חשמל באולם
הקונצרט בקלגנפורט היה מרגש, מוצלח ובלתי נשכח. האולם היה מלא לגמרי (600 מקומות). כבר ביצירה שפתחה, האדג׳יו של ברבר, הרגשנו את החשמל באולם. לאחר הסיום החרישי של היצירה היתה באולם דממה מתוחה שנמשכה כחצי דקה לפני שהקהל החל למחוא כפיים.
אחר כך, כשהצטרף אלינו הסולן עמית פלד, הוא ביצע איתנו את וריאציות רוקוקו של צ׳ייקובסקי. זה היה ביצוע מאד ספונטני, עם הרבה גוונים, רגעים חופשיים מאד, וגם הפתעות בדינמיקה שהוא עשה רק בקונצרט ולא תוכננו מראש. היה כיף ליצור איתו ביחד ולהגיב מיידית לכל ניואנס שלו, כך שהליווי יתאים למה שהוא עושה. אחרי ההפסקה ביצענו את "קדיש" של מרק קופיטמן. דברי ההקדמה של עמית על היצירה, על מה שהיא מתארת, על המאבק שמתחולל אצל הבן שצריך לומר קדיש על אביו, על התמונות השונות מחייו של האב שחולפות במוחו של הבן – כל אלה עזרו מאד לקהל לחיות ולהרגיש את היצירה ואת הביצוע, להיות קשובים מאד לדיאלוגים ולמאבק בין הסולן לתזמורת. ה"קדיש" של קופיטמן היה גולת הכותרת של הקונצרט. עבדנו מאד קשה על היצירה הזו על מנת להכין אותה הכי טוב, והקהל הגיב בהתלהבות רבה, הן למוסיקה המרגשת, והן לביצוע העמוק של עמית איתנו.
עמית ואני ברגע של מנוחה בהפסקת הקונצרט.
בסימפוניה מס׳ 29 של מוצרט היינו כולנו מאד משוחררים. זה איפשר לי להיות ספונטני, וליצור עם הרבה הנאה ביחד עם האנסמבל, להפתיע מידי פעם בדינמיקות ובטיימינג, ובעיקר לשמור על דמיון והתלהבות לאורך הביצוע כולו. הקהל הגיב בהתלהבות רבה, ובגלל שלא היה לנו הדרן מוכן, ניגנו כהדרן שוב את הפרק האחרון מהסימפוניה, אבל באופן שונה. אחרי הקונצרט הקהל רכש דיסקים של האנסמבל (באחד מהם יש ביצוע של קדיש עם עמית פלד מקונצרט הבכורה של האנסמבל ב2001), ואני הלכתי לחגוג עם הנגנים, עם הסולן, ועם האורחים שהיו לי בקונצרט – נגנים מהתזמורת שניצחתי עליה בקלגנפורט לפני שנתיים ואיתם אני עדיין בקשר.
הקונצרט כולו, הביצועים המחשמלים של הסולן ושל האנסמבל, ההתלהבות של הקהל שמילא את האולם, והחגיגה הגדולה שהיתה לאחר הקונצרט, כולל המפגש עם חבריי מקלגנפורט מלפני שנתיים – כל אלה יצרו הרגשה של ערב חד פעמי ובלתי נשכח.
וכך, בסביבות השעה אחת בלילה הלכתי לישון, למשך ארבע שעות בלבד, כי בשש כבר היתה לנו ארוחת בוקר מוקדמת במלון ומיד אחריה יצאנו מקלגנפורט לוינה.
חזרה אחרי 7 שעות נסיעה
אחרי כארבע שעות נסיעה עם האנסמבל מקלגנפורט לשדה התעופה בוינה, נפרדתי מהנגנים, כדי להמשיך לעוד שלוש שעות נסיעה לסלובקיה. נהג של הסינפונייטה הסלובקית לקח אותי לעיר ז׳ילינה בסלובקיה, שם מתקיימות החזרות ושם יתקיים הקונצרט הערב.
הגעתי לז׳ילינה בשעה 14.00 וב16.00 כבר התחלתי חזרה, כי ביקשתי לסיים עד 19.00 בגלל ערב יום הזיכרון. התחלתי את החזרה עם הסימפוניה האיטלקית של מנדלסון, ומיד הרגשתי שגם התזמורת מצויינת וגם האקוסטיקה באולם מצויינת.
האולם הנהדר בז׳ילינה, סלובקיה.
זה היה מצד אחד כיף גדול, ומצד שני מאתגר – כשהתזמורת כל כך טובה ומגיבה כבר בקריאה הראשונה לכל ניואנס שאני מראה, צריך תוך כדי הביצוע הראשון לחשוב מהר ולהחליט איך ועל מה לעבוד איתם כך שיהיה מעניין ומועיל. החלטתי לעבוד בעיקר על עניינים מוסיקליים שקשורים בבלאנס ובארטיקולציה, והתזמורת שיתפה פעולה מאד יפה, קיבלה את כל השינויים שעשיתי (בקשתות, דינמיקות וכד׳) והלכה איתי. אחרי החזרה, הייתי מאד מאד עייף, חיפשתי מקום קרוב לאכול, חזרתי למלון והלכתי לישון. בבוקר המחרת, יום הזיכרון, קמתי לחזרה נוספת עם התזמורת, והפעם גם עם הסולן – צ׳לן יפני בן 23 שזכה באיזושהי תחרות בינלאומית לאחרונה. הוא ניגן (מצוין) את הקונצ׳רטו לצ׳לו של היידן בדו מז׳ור. המשכתי את החזרה בלעדיו עם הסימפוניה של מנדלסון והפתיחה "קוריאולן" של בטהובן. המזל הגדול שלי, זה שעל כל היצירות שבתכנית הזו ניצחתי כבר הרבה פעמים, כך שיכולתי לנהל את החזרות בטבעיות גם בלי שהיה לי זמן ללמוד מראש את הפרטיטורות. החזרה היתה טובה מאד, הצלחתי בזמן מאד קצר להוליך את התזמורת לכיוון הביצוע שלי – מבחינת סגנון הנגינה, האופי, הקלילות וכו׳. אחה"צ, אחרי מנוחת הצהריים, ואחרי התייחדות עם חללי מערכות ישראל בדקת דומיה בעמידה בחדרי (מנהג שלי בכל פעם שאני לא בארץ ביום הזיכרון), כבר ישבתי ללמוד קצת, בעקבות שתי החזרות ולקראת החזרה הגנרלית הבוקר. וגם הספקתי קצת להסתובב בעיר היפה והשקטה הזו ולהתרשם מהנופים שסביבה.
הבוקר, יום העצמאות של ישראל, תהיה החזרה הגנרלית, ובערב הקונצרט.
חג עצמאות שמח מסלובקיה
סולני תל-אביב 