מחוייבים לדאוג לפני התרבות

"האם צריך לחזור ולהסביר את החשיבות הקריטית של מוסיקה ונגינה לילדים? לאדם בכלל? לחזור ולמנות את מה שהיא מעניקה? קואורדינציה, היכרות עם תרבויות, כישורים חברתיים, פיתוח המוח, האזנה לזולת." המלחין ינעם ליף בראיון להארץ

בכתבה של נעם בן זאב שמתפרסמת בעיתון "הארץ" מדבר המלחין ינעם ליף, הנשיא החדש של האקדמיה למוסיקה בירושלים, בין היתר על תפיסתו החינוכית המוסיקלית, וקצת על ביה"ס ויצ"ו חיפה ממנו פרש בשל מינויו החדש. אני מוצא לנכון להביא לקוראי הבלוג קצת מדבריו ומתפיסתו החינוכית של ינעם ליף, כמי שלמד מהאיש והמוסיקאי הנפלא הזה כ"כ הרבה, וגם בהקשר של הפוסט שכתבתי לפני שבועיים על התפיסה החינוכית האישית שלי (לקריאה לחצו כאן), אותה גיבשתי בין היתר בהשראתו.

מתוך דבריו של ליף, על החשיבות של החינוך המוסיקלי בכלל, על-פי גישתו: "האם צריך לחזור ולהסביר את החשיבות הקריטית של מוסיקה ונגינה לילדים? לאדם בכלל? לחזור ולמנות את מה שהיא מעניקה? קואורדינציה, היכרות עם תרבויות, כישורים חברתיים, פיתוח המוח, האזנה לזולת."

על הגישה של האקדמיה לחינוך המוסיקלי, מתוך הכתבה: "אילו מאפיינים עולים על הדעת כשמנסים לדמיין פרופיל של סטודנט לנגינה או ניצוח או הלחנה באקדמיה למוסיקה? אולי הראשון הוא הווירטואוזיות, המיומנות המושלמת האופיינית למוסיקאים מבצעים והידע הפנומנלי הנדרש ממלחינים; ובמלה אחת: מצוינות.

הגישה של הנשיא המיועד מנסה להיחלץ מהדימוי הזה: "אנחנו חייבים לסגל לעצמנו הסתכלות רחבה, הרבה מעבר למצוינות ולא רק מצוינות", אומר ליף. "רבים מבין הסטודנטים יהיו מורים, ואנחנו שואפים שהם יהיו מורים מעולים; ויש כאלה שיהיו מוסיקאים חובבים ברמה גבוהה, כאלה שדרך חייהם לא תהיה מוסיקלית מקצועית אבל הם יוכלו לנגן ולקרוא פרטיטורות."

על הקשר של האקדמיה לחברה ולקהילה: "במקביל להכנת הסטודנטים לעתיד המוסיקלי האישי שלהם, אנחנו כאקדמיה מחויבים לדאוג גם לפני התרבות, וזה אומר לחזק את הפעילות הקהילתית של המורים שלנו: יש תוכניות מאורגנות לשיתוף פעולה עם מרכזים וקונסרבטוריונים, והאקדמיה כבר זכתה בפרס המל"ג על מעורבות בקהילה."

על התלמידים שקיבלו אצלו חינוך מוסיקלי והחליטו לעסוק בתחומים אחרים: "אני גאה גם בתלמידים שלנו שהחליטו לא להיות מוסיקאים", הוא מבהיר, "היתה לי הזכות ללמד אותם, ואני מכבד את ההחלטה שלהם להיות רופאים או עובדים סוציאליים או חוקרי כימיה או תרפיסטים. גם הם שומרי הגחלת המוסיקלית, הם ירצו לתת את החינוך הזה לילדים שלהם ולקהילה שלהם."

על ההבדל בין האקדמיה למוסיקה לבין מוסדות מוסיקליים המייצרים נגנים וירטואוזיים (מכוני אימון לנגנים, כפי שאני מכנה אותם): "אנחנו לא מכון קרטיס", נותן ליף כדוגמה את בית הספר הגבוה למוסיקה בפילדלפיה, שמקבל לשורותיו רק את המצטיינים ביותר, "האקדמיה צריכה לראות את פעולתה בראייה חברתית ותרבותית: כן להצמיח מנצחים גדולים, זו מטרה נהדרת – אבל גם מנצחים שייתנו את נשמתם בניצוח על תזמורות כלי נשיפה ועל אנסמבלים בפריפריה ועל מקהלות ילדים, וכך יהיו בסופו של דבר פורצי דרך לא פחות".

וכמובן, על תחושותיו האישיות עם עזיבתו את ביה"ס לאמנויות ויצ"ו בחיפה, שם לימד 22 שנה (החל מהשנה שאני התחלתי ללמוד שם, בכיתה י'): "מבחינתו, הקורבן הכי גדול שהקריב בגלל התפקיד החדש הוא הפסקת ההוראה בבית הספר התיכון שבו הוא מלמד 22 שנה: "זה קרע אותי. זהו מחיר כבד שאני משלם". הגישה הנפוצה, שהוראה בתיכון נחותה לעומת ההוראה באקדמיה ומשמשת לה רק מקפצה, זרה לו: "כשחיים פרמונט, מלחין ופרופסור עמית באקדמיה, הביא אותי ללמד בוויצו בחיפה, זה היה אחרי שכבר לימדתי חמש שנים באקדמיה, אבל זו נראתה לי תוספת הכרחית לראייה החינוכית הכוללת. הרי הסטודנטים לא באים לאקדמיה משום-מקום. מהיכן הם באים? מהתיכון, והשפעה כמורה בשלב הטרום-אקדמי הזה היא מהותית".

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מחוייבים לדאוג לפני התרבות

  1. למדתי אצל ינעם ליף בתיכון ויצו, הוא היה המורה שלי להרמוניה .. הוא מורה ומנטור אדיר!!
    הן בידע הרב שהוא רוכש ונחוש להעביר והן באישיות הנהדרת ובהיות מורה טוב שדואג לתלמידים שלו !!
    חוויה שאני מאוד מתגעגעת אליה !!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s