נפרדתי מז'ילינה ומסלובקיה ביום שישי לפנות בוקר, אחרי שבוע נפלא שבסיומו הקונצרט עם הסינפונייטה הסלובקית בחמישי בערב.
הקונצרט היה מצוין, הרבה בזכות הריכוז של הנגנים. הפרק האחרון של הסימפוניה הקאמרית של יורי ברנר הוא פרק מאד ריתמי, עם הרבה שינויי משקל, כניסות סינקופליות, הדגשות במקומות לא צפויים ופסז'ים קשים לנגינה. בשביל להצליח לבצע אותו בקונצרט נדרש ריכוז שיא של כולם ואיזשהו קור רוח שלי ושל הנגנים, ולשמחתי כל אלה היו והתוצאה היתה מצויינת.
הסולן הצעיר בקלרינט לאונרדו פואנטה טלפסן ניגן את הקונצ'רטו של ובר נפלא, הלהיב מאד את הקהל וזכה ל"סטנדינג אוביישן" ממושך. התזמורת ליוותה אותו היטב, וגם הקטעים התזמורתיים ביצירה נשמעו מגובשים. בארויקה של בטהובן יש לא מעט אתגרים, זו יצירה שדורשת הרבה מאד עבודה. מכיוון שזמן העבודה שלנו היה מוגבל, החלטתי בקונצרט לנצח יותר חד, ברור ומחולק ליותר פעמות במקומות המועדים להתפרקות, ובכך לתת לנגנים ביטחון, ולעומת זאת במקומות שיותר "מתנגנים מעצמם" לשחרר קצת את הפעמות ולהראות יותר כיוונים, אופי וכו'. זה מאד עזר. הביצוע היה בסך הכל מגובש, אחיד ומרשים, וגם הוא זכה ל"סטנדינג אוביישן" ממושך מהקהל.
אחרי הקונצרט ישבתי במסעדה בכיכר המרכזית של ז'ילינה (מסעדה שאכלתי בה די הרבה השבוע) יחד עם הסולן ואביו ועם המורה שלו ובעלה הישראלי – הפילוסוף ישעיהו בן אהרון (בנו של יצחק בן אהרון), ממיסדי התנועה לחינוך אנטרופוסופי. נחתתי בשישי בבוקר וממש לפני הטירוף של תחילת העונה של סולני תל אביב (כבר ביום שישי הבא עם שלומי שבן באינדינגב) נסעתי ישר משדה התעופה לכמה ימי חופשה בצפון עם משפחתי.
סולני תל-אביב 