קונצרטים ללא קהל, ניצוח ב360 מעלות בשל הנחיות הריחוק, ביטול פרוייקט בגלל סגר שהוכרז ערב לפני תחילתו, נסיעה לחזרות באמצע הסגר עם אישורים מיוחדים ממשרד התרבות, התרגשות שיא משובו של הקהל אחרי למעלה משנה, יצירות לא שגרתיות/לא נורמליות, ופרוייקטים שנולדו בזכות היעדר הקהל. סיימנו שנה שהיתה שונה בכל אספקט מכל מה שקדם לה, אך יחד עם זאת זו היתה שנה שהולידה יצירות, תכניות ופרוייקטים יוצאי דופן. סיכום בתמונות ובצלילים של השנה שהסתיימה.
קשר בלתי פורמלי עם הקהל
את קונצרט פתיחת העונה – חגיגת מוצרט – קיימנו ללא קהל, על פי ההנחיות. הקלטנו וצילמנו אותו בוידאו עבור שידור בכורה שהתקיים כעבור שבוע. באולם נכחו לא יותר מעשרה אנשים – שני מלחינים שאת יצירותיהם ביצענו, אורח של הסולנית, המפיקה של האנסמבל, עיתונאי שהגיע לסקר את הארוע, צלם תמונות, צלם וידאו וכד'. כשזה המצב אין שום משמעות ל"טקסיות" של קונצרט רגיל עם קהל – התזמורת עולה לבמה ומכוונת, הקהל משתתק, יש איזשהו מתח וציפייה, ואז המנצח עולה לבמה, הקהל מוחא כפיים והתזמורת קמה. כל אלה לא היו הפעם. זה היה קונצרט שבגלל היעדר הקהל, נלקחה ממנו ה"פורמליות" של קונצרט מול קהל. הפעם, התזמורת עלתה בצורה לא מסודרת לבמה, גם אני עליתי תוך כדי העלייה של התזמורת, אמרתי שלום לכמה מהאורחים המועטים שהגיעו, שאלתי אותם מה שלומם, אפילו הצגתי אותם לתזמורת, ושאלתי אותם ואת הצלם והמקליט אם הם מוכנים ואפשר להתחיל… ועדיין, למרות חוסר הפורמליות, לפני הצליל הראשון, כשהשתרר שקט ועברנו ממצב לא פורמלי למצב של הקלטת קונצרט, ניכר המתח וניכרה ההתרגשות של התזמורת. ואז התחלנו, עם הסימפוניה מס' 25 של מוצרט. צילם אלון הראל, הקליט ירון אלדמע.
ניצוח ב360 מעלות – מאילוצי הקורונה
הגלוריה של ויולדי – התזמורת על הבמה, המקהלה באולם. צילם: יואל לוי
למרות האישורים החריגים שקיבלנו לקיום חזרות והקלטות בזמן הסגר, עדיין היינו צריכים לשמור על ריחוק חברתי ולא להיות צפופים על הבמה. הדרך הטובה ביותר לעשות את זה בתכנית הגלוריה, היתה להושיב את התזמורת על הבמה ואת המקהלה במקום הקהל. כך הצלחנו לנצל את המרחב הגדול של האודיטוריום ואת העובדה שלא היה קהל באולם. הבעיה היחידה שנוצרה היתה עבורי – לנצח בו זמנית על תזמורת שיושבת מולי ומקהלה שעומדת מאחורי או להיפך, ולהסתובב מצד לצד בהתאם למוסיקה, כאשר בכל מצב איזושהי קבוצה רואה את הגב שלי. זו היתה התנסות וחוויה מעניינת, וזה דרש ממני ממש אימון על ה"כוריאוגרפיה" בניצוח מסוג זה. הנה התוצאה – במיסה בסול מז'ור של שוברט.
פרוייקט שנולד "בזכות" הקורונה – סדנא למנצחים ולסולנים צעירים
כשהפעילות היחידה שמותר לקיים היא ללא קהל, מתחילים לחשוב מה עוד אפשר לעשות פרט לקונצרטים מוקלטים או משודרים. כך, כשהאולמות היו עדיין סגורים לקהל, הגעתי להחלטה לקיים סדנא למנצחים הצעירים הלומדים בסדנת הניצוח שלי באקדמיה למוסיקה בתל אביב, ולתלמידים המצטיינים מהקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה: סדנא למנצחים ולסולנים צעירים עם אנסמבל סולני תל אביב. במשך שלושה ימים מרוכזים, סטודנטים מוכשרים לניצוח וסולנים צעירים מצטיינים עבדו עם סולני תל אביב בהדרכתי. הנה חלק ממה שהיה שם.
היצירה המשוגעת של השנה
עוד דבר שתקופת הקונצרטים ללא קהל הולידה היה, ללא ספק, תכניות "נועזות" יותר מאשר בקונצרטים עם קהל שקונה כרטיסים. בהיעדר התלות במכירת כרטיסים היתה לנו הזדמנות מצויינת לחשוף לקהל שצפה בשידורים יותר יצירות ישראליות, יצירות חדשות, יצירות א-טונאליות, יצירות עם טקסטים חדשים, וגם יצירות "משוגעות". וכך ביצענו בקונצרט אחד שתי יצירות ישראליות מצויינות (שזה ממש לא "מקובל" בקונצרטים עם קהל, כי שתי יצירות ישראליות בערב אחד זה "מפחיד מדי"): יצירתו של עמוס אלקנה "מעבר לאבק העולם", שכתובה היטב, בסגנון דודקאפוני, מתוזמרת ביד אמן, ויש בה אנרגיה, הבעה ורעיונות מאד ברורים; ויצירתו המבריקה של עודד זהבי "שירים לנועה" (שנכתבה עבור הזמרת והמלחינה נועה הרן), יצירה שבה כתב המלחין גם את הטקסטים. חייבים לומר – הטקסטים די משוגעים. הם מדברים לפעמים במרומז ולפעמים לגמרי בגלוי על מוסיקאים שחיו או עדיין חיים בקרבנו, כמו למשל המלחין ארי בן שבתאי. לעיתים הם ביקורתיים, לעיתים ציניים, לעיתים מבטאים געגוע לדמויות שהשפיעו על חיי המוסיקה, לעיתים מצטטים קלישאות של מורים לקומפוזיציה באקדמיה, וכד'. בהתחלה לא האמנתי שעודד באמת הלחין את הטקסטים האלה… אבל אחרי זמן מה ומחשבה אמרתי לעודד שאני רוצה לבצע את זה. עודד נענה מיד ותזמר אותם עבור האנסמבל לקול ולתזמורת. באותה הזדמנות של ביצוע היצירה החדשה בגרסתה המתוזמרת, גם חשפנו לקהל זמרת צעירה ומאד מוכשרת, שגם היא תגלית של עודד – נירי בועזסון. הנה הביצוע של "שירים לנועה" מאת עודד זהבי, עם כתוביות של הטקסטים.
הארועים המרגשים של השנה
בלי ספק, שנת הקורונה הולידה גם כמה ארועים מרגשים במיוחד. אחד מהם היה הקונצרט הראשון מול קהל, לאחר למעלה משנה. זו היתה ממש לידה מחדש. ההתרגשות היתה אדירה. לגמרי במקרה יצא שהקונצרט הראשון מול קהל, בתחילת מרץ, היה הקונצרט השנתי ע"ש לאה ויצחק לוין, שבו האנסמבל מארח סולנים צעירים מתלמידי הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה, וגם כמה מהסטודנטים של סדנת הניצוח שלי באקדמיה למוסיקה – קונצרט חינוכי שמבטא היטב גם את ה"אני מאמין" של האנסמבל ושלי. גם שר התרבות חילי טרופר כיבד אותנו בנוכחותו והגיע לארוע, בירך את האנסמבל והביע את התפעלותו מההתעקשות שלנו להמשיך לנגן, לעשות מוסיקה ולהופיע גם בתקופות של הסגר ובתקופות שלא ניתן היה להכניס קהל. הנה סרטון של אלון הראל על ערב ה"קאמבק" שלנו מול קהל – ערב מרגש במיוחד.
ארוע מרגש נוסף בשנת הקורונה היה נסיעתי הראשונה לנצח על קונצרט בחו"ל, ארוע שקרה לאחר כשנה וחצי ללא נסיעות. אחרי שבוטלו לא מעט קונצרטים בחו"ל בשל הקורונה, הגדולים שבהם היו קונצרטים עם האנסמבל בסאו פאולו – במאי האחרון עליתי סופסוף על מטוס בדרך לקונצרט בחו"ל. זה היה קונצרט עם הסינפונייטה הסלובקית בעיר ז'ילינה בסלובקיה. ההתרגשות מעצם חוויית הנסיעה, מהפגישה עם תזמורת אחרת בארץ אחרת (למרות שזו דווקא תזמורת שכבר הכרתי מקונצרט שניצחתי עליהם לפני כשנתיים), היתה גדולה, בעיקר בגלל שהיא לא קרתה הרבה זמן. התכנית היתה נהדרת וכללה את הסימפוניה הפסטורלית של בטהובן, את הקונצ'רטו לכינור של פגניני עם הכנרת שרה דראגן מפולין (שגם איתה כבר הופעתי בעבר, בקוריאה) ואת יצירתו של משה זורמן הישראלי "סויטה גלילית". התזמורת שיתפה פעולה נהדר והקונצרט היה חגיגי במיוחד. גם עבור הסלובקים זו היתה חגיגה משום שזה היה אחד הקונצרטים הראשונים מול קהל, כך שגם לשם הגיעה שרת התרבות הסלובקית, ובנוסף, לכבודי, הגיע שגריר ישראלי בסלובקיה בועז מודעי.
עם הכנרת שרה דראגן מפולין
עוד ארוע מרגש שהייתי שותף לו בשנה זו היה הקונצרט לזכרו של עברי גיטליס, שהלך לעולמו בדצמבר האחרון. הארוע התקיים בקיבוץ אילון ובשיתוף עם קורס הקיץ הבינלאומי קשת אילון. בארוע השתתפו כמה מגדולי המוסיקאים בעולם, בדברים שאמרו לזכרו של עברי בוידאו (מישה מאיסקי, זובין מהטה, יצחק פרלמן וחיים טאוב), ועוד כמה מוסיקאים ישראליים בכירים שהופיעו על הבמה (גיא בראונשטיין, איתמר גולן וקובי רובינשטיין).
האכזבה של השנה
בחודש דצמבר הכנו בשיא המרץ את פרוייקט ה"גלוריה" שאמור היה להתקיים בשידור חי וללא קהל במוצ"ש 2.1.2021. המקהלה הכינה את התכנית, נסעתי אפילו לעבוד איתם פעם אחת בדצמבר ללא התזמורת, למדתי היטב את הפרטיטורות, סגרתי עם כל הנגנים, עם המקהלה ועם האולם את לוחות הזמנים, עבדנו על תכניה, על עיצוב ופרסום, קידום ממומן של השידור החי, שכרנו והובלנו עוגב שכבר המתין לנו בקונסרבטוריון בתל אביב, ובעיקר התרגשנו לקראת פרוייקט ללא קהל בימי הסגר. אבל ערב לפני החזרה הראשונה, בשיא ההתרגשות, הודיעו בחדשות על הידוק הסגר, וזה אילץ אותנו לדחות את הפרוייקט. בבת אחת כל ההתרגשות והציפייה התחלפו בתחושת ריקנות, הלם ובעיקר אכזבה. הרגשנו שגם את המעט שכן ניסינו לעשות בתקופת הקורונה הקשה, לא איפשרו לנו. בסופו של דבר לאחר מספר שבועות הקונצרט והשידור התקיימו, והפרוייקט היה אחד המרגשים שהיו לנו בשנת הקורונה.
חגיגה בסגר – חגיגה בסתר
אני מאד אוהב את הפורקן, ירידת המתח והחגיגות של אחרי קונצרטים. גם כשאני לא עם התזמורת, וחוזר לבד לחיפה לאחר קונצרטים, אני אוהב לעצור בדרך הביתה, לשבת באיזושהי מסעדה טובה או בית קפה, להתפנק עם איזושהי מנה גדולה ומשביעה וקפה איכותי, להרהר בקונצרט ולשחזר אותו בראש, לקרוא תגובות בווטסאפ ובפייסבוק, וכו'. זה איזשהו מנהג שסיגלתי לעצמי במשך שנים ואני מאד נהנה ממנו. אבל איך אפשר לחגוג כשהכל סגור? בסיום קונצרט הגלוריה, שהתקיים בשיאו של הסגר של פברואר והתאפשר בזכות אישור מיוחד שקיבלנו ממשרד התרבות, בנסיעתי הביתה, הכבישים היו ריקים. המקומות היחידים שהיו פתוחים, עשו את זה בסתר ואפשרו אך ורק משלוחים, אפילו לא take away, כמתחייב לפי ההנחיות. על מנת לשרת בכל זאת לקוחות מזדמנים באמצע הדרך, כמוני, שלא יכלו להזמין משלוח, נציג מהמסעדה יצא החוצה והתרחק כעשרה מטרים, שם לקח את ההזמנה וביקש להמתין בחוץ. כעבור כ15 דקות הגיע ה"שליח" אל כתובת המשלוח – כעשרה מטרים מחוץ למסעדה. הוא הגיש לי את ההזמנה הארוזה שלי כמו במשלוח וחזר למסעדה. נכנסתי לאוטו ושם "חגגתי" עם פיתות, חומוס וסלט את סיום הפרוייקט המרגש של הגלוריה.
ארועים בולטים נוספים
עוד ארועים חשובים שהיו לנו בשנה זו – הקלטת פס הקול לסרטו המצוין של אבי נשר "תמונת הניצחון", סרט שמועמד ל15 פרסי אופיר, כולל בקטגוריית הפסקול, ואני משוכנע שיקטוף את מרביתם אם לא את כולם. את המוסיקה כתב תום אורן, הניהול המוסיקלי והניצוח הופקדו בידיו של ישי שטקלר; קונצרט שבו ליוינו שבעה פסנתרנים צעירים בקונצ'רטי של מוצרט ובטהובן בסיום פסטיבל PianoWebFest; קונצרט איגוד הקומפוזיטורים שבו ביצענו יצירות נהדרות של ארבעה מלחינים ישראליים; קונצרט הגלוריה מול קהל חי בחיפה ובאשקלון; וקונצרטים ופעילויות נוספות שהצלחנו ממש "לגרד" בפרק זמן קצר מאד של תכנון בתקופה שהאולמות נפתחו שוב לקהל.
אני מקוה מאד ששנת תשפ"ב תהיה יותר צפויה, פחות מטלטלת, יותר שגרתית ויותר מתוכננת מהשנה שהסתיימה. אך יחד עם זאת אני מאד מקוה שיהיו בה ארועים וקונצרטים לא פחות מרגשים מאלה שהיו לנו בשנה שהסתיימה.
אני מאחל לכל קוראי הבלוג שנה טובה וגמר חתימה טובה.
סולני תל-אביב 