חינוך מוסיקלי – חינוך לחיים

ההישגיות והשאיפה להוציא את התוצאות הטובות ביותר מהתלמידים, גורמות לדעתי לצוותי ההוראה ולמורים במוסדות החינוכיים המוסיקליים לפספס את העיקר. הצלחה של מוסד או של מורה נמדדים בימינו על-פי הציונים של התלמידים או ההישגים שלהם בתחום אותו הם למדו. פוסט מיוחד לכבוד פתיחת שנת-הלימודים: על התפיסה החינוכית-מוסיקלית שלי

חינוך מוסיקלי הוא קודם כל חינוך. באמצעות החינוך המוסיקלי, התלמיד מקבל כלים רבים, ערכים, מיומנויות ויכולות שאותם הוא יכול לקחת איתו לחיים ולהשתמש בהם ביומיום גם אם לא יהיה מוסיקאי מקצועי.

העבודה עם נגנים צעירים במסגרת של הרכב קאמרי, תזמורת או הוראה יחידנית של כלי הנגינה מקנה להם ללא ספק המון ידע בנגינה. הם לומדים להפיק צליל יפה ואיכותי, לנגן נקי, לנגן בקצב, הם לומדים לעצב משפט מוסיקלי ולחפש את דרך הביצוע המשכנעת ביותר שלו. הם מפתחים מיומנויות טכניות ופיזיות שבאמצעותן הם משפרים את רמת נגינתם, והם לומדים לעבוד קשה על-מנת להגיע לתוצאות ולהישגים. בלי ספק, אלה שממשיכים בתחום והופכים למוסיקאיים מקצועיים, לוקחים איתם את כל אלה ומשתמשים בהם ואף משפרים אותם  במשך שנות עיסוקם כמוסיקאים מקצועיים.

אבל מעבר לכל אלה, הנגנים הצעירים לומדים עוד המון דברים שאותם הם יכולים לקחת איתם לחיים גם אם לא יהפכו למוסיקאים מקצועיים. החינוך המוסיקלי עשוי לפתור לילדים בעיות ולשפר יכולות שאינן קשורות דווקא למוסיקה. חשוב לזכור: אלה שאינם הופכים למוסיקאים מקצועיים הם הרוב. מה הם לוקחים איתם משנות לימודי המוסיקה?

כל הנושא של המוטוריקה והקואורדינציה בנגינה הוא מאוד מורכב ומסובך. לילדים רבים ישנן בעיות מוטוריות מסוגים שונים, וכן בעיות של קואורדינציה בין שתי הידיים. החינוך לנגינה עשוי לשפר מאוד את היכולות האלה ואף לפתור בעיות מוטוריות.

במוסיקה כל הנושא הריתמי מבוסס למעשה על מתמטיקה. חינוך מוסיקלי מפתח מאוד את היכולות המתמטיות, ודרכו תלמידים המתקשים במתמטיקה יכולים לשפר מאוד את הישיגיהם בתחום. גם הזיכרון, שקשור במידה מסויימת למתמטיקה, מתפתח מאוד בזמן לימודי המוסיקה של התלמיד. למידה בעל-פה של קטע נגינה ארוך (10 עד 15 דקות) עשויה לפתח מאוד את הזיכרון, ולסייע בתחומים רבים אחרים.

נושא המשמעת הוא נושא מאוד חשוב בחינוך, ובמוסיקה זה אולי אחד הנושאים החשובים והעיקריים. ילד שלומד נגינה ועוסק בנגינה למעשה גוזר על עצמו להיכנס למסגרת שיש בה כללי משמעת נוקשים. ראשית כל, ישנו הצורך להתאמן באופן קבוע ויומיומי, בין אם יש זמן ובין אם אין זמן, בין אם יש כח ובין אם אין כח. שנית, ה"דדליין" של מועד הקונצרט מדרבן ומכריח את התלמיד להגיע למצב של הכנת קטע להופעה מול קהל. אצל ילדים עם בעיות משמעת, העיסוק בנגינה עשוי לחולל ניסים ונפלאות.

ישנו כמובן כל החלק הרגשי אמוציונלי, שמאוד מתפתח אצל תלמידים שמתעסקים במוסיקה. הצורך לבטא רגש כלשהו באמצעות נגינה של משפט מוסיקלי,  והחיפוש אחר הדרך הטובה ביותר לבטא את אותו הרגש, מפתחים מאוד את הצד הרגשי אצל תלמידי מוסיקה.

ובכלל, חינוך למוסיקה הוא קודם כל חינוך לאהבת המוסיקה ולאהבה בכלל. האושר שבעשייה המוסיקלית ובנגינה המשותפת עם נגנים נוספים, ההתלהבות מיצירה יפה או מפראזה מוסיקלית מרגשת, אלה הדברים החשובים שהתלמיד סופג.

אחד התחומים המשמעותיים ביותר שהחינוך המוסיקלי מפתח הוא תקשורת וחברה. נגינה בתזמורת (וגם בהרכב קאמרי) מפתחת מאוד את יכולות התקשורת, ההקשבה, הדיאלוג וההבנה של האחר. דוגמא אחת מאלפת ומרגשת שיש לי בתחום הזה – תלמיד שאני מאוד גאה בו, שיש לו בעיית תקשורת מלידה ולומד בחינוך מיוחד מילדותו. כשהצטרף אלי לתזמורת בקונסרבטוריון גבעתיים, הבעייה שלו לא ממש אפשרה לו לתפקד בתזמורת – היתה לו בעיה להבין את סימני הניצוח, את הכללים מתי לנגן ומתי לא, והוא בעצם "הפריע" להתקדמות התזמורת. אבל בזכות הנחישות שלו ושל הוריו ובזכות ההתמדה בנגינה בתזמורת הילד הזה למד היטב את כל כללי הנגינה בתזמורת, והיום כבר כמעט שאי אפשר להבחין שהוא ילד של חינוך מיוחד. העיסוק במוסיקה שיפר פלאים את יכולותיו בחיי היומיום. היום, כשהוא כבר בכיתה י"ב, הוא גם נגן מצויין, וגם אין לו בעיות תקשורת כפי שהיו בילדותו. האם זה בכלל משנה אם הוא יהפוך למוסיקאי מקצועי או לא?

מבחינתי, ההצלחה או הכישלון של ילד שלומד מוסיקה או שלי כמחנך למוסיקה אינם נמדדים בציון שאותו הוא קיבל במבחן הנגינה או בהחלטתו אם להמשיך להיות מוסיקאי מקצועי או לא. אלה ממש זניחים בעיני. מה שחשוב בעיני הוא אילו כלים קיבל התלמיד בשנות חינוכו המוסיקלי וכיצד הוא משתמש בהם בהמשך דרכו – כמוסיקאי, כמתמטיקאי, כרופא, כסוציולוג, כספורטאי, כאיש עסקים או כמחנך (או כל תחום אחר).

לצערי, ההישגיות והשאיפה להוציא את התוצאות הטובות ביותר מהתלמידים, גורמת לצוותי ההוראה ולמורים במוסדות החינוכיים המוסיקליים לפספס את העיקר. הצלחה של מוסד או של מורה נמדדים בימינו על-פי הציונים של התלמידים או ההישגים שלהם בתחום אותו הם למדו. בשל כך המורים והמוסדות המוסיקליים הופכים לעיתים למעין "מכוני אימון לנגנים". הנגן הצעיר נדרש להתאמן שעות רבות, הוא עובר מבחני נגינה ואודיציות עליהם הוא מקבל ציון, ואם הוא זכה בתחרות או ניגן סולו עם תזמורת בקונצרט חשוב – המורה או המוסד בו הוא למד מתפארים "הבחור הזה למד אצלנו". כך המורה יכול לפרסם את עצמו וכך המוסד המוסיקלי יכול למשוך אליו עוד תלמידים צעירים. ואם הוא לא קיבל ציון גבוה, לא זכה בתחרות או לא הופיע כסולן עם תזמורת? אז "זה כישלון" של התלמיד ושל המוסד, ויש להסתיר את אותו התלמיד שלא יבייש את המורה (ובינתיים הביטחון שלו ירד והוא מרגיש חוסר הערכה). הכתבה שפורסמה ב"הארץ" לפני מספר שבועות על החינוך באחד מבתי-הספר לאמנויות הנחשבים (הכתבה הספציפית הזו אינה בתחום המוסיקה אלא בתחום המחול דווקא), מבטאת בעיני את התפיסה המוטעית הזו, שבסופו של דבר פוגעת אך ורק בתלמידים.

שלא תבינו אותי לא נכון – אני תמיד אהיה גאה ומאושר אם מוסיקאי שלמד אצלי באיזושהי מסגרת יזכה במשרה מכובדת, בתחרות חשובה או בהצלחות כאלו או אחרות בנגינה. זה גם קורה מידי פעם וממלא אותי אושר. גם תמיד אני מלמד ומכוון לסטנדרטים הגבוהים ביותר. אבל ההישג של התלמיד בנגינה הוא בהחלט לא המטרה העיקרית בחינוך המוסיקלי.

את כל הערכים האלה ספגתי בשנותיי כתלמיד בביה"ס לאמנויות ויצ"ו חיפה (כיום שמו "רעות"), מצוות המורים המופלא בראשותו של דני עקיבא, מרכז המגמה למוסיקה עד עצם היום הזה. כיום אני משתדל להעביר את אותה "מורשת ויצ"ו" לתלמידיי במסגרות בהן אני עובד כמנצח תזמורת או כמדריך הרכבים קאמריים, הן בויצ"ו ("רעות") והן בקונסרבטוריון גבעתיים.