רקויאם מרגש וגרנדיוזי

קשה לי לתאר במילים את ההרגשה שלי בזמן שאני מוביל, על הבמה, קבוצה גדולה ואיכותית של כ-50 מבצעים, הכוללת נגנים, מקהלה וסולנים – לביצוע של מוסיקה כל כך נשגבת כמו הרקויאם של מוצרט. זו באמת הרגשה שאין דומה לה.

כמנצח, לא קורה לי הרבה שאני גם מוביל את הביצוע, נותן השראה, יוצר את המוסיקה באמצעות הידיים, וגם, בו זמנית, חי את התוצאה, נהנה מהנגינה, מהשירה, ובמיוחד מהמוסיקה העילאית. ברקויאם של מוצרט היו כמה רגעים כאלה. אלה היו רגעים יוצאי דופן, שבהם הייתי מסוגל ממש להיכנס לתוך המוסיקה ולחיות אותה תוך כדי הביצוע, ולא רק להוביל אותה ולשלוט בגוף המבצע.

בזמן ביצוע יצירה מוסיקלית,  אני עסוק, כמנצח, גם בעתיד וגם בעבר, בו זמנית. למה הכוונה? בעתיד – במה שעומד לקרות, כלומר הכנה של האופי, העוצמה, הטמפו של מה שיקרה בפעמה הבאה ממש לפני שהיא מגיעה. בעבר – במה שקרה ממש לפני רגע, כלומר הקשבה למה שיוצא מהתזמורת ותגובה מיידית לכל טעות או צליל המנוגן באופן שונה ממה שאני רוצה (חזק מדי, מהר מדי, ארוך מדי וכד׳). לרוב, בגלל שמשימת ה"פיצול" היא מספיק קשה גם כך, והתזמורת זקוקה לעזרה של המנצח רוב הזמן, קשה למנצח "להתנתק" מהשליטה בביצוע (שהיא עצמה, כאמור, מורכבת משתי משימות מנוגדות שקורות בו זמנית), ולצלול לתוך המוסיקה, לתוך ההווה. ברגעים יוצאי הדופן שזה כן קורה, החוויה היא עילאית.

כך הרגשתי ברגעים מסויימים בביצוע הרקויאם של מוצרט השבוע. הקונצרטים היו מאד מרשימים וגרנדיוזיים. לי אישית זה היה מאד מרגש להוביל ביצוע רב משתתפים שכזה.

עוד בקונצרט ביצענו שתי יצירות חדשות שנכתבו עבור האנסמבל. הראשונה, לא בדיוק חדשה, קטעים ליריים שגריג כתב לפסנתר. היא תוזמרה לתזמורת כלי קשת עבורנו ע"י מורן מגן, ובוצעה לראשונה בהרכב הזה. המוסיקה המקורית כשלעצמה היא נפלאה, וגם התזמורים של מורן מגן כתובים מאד יפה, יצירתי, מעניין. היצירה השניה, יצירה חדשה לגמרי של ידידי המלחין דני עקיבא – שירים לאביתר, לאלט, קלרינט וכלי קשת. זו יצירה שונה ממרבית יצירותיו של דני, קודם כל בגלל שהטקסטים שהוא בחר הם של שירי ילדים של אבנר פרץ, המיועדים למבוגרים – דבר יוצא דופן כשלעצמו. המוסיקה, בהתאם, לפעמים הומוריסטית, לפעמים דרמטית-תיאטרלית, לפעמים מפחידה, לפעמים מהורהרת, בדיוק על פי מצבי הרוח של הילד כפי שהם מתוארים בשירים, או על פי הדיאלוגים שלו עם סבו (שהוא המשורר אבנר פרץ עצמו). המוסיקה מאד יפה, אך בכלל לא קלה לביצוע. היא כתובה הרבה פעמים כמו רצ׳יטטיבים באופרה, עם משקלים משתנים, טמפי משתנים, פרמטות רבות. גם הזמרת ניצן אלון וגם הקלרניתן יונתן לייבוביץ׳ עשו עבודה נהדרת ומקצועית עם היצירה, ואני חושב שהתוצאה, במיוחד בקונצרט השני, היתה יוצאת מהכלל.

הקהל הרב שמילא את האולמות בשני הקונצרטים, יצא מגדרו מהתלהבות, והתגובות הנפלאות לא איחרו לבוא. הנה כמה תגובות שנכתבו בפייסבוק:

"גם אני נכחתי בקונצרט, נהנתי מהשירים הליריים מאת גריג והתרגשתי משירי המשורר דניאל עקיבא שהפליא לבטא את יחסו לנכדו הקטן, כשעיני מהופנטות למראה המנצח ברק טל המצייר בעדינות ובדייקנות את הצלילים באצבעותיו.
הרקוויאם של מוצרט סחף אותי בסערה עצמתית ודרמטית, בהרמוניה עשירה ובשירה מופלאה של זמרי האנסמבל והסולנים.
תענוג צרוף."

"כששתי אושיות מוזיקליות משובחות כ"כ נפגשות על במה אחת ומבצעות יחד את הרקוויאם של מוצרט ויצירות נוספות, זוהי חגיגה אמיתית של ממש."

"היה ערב פשוט מדהים. יצאנו בעננים…"

אפילו בביקורת שפורסמה ב"הארץ", אותה בחר המבקר לכתוב באופן שיבליט את הצדדים השליליים, נכתבו כמה דברים שבהחלט היה משמח לקרוא: "הפרשנות שנתן ברק טל לרקויאם של מוצרט, מעניינת. היא מושפעת באופן בולט מן הכיוון שסימנו ביצועים עם אוריינטציה "תקופתית": אנסמבל קולי לא גדול ואנסמבל כלי די קטן, עם דומיננטיות של כלי נשיפה, שמאפשרים שקיפות והבלטה של הקולות הפנימיים בנגינה ובשירה, קצבים מהירים וזרימה אינטנסיבית שיוצרת גישה נמרצת, דרמטית… בביצוע עליו ניצח טל היו רגעים יפים, מעניינים, סוחפים ורעננים".

דני עקיבא, מעבר להיותו מוסיקאי נהדר ומלחין שאני מאד מעריך, וגם מורה ופדגוג שגידל דורות של תלמידים (ואני ביניהם), הוא גם חבר טוב וקרוב, שנחלץ לעזרתי בכל פעם שאני זקוק לו. לאחרונה הוא הגיע לתת עדות לטובתי בבית המשפט בחיפה, במצב לא נעים שאליו נקלעתי, של תביעה שהוגשה נגדי בגין לשון הרע. דני, ועוד כמה מידידיי שהיו מעורבים בנושא התביעה, הגיעו להעיד לטובתי ובכך סייעו לי לזכות במשפט. המשפט שבו נתבעתי נמשך למעלה משנתיים, שהיו בהם לא מעט רגעי חרדה ולחץ נפשי, ולשמחתי הוא הסתיים בניצחון, הרבה בזכות דני ושאר החברים הטובים שבאו לסייע לי!

סיום מלהיב לסיור עונות השנה

את חמשת הקונצרטים עם התכנית "עונות השנה" סיימנו בקונצרט בטירת הכרמל מול אולם מלא וקהל נלהב מאד. הקונצרטים התקיימו באותם ימים של החזרות על הרקויאם של מוצרט, ובשל כך היו לא קלים עבור הנגנים ועבורי. הקהל הנלהב בכל אחד מהקונצרטים נתן לנו הרבה אנרגיות להיות במיטבנו בכל קונצרט וקונצרט. הנה הקהל המריע בסיום הקונצרט בטירת הכרמל.

רקויאם ביום גשם סוער ועמוס

חזרה עם האנסמבל ועם הסולנים על הרקויאם של מוצרט, הבוקר.

זה התחיל בנסיעת בוקר ברכבת מחיפה לתל אביב לחזרה של האנסמבל בשטריקר, נסיעה בה ניצלתי את הזמן לעבור שוב על הפרטיטורה של היצירה החדשה הנהדרת של דני עקיבא – שירים לאביתר. שמחתי לפגוש בחזרה את דני, לראשונה אחרי זמן רב. הוא הגיע לשמוע את יצירתו בתהליך העבודה. היה נהדר – גם היצירה, גם החזרה וגם הפגישה.

הסולנים ניצן אלון ויונתן לייבוביץ׳ ביצירה של דני עקיבא.

פגשתי בחזרה גם את המלחין מורן מגן שתזמר עבורנו קטעים ליריים לפסנתר של גריג. התזמורים פשוט נפלאים, וכיף לעבוד עליהם.

בחלק השני של החזרה פגשתי את הסולנים ברקויאם של מוצרט – עודד רייך, רון זילברשטיין ודנה מרבך, שהצטרפו אל ניצן אלון ששרה לפני כן את היצירה של דני. הרקויאם של מוצרט זו יצירת מופת שכל פרק בה הוא מאסטרפיס. תענוג לעבוד עליה, ובמיוחד עם סולנים נפלאים כאלה, שהם גם חברים.

 

מיד כשסיימתי את החזרה, נסעתי במזג אויר סוער וגשום לפגישה בגבעתיים עם מנהל השיווק של האנסמבל ועם נאוה, המפיקה שלנו, שאותה פגשתי גם בחזרת הבוקר לפני כן בשטריקר. אחרי הפגישה המוצלחת, הלכתי לקונסרבטוריון גבעתיים לחזרת אחה"צ על הסימפוניה מס׳ 44 של היידן עם התזמורת הייצוגית של הקונסרבטוריון. ומשם הלכתי ברגל לבית יד לבנים בגבעתיים, לחזרת ערב עם האנסמבל הקולי הישראלי על הרקויאם של מוצרט. היה תענוג לעבוד איתם במשך כשעתיים, למרות שהגשמים החזקים והרעמים נשמעו היטב מבפנים. היה אפילו רגע אחד מיוחד שבו נתתי כניסה גדולה בפורטה, ובדיוק על הפעמה של הכניסה, ממש לפי הניצוח שלי, היה רעם חזק שהרעיד את האולם. אחרי כל אלה חזרתי ברכבת לחיפה, רק כדי ללכת לישון ומחר להשכים קום שוב לקראת יום חדש ועמוס נוסף. בבוקר – חזרה נוספת של האנסמבל על תכנית הרקויאם של מוצרט, ועל היצירות של דני עקיבא והתזמורים של גריג. ובערב – קונצרט של האנסמבל ברחובות עם התכנית עונות השנה, איתה אנו מופיעים בימים אלה ברחבי הארץ.

הקונצרטים עם הרקויאם של מוצרט יתקיימו במוצ"ש הקרוב 25.1.2020 בשעה 20.30 בחיפה (רפפורט), כרטיסים בטל׳ 04-8363804, וביום א׳ 26.1.2020 בשעה 20.30 בת"א (קונסרבטוריון שטריקר), כרטיסים בקישור הזה

מוסיקה רוקיסטית ומקצבים דרום אמריקאיים

סולני תל אביב עם יקי ראובן במנדולינה, בשבוע שעבר במורמונים בירושלים

במקביל להכנות הרבות לקראת הפרוייקט הגדול ביותר שלנו השנה (מבחינה הפקתית ומספר המשתתפים) – הרקויאם של מוצרט – אנחנו גם בתקופה של קונצרטים ברחבי הארץ עם תכנית אחרת: עונות השנה של ויולדי, צ׳ייקובסקי ופיאצולה. עם התכנית הזו הופענו בסדרת המנויים שלנו בעונה שעברה, ועכשיו אנחנו מופיעים איתה 5 פעמים במקומות נוספים – היינו בשבוע שעבר באוניברסיטה המורמונית בירושלים, הערב אנחנו בקונסרבטוריון באר שבע, מחר בקונסרבטוריון עפולה, ובשבוע הבא נופיע בבית העם רחובות ובקונסרבטוריון טירת הכרמל. התכנית הזו היתה מאד מוצלחת בעונה שעברה בקונצרטים למנויים, ולפי הקונצרט בשבוע שעבר במורמונים מול אולם מלא וקהל נלהב – כך יהיה גם הפעם. זו תכנית שמתאימה לכל סוגי הקהל, היצירות בה קצרות (לא יותר מ10 דקות ליצירה), יש בה גיוון של הכלים הסולנים – הכינור בנגינת קובי רובינשטיין והמנדולינה בנגינת יקי ראובן (שניהם גם מנגנים במהלך הערב יחד את הקונצ׳רטו לשני כינורות של ויולדי), שבירות חדות בין המוסיקה ה"רוקיסטית" של ויולדי למלודיות הנפלאות של צ׳ייקובסקי ולמקצבים הדרום אמריקאיים של פיאצולה, וכל היצירות הן מצד אחד מצויינות ואיכותיות ומצד שני מוכרות ואפילו פופולריות. ההגעה שלנו להופעות במקומות מרוחקים בפריפריה, מעוררת דווקא הרבה עניין במקומות אלה. פרסומים גדולים המבשרים על הקונצרטים שלנו שם מופיעים בשלטי חוצות ובקונסרבטוריונים, כפי שראיתי השבוע בטירת הכרמל.

אני אישית מאד נהנה להופיע מול קהלים חדשים, וגם לחזור על תכניות שכבר הופעתי איתן בעבר. בכל קונצרט אני משנה משהו, וזה לפעמים מפתיע את התזמורת ומעלה את הריכוז, האנרגיה וההתלהבות.

בפוסט הבא – על ההכנות לקראת הפרוייקט הגדול עם הרקויאם של מוצרט. מוזמנים לעקוב

כל הטעויות האפשריות בניצוח

בחזרה לחוויות מלפני 20 שנה

עם תזמורת המושבות, בקונצרט שהתקיים ב16.12.2019

התזמורת הראשונה שעליה ניצחתי באופן קבוע, במשך למעלה משנתיים, היתה תזמורת חובבים – חובבי המוסיקה ירושלים. זה היה לפני כעשרים שנה. הייתי אז סטודנט לניצוח באקדמיה למוסיקה בירושלים, והמורה שלי לניצוח ד"ר יבגני צירלין היה אז המנצח הקבוע של התזמורת הזו, והחליט לעזוב אחרי שבע שנים איתם (הוא למעשה ניצח עליהם מיום עלייתו ארצה). למזלי, הוא המליץ לתזמורת עלי כמי שיוביל את התזמורת לאחר עזיבתו. הם מצידם רצו לבחון אותי, ועוד מועמד או שניים אחרים, לפני שיחליטו. לשמחתי, אחרי מספר חזרות ניסיון הם בחרו בי, וכך התאפשר לי כבר בתקופת לימודי הניצוח שלי לנצח באופן קבוע ולעבוד עם תזמורת פעם בשבוע. זה היה ניסיון חשוב מאד עבורי. הייתי אז סטודנט חסר ניסיון, ועשיתי עליהם את כל הטעויות האפשריות – גם מבחינת ניצוח, גם מבחינת ניהול החזרות, גם מבחינת למידה והכנה של החומר, גם מבחינת בניית מתח, קשר עם הנגנים, וכל מה שמנצח צריך לעשות. התזמורת היתה נהדרת (וגם סלחנית), ואיפשרה לי ממש ללמוד ניצוח עליה. עבור הנגנים החובבים זו היתה הנאה צרופה להיפגש אחת לשבוע ולנגן ביחד. הם עשו זאת במלוא ההתלהבות, המסירות והאהבה, והתוצאות היו יפות מאד. אני זוכר את התקופה הזו כתקופה מאד טובה וחשובה בהתפתחותי המוסיקלית, וכמובן שמאז יש לי פינה חמה בלב לתזמורת החובבים ההיא ולתזמורות חובבים בכלל. במשך כל עשרים השנים שעברו מאז, ניצחתי באופן קבוע, לצד תזמורות מקצועיות גם על תזמורות צעירות, אבל לא יצא לי לנצח על תזמורות חובבים, פרט לפעם אחת לפני כשנתיים עם אנסמבל מיתרים בחיפה (אנסמבל כרמל). בקיץ האחרון קיבלתי פניה לנצח על תזמורת המושבות, שהיא תזמורת חובבים טובה. הסכמתי בשמחה, וסגרנו על מועדי חזרות ומועד הקונצרט וגם את התכנית (שהיתה מאד מאתגרת). הפעם, הגעתי לנצח על תזמורת החובבים ממקום אחר לגמרי מזה שהייתי בו לפני 20 שנה. התובנה העיקרית שהגעתי אליה במשך השנים האלה היא שבעצם אין ממש הבדל בין תזמורת מקצועית לתזמורת חובבים או סטודנטים. הניצוח חייב להיות מדוייק וברור באותה מידה (אולי בתזמורות חובבים אפילו יותר), הסטנדרטים אותם הסטנדרטים, ניהול החזרות זהה, ולמעשה אין שום סיבה לדרוש מתזמורת חובבים או מתזמורת צעירה פחות מאשר מתזמורת מקצועית. אין סיבה להתייחס אליהם יותר בסלחנות מאשר אל תזמורת מקצועית, ההיפך – בגלל שיש יותר זמן חזרות ניתן להגיע לעבודה על כל פרט ועל כל פראזה ולהתעמק יותר במוסיקה, ובודאי שלא צריך לוותר. עם הגישה הזו הגעתי לפרוייקט עם תזמורת המושבות, וכבר מהחזרה הראשונה קיבלתי שיתוף פעולה מלא מצד הנגנים. החזרות התנהלו במלוא הרצינות, ירדנו לפרטי פרטים ולעבודה על כל האספקטים הטכניים והמוסיקליים שבנגינה תזמורתית, וההתקדמות היתה יפה ומהירה. למרות שהחזרות התקיימו בשעות הערב המאוחרות, הגעתי לכל חזרה עם הרבה שמחה ומרץ, וכך גם נגני התזמורת, שהשקיעו ועשו את המקסימום. התכנית היתה קשה ומאתגרת במיוחד – מוצרט הפתיחה לחליל הקסם, ברהמס וריאציות על נושא של היידן, ובטהובן סימפוניה מס׳ 7. עבדנו קשה, ובקונצרט ניתן היה לשמוע את התוצאה. כפי שאני נוהג לעשות בקונצרטים עם תזמורות מקצועיות, גם עם תזמורת המושבות השארתי קצת מקום לספונטניות ולהפתעות בקונצרט. הם היו מרוכזים והגיבו מצוין. בסך הכל זו היתה חוויה נהדרת בשבילי, והקונצרט היה מצוין.

עוד פיטורים לא הגיוניים בתחום החינוך המוסיקלי

מדוע זומן ד"ר אלכס וסרמן ע"י עיריית רמת גן לשימוע לפני פיטורים? לא ברור לי. אלכס ווסרמן הוא מנהל המרכז למוסיקה ברמת גן, הוא הקים בו את התזמורת הסימפונית רמת גן, והוא הביא את שני הגופים – התזמורת והמרכז למוסיקה – להישגים נהדרים ברמה המקצועית והפדגוגית בכל שנות הניהול שלו שם.

אקדים ואומר – ד"ר אלכס ווסרמן הוא לא חבר או קרוב שלי. אבל בגלל שהסיפור הזה מקומם, ומזכיר לי קצת את סיפור הפיטורים שלי ושל מורי מגמת המוסיקה בביה"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו (רעות) חיפה לפני כשנתיים, אני חייב לכתוב עליו ולהביע את דעתי בעניין. גם כאן, כמו במקרה ויצ"ו מלפני שנתיים, מעורבת עירייה, גם כאן הנושא המרכזי הוא כסף, וגם כאן יש לדעתי חוסר הבנה מצד העירייה בנושא מוסיקה וחינוך מוסיקלי. מיד לאחר ששמעתי על הסיפור כתבתי לראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן, את הדברים הבאים:

לכבוד
מר כרמל שאמה הכהן
ראש עיריית רמת גן

כבוד ראש העיר,

נדהמתי לשמוע כי ד"ר אלכס ווסרמן, מנהל המרכז למוסיקה רמת גן ומנהלה המוסיקלי של התזמורת הסימפונית רמת גן, זומן לשימוע לפני פיטורים

ד"ר ווסרמן הוא אדם רב כישורים ורב פעלים הן כמוסיקאי, הן כמנהל והן כפדגוג. הוא הביא להישגים חסרי תקדים את המרכז למוסיקה ברמת גן, הן מבחינת כמות התלמידים הנחשפים למוסיקה וללימודי מוסיקה, והן מבחינת איכות הצוות המקצועי, המורים, התכניות החינוכיות והפעילות המוסיקלית בעיר. הוא בנה במו ידיו את התזמורת הסימפונית רמת גן, שהיא תזמורת סימפונית מקצועית גדולה ומרשימה המקיימת קונצרטים רבים בפני אולמות מלאים, וכן קונצרטים חינוכיים רבים ומשמעותיים למאות מילדי העיר.

אין לי ספק שפיטורים של ד"ר ווסרמן יביאו הרס וחורבן על מרכז המוסיקה המפואר ברמת גן, ויובילו לסגירת התזמורת הסימפונית רמת גן.

לא לכל אדם בעל כישורים מוסיקליים יש גם כישורים אדמיניסטרטיביים ויכולת לנהל מוסד חינוכי. לא כל מנצח תזמורת ניחן ביכולות פדגוגיות ובהבנת הכלים הנדרשים על מנת ללמד מוסיקה ולהנגישה לילדים בגילאי 5 עד 18. ולא כל מנהל בעל יכולת אדמיניסטרטיבית מסוגל לנצח על תזמורת מקצועית ולהובילה ביד רמה להישגים. לד"ר אלכס ווסרמן יש את כל היכולות האלה, ולא בכדי הוא הצליח מאד כמנהל המרכז למוסיקה וכמנהל המוסיקלי של התזמורת. לבנות את כל אלה זה קשה מאד ודורש עבודה קשה, סבלנות, אמונה בדרך ויכולות פנומנליות. להרוס זה קל ופשוט

כבוד ראש העיר, אני משוכנע שאינך רוצה להיזכר כראש העיר שבתקופת כהונתו נחרבה הפנינה האמנותיתמוסיקליתפדגוגית האיכותית ביותר בעירך, שנבנתה בעמל רב.

אני קורא לך לחזור בך מכוונתך לזמן את ד"ר אלכס ווסרמן לשימוע לפני פיטורים, ופונה אליך בבקשה לאפשר לו להמשיך בעבודת הקודש שהוא עושה בעירך, לתת לו להצמיח את המרכז למוסיקה המפואר שהוא בנה, ולהמשיך להנהיג את התזמורת הסימפונית רמת גן להישגים רבים ברמת גן וברחבי הארץ.

תלמידי המרכז למוסיקה רמת גן והוריהם, ונגנים מהתזמורת הסימפונית רמת גן, יצאו להפגין מול בנין עיריית רמת גן, ומאות אנשים (ואני ביניהם) חתמו על עצומה נגד הכוונה לפטר את אלכס וסרמן. הנה אחת התגובות שמצאתי בפייסבוק על הנושא ואני מזדהה עם כל מילה בה – "פה במקום המטורלל הזה מי שעושה מהפכה ומקדיש את עשר השנים האחרונות למאות ילדים ותזמורת נהדרת עומד בפני ועדת פיטורים? ירדנו מהפסים סופית". שלשום בישיבת מועצת העירייה הנושא נידון. אני מקוה מאד שהעירייה תחזור בה מכוונתה לפטר את ד"ר אלכס וסרמן.

הנה קטע שפורסם בידיעות אחרונות על ההפגנה.

אני אישית חושב שכל אנשי המוסיקה והחינוך המוסיקלי בארץ צריכים להפגין סולידריות ולתמוך באלכס ווסרמן. לצערי, בתחום שלנו, שגם כך סובל ממחסור בתקציבים, מחסור בקהל, מחסור בתלמידים, וגם מחסור בהבנה אצל חלק ממקבלי ההחלטות, זה יכול לקרות לכל אחד, וגם אני נוכחתי בזה בעצמי לפני כשנתיים. כואב לי לשמוע שיש אנשים שמנסים לנצל את המצב הזה לטובתם האישית, וכבר פנו לעיריית רמת גן והציעו להם את שרותיהם במקומו של אלכס (וזה עוד לפני שהתקבלה אפילו החלטה בעניינו). אני חושב שזו חוסר קולגיאליות, אנוכיות וחוסר אתיקה בסיסית, וזה בסופו של דבר, בטווח הארוך, יפגע גם בהם.