במאמר שפורסם לאחרונה במגזין אופוס, מספר הכנר הראשי של התזמורת הסימפונית של שיקגו רוברט צ'ן כיצד שומרים על סטנדרט גבוה בתזמורת. הוא מציין ארבע נקודות מרכזיות – משמעת, מחוייבות, מנהל מוסיקלי וחיבור בינו לבין התזמורת – כנקודות שיכולות לעשות את ההבדל בין תזמורת "טופ" לסתם תזמורת. הנה המאמר כלשונו, עם כמה תוספות שלי מנסיוני עם סולני תל-אביב.
"המנצח גיאורג שולטי אמר פעם ש"ניצוח על תזמורת הוא כמו כניסה לכלוב עם 100 אריות: אם תפגין סימני חולשה – הם יטרפו אותך". כאשר הצטרפתי לתזמורת הסימפונית של שיקגו התחלתי להבין את הכוונה שבדבריו. רוב תזמורות הצמרת בעולם רגילות לנגן עם המנצחים הטובים ביותר, ולכן כאשר מגיע מנצח שתפקודו אינו עולה, לדעת התזמורת, בקנה אחד עם הסטנדרטים הגבוהים שלה – טבעי שלא יזכה לכבוד בקרב הנגנים. כך גם לגבי נגני התזמורת – נגן שרמת נגינתו או רמת הכנתו אינה עולה בקנה אחד עם זו של שאר נגני התזמורת, יחוש מהר מאוד ביחס הבוז כלפיו.
אינני יכול לדבר אודות תזמורות אחרות, אך מניסיוני ככנר הראשי של התזמורת הסימפונית של שיקגו, הגעתי לכמה מסקנות בקשר לדברים שעשויים להשפיע על איכות של תזמורת:
המשמעת
כמה שזה עלול להישמע מוזר, למשמעת בדברים פשוטים, כגון שיחות חולין בין נגנים או הליכה על הבמה בזמן החזרות, יש השפעה גדולה מאוד על נגינת התזמורת. ההשפעה אולי אינה ישירה, אך זה פותח דלת לזלזול או חוסר תשומת לב בדברים אחרים, משמעותיים יותר. אני מוצא שאווירה חסרת פשרות במהלך החזרה משפיעה מאוד בטווח הרחוק, ויכולה להבדיל תזמורת מצויינת מתזמורת טובה.
המחויבות
איכות היא משהו שנבנה לאורך זמן, לעתים לאורך שנים ואף יותר, ובהקשר זה איכות התזמורת מושפעת במידה רבה בידי המחויבות של הנגנים לקראת החזרות. המחויבות של הנגנים משפיעה על איכות התזמורת בשתי דרכים: ראשית, הסיכוי לביצוע טוב גדל בשל העובדה שהכנה חסרות פשרות לקראת החזרות תחסוך זמן יקר במהלכן, מה שיאפשר יותר עבודה על פרטים ופרשנות. שנית, כאשר המחויבות להכנה טובה היא חלק בלתי נפרד מהפסיכולוגיה של חברי התזמורת, מופעל עליהם לחץ תמידי לעמוד ברמה הגבוהה שמציבים חבריהם לתזמורת, והחשש הזה מדרבן אותם לעמוד באותם הסטנדרטים. הדבר פועל גם בכיוון ההפוך – כאשר נגן התזמורת לא מוקף בסטנדרטים גבוהים מסביבו, האם יבחר בדרך הקשה או האם ייסחף עם העדר? ההימור שלי הוא שהסטטיסטיקה נוטה לכיוון האפשרות השנייה.
המנהל המוזיקלי
נהוג לומר שמנהל מוזיקלי טוב יכול להעלות את רמת התזמורת, וזה כנראה נכון, אך מעניין לראות שזה יכול לקרות במסגרת גישות שונות לחלוטין שנוקט המנהל המוזיקלי. למשל: טוסקניני הגדול נהג לדרוש מנגניו אחידות מוחלטת בכל הנוגע לקשיתות ואיצבועים, (וכך גם עם כלי הנשיפה) ואוי לו לנגן שלא ניגן באחידות לשאר הנגנים. המנצח לאופולד סטוקובסקי, לעומת זאת, ביקש מנגניו לנשוף ולהשתמש בקשיתות לפי תחושתם – ושני המנצחים השיגו תוצאות נפלאות. המסקנה הקלישאתית למדי היא שאין דרך אחת שהיא נכונה, אך הדבר שכן היה משותף לשני האישים הגדולים הללו הינו השכנוע הפנימי המוחלט בדרך שלהם. נראה שזה משהו שבהחלט עובר הלאה לנגנים.
החיבור
תופעה שתמיד ריתקה אותי היא ההתאמה של מנצח מסויים לתזמורת מסויימת – לפעמים יש דברים שפשוט לא קיים להם הסבר. כאשר הייתי נער, ניגנתי בכמה כתות אמן ושיעורים בפני יאשה חפץ הגדול. כאשר נגן כמו חפץ מנגן לידך, אתה מבין שקיים גבול מסויים לידע, ושצליל יכול להיות דבר מיסטי לחלוטין, שאין לו שום הסבר. כך גם עם מנצחים, מנצח מסויים יפיק צליל שונה לחלוטין ממנצח אחר, עם אותה תזמורת בדיוק. לעתים קרובות קורה שמנצח גדול כלשהו זוכה במשרה בתזמורת גדולה כלשהי, אך פשוט קיים איזשהו חוסר התאמה שלא ניתן להסביר אותו – ממש כמו כימיה בין זוג אנשים. או שהיא קיימת או שלא.
לעומת זאת, כאשר יש התאמה, כמו במקרה שלנו עם מאסטרו ריקרדו מוטי, מעניין לראות את הכיוונים החדשים אליהם יכולה להתפתח תזמורת. לא רבים יודעים זאת, אך למוטי הוצעה בזמנו אותה המשרה בפילהרמונית של ניו יורק ובתזמורת הסימפונית של שיקגו, בתנאים דומים. ללא לבטים רבים הוא בחר בנו, ואמר שעשה זאת כי הרגיש שהכימיה עם התזמורת שלנו תהיה טובה יותר. ביום שהוא הגיע, אכן חשנו כאילו אנחנו מסתכלים במראה, כי הגישות שלנו היו זהות לחלוטין. הוא צדק."
עד כאן דבריו של רוברט צ'ן. כמובן שאני מסכים עם כל דבריו, ולמעשה כשהקמתי את סולני תל-אביב, אלה היו עבורי נתוני פתיחה שעליהם לא הייתי מוכן להתפשר – הקמתי תזמורת קאמרית שאת כל נגניה אני מכיר אישית ומקצועית (את חלקם מתוך נגינה משותפת במוסיקה קאמרית), שבאים לנגן מתוך רצון, התלהבות ומחוייבות ליצור גוף תזמורתי קאמרי ברמה הגבוהה ביותר, כשכמובן כפועל יוצא גם המשמעת והחיבור בינם לביני היו מצויינים מהרגע הראשון.
סולני תל-אביב ואני. צילם: סטנלי ווטרמן.
אבל על דבריו של רוברט צ'ן אני יכול להוסיף שתי נקודות, מתוך נסיוני עם סולני תל-אביב, שחשוב מאד להקפיד עליהן אם רוצים שהסטנדרטים יישארו גבוהים:
אתגר ועניין
כאשר לנגנים יש אתגר מכל סוג שהוא, רמת הריכוז והמוכנות עולה, וכתוצאה מכך רמת הנגינה עולה. על מנת לשמור על סטנדרטים גבוהים צריך לשמור כל הזמן על אתגרים לנגנים. האתגר יכול להיווצר בכמה דרכים:
1. תכנית יפה, עם מוסיקה מלהיבה, מרגשת, איכותית – כשהמוסיקה טובה, לנגנים יש יותר עניין והנאה. מוסיקה בינונית תוריד את רמת הריכוז, הקשב והנגינה.
2. תפקידים מאתגרים – כשלכל נגן "יש מה לנגן", הוא צריך להתכונן יותר, לשים לב לרמת הנגינה שלו, ובזמן החזרות להיות יותר קשוב ומרוכז. כשתזמורת מרבה לנגן רפטואר שאינו מאתגר, רמתה יורדת.
3. סולן או מנצח אורח שמאתגרים את התזמורת – בכל פרוייקט שהגיע אלינו אמן אורח מהשורה הראשונה שהדריך את האנסמבל (אנטיה וייטהאס, סרג'יו אזוליני, קתי דברצני, דוד גריילסאמר, טבאה צימרמן ואחרים) רמת האנסמבל עלתה, גם כתוצאה מהנוכחות של אמן ברמה כזו, וגם בגלל דרך עבודתו ודרישותיו הגבוהות.
אנטיה וייטהאס מובילה ומדריכה את האנסמבל.
הקשבה
הקשבה היא לכאורה דבר מובן מאליו – מוסיקאי שמנגן מקשיב למה שהוא מנגן. אבל אני כל פעם מחדש מגלה שלא כך הוא, ושפעמים רבות צריך להזכיר לנגנים בתזמורת להקשיב על-מנת להכניס את ההקשבה לסטנדרטים של התזמורת. נגני תזמורת רבים, כולל ברמה הגבוהה ביותר, יושבים הרבה פעמים בתזמורת ומנגנים מבלי להקשיב. כשנגן מנגן מוסיקה קאמרית הוא מקשיב הרבה יותר, בעוד שכשהוא יושב בתזמורת רמת ההקשבה שלו יורדת. ההקשבה היא לא רק לנגינה של עצמו, אלא גם לנגינה שלו בתוך הקבוצה ולהתאמה ולהשתלבות בצליל של הקבוצה מבחינה ריתמית, מבחינת העוצמה ומבחינת האינטונציה. בנוסף, חשוב מאד להקפיד על הקשבה לקבוצה שמלווה את המנגינה, או לקבוצה שנותנת את הערכים הריתמיים המהירים, זו שאליה צריך להסתנכרן. אי הקשבה כזו גורמת לתזמורת לנגן לא ביחד ויוצרת חוסר יציבות ריתמית. גם הקשבה לקבוצה או לכלי שאיתו מנגנים ביחד היא חשובה מאד. פעמים רבות בתזמורת הקולות מוכפלים – צ'לו עם בסון, אבוב עם כינור, כינור ראשון עם כינור שני וכו' – וחשוב מאד להקשיב גם לסקציה המכפילה, בשביל ליצור נגינה אחידה ואינטונציה מושלמת. הקשבה לצליל שעליו נבנית ההרמוניה היא חשובה מאד ליצירת אינטונציה טובה, וגם עליה חשוב להקפיד בזמן נגינה בתזמורת. את כל הדברים האלה לא פעם הנגנים שוכחים ברגע שהם מתיישבים בתזמורת, וכשזה קורה – הרמה מיד יורדת. כאמור, במוסיקה קאמרית רמת ההקשבה בד"כ גבוהה יותר מאשר בתזמורת. הקשבה תזמורתית ברמה של מוסיקה קאמרית יכולה להעלות את רמת התזמורת בצורה משמעותית.
סולני תל-אביב 