ריקרדו מוטי – חוויה מוסיקלית נדירה

על הבמה ישבו קרוב ל200 איש, ועוד כמה עשרות בקהל. כולם הרעישו בדרכים שונות – חלקם בנגינה אינדיבידואלית ובאימון, חלקם בכיוון הכלים, חלקם בדיבורים ובצחוקים, וחלקם בהזזה של כיסאות ובהליכה על הבמה. אבל כשריקרדו מוטי עלה לבמה על מנת להתחיל בחזרה, השתררה דממת אלחוט מתוחה מאין כמוה. ניתן היה לשמוע רק את צעדיו של מוטי לעבר הפודיום.

ריקרדו מוטי. שיעור ניצוח מאלף

 

החזרה הגנרלית של ריקרדו מוטי על הרקויאם של ורדי, עם הפילהרמונית הישראלית, וביחד עם מקהלה אמריקאית וסולנים, היתה חוויה מדהימה עבורי. זה היה בראש ובראשונה שיעור ניצוח, שהוכיח לי שוב שבניצוח יש מצד אחד ידע, שמיעה ומיומנויות אחרות, אבל מצד שני – כריזמה, פסיכולוגיה ואישיות.

על הבמה ישבו קרוב ל200 איש, ועוד כמה עשרות בקהל. כולם הרעישו בדרכים שונות – חלקם בנגינה אינדיבידואלית ובאימון, חלקם בכיוון הכלים, חלקם בדיבורים ובצחוקים, וחלקם בהזזה של כיסאות ובהליכה על הבמה. אבל כשריקרדו מוטי עלה לבמה על מנת להתחיל בחזרה, השתררה דממת אלחוט מתוחה מאין כמוה. ניתן היה לשמוע רק את צעדיו של מוטי לעבר הפודיום. באיזשהו שלב מישהו מהנגנים החל למחוא לו כפיים ותוך מספר שניות כל הנוכחים – על הבמה ובאולם – הצטרפו במחיאות כפיים סוערות. וכשמוטי הגיע לפודיום שוב השתררה דממה. כולם חיכו למוצא פיו של המאסטרו. והוא לא מיהר לפתוח את פיו. נהנה מהשקט הזה. איזו כריזמה, איזו אישיות, איזה מעמד. אדם שמצליח לגרום לדממה שכזו מבלי לומר מילה.

ואז החלה החזרה. זה היה למעשה ביצוע מלא של היצירה מתחילתה עד סופה, עם עצירה אחת בלבד בדרך על מנת לחזור על קטע מסויים. אבל לכל אורך הביצוע, מאסטרו מוטי ניהל חזרה של ממש רק באמצעות ידיו ושפת הגוף שלו. הוא הראה כל פרט מוסיקלי, הגיב לכל דבר שלא היה לשביעות רצונו, לפעמים גם אמר כמה מילים תוך כדי הנגינה, מבלי לעצור את הביצוע. כאשר הוא הרגיש שזה לא 100% ביחד הוא התמקד יותר בשליטה ריתמית ובניצוח מדוייק, ברגעים אחרים הוא לא ניצח בכלל על הפעמות והראה רק את האופי המוסיקלי, לפעמים הוא פנה לקבוצה מסויימת וניצח רק עליה, על מנת להדגיש ולהבליט את הקו שלה. הוא הצליח ליצור ממש חזרה פוריה ומועילה בתוך ביצוע קונצרטי רצוף. וכל זאת כמעט מבלי לזוז על הפודיום, ובתנועות ניצוח לא גדולות. בכך הוא הרויח מצד אחד את הרצף של החזרה ושל הנגינה, ומצד שני הצליח "לומר" את כל מה שרצה באמצעות הניצוח בלבד.

הפעם היחידה שבה הוא הפסיק היתה בפרק ה"סנקטוס" (קדוש, קדוש, קדוש), כאשר המקהלה שרה יותר מהר מהטמפו שלו ובכך היתה לפני התזמורת ונוצר בלגן. זה קטע פוגאלי עם כניסות שונות בקולות שונים, והוא דורש עבודה של סדר ודיוק. ברגע הזה ציפיתי שמוטי יקח 2-3 דקות לסדר את הקטע הזה מבחינה ריתמית: להדגיש את נושא הקצב ולעשות עבודת אנסמבל רק של הקבוצות הרלוונטיות במקהלה ובתזמורת. אבל מאסטרו מוטי הגיע לתוצאה המיוחלת מבלי להשתמש אפילו פעם אחת במילים "מהר מדי, לאט מדי, לא ביחד, להקשיב, להסתכל עלי" וכד'. הוא העיר למקהלה הערה מוסיקלית נטו – לבטא כל מילה וכל הברה עם כוונה מוסיקלית ומשמעות מוסיקלית עד הסוף. לדבר כל הברה ולתת לה תוכן. זה כבר עשה את העבודה לבד. כאשר שמים לב לכל הברה ולכל צליל ומנסים לתת להם תוכן – אי אפשר לרוץ ואי אפשר לחלוף על-פניהם מהר יותר מהנדרש. חייבים להתרכז יותר בהגייה ובארטיקולציה. כאשר מוטי ביצע את הקטע הזה בפעם השניה זה היה מושלם. למעשה, מה שהוא עשה איתם באותם רגעים, היה לא יותר מאשר לסדר מקום שלא היה ביחד, אבל הוא עשה זאת במסווה של השראה מוסיקלית והערות מוסיקליות. אם הוא היה מפסיק ומעיר להם שהם לא מקשיבים, שהם ממהרים, שהם לא ביחד, שהם לא איתו, או הערות נוספות מסוג זה – הוא היה יוצר איזשהו אנטגוניזם, גם אם זה היה משתפר בסופו של דבר. אבל הוא בחר בדרך המוסיקלית ובדרך של לתת השראה ולדרבן, ובכך הוא הצליח בפרק זמן קצר לשפר את הקטע הזה מצד אחד, ולזכות באהדה ובמוטיבציה של הנגנים והזמרים. בהמשך החזרה הוא לא הפסיק יותר, אך המשיך להראות כל מה שהוא רצה, הגיב לכל דבר שדרש תגובה, ונתן המון השראה. בסיום הביצוע הוא לא חזר על שום קטע, אלא רק דיבר כמה דקות, ובעיקר התבדח. היה לי קשה לשמוע בדיוק מה הוא אמר, אבל לפי הטון שלו ולפי הצחוקים של הנגנים והזמרים, הבנתי שהוא במצב רוח קליל והומוריסטי. החזרה הסתיימה בערך 45 דקות לפני המועד שהיתה אמורה להסתיים. בכך למעשה זכו כל הנגנים בזמן מנוחה רב יותר והלכו הביתה שמחים ומלאי ציפייה לקראת הקונצרט.

מדהים כמה רמת הביצוע מושפעת מהאהדה וההערכה שלה זוכה המנצח מצד הנגנים והזמרים. ובשביל לזכות באהדה הזו – צריך מצד אחד להיות מוסיקאי פנומנלי, אבל מצד שני גם להיות חיובי, נינוח, נעים הליכות ואנושי. מוטי הצליח בכך ללא שום ספק, וזכה לקונצנזוס מקיר לקיר בקרב כל מי שהשתתף בביצוע הרקויאם של ורדי. לצערי לא הצלחתי להשיג כרטיס לקונצרט ונאלצתי להסתפק רק באותה חזרה גנרלית.

אני מאוד נהנה ללכת לשמוע קונצרטים, חזרות, שיעורים וכיתות אמן. אני נוהג ללכת לשמוע קונצרטים רבים, ומסיבות שונות ומגוונות. לפעמים – כדי לראות מנצחים שונים וללמוד מהם. לפעמים – כדי לשמוע מבצעים סולנים שונים ולבחון אם הם מתאימים לשיתוף פעולה איתי ועם האנסמבל. לפעמים אני הולך לראות איך נראים ונשמעים קונצרטים של תזמורות אחרות, כדי לדעת מה הרמה שלהן, כמה קהל יש להן, איך הקהל מקבל אותן, אילו תכניות עובדות טוב על הקהל ואילו לא. לפעמים אני מנסה לשים לב לתגובות הקהל ולשמוע את הדיבורים והרחשים בהפסקה. מכל אלה אני לומד ומנסה להסיק מסקנות לגבי האנסמבל ולגבי עצמי. לפעמים אני הולך כדי לכבד חברים וקולגות שמזמינים אותי. ולפעמים – אני בא לקונצרט רק בשביל להנות. בחודש האחרון שמעתי די הרבה קונצרטים וחזרות. אמשיך לספר על כך בפוסט הבא.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s