ושוב איתכם

כמו בימים הראשונים של האנסמבל

כמעט חודשיים עברו מאז הפעם הקודמת שהאנסמבל נפגש לנגן, וביום שישי בבוקר היה לנו יום חג. נפגשנו שוב! הפעם אנחנו מכינים קונצרט ללא קהל שיתקיים במוזיאון תל אביב, וישודר בשידור חי בפייסבוק, בווטסאפ וביוטיוב, ובו מיצירות גריג, פיאצולה ונעמה פרל-צדוק. שמחה גדולה. התרגשות גדולה. כיף גדול. יש משהו ב"חד פעמיות" הזו של כל פרוייקט, שמזכיר את הימים הראשונים של האנסמבל. גם אז כל פרוייקט היה מאורע מיוחד, יוצא דופן ומרגש, גם אז התדירות של הפרוייקטים היתה נמוכה, גם אז כל פרוייקט היה, מעבר למפגש האמנותי, גם מפגש חברתי משמח שיצר מיד התלהבות והתרגשות. כך שגם לתקופת הקורונה יש את היתרונות שלה…
כבר בצלילים הראשונים ניכר היה שהנגנים שמחים ונלהבים. האביב בבואנוס איירס והליברטנגו של פיאצולה הכניסו קצב דרום אמריקאי לחזרה, ומשם המשכנו לסויטת הולברג האהובה של גריג, עם המוסיקה הרומנטית והעושר הצלילי שלה. היצירה עטרי של נעמה פרל-צדוק, שיש בה מקצבים תימניים, מזכירה במקצת את המקצבים הדרום אמריקאיים של פיאצולה, אך עם ניחוח מזרח תיכוני. תכננתי אמנם לעבור בחזרה הראשונה על כל היצירות בתכנית, אבל בסופו של דבר התעכבתי על חלק מהן על מנת לשפר וללטש את הנגינה ולהעביר לנגנים את הרעיונות המוסיקליים שלי. העבודה היתה מאד טובה, הנגנים שיתפו פעולה, והכל התקדם מהר. הבוקר נתחיל את החזרה השנייה עם היצירות שלא הספקתי לגעת בהן בחזרה הראשונה, ואחר כך נמשיך לעבוד עוד על היצירות שעליהן עבדנו ביום שישי. יש לנו בתכנית גם עיבודים נפלאים לקטעים ליריים לפסנתר של גריג, אותם עיבד לתזמורת מיתרים מורן מגן, וגם את קונצ'רטו החורף של פיאצולה בעיבוד לכינור וכלי קשת של לאוניד דסיאטניקוב. הסולן יהיה הכנר הראשי של האנסמבל קובי רובינשטיין.
הקונצרט יתקיים במוזיאון תל אביב ביום שלישי ב20.00, וישודר בשידור חי בפייסבוק וביוטיוב וגם בקול המוסיקה.
לשידור ביוטיוב לחצו כאן

משבר עולם התרבות

הקונצרט שיתקיים ביום שלישי הקרוב הוא פרי יוזמה של כאן קול המוסיקה. הם יצרו סדרת קונצרטים מרשימה ששמה "קונצרט עד הבית" ובה בכל יום שלישי בערב מתקיים קונצרט של תזמורת אחרת. הסדרה יפה מאד, והיא מאפשרת איזושהי פעילות לתזמורות. אבל, הקונצרטים הם ללא קהל, כלומר אין לתזמורות הכנסות מהקונצרטים האלה, אלא רק הוצאות.
הבעיה הגדולה היא, שעד שלא יאפשרו לעולם התרבות לחזור לפעילות, מול קהל, גופי התרבות, שגם כך נמצאים במשבר, יצטרכו לפעול ללא הכנסות. וזה לא יכול להימשך לאורך זמן.
ובינתיים, לא רק שהממשלה לא מאפשרת לעולם התרבות לחזור לפעילות, היא אפילו לא דנה בזה. כלומר, ישנה התעלמות מוחלטת מכל נושא התרבות. הדיונים היחידים בממשלה שהיו קשורים לתרבות בזמן האחרון עסקו בסגירת סל תרבות ארצי, דבר הזוי בפני עצמו. לשמחתנו, בסופו של דבר אחרי מחאות רבות (כולל מול ביתו של שר החינוך) ותגובות סוערות, החליטו לאפשר לסל תרבות להמשיך. אבל עצם המחשבה לסגור את סל תרבות מעידה על היחס שנושא התרבות והחינוך לתרבות מקבל כאן. בכלל, לא ברור לי מדוע הפסיקו את הקונצרטים שהתקיימו במשך כשבועיים וחצי-שלושה תחת מגבלות הקורונה ועברו מצוין. הייתי בקונצרט של הפילהרמונית בחיפה, היתה בו הקפדה על ישיבה מפוזרת של הקהל, עם מסכות. היו שם לא יותר מ300 איש (באולם של 1000), וככל שידוע לי לא היו מקרי הדבקה בקונצרטים במשך אותה תקופה קצרה שהם התקיימו. אז בזמן שדנים בהחזרת חדרי הכושר, המסעדות, בתי המלון, הקניונים, התחבורה הציבורית, וכמובן בתי הכנסת והישיבות, לפעילות, ומאשרים לפתוח את הכל (תחת מגבלות מסויימות) – בקונצרטים, במופעים ובהצגות אפילו לא דנים. זה מראה לדעתי בראש ובראשונה על היחס של המדינה לתרבות ואמנות, לאנשי התרבות והאמנות, ולצערי הרב, זה מראה על משבר עמוק שבו מצוי עולם התרבות בארץ. הנה מאמר דעה שפורסם לא מזמן ב"הארץ", אותו כתב משה סיני, שאני מסכים עם כל הנאמר בו.

למדינה כלל לא אכפת ממשבר התרבות, וזה לא מפתיע

בממשלה שמתייחסת להשקעה בתרבות כמס שפתיים ולא כערך בסדר עדיפות עליון, אין זה פלא שהתחום הוא מהראשונים שהוקרבו. הגיע הזמן לשנות את זה.

מדינת ישראל אינה חזקה בהתמודדות עם משברים שאינם ביטחוניים. 70 שנות התמודדות עם אתגרי ביטחון וטרור העניקו לה יכולת לא רעה לעמוד במשברים מלחמתיים, שבהם אין שאלות של מיהו מקבל ההחלטות. ההיררכיה ברורה, הנהלים ודפוסי הפעילות אוטומטיים, ההתקפה וההגנה משולבים בתבניות פעולה. ההנחה היא שבמוקדם או במאוחר, גם אם צה"ל לא יביא להכרעה, תבוא רגיעה והמשק יתאושש ואף יצמח, שהרי גלגלי המלחמה משמנים את הכלכלה.

מול זה, משברים אזרחיים תופסים שוב ושוב את ישראל בהפתעה. מעולם לא ניתן בישראל כוח משמעותי לגופי תכנון, חזון ואסטרטגיה.הפתעת המחאה החברתית בקיץ 2011 הסתיימה בוועדה שמרבית המלצותיה מוסמסו. כל אימת שהאיום אינו ביטחוני, נחשפים כשלים של היעדר מנהיגות, ניהול כושל, מאבקי כוחות פנימיים, חוסר יכולת לראות תמונה כוללת ומסרים סותרים. כל אלו מביאים לאובדן מתמשך של אמון הציבור במערכת שאינה מתפקדת. משבר הקורונה משקף את מה שכבר ידענו — משבר מנהיגות, ניהול מבולבל ואובדן שליטה, חוסר עקביות, האשמות הדדיות, והיעדר מגדלור של ערכים בשלטון הישראלי — שלאורם יש לפעול.

ביקורת אינה צריכה להתמקד רק בתיאור של מקבלי החלטות כמושחתים, מנותקים ואטומים, אלא בהצבעה על ערכי יסוד הנדרשים בהגנה ובחיזוק בעת משבר. התרבות מעולם לא קיבלה הכרה כערך מרכזי בישראל. תקציבי התרבות בישראל נמוכים משמעותית מבמדינות מפותחות, הבירוקרטיה הממשלתית האחראית על הטיפול בעולם התרבות רחוקה מלהיות יצירתית ובעלת חזון, בדיוני תקציב התרבות מעולם לא הוצגה תוכנית כוללת לטיפוח המגזרים השונים. רק סמלי הוא שוועדת החינוך והתרבות של הכנסת דנה בשבועות האחרונים באיומים לסגור את קרן קרב ואת סל התרבות, ולא בשום תוכנית מסודרת שגיבש מאן דהוא להצלת עולם התרבות.

מעולם לא הוקמה רשת של ערי תרבות בישראל המטפחות כערך את היצירתיות, המוזיקה ואמנויות הבמה. מעולם לא התכנסה "ועידת התרבות" של ישראל (דוגמת ועידת הרצליה לביטחון לאומי), ראשי רשויות לא מחזיקים אצלם את "תיק התרבות המקומי" (למעט ראש העיר תל אביב רון חולדאי שיש להעריכו על כך) ונבחרי הציבור מעדיפים לשלוט דרך תיקים אחרים, דוגמת "התכנון והבנייה".
משרד התרבות ממעט בפרסום קולות קוראים לקידום מיזמי תרבות, הסיוע המוענק לבתי הספר לאמנויות — החממות הסטודנטיאליות היצירתיות של הדור הצעיר — מועט וקפוא זה שנים, ואין כלל דחיפה להכרה במקצועות התרבות והאמנות כמקצועות ליבה במערכת החינוך, וכמנוף לטיפוח מיומנויות של אינטליגנציה רגשית ויצירתיות בגיל הרך ובכלל. אמנם נעשה מאמץ לחזק את התרבות בפריפריה, אבל מעבר לפסטיבלים ואירועים דרך רשויות מקומיות, שבדרך כלל קרובות לצלחות פוליטיות, לא ניכרה תנופה רבתי של התקדמות תרבותית בפריפריה החברתית והגיאוגרפית הישראלית.

המשבר הנוכחי תפס את עולם התרבות במצוקה מצטברת ועלול להיות בור עמוק שממנו יתקשה להיחלץ. בממשלה מתייחסים להשקעה בתרבות כמס שפתיים, כמקור להתנגחות לשם רווחים פוליטיים ולא כערך בסדר עדיפות עליון, היאה לעם הספר ולמדינה החושבת על העתיד.

הפרויקט המשמעותי הניצב בפני עולם התרבות הוא גיבוש מנהיגות שטח עם בניית עוצמה פוליטית, תוך התנערות מהתמימות הרומנטית שאפיינה עולם זה שנים ארוכות. זהו כורח המציאות להנעת תהליכים שיבנו מחדש את התקווה למאות אלפי אנשי התרבות השרויים בקושי קיומי ומחפשים תקווה.
הכותב הוא מנכ"ל בית הספר הגבוה למוזיקה רימון