחר הקונצרט הלכתי לאכול עם ידיד שלי שגר בסלובקיה והגיע לז׳ילינה מעיר אחרת במיוחד כדי לשמוע את הקונצרט שלי. כשנכנסנו למסעדה ישבו שם כמה אנשים שהיו בקונצרט, והם החלו למחוא לי כפיים שוב.

כך הסתיים לו שבוע מרגש מאד שבו הייתי עסוק אך ורק במוסיקה, ללא דאגות היומיום. מצד אחד, כיף גדול. חלום. מצד שני – כמובן שדאגות היומיום צצו ועלו להן בראשי במהלך השבוע, ובמיוחד בלילות, וזה הקשה עלי מאד לישון לכל אורך השבוע. מקוה שכשאפגוש בבית את אשתי ובתי ואחזור לישון במיטתי, גם אצליח לישון יותר טוב מאשר בשבוע האחרון.

הנוף של סלובקיה, בדרך לשדה התעופה בוינה לקראת הטיסה חזרה ארצה.

ובינתיים הגיעה אלי ביקורת שנכתבה בקלגנפורט על הקונצרט של האנסמבל בתחילת השבוע. הביקורת מצויינת ומחמיאה מאד הן לסולן עמית פלד והן לאנסמבל –

"הסימפוניה מס׳ 29 של מוצארט הצעיר, ללא ספק אחת מהיפות ביותר, נוגנה ברעננות משתפכת והיתה מלאת חיים. לאור מחיאות הכפיים הרבות הם חזרו וניגנו את הפרק הרביעי המפורסם".