ערב אופראי נפלא בחיפה

בימוי נהדר; צוות זמרים מצויין שכולו ישראלי; מוסיקה שמיימית. האופרה חליל הקסם שסיימה אתמול את עונת הקונצרטים של התזמורת הסימפונית חיפה היתה חוויה נהדרת.

התזמורת הסימפונית חיפה ביצעה את חליל הקסם בבימוי מלא, ולמרות שהפקה כזו יקרה בהרבה מביצוע קונצרטנטי ללא בימוי ותלבושות, ההבדל בחויית ההאזנה הוא עצום. למרות שהתזמורת ישבה על הבמה וההתרחשות התיאטרלית היתה על שטח יחסית קטן מסביב לתזמורת, הצליחה הבמאית שירית לי וייס להוציא את המקסימום ולגרום לכל ההתרחשות להיות מעניינת, מרתקת ועשויה בטעם טוב ובצורה טבעית ומובנת. היא גם הצליחה להוציא את המקסימום מצוות הזמרים המצוין שעמד לרשותה, על-ידי התאמת האופי של כל דמות באופרה ליכולות הדרמתיות והמוסיקליות של מי שביצע אותה. כך למשל אלה וסילביצקי בתפקיד פמינה, שבשירתה היפהפיה, הלירית והמרגשת, התאימה בדיוק לדמותה הרומנטית והאוהבת של פמינה. עודד רייך שר ושיחק נהדר את פפגנו, דמות הומוריסטית עם כל מיני מוזרויות. נהניתי מאד גם מהשירה של שלוש הגבירות – הדס פארן, קארין שיפרין ושי בלוך, ששרו יפה מאד כאנסמבל והיה להן גם תפקיד תיאטרלי מאוד משמעותי שאותו הן ביצעו מצוין. גם הדר עטרי בתפקיד הקטן יחסית של פפגנה, הצליחה בכל כניסה שלה לבמה להביא את האור, השמחה, האופטימיות, האנרגיה והקלילות של פפגנה. טמינו (נמרוד גרינבוים) ומלכת הלילה (אביגיל גורטלר) בוצעו אף הם מצוין. הצוות היה כולו ישראלי, ללא אף זמר מחו"ל, וזה מעיד על הרמה המוסיקלית הגבוהה שיש כאן בשירה אופראית.

תוספת משמעותית וחשובה היתה קטעי קריינות בעברית של עומר פרנקל, לפעמים מלווים בקטעי דיבור ומשחק קצרים של הזמרים, גם הם בעברית. האתנחתאות הקצרות האלה הכניסו את הקהל לקונטקסט של הסיפור, ויצרו חיבור יפה בין הסצנות. המינון שלהן היה נכון וזה לא העמיס. השילוב בין ביצוע האופרה בשפת המקור לבין התוספות הקצרות האלה בעברית הוא מאוד נכון ומתאים לדעתי לימינו. אהבתי גם את שלושת הנערים – בן ושתי בנות – ששרו עם ביטחון ובחופשיות כמו זמרי אופרה ותיקים ומנוסים.

המוסיקה של מוצרט פשוט שמיימית, גאונית. לפעמים קלילה, לפעמים מצחיקה, לפעמים דרמתית, לפעמים מרגשת. במשך שלוש שעות אין רגע אחד שזה נמאס או משעמם, גם כשזה חוזר על עצמו. התזמורת נשמעה טוב, ומאסטרו נעם שריף בקונצרט האחרון שלו כמנהל המוסיקלי של התזמורת, השתלט יפה מאד על הכל ביחד ויצר ערב אופראי מאד מהנה.

image

ראש עיריית חיפה יונה יהב מברך את מאסטרו נעם שריף עם סיום תפקידו כמנהל המוסיקלי של תזמורת סימפונית חיפה. מימינו הבמאית המצויינת שירית לי וייס, ועודד רייך. משמאל לנעם שריף אלה וסילביצקי.

מודעות פרסומת

הפתעה נעימה

קורה לי לפעמים, שאחרי קונצרטים טובים אני מקשיב להקלטה ומתאכזב. הרבה קטעים שבקונצרט הרגשתי בהם כל-כך טוב נשמעים בהקלטה לא ממש ביחד, לא הכי נקי, וההתלהבות שהרגשתי בקונצרט לא עוברת בהקלטה. המקרה ההפוך הוא הפחות נפוץ – קונצרט שלא הרגשתי בו הכי טוב וההקלטה מפתיעה לטובה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

עמית פלד ואני. שיתוף פעולה מרגש בקונצרט הגאלה

לפני שבועיים "הכתרתי" כאן בבלוג את קונצרט הגאלה שלנו כאחד הפחות טובים של האנסמבל העונה. הרגשתי בקונצרט שהאנסמבל לא צלצל טוב. באקוסטיקה היבשה של אולם נגה אפשר היה לשמוע כל טעות או אי דיוק והרגשתי שבגלל כמות היצירות האדירה והסגנונות הרבים והשונים שהיו לאנסמבל לנגן בערב אחד – הריכוז ירד ולא היינו ברמה הרגילה שלנו. לפני כמה ימים קיבלתי את הקלטת הוידאו והאודיו של הקונצ'רטו של שומאן מהגאלה, עם עמית פלד (הקלטה: יוסי ברמן, צילום ועריכת וידאו: אלון הראל). בקונצרט עצמו, על הבמה, הרגשתי איזשהו פספוס עם הקונצ'רטו. זו היתה היצירה הארוכה ביותר בתכנית (22 דק'), ועל אף שהיא יצירה נפלאה היא היתה כבדה יחסית לתכנית שהיו בה להיטי אופרה ושירים עם שלמה גרוניך. הנגינה הנפלאה של עמית, כך חשתי, הלכה לאיבוד באולם נגה, ושיתוף הפעולה בין שנינו (שהוא תמיד מרגש כשלעצמו בגלל החברות רבת השנים שלנו והחלק שלו בהקמת האנסמבל) התפספס בגלל הקונטקסט של הקונצרט. והנה עכשיו, כשאני צופה בוידאו של הקונצ'רטו של שומאן אני ממש נהנה ומתרגש. האנסמבל נשמע טוב, עמית מנגן נפלא, והכימיה בינינו מצויינת. יש הרגשה של עשייה מוסיקלית טובה ושיתוף פעולה מוסיקלי איכותי ומרגש. הוידאו עלה ליוטיוב ותוך יומיים הוא הגיע כבר לכמעט 300 צפיות, והתגובות נלהבות (חלק מהן מופיעות כתגובות לוידאו ביוטיוב). בהחלט הפתעה נעימה. כן ירבו הפתעות כאלה. הנה הביצוע של הקונצ'רטו מערב הגאלה, ואחריו עוד שני קטעים מהקונצרט – האריוזו של צ'ייקובסקי עם זמרת הסופרן הנפלאה אלה וסילביצקי, והשיר "נואיבה" עם שלמה גרוניך. תהנו

 

 

תזמורת חדשה בחיפה, ועשור של עבודה עם תזמורת הקונסרבטוריון בגבעתיים

לפני מספר שבועות סיימתי שנה עשירית עם תזמורת כלי הקשת בקונסרבטוריון גבעתיים. בשנה האחרונה, הקמתי גם תזמורת חדשה בבי"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו-"רעות" חיפה. סיכום השנה של התזמורות הצעירות שלי

280120133876

פרט לאנסמבל, היו לי העונה שתי תזמורות צעירות שאיתן עבדתי באופן קבוע – התזמורת הייצוגית של קונסרבטוריון גבעתיים, איתה סיימתי עכשיו שנה עשירית, והתזמורת החדשה של ביה"ס התיכון לאמנויות "רעות"-ויצ"ו חיפה, שאותה רק הקמתי בתחילת השנה ואיתה סיימנו שנה ראשונה מוצלחת.

התזמורת בגבעתיים היא של קשתנים בלבד, וניתן לבצע איתה רפרטואר מקורי לתזמורת כלי קשת. במשך השנים ביצעתי איתם פרקים מהסרנדה למיתרים של צ'ייקובסקי ושל אלגר, סימפוניות של היידן (בתוספת של שני אבובים ושתי קרנות), מוצרט וסליירי, ויצירות ישראליות, כולל "תפילה" למיתרים של צבי אבני. בפברואר 2011 התזמורת הזו ביצעה במשותף עם סולני תל-אביב את הסימפוניה מס' 44 של היידן – הנה הביצוע.

בתזמורת בביה"ס ויצ"ו מנגנים קשתנים, נשפנים, נגני כלי הקשה ופסנתר, כאשר הבלאנס בין הכלים הוא מאוד מוזר ולא מקובל – שישה קשתנים, שמונה חלילים, שלושה קלרינטים, בלי אבובים ובסונים, עם כלי הקשה ופסנתר. למעשה התזמורת מורכבת מהנגנים שלומדים במגמת המוסיקה וההרכב הכלי משתנה משנה לשנה. כך נוצר מצב שכל יצירה שבחרתי היא בעצם עיבוד: הייתי צריך להעביר את תפקידי האבוב לחליל, חצוצרה לקלרינט, בסון לצ'לו, קרנות לפסנתר וכו', כך שייוצר משהו הגיוני שלא חסרים בו קולות ושיש איזשהו איזון בין הקולות. בכלל – הבחירה של רפרטואר בעבודה עם תזמורות צעירות היא תמיד משימה קשה. יש את הענין של רמת הקושי שצריכה להתאים לרמת הנגנים בתזמורת. ורמת הנגנים בתזמורת משתנה משנה לשנה – בכל שנה נגנים בוגרים עוזבים ונגנים צעירים חדשים שרמתם לא ידועה מגיעים, וקשה לדעת איזו יצירה תתאים. יצירה קשה מדי עלולה לייאש את הנגנים ולהוציא את ההנאה מהנגינה. יצירה פשוטה מדי עלולה להיות לא מספיק מאתגרת. ביצירות רבות לתפקידים שונים ישנה דרגת קושי שונה, כך שלנגנים מסויימים התפקיד קשה מדי ולאחרים הוא פשוט מדי.

BD4_0119

התזמורת והמקהלה של ביה"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו-"רעות" חיפה בקונצרט אמצע השנה באולם קריגר בחיפה

על-מנת לפתור את הבעיה הזו, אני תמיד מעדיף יצירות קצת יותר פשוטות להתחלה, איתן אני מנסה ליצור "אתגרים תזמורתיים", גם כשהתפקידים פשוטים. אני לוקח כמה מקומות שבהם כולם מנגנים, ועובד עליהם בכל מיני צורות – מנצח בטמפים שונים, דינמיקות שונות, ארטיקולציות שונות. לפעמים אני מחליף בין התפקידים או מבקש מכל התזמורת לנגן באוניסונו את התפקיד של כינור שני למשל, על-מנת שכולם יכירו גם את התפקידים האחרים ביצירה. דרך העבודה עם התזמורות על הרפרטואר אני גם מנסה לפתח את השמיעה של הנגנים, ע"י עבודה קפדנית על אינטונציה ופיתוח שמיעה. כשלומדים לשמוע אקורד בצורה נכונה מהבס אל הסופרן ומהטון היסודי אל הקוינטה והטרצה של האקורד, הבסיס של השמיעה המוסיקלית משתפר, ורמת הנגינה התזמורתית עולה. על-מנת לעורר את הריכוז של הנגנים בזמן החזרה אני הרבה פעמים מבקש מהם להעיר במקומי הערה מוסיקלית אחרי נגינה של קטע מסויים – מה לדעתם צריך לשפר בנגינה – וע"י כך גם מקנה להם הרגלי הקשבה, התבטאות ויכולת עבודה ללא תלות ב"מדריך" שיגיד להם כל הזמן מה לעשות. הדבר המרכזי שאני מוצא בעייתי בתזמורות צעירות הוא הנושא הריתמי. נגנים צעירים מתרכזים בראש וראשונה בלנגן את הצלילים הנכונים ולא לטעות בהם, הרבה פעמים מבלי לשים לב לקצב, לשמירה על טמפו ולנגינה ביחד עם הקולות האחרים. לכן, אחד הדברים החשובים ביותר בשבילי בעבודה תזמורתית הוא עבודה ריתמית. זה כולל תרגילים ריתמיים על סולמות ועל פסז'ים מתוך הרפרטואר, ניצוח בטמפי משתנים של אותו קטע, עבודה על נגינת מנגינה עם ליווי ריתמי של אחד הנגנים או קבוצה (שמיניות או חלקי שש עשרה), נגינה של קטע מסויים תוך הדגשת הצליל הראשון בכל פעמה, וכד'. הרבה יותר חשוב לי שהתזמורת תהיה מסוגלת לנגן ביחד וברצף מהתחלה עד הסוף באופן יציב מבחינה ריתמית, גם אם לא כל נגן מנגן באופן מושלם את כל הצלילים, מאשר שכל נגן ינגן באופן מושלם את כל הצלילים אבל בקצב משלו (דבר שכמובן עלול ליצור בלגן רציני).

בתזמורת של גבעתיים היו לנו העונה די הרבה פרוייקטים. בתחילת העונה הכנו תכנית שכללה שני פרקים מסימפוניה מס' 27 של מוצרט, פרק סימפוניה בדו מז'ור של ויולדי ואנדנטה פסטיבו של סיבליוס. עם התכנית הזו הופענו בקונצרט בגבעתיים וגם בכנס תזמורות בכפר-סבא. בהמשך הכנו "קונצרט סולנים", ובו ליוינו את שלושת הזוכים בתחרות הקונצ'רטו שהתקיימה בקונסרבטוריון – בפרק מקונצ'רטו לחלילית של ויולדי עם בר צימרמן, פרק מקונצ'רטו לפסנתר של באך עם תום בורו ופרק מקונצ'רטו לכינור של ויולדי עם ליר וגינסקי. הקונצרט התקיים באולם טארג שבאקדמיה בתל-אביב, והיה ארוע מאד מרגש. כעבור שבוע הצטרפו נגני התזמורת אל נגני אנסמבל סולני תל-אביב בערב הגאלה החגיגי של האנסמבל, וביחד עם שלמה גרוניך ושיר אורדו (בשירה וכינור) ביצענו את השיר הנפלא של גרוניך ומתי כספי "ציור". הנה הביצוע מערב הגאלה.

בקונצרט חגיגי של הקונסרבטוריון בתיאטרון גבעתיים הצטרפו נגני התזמורת אל המקהלה ותזמורת כלי הנשיפה של הקונסרבטוריון לביצוע משותף של מספר שירים, ובשבועות הספורים שנשארו עד לסיום שנת-הלימודים חזרנו לעבוד לבד על רפרטואר לכלי קשת – שתי מלודיות אלגיות של גריג וריקודים רומניים של ברטוק – אותו ביצענו באולם הקונסרבטוריון בארוע סיום השנה בנוכחות ההורים. בהחלט הספק יפה של התזמורת לשנה אחת.

לתזמורת החדשה של ביה"ס לאמנויות ויצ"ו-"רעות" חיפה היו העונה שני פרוייקטים – קונצרט חגיגי באמצע השנה באולם קריגר בחיפה (מול אולם מלא) בו ביצענו את "זיקוקי דינור" של הנדל ואת "ערבית מוסיקלית" של בריטן לפי רוסיני, וקונצרט לסיום השנה בחצר ביה"ס ביום האחרון ללימודים, ובו ביצענו פרקים מתוך סויטה תזמורתית מס' 3 של באך, "ערבית מוסיקלית" של בריטן וסויטה תזמורתית "כרמן" של ביזה, וכן ריקוד הונגרי מס' 1 של ברהמס.

200620135594

העבודה עם שתי התזמורות היא עבודה מאד מהנה ומאתגרת עבורי. זו עבודה מוסיקלית נטו, שבמהלכה אני ממש בונה ויוצר במו ידי את המוסיקה, עם נגנים צעירים שנותנים את המקסימום שלהם בכל חזרה וקונצרט. כל שנה מתחילה עם הרבה סימני שאלה – מה רמתם של הנגנים המצטרפים? עד כמה יחסרו הנגנים שעזבו? האם אפשר יהיה ליצור מכל הנערים והנערות האלה ביחד תזמורת טובה ומגובשת? מה זה ידרוש ממני? אבל בסיום השנה תמיד אני מגיע לתחושת סיפוק בעקבות העשייה המוסיקלית החינוכית וההישגים היפים אליהם מגיעות התזמורות הצעירות.

הנבחרים – סיכום העונה חלק ד'

מה היה המאורע הכי הזוי? איזה קונצרט היה הכי טוב? איזה קונצרט היה הכי גרוע? מה משך הכי הרבה קהל? ממה הקהל הכי נהנה? אילו יצירות היו הכי מאתגרות עבורנו? אילו יצירות גרמו לנו הכי הרבה הנאה? הסיכום שאציג כאן של הקונצרטים שהיו לנו העונה, הוא סיכום סובייקטיבי לגמרי. אתם מוזמנים להגיב אם אתם חושבים אחרת ממני

MVI_4228

האנסמבל עם מקהלת זמרי קולגיום וקרן הדר. אולם מלא עד אפס מקום

הקונצרט האטרקטיבי ביותר לקהל

ללא ספק, באופן משמעותי, שני הקונצרטים הווקאליים שלנו העונה – קונצרט פתיחת העונה עם מקהלת זמרי קולגיום, קרן הדר ואלון ראובן, וקונצרט סיום העונה עם מקהלת זמרי קולגיום, אינאס מסאלחה ועודד רייך – היו האטרקטיביים ביותר לקהל, ונוגנו מול אולמות מלאים כשהכרטיסים לחלקם אזלו מראש. התכניות הווקאליות, השילוב של מקהלה ושל סולנים זמרים עם האנסמבל, והחגיגיות של פתיחת וסיום העונה – כל אלה הביאו את המאזינים בהמוניהם. גם קונצרט הגאלה, עם שלמה גרוניך, היה אטרקטיבי מאד ומילאנו בו את אולם נגה ביפו (שמכיל כמעט פי 3 מקומות מאשר אולם הקונסרבטוריון בתל-אביב).

היצירות שהכי נהנינו לנגן

בקטגוריה הזו, באופן חד-משמעי, הסרנדה מס'  2 של ברהמס מקונצרט סיום העונה זוכה במקום הראשון. כולנו נהנינו כל-כך בחזרות על היצירה הנפלאה הזאת. לפעמים חזרנו על קטע מסויים לא בשביל לתקן בו משהו אלא רק כי הוא פשוט יפה. לכולם היה כיף לנגן ולהקשיב למלודיות הנפלאות, לקטעי הסולו ולדיאלוגים בין כלי הנשיפה, לתזמור הנהדר ולהרמוניות המיוחדות. אין הרבה יצירות רומנטיות שמתאימות להרכב האנסמבל, בטח שלא עם כלי נשיפה. הסרנדה מס' 2 של ברהמס היא אחת הבודדות האלה, ונהנינו בה מכל רגע. יצירה נוספת שהיה כיף לבצע היא הסימפוניה מס' 67 של היידן שניגנו בקונצרט במרץ. ההומור של היידן, ההפתעות הרבות שהוא מספק בכל פרק (נגינה על העץ של הקשתות בפרק השני, דיאלוג בין שני כינורות שאחד מהם מכוון בטון יותר נמוך בפרק השלישי, פרק איטי בתוך הפרק המהיר המסיים, ועוד)  והרעננות שיש ביצירה כולה – כל אלה גרמו הנאה גדולה לנגנים ולי.

היצירות המאתגרות ביותר

שתי יצירות שביצענו העונה דרשו גם ממני וגם מהנגנים ריכוז שיא בזמן הביצוע – הסויטה הלירית של אלבן ברג (בתכנית במרץ) והקונצ'רטו לצ'לו של שוסטקוביץ' (בתכנית במאי).  בשתיהן ישנם קשיים רבים, גם טכנית אינדיבידואלית, גם ריתמית, וגם קשיים של אנסמבל. אלה יצירות שאם מאבדים בהם לשנייה אחת את הריכוז מיד טועים. בזמן הביצוע של יצירות מסוג זה קשה לנו להנות מהמוסיקה. רק הקהל יכול להנות. אנחנו נהנים אח"כ כשמקשיבים להקלטה.

942295_496674833721694_1715568308_n

נטליה גוטמן עם האנסמבל בקונצ'רטו לצ'לו של שוסטקוביץ'

היצירות שהקהל הכי נהנה מהן

בקטגוריה הזו יש כמה יצירות שזכו לתגובות נלהבות במיוחד (לפי מחיאות הכפיים והתגובות בכתב שקיבלתי לאחר הקונצרט), וכפי שניתן לראות אלה לא תמיד אותן היצירות או התכניות שהביאו את הקהל לקונצרט (בקטגוריה "הקונצרט הכי אטרקטיבי"), וגם לא אותן היצירות שאנחנו הכי נהנינו לבצע (שתי קטגוריות למעלה): בתכנית הראשונה אלה היו שתי היצירות הישראליות דווקא – "אור גדול" של יחזקאל בראון ו"אקטואלי" של נעמה תמיר. בתכנית השניה זו היתה יצירתו של צ'ייקובסקי "מזכרת מפירנצה". בתכנית השלישית – וריאציות פרנק ברידג' של בריטן. בתכנית הרביעית, במרץ – הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט עם חן הלוי. בתכנית החמישית, במאי – הקונצ'רטו לצ'לו של שוסטקוביץ' עם נטליה גוטמן. ובקונצרט סיום העונה ביוני – "לא אמרתי דבר" של אביה קופלמן, והרקויאם של פורה.

הקונצרט הטוב ביותר

קצת קשה לי לבחור קונצרט אחד שהיה הכי טוב מבחינת הנגינה והרמה של האנסמבל, כי היו לנו העונה כמה קונצרטים ממש מצויינים. בקונצרט במרץ, שבו ניגנו את הסויטה הלירית של אלבן ברג, סימפוניה מס' 67 של היידן, קונצ'רטו לקלרינט של מוצרט עם חן הלוי, ושלושה מדריגלים סתוויים לצ'לו ומיתרים של ינעם ליף, עם יוני גוטליבוביץ' – האנסמבל היה במיטבו. הסימפוניה של היידן נוגנה עם הרבה אנרגיה וחינניות, וכך גם הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט, שבוצע ללא ניצוח ובהובלתו של חן הלוי. בסויטה הלירית של ברג הצלחנו להתמודד עם האתגרים והקשיים הרבים שהיצירה הציבה, ואת "שלושה מדריגלים סתוויים" של ינעם ליף יוני ניגן נפלא והכניס את כולנו לאוירה המיוחדת שהמוסיקה הזו יצרה. זו היתה תכנית שמאד התאימה לאנסמבל והוציאה ממנו את המיטב.

קונצרט אחר, שבאופן מפתיע היה בסופו של דבר מוצלח במיוחד, היה הקונצרט בלוינסקי מיצירות סיבליוס (וסויטת הולברג של גריג). מפתיע, מכיוון שהיו לנו רק שתי חזרות לקראת הקונצרט, וגם בהן היתה לנו כמות גדולה של חולים ונעדרים, האולם עצמו בלוינסקי לא מצלצל טוב מבחינה אקוסטית, והיצירות של סיבליוס שביצענו בו הן לא יצירות מופת. בנוסף לכך קרו במהלך הקונצרט כמה דברים הזויים (בקטגוריה "הארוע ההזוי ביותר"), אבל למרות כל נתוני הפתיחה האלה, הביצוע של הסויטה הכפרית של סיבליוס וסויטת הולברג של גריג היו עם הרבה השראה, הבעה והתלהבות, והאנסמבל נשמע בהם מעולה.

שני קונצרטים נוספים שהיו מצויינים: הקונצרט בפברואר בהובלתה של אנטיה וייטהאס, שהביאה את האנסמבל לרמה גבוהה מאד של נגינה, עם המון תשומת לב לכל ניואנס מוסיקלי וטכני ברביעייה אופ' 95 של בטהובן ובוריאציות פרנק ברידג' של בריטן; והקונצרט בחודש מאי מיצירות שוסטקוביץ' ומוצרט. נוכחותה של הסולנית נטליה גוטמן בקונצרט זה, עשתה את כולנו יותר טובים בקונצ'רטו של שוסטקוביץ', וגם הרביעייה מס' 8 של שוסטקוביץ' נוגנה מצויין. שלוש היצירות הקצרות של מוצרט היו מאוד מלוטשות ומסוגננות.

הארוע ההזוי ביותר

כאן ישנם שלושה ארועים שקרו כולם בחודש דצמבר – שניים מהם באותו קונצרט מיצירות סיבליוס באודיטוריום בלוינסקי.

1.     הפסקה לא צפויה במהלך הקונצרט בגלל שהנגנים הופתעו לגלות שערבבו להם את כל התוים: לאחר הביצוע של שלישיית הפסנתר של סיבליוס, כשהיינו אמורים להמשיך בקונצרט עם האנסמבל כולו, הבחנתי שנגנים רבים אינם יושבים במקומותיהם אלא נמצאים מאחורי המסך שעל הבמה. לאט לאט ובמשך זמן ממושך הצטרפו נגנים בודדים אל חבריהם שעל הבמה, בעוד הקהל ממתין בשקט ובסבלנות. מה הסתבר? כשעובדי הבמה סידרו את הבמה לפני ביצוע השלישייה, הם הזיזו את עמודי התוים של התזמורת כדי לפנות את הבמה. אבל בנוסף, הם גם הורידו את כל התוים מהעמודים ושמו אותם מעורבבים בערימה אחת מאחורי הבמה. כשהנגנים חזרו לבמה להמשך הקונצרט, הם גילו שהם צריכים להתחיל לחפש את התוים, כל אחד את התפקיד שלו, בתוך הערמה. למעשה, תוים של חמש יצירות שונות בתוך ערמה… וכך, לאט לאט חזרו הנגנים לבמה מאושרים שהם הצליחו למצוא את התוים ומשועשעים מהמאורע ההזוי.

 2.     אדם חצוף שנכנס לאולם במהלך נגינת ההדרן של הסולן: בזמן ביצוע ההדרן של הפסנתרן הפיני, כשישבתי להקשיב בקהל, נשמע קול של דלת נפתחת ואח"כ נטרקת. באופן טבעי הסתובבתי לכיוון של דלת הכניסה לאולם וראיתי אדם שנכנס לאולם באמצע הנגינה. אותו אדם לא הסתפק בכך שהוא הפריע למהלך הקונצרט בפתיחת וטריקת הדלת, אלא המשיך להתהלך באולם, מתעלם מהעובדה שהוא נמצא באולם קונצרטים בשעת נגינה, ולמרות שהיו באולם כיסאות ריקים שהיה יכול להתיישב בהם בשקט על מנת שלא להפריע עוד יותר, הוא ניגש דווקא אלי ואמר לי שזה המקום שלו. למרות שהייתי קצת המום, הגבתי מהר על מנת שלא לעורר מהומה, קמתי בזריזות והתיישבתי על המדרגות. אותו אדם התיישב במקומי והנגינה של הפסנתרן נמשכה. כמובן שנגני האנסמבל הבחינו בכך, מכיוון שהם לא ניגנו בהדרן אלא רק ישבו על הבמה והאזינו. וכך, במהלך ההדרן, ראיתי מהאולם כמה מנגני האנסמבל שיושבים על הבמה ומתקשים לעצור את התקפות הצחוק שמאיימות לפרוץ מתוכם לנוכח המאורע ההזוי שהתרחש מול עיניהם.

הארוע השלישי קרה בתכנית השניה למנויים, בקונצרט בכפר-שמריהו, לאחר ביצוע יצירתו של עמית גילוץ "בזמן שרקדנו". בנוסף למחיאות הכפיים, נשמעו גם קריאות בוז נמרצות ומתמשכות, ע"י אדם שישב באחת השורות הראשונות. זה בהחלט ארוע נדיר באולמות הקונצרטים בימינו (למרות שבמאות ה17 וה18 זה היה לגמרי מקובל באולמות הקונצרטים). אבל מעבר לסלידה של אותו אדם מהיצירה של עמית גילוץ, קריאות הבוז הצביעו על הרצון העז שלו למחות כנגד ביצועה ולא להישאר מאופק. תגובה בהחלט חזקה.

הקונצרט הכי גרוע

היו לנו העונה גם קונצרטים פחות טובים, אבל אני חושב שהקונצרט שעלה על כולם מהבחינה הזו היה בתחרות הקלרינטים בחודש דצמבר. בקונצרט הזה ניגנו את הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט שלוש פעמים אחת אחרי השניה עם שלושה קלרניטנים שונים, כאשר באותו הבוקר וביום שלפני גם היו לנו חזרות עם אותם שלושה נגנים. כל אחד מהם ניגן אחרת, מבחינת הטמפים והאינטרפרטציה, ואפילו מבחינת הצלילים: יש קטע שחוזר בפרק הראשון כמה פעמים, שיש בו שתי גרסאות שונות לאותו הצליל, והנגנים שלנו היו צריכים לזכור איזה סולן מנגן איזו גרסא, ולנגן כמוהו. בנוסף, כשכל אחד מהסולנים מקבל רק חזרה אחת, חייבים לעבור איתו על כל היצירה ואי אפשר ממש לעבוד. זאת בניגוד לפרוייקט רגיל, עם סולן אחד שאיתו יש זמן חזרה ארוך פי שלוש – ואז בכל שליש אפשר לעבור רק על חלק מהיצירה ולעבוד. ובמוצרט יש הרבה על מה לעבוד. כשמנגנים כל-כך הרבה פעמים ברצף את אותה היצירה, קשה מאד לשמור על ריכוז. ובזמן הקונצרט (שהיה שלב הגמר של התחרות) הגענו למצב שאנחנו כבר לא מצליחים לזכור עם מי אנחנו מנגנים, מה אנחנו מנגנים וכמה פעמים עוד נשאר לנו לנגן. הסטנדרטים ירדו מרגע לרגע, ובכל ביצוע צצו טעויות שנבעו מחוסר ריכוז.

הצד החיובי בפרוייקט של תחרות הקלרינטים היה שגיליתי קלרניטן נפלא, מוסיקלי ומוכשר שלא הכרתי לפני כן – עידו אזרד. הוא אמנם לא זכה אבל היה תענוג לעשות איתו מוסיקה ולהקשיב לנגינה הרגישה והיצירתית שלו. כעבור כמה חודשים, כשהיה חסר לי קלרניטן, צירפתי אותו לשורותינו כנגן ראשון באנסמבל ואני נהנה מאוד לשתף איתו פעולה.

גם בקונצרט הגאלה, בו אירחנו את שלמה גרוניך שסחף את הקהל שמילא את אולם נגה, בחלק מהיצירות האנסמבל לא היה ברמה הרגילה שלו. היו המון קטעים (סך הכל 15), ולא תמיד הספקנו ממש לעבוד כמו שהייתי רוצה כי היינו חייבים לעבור על הכל, וזה השפיע על התוצאה.

wpid-2012-12-13-16.57.47.jpg

האנסמבל בתחרות הקלרינטים עם יונתן הדס, שזכה במקום הראשון

הקונצרט הכי מעורר מחלוקת

ללא ספק, קונצרט למנויים מס' 2 בדצמבר, עם יצירתו של עמית גילוץ "בזמן שרקדנו" היה הכי מעורר מחלוקת. לצד תגובות זועמות על היצירה של עמית גילוץ, קיבלנו המון תגובות משבחות, גם על התכנית, גם על הביצוע, וגם על האומץ לבחור יצירה אוונגרדית כזו. בהחלט תגובות קיצוניות לשני הכיוונים

חידושים והפתעות – סיכום העונה חלק ג'

מסך שעליו הוקרנו הטקסטים של היצירות עם תרגומים לעברית; סרטונים קצרים על היצירות והמבצעים; הפתעה בכל קונצרט – ילדי פלא, יצירות חדשות, מלחינים ישאליים; דברי הסבר מהבמה; החידושים שהכנסנו העונה לקונצרטים שלנו בהחלט שינו את המתכונת השמרנית של הקונצרט הקלאסי. איך קיבל את זה הקהל? ועם מה מכל אלה נמשיך גם בעונה הבאה?

IMG-20130310-WA0001

השינוי המשמעותי המרכזי שהכנסנו העונה – המסך ובו שמות היצירות והפרקים, וכן הטקסטים של היצירות הווקאליות עם תרגומים לעברית – הפך את חויית הקונצרט לנוחה מאוד לקהל. פעמים רבות בעבר נתקלתי בקהל שיושב בקונצרט ומאזין ליצירה בגרמנית, איטלקית או לטינית, והוא לא מבין מה שרים הזמרים ועל מה בכלל היצירה. גם כאשר הטקסטים מופיעים בתכניה זה אף פעם לא נוח לקהל לעקוב – האולם די חשוך, הטקסט קטן, לפעמים יש חזרות על טקסטים שאינם מופיעים בתכניה בפעם השניה, הקריאה בתכניה מונעת מהקהל להתבונן במתרחש על הבמה, ישנם פרקים שמנוגנים ברצף והקהל לא תמיד שם לב לכך ואינו מוצא את הטקסט המושר, הדפדוף בתכניה מרעיש. גם לא כולם קונים תכניה ולפעמים ישנו מצב שחלק מהקהל מסתכל על הבמה אבל לא מבין, וחלק אחר עוקב בתכניה ומבין אבל לא מסתכל על הבמה. המסך עם הטקסטים שדרג בצורה משמעותית את חויית ההאזנה לקונצרט והתגובות של הקהל היו בהתאם. תגובות נלהבות הן מצד הקהל והן מצד המבקרים. עומר שומרוני כתב לאחר קונצרט פתיחת העונה: "…באנסמבל סולני ת"א לקחו זאת צעד קדימה והקרינו גם את הטקסטים המושרים, צילומים מחזרות וכדומה. הקרנת הטקסטים ושמות הפרקים מייתרת כמעט לגמרי את הצורך לדפדף בתכנייה בזמן הנגינה, וזהו יתרון גדול כי כך נמנע רעש הדיפדוף המעצבן שנשמע בדרך כלל באמצע הביצוע."

להקרנה של קטעי וידאו בין היצירות היו שני יתרונות משמעותיים: הראשון, זה היה ניצול מקסימלי של "זמן מת" שבו מסדרים את הבמה בין היצירות, והוא שמר על המתח של הקונצרט. השני, הוא הוסיף לקהל איזשהו רקע על היצירה שתבוצע, או על הסולן, או על המלחין, תוך כדי צילומים מהחזרות וראיונות קצרים עם נגנים/זמרים/מלחין/סולן. הנה למשל הסרטון על הסויטה הלירית של אלבן ברג, אותו הקרנו לפני ביצוע היצירה.

 

החיסרון המרכזי בסרטונים הוא ההוצאה הכספית הנדרשת עבור הצילום והעריכה שלהם. לכן, בתכניות האחרונות של העונה, במקום סרטונים שולבו דברי הסבר שלי או של הסולן. בתכנית של מרץ חן הלוי הסביר על ה"בסט קלרינט" שעליו הוא ניגן את הקונצ'רטו של מוצרט – מהו הכלי ובמה הוא שונה מהקלרינט המודרני. בתכנית של מאי אני דיברתי על הרביעייה מס' 8 של שוסטקוביץ' – מאילו יצירות של עצמו הכניס שוסטקוביץ' ציטוטים ליצירה, וכן מה ההבדלים בין ביצוע היצירה ברביעייה ובתזמורת מיתרים. בתכנית האחרונה העונה דיברתי על הסרנדה של ברהמס והתזמור המיוחד שלה (ושל התכנית כולה) – ללא כינורות, כאשר הויולה היא הכלי המוביל בכלי המיתר. התגובות על דברי ההסבר היו מצויינות, הקהל ציין שההסברים מאוד סייעו להאזנה ותרמו להבנה ולהנאה מהמוסיקה. לכן, בעונה הבאה דברי ההסבר מהבמה ימלאו את מקומם של הסרטונים במרבית הקונצרטים, כאשר המסבירים יהיו לפעמים הסולנים, לפעמים המנצח או המלחין ביצירה ישראלית, ולפעמים נגנים מהאנסמבל שיציגו לקהל את נקודת מבטם האישית על יצירה מסויימת.

והחידוש המרענן שהיה לנו העונה – ההפתעה. בכל קונצרט הוספנו לתכנית יצירה או סולן שאת שמותיהם לא פרסמנו מראש. ע"י כך הצגנו לקהל שני סולנים צעירים ומוכשרים מאוד – הכנרת מאשה מרשון בת ה11, והפסנתרן אריאל לני בן ה14, וכן שתי יצירות ישראליות חדשות מצויינות של מלחינות צעירות – "אקטואלי" של נעמה תמיר ו"לא אמרתי דבר" של אביה קופלמן. הנה הביצוע של הכנרת הצעירה מאשה מרשון להרהורים של מסנה מתוך "תאיס".

 

לשמחתי הרבה, התגובות על שתי היצירות הישראליות החדשות שהכנסנו כהפתעה היו נלהבות ביותר, ולמעשה בזכות ההפתעה הבאנו לעולם שתי יצירות ישראליות שאולי היו מרתיעות את הקהל אם היו מפורסמות מראש (במיוחד לאור העובדה שאחת מהן, "אקטואלי", בוצעה בקונצרט שבו היתה יצירה ישראלית נוספת – אור גדול של יחזקאל בראון). הסולנים הצעירים, באופן טבעי, כבשו את לב הקהל, וזכו לחשיפה שלא היו יכולים לזכות בה כסולנים מרכזיים ששמם מפורסם מראש (בגלל גילם הצעיר ואלמוניותם בשלב הזה של חייהם). בעונה הבאה נמשיך להכניס הפתעות בחלק מהקונצרטים, כאשר הכוונה שלי היא להרחיב את תחומי ההפתעה לסגנונות שונים ולז'אנרים שונים, שאולי לא היו יכולים למצוא את מקומם בקונצרט תזמורתי קלאסי "שמרני". מעבר לכך, כמובן שלא אוכל לפרט…

בפוסט הבא – הסיכום שלי לגבי היצירות והקונצרטים שביצענו העונה: אילו קונצרטים היו הכי טובים, אילו יצירות היו לנו הכי קשות, מה הקהל הכי אהב לשמוע, מה אנחנו הכי אהבנו לנגן, איזה קונצרט היה הכי גרוע, ועוד. שווה לחכות

השד לא כל-כך נורא – סיכום העונה חלק ב'

בשורה התחתונה – ניתן לומר שהרפרטואר החדשני של האנסמבל הצליח לעבור את מחסום הקהל והצליח למשוך גם קהל צעיר וחדש לקונצרטים שלנו. אולי הוא הרתיע חלק מהקהל השמרן, אבל אם לשפוט על-פי קצב מכירת המנויים לעונה הבאה (שבה נבצע 6 יצירות ישראליות מהן 5 בבכורה עולמית, ועוד לא מעט יצירות מהמאה ה20), ניתן לומר שהחדשנות בסך הכל אינה מרתיעה את הקהל, ואפילו מצליחה מדי פעם לגרום לו הנאה. הקהל קונה מנויים ובקצב משביע רצון

חמש יצירות ישראליות שולבו העונה בקונצרטים שלנו. שתיים מהן שולבו כ"הפתעה" וזכו להצלחה ולתגובות נלהבות – "אקטואלי" של נעמה תמיר בפתיחת העונה, ו"לא אמרתי דבר" של אביה קופלמן בסיום העונה. בנוסף, יצירתו של יחזקאל בראון "אור גדול" שבוצעה בקונצרט פתיחת העונה עם הסולנים קרן הדר ואלון ראובן, זכתה לביקורות חיוביות ול"קונצנזוס" חיובי מצד הקהל. זוהי יצירה יפהפיה, קלאסית מאד, מתוזמרת היטב, ומעבירה בצורה נהדרת את הטקסטים הנפלאים מספר ישעיהו. הנה הביצוע שלה מהקונצרט שהתקיים בקונסרבטוריון שטריקר.

 

היצירה הכי מעוררת מחלוקת היתה יצירתו של עמית גילוץ "בזמן שרקדנו" לחליל ותזמורת ממותכנת, שבה הקשתנים משתמשים במקלות כביסה, במפרטים ובעפרונות לנגינה, מכוונים את הכלים בצורה לא שגרתית, וגם הקהל משתתף בביצוע על-ידי הקראה של טקסטים שונים מתוך הספר "דוקטרינת ההלם".

IMG_6776

תזמורת "ממותכנת" ביצירה של גילוץ

היצירה הזו היתה שוק לקהל, וזכתה לתגובות קיצוניות לכאן ולכאן – קיבלנו מצד אחד תגובות נזעמות (כולל קריאות בוז בסיום הביצוע בכפר-שמריהו) ומצד שני תגובות נלהבות הן על היצירה עצמה והן על האומץ לבצע אותה. בתגובה מרגשת במיוחד שקיבלנו מאחת הנוכחות בקונצרט נכתב "ברצוני להביע הערכה עמוקה למלחין ולחלילן רואי אמוץ ובעיקר למנצח והמנהל האמנותי ברק טל- שהינו המנהל האמנותי האמיץ ביותר שהיכרתי ובעל תבונה מיוחדת ואחריות מיוחדת לגורל המוסיקה ולגורלינו בכלל… אין דרך טובה יותר להביע את מה שקורה בעולמנו ובחיי כל פרט בחברתנו, מאשר באמצעות המחשת "שבירת הכלים" פשוטו כמשמעו ממש מול עינינו ואזנינו. החריקות והנקישות ונסיונות הנפל של המוני אנשים להשמיע קול והקול החנוק של כלי הנגינה כל זה ממחיש את חוסר היכולת ליצור הרמוניה וזו מטפורה כל כך חזקה וגאונית לומר שאין היום אפשרות לשמוע צליל אמיתי כי כל הקולות מעוותים חנוקים או שבורים והאמת – חבויה בשבירה עצמה… עלי לשוב ולהודות לכם על אומץ לבכם, על אחיזתכם באמת, ועל נסיון ויכולת לזעזע אולי במעט את שאננות מבקרי אולמות הקונצרטים. כל הכבוד לכם." הנה סרטון קצר על היצירה, שבו ניתן לראות ולשמוע קצת על מה מדובר. הביצוע המלא יעלה ליוטיוב בקרוב.

 

יצירה ישראלית נוספת היתה "שלושה מדריגלים סתוויים" לצ'לו ומיתרים של ינעם ליף, עם הסולן יונתן גוטליבוביץ'. זו יצירה מאד יפה, שהיה מרתק לעבוד עליה ולגלות אותה במהלך העבודה. גם היא התקבלה בצורה יפה על-ידי הקהל. שיתוף הפעולה עם יונתן ועם נמי ליף (שהיה מורה שלי בתיכון ובאקדמיה) היה נפלא.

IMG_9184

יונתן גוטליבוביץ', הסולן ב"שלושה מדריגלים סתוויים" של ינעם ליף

יצירות "מודרניות" נוספות שניגנו היו: הסויטה הלירית של אלבן ברג, יצירה מאתגרת מאד מבחינה טכנית, שדרשה הרבה הכנה אינדיבידואלית.  היה מאד מספק להכין יצירה כל-כך קשה ולהביא אותה לביצוע טוב; שתי היצירות של שוסטקוביץ' שביצענו בתכנית במאי – רביעיית המיתרים מס' 8 והקונצ'רטו לצ'לו עם הסולנית נטליה גוטמן – שתי יצירות נפלאות, מרגשות ומהנות שזכו תגובות נלהבות ביותר; נושא ווריאציות – ארבעה טמפרמנטים לפסנתר ותזמורת מיתרים של הינדמית, עם הסולנית עינב ירדן. יצירה רומנטית לירית נהדרת, מאתגרת מאד הן לסולנית והן לתזמורת, שהושקע בהכנתה זמן רב, וגם היא התקבלה באהדה ע"י הקהל; וריקוד אחד מתוך חמישה ריקודים יווניים של סקלקוטס, יצירה קלילה שמזכירה את הריקודים הרומניים של ברטוק (אבל בסגנון יווני) והובאה כהפתעה באחד הקונצרטים. את היצירה בשלמותה נבצע בעונת הקונצרטים הקרובה.

ביצוע הפרק הראשון (הנושא) מתוך "ארבעה הטמפרמנטים" של הינדמית לפסנתר ותזמורת מיתרים. סולנית: עינב ירדן

 

אז אחרי עונה שהיו בה הרבה מאוד חידושים ברפרטואר, כולל שלוש יצירות ישראליות חדשות, שעברו בהצלחה את הקהל והביקורת, בעונה הבאה אנחנו לוקחים את החדשנות עוד צעד אחד קדימה ומביאים לקהל כבר שש יצירות ישראליות בסגנונות שונים (עודד זהבי, שי כהן, נמרוד סהר, איל אדלר, יבגני לויטס ונעם סיון), מהן חמש חדשות, לצד יצירות מהמאה ה-20 של בריטן, ברטוק וסקלקוטס.

בפוסט הבא – על ההפתעות והחידושים הויזואליים שהבאנו העונה – איך זה התקבל, מה מזה יימשך גם בעונה הבאה ואילו עוד חידושים צפויים.