מכירת חיסול

אין גבול לציניות: התזמורת, בלית ברירה ובהיעדר משאבים, העסיקה את נגניה כפרילאנסרים ולא כשכירים, הנגנים בהיעדר ברירה אחרת ומתוך צורך להתפרנס בחרו להיות מועסקים כך, ואז הגיעה העירייה ואמרה – "בגלל שממילא זו לא תזמורת קבועה אלא אוסף של פרילאנסרים המנגנים בתזמורות אחרות, אפשר לחסל אותה". על מצב המוסיקה, המוסיקאים והחינוך המוסיקלי בארץ, דרך סיפורה העצוב של תזמורת הרצליה שפורקה.

בכתבתו מ24.9.2012 מציג נעם בן זאב את מצבם העגום של המוסיקה ושל המוסיקאים בארץ, ואת העובדה המצערת שהממסד לא תומך בעשייה מוסיקלית אמנותית, וגרוע מכך – גם לא בחינוך למוסיקה.

מוסיקאים מעולים רבים מעדיפים את חיי ה"פרילאנס", שמשמעותם – התרוצצות מתזמורת להרכב קאמרי לאנסמבל להקלטה לתלמידים – על-פני האלטרנטיבה של נגינה כשכירים בתזמורת קבועה, שאמנם מעניקה "ביטחון כלכלי" (אם אפשר לכנות כך את תנאי השכר המחפירים בתזמורות) אך מאלצת את נגניה לעבוד קשה מאוד (בתמורה לשכר עלוב) וכתוצאה מכך הם אינם יכולים לנגן בהרכבים או במסגרות שנותנות להם סיפוק מקצועי.

למעשה, כל הנגנים באנסמבל סולני תל-אביב מעדיפים להיות פרילאנסרים ולשמור על שמחת עשייה וסיפוק מקצועי (גם אם זה כרוך בהתרוצצויות בין כמה גופים), על-פני נגינה בתזמורת קבועה. הנגנים באנסמבל היו יכולים להיות נגני תזמורת קבועים (ותזמורות רבות הציעו וממשיכות להציע להם לבוא לנגן אצלן כנגנים קבועים), אך בחרו באופציה ה"פחות גרועה" מבחינתם – נגינה באנסמבל שהם בחרו, עם נגנים טובים שכולם בערך ברמתם ובגילם, עם הרבה שמחה, אהבה, מסירות והתלהבות, אבל במחיר של סיכון כלכלי וצורך לעבוד במספר מקומות.

מתוך הכתבה של נעם בן זאב על תזמורת הרצליה:

"זו לא היתה תזמורת קבועה אלא אוסף של פרילנסרים, שנודדים מתזמורת לתזמורת" – הטיעון הזה, כהצדקה לחיסולה בן-לילה של תזמורת קלאסית שפועלת בסדירות יותר מ-30 שנה, היה אחד המרכזיים בפרשת תזמורת הרצליה, שפורקה על ידי העירייה ושלפני עשרה ימים, בקונצרט הפרידה שלה, המחישה שוב למנוייה ואוהדיה את ייחודה.

הרווי בורדוביץ, מנצח תזמורת הרצליה שפורקה

יותר מכל העיד הטיעון הזה על מצבן של התזמורות בישראל, ועל האידיאולוגיה של העסקת עובדים במגזר הציבורי בכלל: נגנים שכל אחד מהם נחשב למומחה בתחומו מועסקים לאורך עשרות שנים כפרילנסרים, ובמקרה הטוב בהסדר של עבודה קבועה – 19 מתוך עשרות נגני התזמורת הועסקו בהסדר כזה – אבל תוך חישוב השכר לפי שעות עבודה אפקטיביות ומתוך אי-קביעות וחוסר ביטחון תעסוקתי מוחלט. מצב עניינים זה לא רק שלא גרם לתרעומת, אלא בדרך אבסורדית אף היווה הצדקה לפיטורין.

לדעתי, אין שום סיבה שנגן שעובד קשה מאוד (ולא רק בשעות העבודה בפועל אלא גם בשעות האימון הרבות הנדרשות בבית) לא יקבל שכר קבוע, פנסיה, וביטחון מינימלי שגם אם הוא אינו יכול להופיע בקונצרט שעבד עבורו קשה (בשל מחלה, פציעה או כאבים בידיים) הוא יקבל את שכרו.

המצב הזה אמנם קיים גם אצלנו באנסמבל סולני תל-אביב, אבל ישנה אצלנו מודעות לכך שזה מצב שחייב להשתנות. לכן, התחלנו לפני מספר שנים להעניק לקבועים שבנגנינו מעמד של חברי אנסמבל, שיש בו הטבות רבות, בין היתר גם בגובה השכר. משנה לשנה התרבו מספר "חברי האנסמבל" ובעונה הקרובה יהיו לנו כבר 20 חברים. הצעד הבא הוא, שהחל מהעונה הקרובה אנחנו מתחילים בתהליך של הענקת "משרות נגינה באנסמבל" שמשמעותן שכר חודשי קבוע ובהמשך גם תנאים סוציאליים למספר נגנים. בסופו של התהליך (תוך כמה שנים) יהיו לנגנים הקבועים שלנו תנאים סוציאליים ושכר קבוע. כך הם יוכלו לשמור על נגינה במסגרת מקצועית שאותה הם בחרו ושנותנת להם סיפוק, הנאה ואתגר מוסיקלי, וגם לקבל איזשהו ביטחון של שייכות למקום עבודה שנותן להם את התנאים המינימליים הדרושים לעובד.

עוד מתוך הכתבה של נעם בן זאב, בהקשר של יחס הממסד בארץ למוסיקה, למוסיקאים ולחינוך המוסיקלי:

בינות לקונצרטים של פסטיבל "חג המוסיקה הישראלית", שנגמר זה עתה, הסתתר טקס: חלוקת פרס ראש הממשלה למלחינים, שבנוסף לכבוד וההערכה הוא גם מצייד את זוכיו במענק התפנות בגובה שכר מורה לשנה שלמה. שתי מלחינות וארבעה מלחינים זכו בו: הדס גולדשמידט-חלפון, מרינה גלר, יונתן קרן, רמי שולר וזהר שרון; והמבוגר מכולם, מנחם ויזנברג, נבחר גם לשאת דברים אחרי מילים נמלצות של פקידי הממשלה לפניו.

ויזנברג הודה כרגיל למעניקי הפרס, לחבר השופטים ולמשרד התרבות שתמך ב"חג" (הנציגות מטעם המשרד היתה מינורית והשרה לא נכחה) – אבל אז חרג מנתיב התודות: "אבל פרסים ואירועים משמחים אלו אינם משקפים, לצערי, את יחס החברה בישראל לאמנים החיים בה", הוא אמר, מפר את האווירה החגיגית הנדושה, "התקציבים המוקצים לאמנים, לגופי ביצוע ולפסטיבלים העוסקים במוסיקה אמנותית, הם דלים עד כאב. מקומה המידלדל והולך של המוסיקה במערכת החינוך ממחיש את יחסה לאמנויות היפות".

הכיסא הריק של לימור לבנת זעק. לא שמלים אלה היו מזיזות משהו, אבל רק כדי להיות עד לחוסר הנחת הרגעי התעורר הצער שהיא לא שם. "בכל אומה בת תרבות, מאז ימי יוון וסין העתיקים, מושם דגש גדול על החינוך המוסיקלי מתוך הבנה עמוקה של תרומתו לעיצוב אישיותו של האדם", השלים ויזנברג את דבריו, שנאמרו בלי התרסה אלא בפשטות. "דווקא במדינה החיה על לועו של הר געש, הרוויה מתחים רבים, יש צורך להעניק לאמנות ולאמנים מקום מרכזי יותר".

המצב העגום הזה מכריח את גופי הביצוע (תזמורות, הרכבים, מקהלות וכד') לעבוד בתנאים בלתי אפשריים. אבל גרוע מכך – הוא מחסל לאט לאט את החינוך המוסיקלי בארץ! הוא מחסל את האהבה של אלפי ילדים מנגנים, הוא מחסל מפעלים נפלאים המעניקים חינוך מוסיקלי איכותי (כמו מתא"ן שסיים את דרכו בקול ענות חלושה לפני כשנתיים). הוא מחסל את הסיכוי לכך שבנוסף למוסיקאים וחובבי מוסיקה מצויינים שיצמחו כאן, תהיה לנו גם חברה איכותית, טובה, יצירתית, קשובה, מתקשרת, אינטליגנטית. מה עוד ניתן לעשות חוץ מלכתוב, לזעוק ולמחות?

בפוסט הבא – על ההכנות שלנו לפתיחת העונה, וקצת על נסיעתי הקרובה למוסקבה לנצח באולם הגדול של קונסרבטוריון צ'ייקובסקי.

שנה טובה וגמר חתימה טובה.

מחוייבים לדאוג לפני התרבות

"האם צריך לחזור ולהסביר את החשיבות הקריטית של מוסיקה ונגינה לילדים? לאדם בכלל? לחזור ולמנות את מה שהיא מעניקה? קואורדינציה, היכרות עם תרבויות, כישורים חברתיים, פיתוח המוח, האזנה לזולת." המלחין ינעם ליף בראיון להארץ

בכתבה של נעם בן זאב שמתפרסמת בעיתון "הארץ" מדבר המלחין ינעם ליף, הנשיא החדש של האקדמיה למוסיקה בירושלים, בין היתר על תפיסתו החינוכית המוסיקלית, וקצת על ביה"ס ויצ"ו חיפה ממנו פרש בשל מינויו החדש. אני מוצא לנכון להביא לקוראי הבלוג קצת מדבריו ומתפיסתו החינוכית של ינעם ליף, כמי שלמד מהאיש והמוסיקאי הנפלא הזה כ"כ הרבה, וגם בהקשר של הפוסט שכתבתי לפני שבועיים על התפיסה החינוכית האישית שלי (לקריאה לחצו כאן), אותה גיבשתי בין היתר בהשראתו.

מתוך דבריו של ליף, על החשיבות של החינוך המוסיקלי בכלל, על-פי גישתו: "האם צריך לחזור ולהסביר את החשיבות הקריטית של מוסיקה ונגינה לילדים? לאדם בכלל? לחזור ולמנות את מה שהיא מעניקה? קואורדינציה, היכרות עם תרבויות, כישורים חברתיים, פיתוח המוח, האזנה לזולת."

על הגישה של האקדמיה לחינוך המוסיקלי, מתוך הכתבה: "אילו מאפיינים עולים על הדעת כשמנסים לדמיין פרופיל של סטודנט לנגינה או ניצוח או הלחנה באקדמיה למוסיקה? אולי הראשון הוא הווירטואוזיות, המיומנות המושלמת האופיינית למוסיקאים מבצעים והידע הפנומנלי הנדרש ממלחינים; ובמלה אחת: מצוינות.

הגישה של הנשיא המיועד מנסה להיחלץ מהדימוי הזה: "אנחנו חייבים לסגל לעצמנו הסתכלות רחבה, הרבה מעבר למצוינות ולא רק מצוינות", אומר ליף. "רבים מבין הסטודנטים יהיו מורים, ואנחנו שואפים שהם יהיו מורים מעולים; ויש כאלה שיהיו מוסיקאים חובבים ברמה גבוהה, כאלה שדרך חייהם לא תהיה מוסיקלית מקצועית אבל הם יוכלו לנגן ולקרוא פרטיטורות."

על הקשר של האקדמיה לחברה ולקהילה: "במקביל להכנת הסטודנטים לעתיד המוסיקלי האישי שלהם, אנחנו כאקדמיה מחויבים לדאוג גם לפני התרבות, וזה אומר לחזק את הפעילות הקהילתית של המורים שלנו: יש תוכניות מאורגנות לשיתוף פעולה עם מרכזים וקונסרבטוריונים, והאקדמיה כבר זכתה בפרס המל"ג על מעורבות בקהילה."

על התלמידים שקיבלו אצלו חינוך מוסיקלי והחליטו לעסוק בתחומים אחרים: "אני גאה גם בתלמידים שלנו שהחליטו לא להיות מוסיקאים", הוא מבהיר, "היתה לי הזכות ללמד אותם, ואני מכבד את ההחלטה שלהם להיות רופאים או עובדים סוציאליים או חוקרי כימיה או תרפיסטים. גם הם שומרי הגחלת המוסיקלית, הם ירצו לתת את החינוך הזה לילדים שלהם ולקהילה שלהם."

על ההבדל בין האקדמיה למוסיקה לבין מוסדות מוסיקליים המייצרים נגנים וירטואוזיים (מכוני אימון לנגנים, כפי שאני מכנה אותם): "אנחנו לא מכון קרטיס", נותן ליף כדוגמה את בית הספר הגבוה למוסיקה בפילדלפיה, שמקבל לשורותיו רק את המצטיינים ביותר, "האקדמיה צריכה לראות את פעולתה בראייה חברתית ותרבותית: כן להצמיח מנצחים גדולים, זו מטרה נהדרת – אבל גם מנצחים שייתנו את נשמתם בניצוח על תזמורות כלי נשיפה ועל אנסמבלים בפריפריה ועל מקהלות ילדים, וכך יהיו בסופו של דבר פורצי דרך לא פחות".

וכמובן, על תחושותיו האישיות עם עזיבתו את ביה"ס לאמנויות ויצ"ו בחיפה, שם לימד 22 שנה (החל מהשנה שאני התחלתי ללמוד שם, בכיתה י'): "מבחינתו, הקורבן הכי גדול שהקריב בגלל התפקיד החדש הוא הפסקת ההוראה בבית הספר התיכון שבו הוא מלמד 22 שנה: "זה קרע אותי. זהו מחיר כבד שאני משלם". הגישה הנפוצה, שהוראה בתיכון נחותה לעומת ההוראה באקדמיה ומשמשת לה רק מקפצה, זרה לו: "כשחיים פרמונט, מלחין ופרופסור עמית באקדמיה, הביא אותי ללמד בוויצו בחיפה, זה היה אחרי שכבר לימדתי חמש שנים באקדמיה, אבל זו נראתה לי תוספת הכרחית לראייה החינוכית הכוללת. הרי הסטודנטים לא באים לאקדמיה משום-מקום. מהיכן הם באים? מהתיכון, והשפעה כמורה בשלב הטרום-אקדמי הזה היא מהותית".

 

תשע"ב בתמונות ובסיפורים

כמה שעות הספקנו לישון לפני הקונצרט בחג המוסיקה הישראלית? איפה החלה מסורת הטאקי באנסמבל? מי היה האורח "הסודי" בערב הגאלה הבלתי נשכח? כמה פעמים שרנו יחדיו על הבמה את השיר "יורה יקר השקה נא…"? על מה זעמה אחת המנויות שלנו בערב האופראי? רגע לפני שמתחילה לה שנה חדשה, סיכום השנה החולפת של האנסמבל בתמונות ובסיפורים

ספטמבר 2011: איפה בדיוק החלה מסורת הטאקי באנסמבל? נכון, זה קרה בנסיעה הקצרה לסלוניקי במוצאי ראש השנה שעבר. כך בילינו את שעות ההמתנה הרבות בשדה התעופה. כאן לימדנו את יוליה את חוקי המשחק. אוקטובר 2011: כ-4 שעות שינה בלבד הפרידו בין שובנו מסלוניקי לפנות בוקר לבין החזרה והקונצרט במסגרת חג המוסיקה הישראלית (יש כאלה שישנו קצת יותר, אבל זה הממוצע). לא נתוני פתיחה אידאליים לקונצרט בשידור חי. ומילא אם זו היתה תכנית "קייטנה", אבל איתן שטיינברג, גורי אגמון, דניאל עקיבא ונעם סיון בערב אחד? קצת מוגזם… תמר ענבר היתה הסולנית באבוב ב"ממעמקים" של דניאל עקיבא. בסופו של דבר עברנו את זה בשלום!!אוקטובר 2011: כהכנה ל"מהפכה הווקאלית" שלנו, גם את העונה הקודמת פתחנו בקונצרט ווקאלי עם מקהלה. אז שרו איתנו חברי אנסמבל זמרי מורן, העונה זו תהיה מקהלת זמרי קולגיום, איתה התחלתי לעבוד לאחרונה. נובמבר 2011:  13 פעמים??? באיזשהו שלב היה נדמה שעברנו לגור במוזיאון תל-אביב… 13 פעמים שרנו ביחד את השיר "יורה יקר, השקה נא, הרווה שדות וניר" (שיר הילדים שלפיו מוצרט כתב את פרק הסיום מהקונצ'רטו מס' 27 שלו), 13 פעמים שמענו את המשפט "כל-כך פשוט… כל-כך יפה… כל-כך מושלם". סדרת הקונצרטים עם אסתרית בלצן דצמבר 2011: פרוקופייב או רון ויידברג? הקונצרט השני למנויים, עם גיל וסיון כסולנים. במהלך החזרות לקונצרט קיבלנו מכתב שבו נאמר שאסור לנו להציג ולבצע את הקונצ'רטו לשני פסנתרים כיצירה של פרוקופייב. המלחין רון ויידברג, שכתב את היצירה על-פי הקונצ'רטו לשני פסנתרים של פרוקופייב, מיהר להבהיר שזוהי יצירה שלו, וכך התאפשר ביצועה. גם הקונצרט הזה שודר בשידור חי ברדיו דצמבר 2011: האנסמבל מנגן ללא מנצח מיצירות באך באולם "צוותא". איזו אחידות בהרמת הקשתות!!! התכנית הזו חזרה עוד מספר פעמים במהלך העונה – בכפר-שמריהו, בזכרון יעקב ובטבריה.דצמבר 2011: האורח "הסודי" שהצטרף ליוני רכטר בסיום ערב הגאלה – שלומי שבן. "כולם אומרים ששוב היא כאן", לסיום הערב הבלתי נשכח. אפשר לומר שאת מסורת ה"הפתעות" של האנסמבל התחלנו כבר בערב הזה.

פברואר 2012: עוד קונצרט לא שגרתי המרמז על הצפוי בעונה הקרובה – הערב האופראי של מוצרט, שבו שברנו את חוקי הקונצרט המקובלים בימינו. פירקנו את הסימפוניה ה40 לארבעה פרקים שבוצעו במהלך הערב, בין הפרקים אלי גורנשטיין הקריא ממכתבי מוצרט ובוצעו אריות שונות. לסיום אלי גורנשטיין בעצמו שר עם יקי ראובן במנדולינה את "Deh vieni alla finestra". לצד התגובות המשבחות קיבלנו גם טלפון זועם ממנויה שטענה ש"לא עושים דברים כאלה…" אני מניח שבעונה הקרובה, אם היא תחליט לבוא, היא מאוד תסבול בקונצרטים שלנו…

מרץ 2012: תשובה מוחצת לקהל שחושש משינויים – הפסנתרן והמנצח דוד גריילסאמר שהתארח אצלנו כסולן וכמנצח בקונצרט סוחף ומלא אנרגיה. אצל דוד, המנהל המוסיקלי של התזמורת הקאמרית של ז'נבה, אין שיקולים של "מה יגיד הקהל". הוא הולך עם מה שהוא מרגיש ורוצה לבצע. אם הוא הצליח לשנות את מתכונת הקונצרטים בז'נבה ולהביא לשם קהל חדש, למה שאנחנו לא נעשה זאת בארץ?

מאי 2012: קונצרט סיום העונה עם המנצח האורח אנטונלו מנקורדה. גם כאן התכנית היתה לא שגרתית – כל היצירות נכתבו במאה ה-20. אפילו ההדרן של הסולן חגי שחם נכתב בשלהי המאה ה-20 – פרלוד לכינור סולו של מנחם צור. הקהל שרד את הקונצרט בגבורה ויצא הפעם ללא פגע.

יוני 2012: חזרה בבוקר וקונצרט בערב (שוב בשידור חי ברדיו). קונצרט מיצירות מרק לברי. את היצירה שביצענו לראשונה בערב הזה, לקחנו איתנו כעבור חודשיים לקונצרט בשוייץ (בתמונה הבאה)

אוגוסט 2012: האנסמבל בהרים בשוייץ לקונצרט במסגרת פסטיבל Les Sommets du Classique. הצלחה גדולה לסיום העונה, עם הזמנה לשוב בקיץ הבא.

לקראת השנה החדשה, אני רוצה לאחל לקהל המסור והנאמן של סולני תל-אביב, לחובבי המוסיקה, למוסיקאים ולכל קוראי הבלוג הזה – שתהיה שנה טובה, מתוקה, מוצלחת, שנת בריאות, שנת אהבה, שנת שלום, שנה של הרבה מוסיקה טובה!!!

שלכם, ברק טל

 

 

חינוך מוסיקלי – חינוך לחיים

ההישגיות והשאיפה להוציא את התוצאות הטובות ביותר מהתלמידים, גורמות לדעתי לצוותי ההוראה ולמורים במוסדות החינוכיים המוסיקליים לפספס את העיקר. הצלחה של מוסד או של מורה נמדדים בימינו על-פי הציונים של התלמידים או ההישגים שלהם בתחום אותו הם למדו. פוסט מיוחד לכבוד פתיחת שנת-הלימודים: על התפיסה החינוכית-מוסיקלית שלי

חינוך מוסיקלי הוא קודם כל חינוך. באמצעות החינוך המוסיקלי, התלמיד מקבל כלים רבים, ערכים, מיומנויות ויכולות שאותם הוא יכול לקחת איתו לחיים ולהשתמש בהם ביומיום גם אם לא יהיה מוסיקאי מקצועי.

העבודה עם נגנים צעירים במסגרת של הרכב קאמרי, תזמורת או הוראה יחידנית של כלי הנגינה מקנה להם ללא ספק המון ידע בנגינה. הם לומדים להפיק צליל יפה ואיכותי, לנגן נקי, לנגן בקצב, הם לומדים לעצב משפט מוסיקלי ולחפש את דרך הביצוע המשכנעת ביותר שלו. הם מפתחים מיומנויות טכניות ופיזיות שבאמצעותן הם משפרים את רמת נגינתם, והם לומדים לעבוד קשה על-מנת להגיע לתוצאות ולהישגים. בלי ספק, אלה שממשיכים בתחום והופכים למוסיקאיים מקצועיים, לוקחים איתם את כל אלה ומשתמשים בהם ואף משפרים אותם  במשך שנות עיסוקם כמוסיקאים מקצועיים.

אבל מעבר לכל אלה, הנגנים הצעירים לומדים עוד המון דברים שאותם הם יכולים לקחת איתם לחיים גם אם לא יהפכו למוסיקאים מקצועיים. החינוך המוסיקלי עשוי לפתור לילדים בעיות ולשפר יכולות שאינן קשורות דווקא למוסיקה. חשוב לזכור: אלה שאינם הופכים למוסיקאים מקצועיים הם הרוב. מה הם לוקחים איתם משנות לימודי המוסיקה?

כל הנושא של המוטוריקה והקואורדינציה בנגינה הוא מאוד מורכב ומסובך. לילדים רבים ישנן בעיות מוטוריות מסוגים שונים, וכן בעיות של קואורדינציה בין שתי הידיים. החינוך לנגינה עשוי לשפר מאוד את היכולות האלה ואף לפתור בעיות מוטוריות.

במוסיקה כל הנושא הריתמי מבוסס למעשה על מתמטיקה. חינוך מוסיקלי מפתח מאוד את היכולות המתמטיות, ודרכו תלמידים המתקשים במתמטיקה יכולים לשפר מאוד את הישיגיהם בתחום. גם הזיכרון, שקשור במידה מסויימת למתמטיקה, מתפתח מאוד בזמן לימודי המוסיקה של התלמיד. למידה בעל-פה של קטע נגינה ארוך (10 עד 15 דקות) עשויה לפתח מאוד את הזיכרון, ולסייע בתחומים רבים אחרים.

נושא המשמעת הוא נושא מאוד חשוב בחינוך, ובמוסיקה זה אולי אחד הנושאים החשובים והעיקריים. ילד שלומד נגינה ועוסק בנגינה למעשה גוזר על עצמו להיכנס למסגרת שיש בה כללי משמעת נוקשים. ראשית כל, ישנו הצורך להתאמן באופן קבוע ויומיומי, בין אם יש זמן ובין אם אין זמן, בין אם יש כח ובין אם אין כח. שנית, ה"דדליין" של מועד הקונצרט מדרבן ומכריח את התלמיד להגיע למצב של הכנת קטע להופעה מול קהל. אצל ילדים עם בעיות משמעת, העיסוק בנגינה עשוי לחולל ניסים ונפלאות.

ישנו כמובן כל החלק הרגשי אמוציונלי, שמאוד מתפתח אצל תלמידים שמתעסקים במוסיקה. הצורך לבטא רגש כלשהו באמצעות נגינה של משפט מוסיקלי,  והחיפוש אחר הדרך הטובה ביותר לבטא את אותו הרגש, מפתחים מאוד את הצד הרגשי אצל תלמידי מוסיקה.

ובכלל, חינוך למוסיקה הוא קודם כל חינוך לאהבת המוסיקה ולאהבה בכלל. האושר שבעשייה המוסיקלית ובנגינה המשותפת עם נגנים נוספים, ההתלהבות מיצירה יפה או מפראזה מוסיקלית מרגשת, אלה הדברים החשובים שהתלמיד סופג.

אחד התחומים המשמעותיים ביותר שהחינוך המוסיקלי מפתח הוא תקשורת וחברה. נגינה בתזמורת (וגם בהרכב קאמרי) מפתחת מאוד את יכולות התקשורת, ההקשבה, הדיאלוג וההבנה של האחר. דוגמא אחת מאלפת ומרגשת שיש לי בתחום הזה – תלמיד שאני מאוד גאה בו, שיש לו בעיית תקשורת מלידה ולומד בחינוך מיוחד מילדותו. כשהצטרף אלי לתזמורת בקונסרבטוריון גבעתיים, הבעייה שלו לא ממש אפשרה לו לתפקד בתזמורת – היתה לו בעיה להבין את סימני הניצוח, את הכללים מתי לנגן ומתי לא, והוא בעצם "הפריע" להתקדמות התזמורת. אבל בזכות הנחישות שלו ושל הוריו ובזכות ההתמדה בנגינה בתזמורת הילד הזה למד היטב את כל כללי הנגינה בתזמורת, והיום כבר כמעט שאי אפשר להבחין שהוא ילד של חינוך מיוחד. העיסוק במוסיקה שיפר פלאים את יכולותיו בחיי היומיום. היום, כשהוא כבר בכיתה י"ב, הוא גם נגן מצויין, וגם אין לו בעיות תקשורת כפי שהיו בילדותו. האם זה בכלל משנה אם הוא יהפוך למוסיקאי מקצועי או לא?

מבחינתי, ההצלחה או הכישלון של ילד שלומד מוסיקה או שלי כמחנך למוסיקה אינם נמדדים בציון שאותו הוא קיבל במבחן הנגינה או בהחלטתו אם להמשיך להיות מוסיקאי מקצועי או לא. אלה ממש זניחים בעיני. מה שחשוב בעיני הוא אילו כלים קיבל התלמיד בשנות חינוכו המוסיקלי וכיצד הוא משתמש בהם בהמשך דרכו – כמוסיקאי, כמתמטיקאי, כרופא, כסוציולוג, כספורטאי, כאיש עסקים או כמחנך (או כל תחום אחר).

לצערי, ההישגיות והשאיפה להוציא את התוצאות הטובות ביותר מהתלמידים, גורמת לצוותי ההוראה ולמורים במוסדות החינוכיים המוסיקליים לפספס את העיקר. הצלחה של מוסד או של מורה נמדדים בימינו על-פי הציונים של התלמידים או ההישגים שלהם בתחום אותו הם למדו. בשל כך המורים והמוסדות המוסיקליים הופכים לעיתים למעין "מכוני אימון לנגנים". הנגן הצעיר נדרש להתאמן שעות רבות, הוא עובר מבחני נגינה ואודיציות עליהם הוא מקבל ציון, ואם הוא זכה בתחרות או ניגן סולו עם תזמורת בקונצרט חשוב – המורה או המוסד בו הוא למד מתפארים "הבחור הזה למד אצלנו". כך המורה יכול לפרסם את עצמו וכך המוסד המוסיקלי יכול למשוך אליו עוד תלמידים צעירים. ואם הוא לא קיבל ציון גבוה, לא זכה בתחרות או לא הופיע כסולן עם תזמורת? אז "זה כישלון" של התלמיד ושל המוסד, ויש להסתיר את אותו התלמיד שלא יבייש את המורה (ובינתיים הביטחון שלו ירד והוא מרגיש חוסר הערכה). הכתבה שפורסמה ב"הארץ" לפני מספר שבועות על החינוך באחד מבתי-הספר לאמנויות הנחשבים (הכתבה הספציפית הזו אינה בתחום המוסיקה אלא בתחום המחול דווקא), מבטאת בעיני את התפיסה המוטעית הזו, שבסופו של דבר פוגעת אך ורק בתלמידים.

שלא תבינו אותי לא נכון – אני תמיד אהיה גאה ומאושר אם מוסיקאי שלמד אצלי באיזושהי מסגרת יזכה במשרה מכובדת, בתחרות חשובה או בהצלחות כאלו או אחרות בנגינה. זה גם קורה מידי פעם וממלא אותי אושר. גם תמיד אני מלמד ומכוון לסטנדרטים הגבוהים ביותר. אבל ההישג של התלמיד בנגינה הוא בהחלט לא המטרה העיקרית בחינוך המוסיקלי.

את כל הערכים האלה ספגתי בשנותיי כתלמיד בביה"ס לאמנויות ויצ"ו חיפה (כיום שמו "רעות"), מצוות המורים המופלא בראשותו של דני עקיבא, מרכז המגמה למוסיקה עד עצם היום הזה. כיום אני משתדל להעביר את אותה "מורשת ויצ"ו" לתלמידיי במסגרות בהן אני עובד כמנצח תזמורת או כמדריך הרכבים קאמריים, הן בויצ"ו ("רעות") והן בקונסרבטוריון גבעתיים.

שבוע פתיחה מרגש

הפוסט בנושא הקונספציה החינוכית-מוסיקלית שלי, אותו הייתי אמור לפרסם היום, יידחה במספר ימים. במקומו אספר היום בקצרה כמה כיף לבנות גוף מוסיקלי חדש מצליליו הראשונים. מקהלת קולגיום אמנם קיימת כבר 14 שנה, אבל ההרכב הנוכחי הוא די חדש. בביה"ס לאמנויות ויצ"ו בחיפה (ששמו כיום "רעות") מדובר בתזמורת חדשה לגמרי. סיכום שבועי עם הרבה אושר

מאורע היסטורי – חזרה ראשונה של התזמורת החדשה בביה"ס התיכון לאמנויות בחיפה

 

לא בכל שבוע אני זוכה להתחיל לעבוד עם גוף מוסיקלי חדש. בודאי שלא עם שניים. השבוע החולף היה היסטורי עבורי – התחלתי בו עבודה עם שני גופים חדשים.

עבורי, הכיף הגדול שבעבודה עם גוף מוסיקלי חדש מההתחלה, הוא האפשרויות הרבות לעצב ולבנות אותו על-פי תפיסתי המוסיקלית. להקנות את ההרגלים שהייתי רוצה שיהיו לזמרים או לנגנים שלי, הן מבחינת דרך העבודה, המשמעת והתנהלות החזרות, והן מבחינת הסטנדרטים וסגנון הנגינה או השירה.

החזרה הראשונה שלי כמנהל המוסיקלי של מקהלת זמרי קולגיום, שהתקיימה ביום שלישי האחרון בקונסרבטוריון גבעתיים, היתה חויה גדולה עבורי. כ25 זמרים, שאת כולם שמעתי ובחרתי באודיציות אישיות במהלך הקיץ, התאספו ביחד לפרוייקט ראשון איתי, פרוייקט שבסיומו – בחודש אוקטובר – יתקיימו ארבעה קונצרטים עם אנסמבל סולני תל-אביב.

הרכב הזמרים איכותי מאוד וזה ניכר היטב בצליל של המקהלה. הזמרים הגיעו לחזרה עם הרבה רצון ומוטיבציה, וכך זכיתי לשיתוף פעולה נפלא במהלך העבודה. עשיתי הרבה עבודה על ארטיקולציה, אופי ובלאנס. ניסיתי לשמור על קלילות וריקודיות בקטעים שדורשים זאת, ובמקביל לפתח את ההקשבה לקולות השונים. לצידי עבדה המדריכה הקולית החדשה והמצויינת של המקהלה קטיה מזו, שהשלימה את עבודתי בעבודה על הפקה קולית, אינטונציה וצליל. עבדנו לסירוגין על כל קטע, כך שהחזרה זרמה היטב והחזיקה את הזמרים כל הזמן עם ריכוז ועניין. זה היה ממש תענוג, ואני רק מייחל לכולנו שימשיך כך.

יומיים אחר-כך, ביום חמישי אחה"צ, התקיים מאורע היסטורי בביה"ס התיכון לאמנויות ויצ"ו ("רעות") חיפה. חזרת תזמורת ראשונה של התזמורת החדשה של ביה"ס. זה היה מרגש מאוד. הנגנים הצעירים היו נהדרים, וקצב ההתקדמות בחזרה היה מהיר מאוד. התזמורת הלכה והשתפרה, ובתוך שעתיים של עבודה כבר אפשר היה לשמוע תוצאות. בתזמורת הזו משתתפים כ30 נגנים.

בשני הגופים הנ"ל אני מקדיש חלק מזמן העבודה, באופן טבעי, לגיבוש ההרכב ולקביעת הסטנדרטים, ולאו דווקא להכנת היצירות הספציפיות. זאת מתוך הנחה שכאשר ההרכב יהיה מגובש ויכיר אותי היטב (ואת הדרישות הטכניות והמוסיקליות שלי), קצב ההתקדמות בכל יצירה יהיה מהיר יותר.

זה היה שבוע לא שגרתי עבורי. בסיומו אני רק יכול לקוות שהשבוע הבא יהיה מרגש לא פחות.

בפוסט הבא, כאמור, לכבוד פתיחת שנה"ל – על התפיסה החינוכית-מוסיקלית שלי.